אלטנוילנד ד ה
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
V.
[עריכה]אחרי רגעי מספר שב דוד, וישאל את ידידיו היבקשו לשמוע את יתר הדברים, ואחרי השיבם ברצון שב וינע את הפונוגראף, ויוסף לוי שאינו-נראה אמר:
... עסקתי בענין מצהיל. בעיני רבים היה הדבר הזה בתחלה אך תענוג וטיול, וגם התלוצצו בי. וזה הדבר: אני בניתי את אניית החכמים, ואומר להשיב את היהודים השבים באניה הזאת. חפצתי שֶבְּהֵרָאוֹת האניה הזאת על הים התיכון, יהיה זה לבדו אות מראה, כי עת אחרת באה.
ההכנה לא היתה קשה. עשיתי חוזה עם הפקיד הראשון של לשכת מסעות אנגלית, ואודיעהו את מערכי לבי, וכעבור ארבעה עשר יום הציע לפני את רשימת ההוצאות, את תבנית הבנין ואת פתשגן כתב החוזה. אז שכרתי את האניה החדשה והמהודרת האיטאלקית "פוטורא" ההולכת בין ניאפול ובין אלכסנדריא. האניה נועדה להיות נכונה בגינוא ביום החמשה עשר לחדש מאֶרץ ולהיות ערוכה בעדנו במשך ששה שבועות. אחרי כן צויתי על פי רב-המסעות שלי להכין צידת חמש מאות נוסעים במבחר בתי המלון האיטאלקים, המצרים, האסיים-הקטנים והיונים. לנוסעים היתה הרשות לבוא לאניה "פוטורא" בגינוא או בניאפול כרצונם. כרטיסיהם נתנו להם את זכות הנסיעה בכל מסלות הברזל האיטאלקיות והדירה בבתי המלון הראשונים במעלה. לכאורה היתה הארחה כאחת ארחות הנוסעים לשם תענוג לארצות המזרח, שכבר היו נהוגות אז. אבל היא היתה יתרה מזו. העדינות והגברים, שקראנו להם למסע-האביב לששה שבועות להיות לארחינו בארץ הקדם, נמנו בין אצילי הרוח שבארצות ההשכלה. ועד של סופרים ואמנים נוסד לחבר את רשימת ארחי הכבוד האלה. טובי העולם נקראו, כמובן, בלי הבדל אומה ודת. הבחירים נקראו, ויבואו ברצון לא רק לשם מסע האביב, אך גם לפגישה נעימה עם הדומים אליהם. על ה"פוטורא" נפגשו משוררים ופלוסופים, ממציאים ומגלים, חוקרים ואמנים מכל המקצועות, חכמי מדינה, דורשי תורת כלכלה, פוליטיקים וסופרי מכ"ע. הכנות מספיקות הוכנו בעד הגופים והנשמות – כיד המלך. רב המסעות המציא את כל המותרות שהיו מצוים במבחר מסעות הטיול שבימים ההם. נחלט שארחי ה"פוטורא" יתענגו במשך ששה שבועות ענג שאיננו פוסק ושאין כל פגימה עליו. מלהקת הנוגנים, שנגנה בעת הסעודות, עד מה"ע של האניה שהיה יוצא לבקרים – דבר שלא נשכח. והרכבת חבורת הנודעים היתה לערובה, כי המה"ע הזה לא יהיה חסר דברים מושכים את הלב. נסיעות ארוכות היו בקרבת גדות הים, ובכל חופי הים היו טיליגרמות חדשות מכל העולם מיחלות אל ה"פוטורא". כשעצרה האניה מהלכה באחד הנמלים, נדפסו התלגרמות האלה במה"ע של האניה ביום המחרת בבקר. אך מעולה מזה היה חלק-הספרות. מאורעות היום ועלילותיו תארוּ על ידי עטי סופרים שנונים שבשנונים. ביחוד נדפסו במה"ע ההוא שיחות הסעודה כצורתן, והן היו אחרי כן לתהלה. קרא קראו להן שיחות אפלטון החדשות. על כל