אלטנוילנד ג ג
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
III.
[עריכה]– החפץ עוד איש לדבר? שאל פרידמאן היושב ראש.
– אני אני, צעק מענדיל, ובתנועה אחת עלה על הבמה,
– האדון הארדיכל שטיינעק דרש באזנינו דרשה. אפשר לומר, שהדרשה היתה נאה, גם אפשר לומר, שהדרשה לא היתה נאה. אני אומר, שלא היתה נאה.
ופרידמאן שסעהו בדברים.
– אתה מענדיל! אל תשלח את לשונך לגדף איש! היה לא תהיה כזאת.
אך מענדיל השיב:
– לגדף? מי מגדף? הוא גדף אותנו. הוא אומר, שאין אנו ראוים שתזרח לנו החמה. למה זה אין אנו ראוים? בשביל שאין אנו חפצים לתת כל איש להכנס? מי התענה ומי חרש את הקרקע? אנחנו! מי סקל ויעזק? אנחנו! מי החריב את הרפש, חפר את התעלות, נטע את האילנות, מי הזיע וקפא בקרח, עד שכל זה נגמר? אנחנו, אנחנו, אנחנו. ועתה פתאם לא יהיה כל זה לנו? לא, אין אלה דברים כלל. אנו באנו, ואז לא היה פה כלום, כלום. עתה זה הוא מופת האחוזות. בזה יש זעת אפינו ודמנו ויגיע כפינו. כל מה שדבר ע"ד התועלת הסמוכה והקימת, לא אבין. אפשר שאתם מבינים יתר ממני? ואשר להד"ר גייער – הדבר מוקשה. גם מה שדבר מכבר, מוקשה בעיני. אבל עתה הדין עמו, וזאת אני יודע. מה שעשינו לנו בידינו, צריך להיות שייך לנו, ולא נתֵּן ליטול ממנו, ויבוא מי שיבוא. כן! ויותר אין לי להגיד.
ואותות רצון קל נשמעו בהמון, אך כנראה עצרו האנשים ברוחם מהשמיע את תשואות החן בקול רם, מפני כבוד הארחים.
אחרי רדת מענדיל צעד דוד ליטוואק אל במת המדברים. פניו הפיקו קשט תום וכובד ראש, בפתחו את פיו בקול טהור ונשמע עד למרחוק:
ידידי! אתם תשמעו לי. יודעים אתם, כי עצמכם ובשרכם אנכי. כמכם עבדתי בשדה לימין אבי. הצלחתי לטפס ולעלות מעט למעלה, אבל יודע אני את דאגות איש השדה ואת ששונו. יודע אני את נפשכם, ובכל זאת הנני אומר לכם, שאין הדין עם מענדיל.
ראשית, אין איש חורש מזמות לקחת מידכם דבר מכל אשר לכם. לוא נועז איש לשלוח ידו לקחת את אשר לכם, כי עתה עמדתי לימינכם ואלחם בעדכם עד הרגע האחרון ברגעי חיי. לא, אין כל מחשבה והגה קל לשלול מאתכם דבר, או להסיג את גבולכם אשר הצבתם לכם במשפט. פרי עבודתכם לכם יהיה וגם ינוב. השאלה היא שונה ונבדלת מן הדברים אשר הגידו לכם האנשים.
