אלטנוילנד ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

ספר שני: חַיְפָה בשנת 1923.[עריכה]

I.[עריכה]

אנית קינגסקורט הפליגה שנית בים האָדום, אך לאחור.

שערות ראשו וזקנו של קינגסקורט הלבינו כשלג. גם פרידריך, מדי התבונן אל המראה בתא-אניתו יכול היה לראות את חוטי הכסף הראשונים על רקותיו.

הזקן קרא לו לעלות אל המכסה:

– הלום, פריטץ, בוא נא הלום!

– מה חפצך, קינגסקורט? אומר ביצאו.

– יקחני בכור שטן אם אבין זאת. מעת נסענו פה בים האָדום, ראיתי אך מעט אניות קיטור לנוסעים, אך אניות משא רבות. האין אתה זוכר איך היתה זאת לפני עשרים שנה, בשנת 1902? הן אז היתה פה תנועה! הנוסעים להודו המזרחית, האניות החיניות! האניות הדלות אשר אנו פוגשים היום הולכות אך לגדות הים שבאפריקא ולמאדאגאסקאר. שאלתי את המלחים לשם כל אניה עוברת. אין עוד הודים-מזרחים, יאפאנים וחינים בים הזה, בלתי אם אניות משא. האמנם אבדו לאנגליא – חזיז ורעם – אחוזותיה בהודו? ומי לקחן מידה?

– שאל נא את רבי החובלים, אם נוגע הדבר אל לבך!

– לא אשאל דבר, אך נחכה עד בואנו לאירופא. אין אני תאב לדעת, ואולי אתה תאב לדעת, פריטץ הקטן.

– לא קינגסקורט, לי אחת היא. במשך עשרים שנות שבתנו יחד באי ההוא נהפכו לי כל הדברים אשר מחוץ לאי לדברים אשר אין לי בהם חפץ. אין אוהב ואין מודע לי עוד. מה איפוא אחקור ואדרוש?

וקינגסקורט ישב בהסבה על כסא רך ויעשן סיגרה האבאנית:

– אמנם לא הרע לך האי אשר לנו, פריטץ! מדי אזכור איך שפו עצמותיך, עצמות נער יהודי ירקרק, ואיך צפד עורך על עצמותיך אז, ומדי אראך עתה – אשמח. עתה הנך קשה כארז. אדמה, כי בין הנשים תהיה עתה בחזקת סכנה להן.

– יצאת מדעתך לגמרי, קינגסקורט! השיב פרידריך בצחוק. לכבודך אבקש לשער, כי אין אתה סוחב אותי לאירופא למען השיא לי שם אשה.

קינגסקורט התגולל מרוב צחוק: בהמה בצורת אדם! להשיא אשה! הן לא תחשבני לתבנית-שור כזו! ומה אעשה עמך אחרי אשר תשא אשה?

– אולי זו היא תחבלה דקה להפטר ממני, כי הלא כבר שבעה עינך מראות אותי – די והותר.

– הנה פרש מכמרת לצוד את חנופתי! קרא הזקן, ויוציא את רוח עליצותו במלות גדופים כמנהגו. – נלא יודע אתה, פריטץ הקטן, שאין אני יכול לחיות עוד בלעדיך. הן כל מסעי היה רק לשמך, למען תסבלני עוד שנות מספר.

– שמע נא, קינגסקורט, יודע אתה כי אין אני יכול לנוול את פי, ועל כל פנים אין אני יכול לנוול את פי כמוך. אבל זה הוא, גם אם אפנק שפתי, דבר...

– דבר חמור?

– מעין זה!... כי מתי הראיתיך אות לאי-סבלנות? מאושר הייתי על האי שלנו, מאושר בתכלית האושר. עשרים שנה אלה עברו לי כחלום. האם לא אתמול דרשת במקום הזה את דרשת הפטורין שלך אל הזמן? גם חשב לא חשבתי לעזוב את אי הברכה אשר לנו ועתה הנך חפץ להתעות אותי לחשוב, כי בגללי אתה נוסע לאירופא. בוש והכלם, איש זקן, להעלות תואנות כאלה על שפתיך. אתה תאב לדעת מה מצב הדברים שם עתה. אתה חפץ לבוא שמה – ולא אני. הטוב במופתים המעידים, כי כל העולם כקליפת השום בעיני, הנה הוא זה, כי זה עשרים שנה לא נגעה ידי בגליון מכ"ע.

– הגם בזאת תתפאר? לא היה לנו מכ"ע על האי שלנו – הן זה היה לי כלל גדול לבריאות: אַל מכ"ע!