השאלות הנשגבות נדברו שם. הנבחרים בגאוני הרוח אשר בין בני האדם הביא איש איש את את רעיונותיו המעוררים. אזכיר רק ענינים אחדים מאלה שעלו שם על שלחן חכמים. דברו על דבר תקון צבור בני אדם לרוח חדשה, על דבר החנוך ע"י האמנוּת, על דבר תקון רכוש הקרקעות, על דבר סדור מעשי הצדקה, על דבר השגחה על פועלים, השפעת האשה על עניני העם, התפתחות הטחניק, ועוד דברים של תועלת קימת. שיחות "פוטורא" היו זה מכבר לסגולת ספרות העולם. אני בעצמי יודע אותן רק מפי הקריאה, כי לשמען לא זכיתי. הן לא הייתי פנוי לקחת חלק במסע-הטיול האחד הזה, כי טרוד הייתי. זה כבר הייתי בחיפה, כשעמדה האניה "פוטורא" על העגן בגינוא. אך קרא קראתי אל מה"ע של האניה ההיא בנחת ובתודה שאין כמהן. לא פילוסוף אנכי, ומה גם בימים ההם לא היתה דעתי פנויה לדברים נאצלים מעולם המעשה. אך יגעתי להחליף לרוח מעשה את מקצת השיחות מן ה"פוטורא". כי לי נראה, שמה"פוטורא" דבר הרוח האנושי אל העם העברי, בשעה שהעם הזה נגש אל עבודתו לכונן את חייו החדשים. ראוי היה לשים לב אל התורות ההן. ביחוד גדלו ותשגינה כאשר דרכו כפות רגלי ארחינו על אדמת פלשתינא. אניית החכמים נסעה לארך גדות הים. והחכמים נסעו, נדדו, אגודות אגודות קטנות בקרב המדינה, ורב-המסעות שלי דאג להם להכין את כל הדרוש גם למסעות האלה לשוט בארץ... לא כל החכמים עסק במקצוע אחד. חוקרי האדמה לא רצו להתבונן במה שהתבוננו טחניקי-החשמל; חכמי הצמחים לבדם והארדיכלים לבדם, הציירים לבדם וחכמי הכלכלה לבדם. האגודות המיוחדות סרו אל ה"פוטורא" ותשובנה כחפצן. רוח הרֵעות המרוממת ומשובבת הנפשות שעל ה"פוטורא" השפיעה ענג כה נעלה, עד כי האנשים לא רצו לעזוב את האניה. קצתם ראו מכל הארץ אך את שטח מסלת הברזל לירושלים ואת העיר הזאת. על דבר סופר שנון אחד יסופר, כי הוא לא עזב את האניה. הוא היה אומר: האניה הזאת היא ציון! ואחרי כן כתב ספר על דבר הארץ ויושביה.
אמנם הוא יכול לדלות את ידיעותיו ממקור נאמן, כי בני החבורה שנסעו לעברים שונים שבו הלוך ושוב אל ה"פוטורא" ויביאו מלוא חפנים תמונות נאמנות ודברים צרופים ומזוקקים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם. אז נמצא חמר חדש בעד שיחות הסעודה, ודברי חפץ יקרים מאד נשמעו על אדות הארץ ועל כל אשר יש לעשות בה. הרבה פעמים קראתי וקראתי בהדרת כבוד את החלק הזה משיחות הסעודה. עוד היום אני יודע אותו כמעט מלה במלה בעל-פה. האדיר בּרְשָׁמִים עשו בי עצות האמנים, מסתמא בגלל אשר אינני אמן בעצמי. אשר לתקוני עולם המעשה – הלא די היה דעת כל שהיא, למען העתיק הלום את אשר כבר נבדק וינוסה במקומות אחרים. אך מאת האמנים של ה|פוטורא" למדתי את התורה הנשגבה כי ארצנו צריכה להיות מובנת ומפותחת ביפיה הטבעי. יפה צריכה היתה להיעשות, יפה בכל מקום, יפה קודם-כל, יען כי היופי ישמח לבב אנוש.