כונת מענדיל רצויה, אבל הוא טועה. ראשית, טועה הוא בחשבו כי כל מה שאנו רואים פה מעשה ידיכם הוא. אמנם ידיכם עשו זאת, אך לא רוחכם הרה והגה את כל אלה. אמנם, ברוך אדני, כי אין אתם בוערים כאכרים שהיו לפנים בארצות אחרות. ואולם בכל זאת אין אתם יודעים את הצור אשר ממנו חצבה הצלחתכם. כי מה הוא כפר חדש? הרואה אותו בפעם הראשונה, ולא ידע את קורות הוסדו, ישתומם או יגיל על המראה, כי במסלה העתיקה אשר סללו ידי הרומאים הקדמונים לטבריא, במקום הנקרא ואדי רומאני נוסד הכפר היפה הזה הפורח כחבצלת. נסעתי היום עם שני אנשים אשר באו מארץ רחוקה, ואהי גא ושש באשר יכולתי להראותם את כל הודנו והדרנו, את שדותינו שעליהם פורחת אתה השעורה, את מקומות המרעה ואת עצי השדה, את פרדסינו הירקרקים, את בתינו היפים, את בקרנו ואת צאננו, את מכונותינו, את תעלותינו ואת האגמים והבצות אשר רכשנו. הנני מדבר בשם כלנו, אף כי לי אני אין אף צמד שדה במקום הזה. כל זה רכושכם וחילכם, אך אני חש את נפשי פה כבן בית, על כן אני מדבר בשם כולנו. ואם ישאלני איש: מי העלה את כל הכבודה הזאת כאוב מארץ במשך עשרים שנה? תשובתי ערוכה בפי כתשובת מענדיל, אין נגרע דבר: אנחנו, אנחנו, אנחנו!
כן, אבל איככה היה כדבר הגדול הזה? הבוא באנו ונעבוד בידינו, כדבר מענדיל? בידינו הכבדות שלא הסכן הסכינו מתמול שלשום בעבודת חריש וקציר? איך יכולנו לעשות פה את כל החיל הגדול הזה אשר לא עשה איש לפנינו? הן לא השיג פה איש דבר בעמלו עד אשר באו האכרים האשכנזים הפרוטסטנטים באחרית המאה התשע עשרה וייסדו פה מושבות. וכחרוצים האלה עשינו גם אנו. אף עָלינו עליהם על גפי מרומי כשרון המעשה, ואיככה היה כדבר הגדול הזה?
אמת נכון הדבר: אתם עבדתם בכל רשפי נפשכם הלוהטת לארץ הורינו. לאחרים היתה האדמה הזאת ארץ תלאובות, לנו היתה פוריה, יען כי הפִרֵינוּ אותה באהבתנו. זאת כבר הראו אנשי מושבותינו המפוארים לפני שלשים שנה, ובכל זאת היו המושבות ההן דלות וקלות בערך הכלכלה, יכן כי דרך מיסדיהן לא היתה נכונה. אלה שם ממולנו יכול יכלו בכל מכונותיהם החדשות לבנות אך את הכפר הישן, ולכם הכפר החדש. והדבר הזה לא מעשה ידיכם לבדו הוא, ידידי!
ולמהתלה תחשבו זאת, כי תשמעו מפי, כי כפר חדש לא בארץ ישראל נבנה, אך במקום אחר. הוא נבנה באנגליא ובאמריקא, בצרפת ובאשכנז. הוא נבנה על מוסדי נסיונות, ספרים וחלומות. הנסיונות שלא עלו יפה ביד אנשי מעשה, או ביד בעלי דמיון, דרושים היו למען תת לכם לקח טוב, ואין אתם יודעים.
היה היו לפנים אכרים לא נופלים מכם בחריצות כפים, ובכל זאת היה עמלם לריק. האכר אשר הזה לפנים לא ידע את אדמתו הנתונה לו, הוא לא ידע מה רב טוב צפון באדמתו, כי היה נבער מדעת, ורעיון לא עלה על לבו לבדוק ולבחון את האדמה בחינה חימית, הוא אך עָבֹד עָבַד בזעת אפים, הרבה לעבוד יתר מן הדרוש לתועלתו, או יש אשר היתה עבודתו שלא במקומה או שלא בכלים ראוים לה. האכר אשר היה לפנים לא יכול לעבוד לפי משפט הַחֲשָׂכון, יען כי ערפל היה חתולתו, וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה. מדי היה כסף דרוש לו להשביח את השדה, היה מתגלגל ונופל לידי נושכי נשך, עד כי שכר עבודתו לא לו צמח. הוא לא היה מובטח מן הברד ומן הערוב. לחנם חתר בכל מאמצי כחו להשקות את האדמה החרבה, או להחריב את האדמה הרטובה כי לא יצליח בעבודה הזאת אדם-לבדו. בשנת בצרת תקפהו העוני, וקציר ברכה לא העשירהו, יען כי לא ידע את הנתיב העולה אל שוק התבל. יש אשר כח עבודתו היה מעט, ויש אשר היה עודף על הצורך. הוא לא יכול לתת את ילדיו הרעבים ללמוד, וכן גדלו בחשכה ובבערות כאבותיהם מדור דור. וכאשר נגמרו המסלות החדשות, והחיבור הוקם, אז חשב כל איש, כי התקונים האלה יהרסו את האכר מעמדתו והעלו עליו קרץ. בארצות החדשות ששם יש קרקע בתולה נפלה עבודת האדמה ביד בעלי הנכסים הגדולים, המכונות העשירו את העשיר ואת הדל רוששו. עבדוּת חדשה קמה בארץ. האכר החפשי אֻלץ להתמכר לעבד, ובניו נדדו כעבדים לבית חרשת המעשה.