– האמנם? לפני שנים אחדות באה חבילה שלוחה מקאראטונגא. החפצים הארוזים בה היו כרוכים בגליונות מכ"ע אנגלים וצרפתים. אף כי כבר עברו עליהם ירחים, או שנים – לי היו חדשים. מספר השנה היה אז 1917. ואני זה חמש עשרה שנה לא שמעתי דבר על אדות התבל. אך אני לקטתי את הגליונות אחד לאחד ואשרפם יחד, ועוד אתה בחלומך, כי אני משתוקק לשוב.

והזקן שרק בפיו דרך-חירות:

– הנה אם אחזתני בִּשְׁקָרַי אודה על פשע. כן, חפץ אני לדעת מה היה לתבל הזוֹללה, האם בני אדם נבלים וסכלים כאשר היו.

– קינגסקורט אהובי, התערב עמי, כי נשמח בשובנו אל האי השקט.

– עם מי תתערב? אנכי לא אתערב עמך, יען כי דעתי כדעתך.

האניה עברה דרך תעלת הזועץ. בפורט-סעיד יצאו מהאניה. החוף מלא תשואות מסחר ומובילי משא, אך בשוקי העיר החרבים לא נראו עוד פני בני העמים השונים המטיילים בבגדיהם השונים והמדברים בשפות שונות, כמו לפנים. לפנים היתה פה פרשת דרכים לנוסעים מהמזרח אל המערב ומהמערב אל המזרח. פה נראו המהודרים בין תרי הארצות לשם תענוג, ועתה הציצו מבתי הקהוה המגואלים מלבד ילידי הארץ אך איזה מלחים חצים-שכּורים.

קינגסקורט ופרידריך נכנסו לחנות, לקנות סיגריות. הם דרשו מינים טובים, והרוכל היוני השיבם באנחה:

– אין אתנו. אין קונים עוד, אין איש דורש מינים משובחים אך מלחים באים ומבקשים טבק-ללעיסה וציגאריטות גרועות.

– היתכן – שאל קינגסקורט – ואיזה הנוסעים להודו, לאוסטרליא ולחינא?

– הם תמו זה כבר. הם נוסעים עתה בדרך אחרת.

– בדרך אחרת? – קרא פרידריך – אבל איה היא הדרך האחרת? הן אין הם נוסעים מסביב לצוק התקוה הטובה?

והרוכל ענה בהקפדה:

– מתלוצץ בי מר. הן כל ילד יודע, כי אין נוסעים עוד לאזיא דרך תעלת הזועץ.

ושני האנשים תמהו איש אל אחיו. אז נהם קינגסקורט:

– הלא יודע זאת כל ילד, ואתה אל תחשבנו לבוערים-בעם, שאינם יודעים את התעלה החדשה.

אז הכה היוני בכפו על השלחן בכעס:

– גשו הלאה! בתחלה אתם מתלוצצים בי בדרשכם סיגריות טובות, ואחרי כן אתם מתקלסים בי במהתלות אחרות. הלאה!

וקינגסקורט רצה לפשוט את ידו ולכבד את היוני במכה אחת, אך פרידריך עצר בעד הזקן הנלהב.

– אדמה, כי שלא בפנינו קרה דבר-מה שאין אנו יודעים, קינגסקורט.

– יקחני בכור שטן, אם לא אחשוב כמוך, אך עלינו לחקור דבר.

בחוף נודע להם הדבר מפי רב החובל של אניית מסחר אשכנזית. החבור בין אירופא ואזיא נעתק למקום חדש: לארץ ישראל.

– היש שם חופי ים ומסלות ברזל? שאל פרידריך.

ורב החובל מלא פיו צחוק:

– אם יש חופי ים ומסלות ברזל בארץ ישראל? אדון, אי מזה תבוא? האם מעודך לא ראית מכ"ע, או רשימת מסעות?

– לא אומר שלא ראיתי מעודי, אבל זה כמה שנים... וארץ ישראל ידועה לנו בתור ארץ חרבה.

– ארץ חרבה!... טוב הדבר. אם לזו אתה קורא ארץ חרבה, לא אריב עמך, אבל עלי לאמר, כי הנך מפונק מאד.

– שמע נא, רב חובל – קרא קינגסקורט – אנחנו נספר לך דברים כהויתם. הננו נערים בוערים והדיוטות. זה עשרים שנה היו עינינו אך אל תענוגותינו. ומה היה לפלשתינא הישנה?

– לוא אומר לספר כל זאת, כי עתה יִדָרֵש לזה זמן ארוך מלמסע מפה לשם. אם לא נחוץ אתה לדרכך, סור נא שמה. גם תמצא בחיפה וביפו את המהירות שבאניות ההולכות לכל חופי הים שבאירופא ובאמריקא, לוא תאבה לצאת מאניתך ולנסוע בהן.