אחד ממאורעותי המצוינים הוא, כי מעודי לא ראיתי את ה"פוטורא" כהוגן. הכינותי את מסעו, דאגתי לטובו, זכרתיו תמיד ואלך בעצת חכמיו, אך ראה לא ראיתיו, ועכ"פ לא בפרוטרוט, וכן היה הדבר.
בבוא ה"פוטורא" אל גדותינו, טרוד הייתי בקרב הארץ. פישר, שטיינעק ואלאדינו קבלו את פני האניה בשם החברה החדשה, בבואה לחוף יפו. אני חפצתי לעמוד לפני ארחי, אחרי כלותי את מעשי הנחוצים. הימים ימי טרדות ועבודה, ואני הייתי אז יומם ולילה בדרך, הלך ונדוד ממחנה עובדים אחד למחנה עובדים משנהו. פעמים רבות לנתי בעגלת-המניע הגדולה שלי, שנשאתני ממקום למקום. מובן, כי אז עוד לא נודע נועם התקונים הנהוגים עתה. מִדֵי ידעתי איפה אלין הלילה, צויתי לטעת לי אהל. אך לא תמיד נודע מראש, למען יעד את המקום. גם לתועלת היתה, כי אבוא הלום והנה בהיסח הדעת, לשים עין על עבודת המסלות, על חלוקת הקרקעות ועל עבודת האדמה. אמנם הצעות מפורטות ופקודות היו לכל דבר אבל חפצתי להוכח לדעת למראה עיני, אם הכל נוהג כשורה. חבור שאיננו פוסק היה לי עם המחנה הראשי בחיפה. משם באו ידיעות שהמריצוני לשוב ולערוך שמה שאלות תכופות זו אחר זו. עם כל דיוק האמצעיים והמטרה קרו כמה מקרים בפועלים או בצידתם, שלרגליהם נחוץ היה להתערב מהר, לשנות כמה שינוים, או לתת פקודות חדשות שלא עלו על הלב מתחלה. בחלוקת הקרקעות נסבכו לפעמים סירים סבוכים, אשר רק אני לבדי יכולתי לחתכם. בקרקעות החברה החדשה היתה אז עבודת השדה של אביב. אמנם יסדנו את חברות עובדי האדמה המשתתפים כתבנית ראהאליין, אך האנשים לא נסו עוד בזה, וצריכים היו לשלטון עליון, ולפעמים גם לפקודה מגבוה. הענינים לא היו כלל ענינים מורגלים ודרושה היתה להם תשומת לב מיוחדת. לא אמנוּת מיוחדת היא לזרוע חטים ושעורים ושבלת שועל ואורז ולפתין, אך פה נמצאו מכשולים רבים. אנוסים היינו להלחם עם הקרקע הקשה והממרה. האמצעים החדשים שבחדשים היו בידינו, והרצון הכביר בכבירים, וננצח את הקרקע, ויהי לאוהב לנו. העיקר היה ההסתדרות, והיא כבר היתה נכונה וגמורה לפני תנועת היציאה. יום עבודתם של האנשים שהיו תלוים בחברה החדשה היה שבע שעות. אבל השעות האלה מלאו עבודה מצומצמת. אלה סללו דרכים, אלה חפרו תעלות, אלה סקלו את השדות, בטרם תעבור עליהם המחרשה החשמלית. אלה בנו בתים, אלה נטעו עצים וכן הלאה. וכל איש ידע, כי הוא עובד בעד כל העם, וכל העם בעדו. ברנה הלכו לעבודתם וברנה שבו אל המחנה. אביב מהיר היה בהויה זו, כמו שרואים בטבע, עת יחלו העצים היבשים לעטות ירקרק, וכל יום הגדיל את מהירות ההתפתחות. אני החלותי, ראשית, להניח את רשת הטיליגראפים והטיליפונים. אמנם עוד לא יכלנו להשתמש ב לצרך הכלל, אך לצרכנו שלנו. מחיפה יצאו הקרנים לארך שטח עבודתנו. פקיד טיליגראפי היה נוסע תמיד אחרי באחת העגלות, והחבור נוסד אפוא עם לשכתי בחיפה, ועל ידיה עם המרכז בלונדון. תמיד היה