סדרי הישוב הישנים התפוררו תחלה בעומק אשיותיהם במפלגת האכרים, ואנשים ישרים רבים התאוננו, חקרו, בחנו, בקשו דרכים לתקן את הקלקלה. כל תחבולות המדע והנסיון הוצאו חוצץ. דבר אחד היה ברור לכל איש. בתקופת המכונות חובה על כל איש לשום משטר אחר בעבודתו ולפלס אותה על פי חקי הטבע החדשים. המאה התשע עשרה היתה מאה צולעת.
בראשית התקופה הנפלאה ההיא נחשבו בעלי הדמיון הנבוכים כאנשי מעשה והממציאים בעלי התקונים הגדולים כמשוגעים. נפוליון הגדול לא האמין, כי אניית הקיטור של פילאַן היא ראויה לטפל בה. לעמת זה משך פוּריה הַמְבֻלְבָּל המונים אחריו בהשמיעו את מזימותיו המוּזרות לכונן מקום מעון ועבודה למאות משפחות. סטיפינזון, מיסד מסלת הברזל, וקאבה החולם על דבר ארץ דמיונו איקַרִיָה היו בני דור אחד. כן אוכל לקרוא לכם שמות אנשים רבים, ואולי תשמעו אותם בפעם ראשונה.
וכל העם מסביב הקשיב רב קשב למלים האלה, אשר יותר שהיו נאוּם, היו פרק-במדע, עתה, ברגע ההפסקה, קם מענדיל ממקומו ויקרא בסבר פנים יפות, אך בקול רם: חזור אל הענין! מה לכל אלה ולכפר חדש שלנו?
ודוד השיב במנוחה:
– יש ויש לאלה ולכפר חדש שלנו הרבה מאד!
על כל מכונה חדשה נלוה בתקופת המאה התשע עשרה חלום סוציאליסטי חדש. המאה ההיא נראתה לי תמיד כבית חרשת גדול, שיש בו כלים טובים ומתוקנים, ובני האדם אינם יודעים איך לשמש בהם כראוי. מארובות בית החרשת היו תמרות עשן עולות עולות אל שמי התכלת, והתמרות הנמוגות, המעופפות, המעורבות האלה היו מציגות לעינים את הבטחות הסוציאליסטים. ומדי הבט הביטו האנשים הנאנחים למרום, לא היו רואים את שמי התכלת אשר לפנים, אך את ענני העולם העתיד לקום, את העננים שנוֹלדוּ מעשן בית החרשת.