לי העיקר: שֵירות-ידיעות טובה. רק באפן זה יכולתי לפקד בני אדם וחמר בעין פקוחה על כלם. אז כבר באו יום יום אגודות של חמש מאות, של אלף, של אלפים נודדים לכל החופים מיפו עד ביירוט. ביום המחרת לבואם שֻׁלחו בלי התמהמה אל עבודתם. לעבודת המסלות לבדה היו רבבות פועלים דרושים. עוד רבבות לבנין בתי הצבור של חברתנו החדשה: בתי פקודות, בתי ספר, בתי מרפא ועוד. הוצאת הדברים האלה לפעולות לא היתה כה קשה, כאשר אך היו ההצעות קבועות היטב. בעד העבודה בדרכים, במסלות הברזל ובשאר בניני הצבור היו פועלינו מקבלים לא רק את שכרם, אחרי נכיון תשלומי השיעורים ששלמנו לבתי הממכר הגדולים בעד הסחורה שהיו פועלינו נוטלים משם לצרכיהם, כי גם קנו יחד עם זה זכיות להם, זכיות הקנין לישוב העתיד. האיש שֶׁשֻׁלַח תכף לבואו מן החוף אל מיני העבודה השונים מובטח היה, כי לימי הסתיו, בשובו מן העבודה ימצא בית חדש בנוי בעדו, ואז יוכל לקרוא גם לבני משפחתו לבוא הלום. כאמור, היה הדבר פשוט מאד, אך נחוץ היה סוף מעשה במחשבה תחלה. לשלטוני הצבא בממלכות הגדולות היו דברים קשים מזה במאה הי"ט. עלינו היה להושיב עד ימי הסתיו אך חמש מאות אלף נפש אדם, ועד הימים ההם כבר יכלנו ליחל לקציר חדש. שלטוני הצבא במאה שעברה צריכים היו לפעמים לכלכל אלפים בני אדם בארץ אויב, בעת שבות המסחר והפסק החבור, ואנחנו היינו בארץ אוהב, ולא רק בארץ אוהב, כי גם על אדמת הורים, ואנחנו לא הברחנו איש ולא הִלַכְנו אימים, אך להפך, מָשַׁכְנו הלום מסחר וחרשת מעשה. האנשים שכלכלנו תכף לבואם, במהרה בראו מיני מזונות לעצמם ולזולתם הבאים אחריהם. בכל מקומות הארץ נבנו בתי חרשת שעתידים היו להגמר עד הטפחות לימי הסתו הבאים. באמת הלא יכול כל איש אשר מוח בקדקדו לראות, מה גדולה התקוה הנשקפה לכל בית חרשת בארץ הזאת. הן יכלו לראות מראש, כי הסחורה תמכר במקום העשותה להמונים המונים הבאים כמעין המתגבר, וגם נקל יהיה לשלחה בזול באניות השבות בלי מִטְעָן. גם יתר סגלות הארץ, ארך גדות הים, מקום הִמָצְאָה על פרשת דרכים בין אירופא ואסיה – כל אלה יחד משכו את בעלי החרשת הלום בעבותות תאוות זהב. הקציר הראשון לא היה טוב, אך גם לא גרוע מאש, וכאשר שמתי עיני אחרי הקציר על כל הנעשה, יכולתי לגמור בדעתי לבלי הפסק את הכניסה גם בימי הסתיו. בתחלה אמרנו להפסיקה, אבל, הודות לה', לא נצרכנו. הודעתי זאת אז לכל מרכזי הארצות, ויהי ששון בכל האגודות המקומיות. מימי הקציר הראשון אני מונה את ימי נצחון חברתנו החדשה. אחרי כן הלך הקציר הלך וטוב, זְהַב היבול העתיק צמח בשפע מן האדמה, אך כל הימים לא הרבינו לקצור כימי הקציר הראשון. אז אספנו הגרנה לא רק את העמרים, כי גם את בטחון אחינו בכל הארצות. אך שנים עשר ירחים עברו מאז אספתי את ראשי המטות אשר לי לונדונה, וכבר יכולתי לאמר לידידי במחנה הראשי בחיפה, כי השנה הראשונה היתה טובה.
בנין בית פקודותינו בחיפה כבר נגמר אז עד הגג, אך בתוכו לא היה עוד ערוך. אמרתי לקבוע את הישיבות בו בימי האביב הבאים. אבל כבר יכלתי לאמר אז לחברי הנלבבים: ביתנו נכון! כונתי היתה על כל החברה החדשה. עלינו היה אך להוסיף לשים לב, לבלי דחות שום דבר, אך לעשות כל חובותינו בדיוק נמרץ. המכונה העמדשה ועלינו היה אך להחזיקה בתנועתה ובמהלכה הישר. הפעלים הטֶחנים הגדולים נעשו, והם: תעלות המים אשר לנו. תמכנו יתדותינו במסרת-עמנו, שהיא ישנה מאד. ברכות שלמה מעידות מה חרוצים היו אבותינו בעבודתם. אמנם עלינו היה ליסד ברֵכות אחרות, לא רק להמציא לירושלים ולשאר הערים מים יפים לשתיה, כי גם לכח ולאור. תעלת ים המלח ושאר הפעלים הטחנים מוכיחים, שסוללי החברה החדשה לא נחו. בראש כלם עמד תמיד המנהל הנהדר אשר להם, פישר, זכרונו לנצח.
ועוד נהר אחד יצא מארצות תבל וישתפך על ארצנו להפרותה: קרן קימת ואמנה. עבודתנו המקבילה אל מטרתה, הצלחתנו הראשונה – עוררו את הבטחון. כקבענו על ידי חברות המשתתפים אכרים חדשים על הקרקע, כן גם קבענו סדרי הלואה לעבודת אדמה. בתחלה חשבו רבים, כי אוצרנו יוּרק, בתתנו לבאים להתישב בתי מעון וכלי עבודה, שדות ומכונות, סוסים, פרות, צאן ועופות, עגלות ומיני מזון, זריעה ומספוא. הפקחים שבמתנגדינו חשבו מראש ויגידו למתי תכלה הפרוטה מכיסנו. משפחה בינונית, בת חמש נפשות עולה בהוצאות הישוב לערך שש מאות לירא שטרלינג. לפי זה עולה אלף משפחות כאלה שש מאות אלף לי"ש, עשרת אלפים – ששה מליון לי"ש, והוא מאה ועשרים מליון מרק וכו'. בעלי החשבון המובהקים האלה שכחו בשעת חשבונם רק דבר קטן אחד, שהמתישבים הם שוים הרבה יתר, וכי על כל דבר שוה-כסף נקל לקבל כסף בהקפה. לחברה החדשה נקל היה למלא ולהשלים את חסרון אוצרה ע"י הלואות חדשות, והשערים לא ננעלו לפניה, ולהפך, כל מלוה נתּנה לה מיד ויתר משדרשה. בקצור: ככל שהרבינו את מספר המתישבים הבאים, כן נתרבה גם סך הכסף הבא לידינו. כן הוא בכל מקום בעולם, בכל מקום ששם יודעים לשלוט בנכסים כראוי – מדוע לא יהיה כן בינינו? גם זה היה פשוט ומובן, ככל דבר זולתי זה.