היו גם עננים מראה שושנה. כמו למשל, הענן המפואר של האמריקאני ביללאמי. הוא הביט מאחור מפסגת שנת 3000 על שנת 1887 ויתאר חברה יקרה, חברת בעלי כיס אחד. בחברה ההיא רשות לכל אדם לאכול כאות נפשו מן השלחן הערוך לכל. הכבש רועה על יד הזאב. נאה, נאה מאד! אבל אז אין הזאבים זאבים, ואין בני האדם בני אדם עוד. אחרי ביללאמי בא חכם דמיון המדינות הירצקא, ויצג את דמיונו "ארץ חפשית", חלום קסמים נפלא כצלחת רב-מג המוציא ממנה כל חפצו. אלה הם חלומות יפים, או מגדלים פורחים באויר, ואולם אין להוליך אותם למקום שאנו רוצים להוליכם. החוזים היקרים האלה, שלבם היה מלא אהבה לבני האדם, שגו ברואה לרגל מכשלה אחת שרבצה לפתח חקר לבם. המלומדים בכם – יודע אני כי יש בכפר חדש מלומדים, כאשר היו זה שלשים שנה בקטרה – יבינו לרעי באמרי, כי מתארי הדמיונות ההם נכשלו בדבר אשר לו יקראו Petitio principii. הם הניחו ליסוד מוסד, דבר אשר עוד טרם התברר אז, ועוד היה עליהם להביא ראיה על אמתתו, והוא כי כבר נתבכרה דעתם ונפשם של הבריות די צרכם ליסד חברה חדשה. אוֹ אולי היה הדבר ברור בעיניהם, ויהיו חסרים אך את הנקודה הקימת אשר בה חפץ ארחימדס לתקוע את יתדו. הם חשבו, כי המכונה היא ראשית ואחרית כל בנין חדש. אך לא! ראשית ואחרית הוא הכח, ורק הכח. אמנם כאשר אך יש כח בידי, אז אשימהו במכונות חדשות שבחדשות, למען הוציא ממנו את התועלת הגדולה. אך לנו היה הכח הזה. מאין בא אלינו? מן העשק והלחץ אשר נלחצנו, מן התלאות אשר עברו על ראשינו. זאת היא אשר קבצה את הנפוצים ותאמץ את הקשר ביניהם. היו בקרבם לא רק עניים, כי גם איתנים, לא רק צעירים, כי גם חכמים, לא רק לוהטים, כי גם נאורים, לא רק ידים עסקניות, כי גם מחות חושבים. עם שלם נמצא יחד, לא! מצא את נפשו. ואנחנו יסדנו את החברה החדשה לא בגלל אשר אנו אנשים טובים מאחרים, כי אם בגלל אשר אנו אנשים פשוטים בעלי צרכים פשוטים, צרך אויר וצרך אור, צרך בריאות וצרך כבוד, צרך חופש הקנין ובטחון הרכוש. ויען כי אֻלצנו ללכת לבנות, ונלך ונבן לנו את בית שנת 1900 ולא את בית שנת 1800 או את בית שנת 1600 או בית תקופה אחרת אשר קדמה. כל זה הוּא ברור וקרוב מאד. אין אנו ראוים לשבח גדול, לא עשינו נפלאות, אך עשינו את אשר נחוץ היה לעשות בימינו.
ומענדיל רגז ויצעק:
– חזור אל הענין! חזור אל הענין!
ודוד השיב בנחת:
עוד מעט וכליתי, כי אך את ראשיתכם חפצתי להראות אתכם. לראשיתכם לא היה כל מקום וכל פתח-תקוה לולי עבודת הענקים שנעשתה בּמאה התשע עשרה. יהודים בודדים לקחו בה חבל, אך לא הם לבדם. הדבר אשר יצא ממוצא יגיעות כל בני אדם בל יחשב לקנין עם אחד, כי לכל העמים הוא. האיש המכיר טובה, או החפץ לדעת מקור כל דבר, אולי ישאל לנתיבות עולם לדעת את שמות מאירי הנתיב וסוללי המסלות החדשות בארחות עולם. לבני הגזע האנגלא-זאקסי, ידידי, נאוה תהלה ראשוֹנה במעלה, כי בין האנגלים אנו מוצאים ראשונה את ראשית משטרי החברה אשר קבלנו ונשכלל. גם החכמה האשכנזית הביאה את תרומת מַתָּנָהּ אל האוצר הזה. מי בכם החפץ לדעת דבר לאשורו יקרא נא בספרים המדברים על דבר קורות אגודות הפועלים וכל אנשי המעשה באנגליא, באשכנז ובצרפת.
ואכר צעיר הרים את ידו לאות, כי הוא חפץ לדבר.
פרידמאן ראהו ויקרא בקול רם:
– מה חפצך, יעקב?
ופני האיש הצעיר האדימו, כי בוש מעוז רוחו שהתעורר בו רגע, ויען בענוה:
– חפצתי אך לאמר למר ליטוואק, כי בבית עקד הספרים אשר לנו יש ספר קורות חלוצי רוטשדייל.
– תן את הספ למר מענדיל לקרוא בו – השיב דוד. זה הוא ספר מודיע תושיה לרוב. חלוצי רוטשדייל הישרים הרבו לעבוד בעדכם, זאת אומרת: הם הרבו לעשות בעד כל בני האדם בעת אשר עיניהם היו אך לטובת נפשם. בלכתכם היום לחברות הקונים אשר לכם, ושם תוצע לפניכם הסחורה המשובחת שבסחורות במחיר שפל, לחלוצי רוטשדיל עליכם להודות. ובראותכם כי כפר חדש שלכם הוא עתה צבור של עובדי אדמה שותפים מצליח ועושה חיל, עליכם להודות למעונים האומללים בראהאליין באירלאנד. גם הם שער לא שערו, מה גדול המעשה זהם עושים בקנותם את הכפר החדש הראשון בתבל בעזרת בעל האחוזה מר ואַנדאליר. כן, שנים רבות עברו, בטרם הבינו המלומדים שבמלומדים את ערך ראהאליין. רוטשדיל וחברת הקונים אשר בה קדמו להתקבל על הלב מראהאליין שהיתה בנויה על יסוד שותפות העבודה. ונקל להבין, כי ביסדנו את הכפר החדש, לא עשינו כמקולקלים שומרי נושנות, אך כמתוקנים עושי חדשות. אין דבר פה בכפר חדש אשר לא היה בראהאליין לפנים, ואך בזאת אתם נבדלים, כי שם מר ואנאליר בראש, ופה עומדת החברה החדשה בראש.
עוד הפעם הרים האכר הצעיר את ידו, וכאשר עצר הנואם רגע בדברו, אמר הצעיר בענוה:
– אולי תאבה לספר לנו קורות ואנדאליר וראהאליין, מר ליטוואק?
– בכל לבי, ידידי!... בימים ההם היתה אירלאנד ארץ דלה, ויושביה אמללים. חוכרי הקרקעות היו המון חלכאים, ויש גם אשר נהפכו לגנבים ולמרצחים. ויהי שם בעל נכסים ושמו ואנדאליר, והיו לו חוכרים אנשים מרי נפש ומתגעשים, ובראשית שנת 1831 היה העוני גדול מאד, והאכרים עשו תועבות גדולות בצר להם, ולואנדאַליר היה פקיד קשה לב, וישנאוהו החוכרים בגלל אכזריותו וירצחוהו נפש, ומה אפוא עשה ואנדאליר? הוא עשה דבר גדול! תחת אשר היה עליו להכביד את אכפו על החוכרים, התנוסס רעיון נפלא בלבו להיטיב להם, ויקרא לכל הפוחזים אשר ביניהם להתאסף לבא אליו וייסד להם חברה ויתן לחברה הזאת בחכירה את אחוזתו ראהאליין. מטרת החברה הזאת היה להשתמש בקרן קימת משותפת, לעזור איש לאחיו, לתקן את דרכי חייהם ולהיטיב לחנך את בניהם. כל הכלים והרכוש אשר באחוזה נכונו להשאר עוד קנין ואנדאליר עד אשר תשלם החברה את מחירם עד תומו. על כן היתה שומה על פי החברה לשים את שכרה למשמרת ולאגור ולקבוץ אותו על יד על יד. החברים בחרו וַעַד, ויהי מספר אנשי הועד תשעה, ולכל איש היתה מחלקה אשר בה שלט: לאחד עבודת האדמה, לשני חרשת המעשה, לשלישי המסחר, לרביעי חנוך הילדים וכו'. גם על עבודת יום יום השגיח הועד. כל איש חייב היה לעזור בעבודה לפי כוחו. השכר שהיתה החברה משלמת לחבריה בעד עבודתם יהיה קצוב כמדת השכר הנהוג במקומות ההם. חובה היתה עליהם לשלם גם משכרם זה מסים קלים לקופת החולים ועוד כאלה. הם היו למראה עינים שכירי יום של החוכר, אך הם היו החוכרים בעצמם. מר חאנדאליר החזיק לעצמו רק את זכות ההשגחה על כל המסה הזאת. והמסה צלחה עד להפליא. מר ואנדאליר קבל מראהאליין דמי חכירה ורוחים הרבה יתר מאשר לפנים. והפועלים שהיו יושבים מכבר אל עקרבים במחסור ובכפן, החלו פתאום לעלות ולהצליח, ויעבדו בחשק לב ובכשרון. הם ידעו, כי לנפשם הם עמלים, והדעת הזאת נתנה להם כח פלאות. האנשים שהמיתו לפנים את משגיחם, עבדו מן הוא והלאה בלי כל עין צופיה עליהם, כי איש איש מהם השגיח על חברו. כל עמל היחיד ומעשהו נכתב בספר, ולקץ כל שבוע קבל איש ואיש כמה שהשתכר בעבודתו. לא מדה אחת לשכרם. החרוץ הרבה, העצל המעט להשתכר! –
– טוב מאד! צעק איש מקרב הקהל, והנאספים צחקו מעט.