אך רואה אני, כי סרתי מתקופת העת, שעל אדותיה אמרתי לספר. הימים ימי בַּקֵר ה "פוטורא" בארצנו. ולי היה לדחות מיום ליום את נסיעתי ליפו. שם עמדה על העגן אניית החכמים, שנפשי כה נכספה לראות אותה. ויהי היום, ורבים מאנשי ה "פוטורא" באו בעגלותיהם אל קרבת המקום ששם חניתי. אני רכבתי אז על סוסי בשדה, בעת אשר הם עברו במסלה החדשה, ויתבוננו אל המעגילה הגדולה הַמְיַשֶׁרֶת את ההדורים בכח הקיטור. ויביטו רגע גם על אנשינו בשעת עבודתם. על כובעותיהן של העדינות עופפו צעיפי השמש של משי בהיר, והמראה הזה היה יפה מאד, אך לא קרבתי על סוסי אל העגלות, יען כי הייתי מכוסה אבק ומזיע כולי, ואירא פן יחשבוני לאיש רובץ עלי ארח. אמרתי בלבי, עוד אמצא שעת הכושר להתודע אל הבריות הנאות והנכבדות האלה ביפו. אך מסבות אחרות באו. ביום המחרת קראו לי ע"י הטיליגראף מקונסטנטינופול למהר לבוא שמה. עלי היה לסדר דבר נכבד עם ממשלת תוגרמא. הדבר היה נחוץ. במהרה צויתי להסיק את אניתי בחיפה, ואקרא לראשי המחלקות להתאסף. אז נתתי את השלטון הראשי לפישר, שידע כל אשר עמי, ואסע מהר עם מזכירי לקונסטנטינופול.
לא יכולתי אפוא לבקר את ה "פוטורא", אך קויתי, כי אמצאהו עוד אחרי שובי מקונסטנטינופול. אמנם עלי היה למהר לשוב אל עבודתי, אבל חפצתי להרשות לעצמי לשבת כחצי יום בביירוט, למען התודע אל אנשי הסגולה ההם. אניתי הטובה אך שוט שטה על פני הגלים, בקשתי את רב החובל להחיש ככל יכלתו את הנסיעה. ואולם אחרנו את המועד. אצל האי קפריסין, ששם עברנו בבקר לא-עבות אחד, ראיתי מרחוק את האניה ההיא עוברת אל צד אחר. כברק עופף הרעיון במוחי: זה הוא ה "פוטורא"! רצתי ואעל על גשר החובל ואתבונן בקרן-החזית. אך סַפָּן בקי יכול להכיר אניה במרחק כזה. לדאבון לבי, לא היה רב החובל על הגשר, כי אם בתאו. עד שהיה סִפֵּק להבהיל הלום את רב-החובל חלפה האניה ממלוא-עיני. מן הנמנע היה לרדוף אחריה על אסמכתא בעלמא. ראשית, מסופק היה הדבר אם נשיגנה, ושנית, אולי איננה ה "פוטורא", ובגללה נאחר מן המועד למצוא עוד את ה "פוטורא", אם עודנו בחוף ביירוט. על כן לא סרנו מן המסלה. אך בביירוט נודע לי, כי כונתי אל האמת. האניה שלפני קפריסין היתה ה "פוטורא".
לבי דוה מעט על זה, ומני אז נכספה נפשי לראות את ה "פוטורא" בשובו עוד פעם. כי כעבור חמש ועשרים שנה למסעו הראשון, לו לשוב עוד. אמנם לא האניה הישנה, כי כבר עבר זמנה. אניה נהדרה אחרת עתידה להקרא בשם זה. וגם לא הנוסעים ההם, כי מקצתם כבר הלכו לעולמם. חפצים אנו לקרוא לא רק לאלה, מהראשונים שהם עוד בחיים, אך ליחידי סגולה אחרים מעולם הישוב.
ולתקופת חמש ועשרים חמש ועשרים שנה נחפץ להביא אלינו כנסיה כזאת ולשמוע את משפטה. לא נבנה "כפרי פוֹטֶמקין", מקסם כזב של תערוכה כללית. הארץ כולה ראויה להיות למראה, והכנסיה של ה "פוטורא" – שופטיה. ואם ישובו, ואלהים יעזור לי, כי הפעם לא אאחר את המועד, והם יוכחו לדעת כי יוסף לוי עשה את חובתו הפשוטה והקשה, אז אתפטר ממשמרתי. וכאשר אמות, קברוני נא אצל קבר ידידי פישר, שם במעלה הקברים על הר הכרמל הנשקף על פני ארצי היקרה ועַמִי היקר.
__________