ודוד הוסיף לאמר:
במהרה התברר הדבר, כי פועל ראהאליין עובד פי שנים מכל פועל זולתו בסביבות. וסדנא דארעא חד היה, והבריות שוות. אך הם מצאו את האפן הגואל: את שותפות עבודת האדמה! השכר לא נתּן להם בכסף, כי אם בשטרות, ולשטרות היה ערך בחנויות ראהאליין, וגם החנויות היו לחברה ההיא. בחנויות היו אך סחורות משובחות במחיר לא רב, כמחיר אשר בעדו יקנו סחורה בהמון. כותבי קורות הדורות מספרים, כי מחיר הסחורות היה שם מחצית המחיר. לכל חבר היתה ערובה נאמנה כי לא יחסר עבודה וכלכלה בכל ימי השנה, החולים והזקנים מצאו מחסה ומסתור. במות איש, לא נעזבו יתומיו לנפשם... אך לא אובה לספר לכם בדברים ארוכים את אשר אתם יכולים לקרוא בספרים. טוב כי אשלח לכם את ספרי אופנהיימר, ייפרט, הובר ועוד – לבית עקד ספריכם.
עוד הפעם השמיע הפועל הצעיר הענו את דבריו:
– מר ליטוואק! ואיך התגלגלו הדברים בראהאליין מן הוא והלאה?
ודוד השיב:
– במשך שתי שנים עלתה ראהאליין כפורחת. המעונות והרהיטים, הבגדים והכלים, המזונות וחנוך הילדים היו טבועים בחותם ההצלחה, ומעידים בבעליהם כי דרכם צלחה. העודף על דמי החכירה עלה משנה לשנה, וחברי החברה היו בלי כל ספק ברבות הימים לבעלי האחוזה, לולי משך מר ואנדאליר את ידו ממפעלו. ואנדאליר אבּד את הונו בצחוק הקוביא בדובלין, ויברח אמריקה. והנושים באו וימכרו את ראהאליין, וחברי חברת החכירה גורשו, ואי האושר הזה טבע עוד הפעם בים עוני... אך התורה שיצאה מראהאליין לא אבדה, לוחות נשתברו ואותיות פורחות. זכר נשאר לה בספרי הקורות, וכאשר הולכנו את עמנו לאדמת הורינו החביבה יסדנו אלפי כפרים כראהאליין. איש כואנדאליר לא היה חזק ונכון כל צרכו. לדבר הזה דרוש היה קבוץ כביר, והקבוץ הזה הוא – חברתנו החדשה. היא בעלת הנכסים, היא נתנה לכם אדמה לעבודה, וממנה היו תוצאות להצלחתכם. אך גם החברה חדשה לא מאליה נולדה, ולא רק ממחות מנהליה יצאה, אף לא מכיסי מיסדיה. החברה החדשה מיוסדת על דעות שהן סגולות כל העמים מן הישוב. היודעים אתם כעת, ידידי היקרים, את אשר אני חושב? לעון פלילי אחשוב לגדור את הדרך בעד איש יהי מי יהי מבוא בברית חברתנו. כי עומדים אנחנו על כתפות עמים נאורים אחרים. כי יבא איש להסתפח עלינו, כי יכיר מעבדנו וקבל את החובות, כל הזכיות נתונות לו. כל אשר לנו אחרים עזרו והכינו, ועלינו לשלם את נשינו, ולזאת יש דרך אחת: הסבלנות השלמה בשלמות. הפתגם הראוי להיות מרגלא-בפינו תמיד הוא: אדם, אחי אתה!
הזקן רב שמואל קם וימחא את כפיו הרועדות, וכן עשו אחריו הנאספים, ויריעו לקראת דוד ברדתו מעל הבמה, אך מענדיל צעק בקול גדול:
– אז יאכלו זרים את יגיענו.
אז שב דוד לעלות אל מדרגות הבמה, וירמוז אל הנאספים יתן אות, כי עוד מלים בפיו:
– לא, מענדיל, שגיאה היא! הבאים אחריכם לא ירוששוכם, כי אם יעשירוכם. עושר כל ארץ – יושביה העובדים. הלא אתם עדים. ככל אשר ירב מספר הפועלים כן ירב הלחם, כשהמשטר הוא נכון וישר כמו בינינו. הן לא תתנו למאחרים-לבוא את שדותיכם הטובים ואת קניניכם אשר רכשתם במשפט. אך כמו שהדבר טוב לכפר חדש בהוסד אחוזות חדשות מסביב לו, כן טוב ומועיל הדבר גם לחברה החדשה. כל איש חיב לעשות את הרכוש אשר אותו יאכל. וכרבות הרכוש של היחידים, כן ירב רכוש החברה. הזקנים ביניכם אשר חזו מבשרם את קורות כפר חדש יודעים זאת היטב. בתחלה ישבו פה כעשרים משפחות. ושואל אני: הצרו צעדיהן בבוא עוד עשרים, עוד מאה משפחות? שואל אני, הֶרָשׁוּ או העשירו התושבים הראשונים?
וכסער נשמעה תשובת הנאספים, אשר זה אך עתה הבינו היטב את דבריו:
– הדין עם ליטוואק! עתה נחלת שפרה עלינו מכבר! כן, שפרה עלינו!
ודוד חתם את דבריו: הנה לכם המענה הנכון. מה שהיה הוא שיהיה. כרבות מספר הבאים לעבוד, כן תגדל הצלחתם. על כן לא רק מאהבת רֵעִים, כמצוה עלינו, נקרא: אדם, אחינו אתה! גם לתועלתנו נקרא: אדם, אחינו אתה! הזקנים ביניכם זוכרים את מראה המקום הזה לפני עשרים שנה: תהו ובהו. התושבים הראשונים תקעו יתדם במבחר האדמה. הבאים אחריהם מצאו נחת באדמה נופלת מעט במעלתה, אך גם הם הצליחו. האדמה שעלתה בחלקם של הבאים אחריהם הלכה הלך ודל, והם הפרוה, ויסקלו אדמת צחיח ואבנים ויחריבו אגמי רפש, כי אצל כל אחוזה קימת גם האדמה הדלה היא כאבן שואבת למשוך אליה פועלים, ועתה כפר חדש הוא פרדס, פרדס נהדר, נחפה בירקרק חרוץ ונעימים החיים ליושבים בו. אך כל נטיעותיכם תבלינה אם לא יהיו ביניכם אהבה ואחוה, שלום ורעות. שמרו אותם כבבת עיניכם. זאת היא תקותי, ועל כן אני קורא שלש פעמים ברכה לחיי כפר חדש ולאשרו!
עתה היתה רוח הנאספים כאש. הידד ליטוואק! הידד כפר חדש! קראו הגברים והנשים, וישאו על כפיהם את הנואם וישאוהו במעגלה, והוא עמל לריק להחלץ מידיהם.
ביום ההוא נסבו לבות יושבי כפר חדש מאחרי ד"ר גייער.
__________