– לא, כי את אניתנו לא נעזוב. אך סור נסור שמה, פריטץ! מה דעתך? הנבקר עוד הפעם את ארץ אבותיך, עליהם השלום?

– הארץ הזאת איננה מושכת אותי יתר מאירופא. אחת היא לי!

וישובו לחיפה.

היום היה יום אביב בבקר, אחרי ליל הוד ורוך, בראותם את גדות הים בארץ ישראל. שניהם עמדו על גשר החובלים ויצפו כעשרה רגעים בשפופרותיהם אל הצד ההוא.

– כמעט אוכל להשבע, כי זו היא לשון הים של עכו, אמר פרידריך.

– גם להפך אשבע – ענה קינגסקורט – עוד תמונת לשון הים ההיא לפני עיני. לפני עשרים שנה היתה תהו ובהו. אך שם מימין הלא זה הוא הכרמל, ולפנות שמאל, ממולנו, עכו.

– איזה חליפות! קרא פרידריך – נסים קרו במקום הזה.

הם קרבו לבוא, ועתה כבר יכלו לראות היטב בזכוכיותיהם הטובות. במפרץ-הים בין עכו ובין מורד הכרמל עמדו אניות ענק על העוגן, כאניות שכבר ראו בקץ המאה התשע עשרה. מאחורי קבוצת האניות האלה ראו את תחום המפרץ המפיק חן. לפאת צפון – עכו בתפארת בִּנְיָה מזרחית עתיקה, חומות מבצר אמיצות, כפות עבות ומגדלים דקים שנשקפו לאור תכלת הרקיע בבקר. התמונה הזאת לא נבדלה הרבה משהיתה. אך מפאת דרום לעיר התהלה המנוסה בנסיונות קשים וארוכים, על יד קשת גדות הים – הוד חדש. בתי קיץ לאלפים הזהירו בלבנוניתם בתוך ירקרק הגנות הצוללים בעתרת צמחים. מעכו עד כרמל השתרע גן גדול, וגם הר הכרמל היה נעטר בנינים יפים.

כבואם מדרום כסה ההר מעיניהם את מראה העיר חיפה ואת מראה החוף, ועתה הנה גם היא השתרעה לעיניהם. אז החל קינגדקורט לקלל בחום לבו – עד אין קץ.

עיר נהדרה שכונה לחוף ים התכלת. שִׂכְרֵי-אבן כבירים היו תלולים במים, ובסקירה ראשונה ראה כל מתבונן, כי זה הוא החוף המרווח, האיתן, הבטוח והיפה בכל חופי הים התיכון. אניות מכל המדות והתבניות, של כל העמים והארצות, חנו על העוגן ותצבאנה מסביב בחוף מבטחים זה.

קינגסקורט ופרידריך היו כנדהמים. מעל מפת הים שלהם, שכבר עברו עליה עשרים שנה, לא נראו עקבות עיר החוף הזה, ועתה עלתה, כאוב מארץ. הנה כן לא על עמדה עמדה תבל במשך ימי שבתם באי.

ואניתם קרבה אל החוף להעגן, ואז נסעו בסירה קטנה דרך מהומת אניות אל לשון הים, ורק מלים בודדות השמיעו איש לרעהו.

אניתם קרבה אל שְׁלַבֵּי האבן של נד הנמל, ויצאו, ובמרחק צעדים אחדים אמר איש אחד לרדת בשלבים ההם אל סירת החשמל שחכתה לו, ויהי בראותו אחד מהם ותתפעם רוחו, ויתבונן בעינים מלאות תמהון אל פרידריך.

והזקן ראה זאת וינהם:

– מה היה לאיש הזה? האם לא ראה עוד שני אנשים מן הישוב?

ופרידריך צחק:

– אין לשער זאת. האנשים בחוף הזה נראים כגדולים ממנו במעלת בני ישוב. אולי מראנו בעיניהם כמראה אנשים שאבד עליהם כלח. הבט נא למעלה! ראה נא את ההמיה ברחובות כתנועת עיר גדולה! ראה נא את המון האנשים הלבושים הדר. חושב אני, כי בגדינו אינם כדת היום.

הם צוו לאיש האניה הקטנה לחכות להם במקום ששם עמד, ויעלו במדרגות אל הרחוב שקצֶהָ כבר ראו מתחת, ולא שמו לב אל האיש הזה אשר כה התבונן אליהם. אך הוא הלך אחריהם, ויקשב וישמע אולי יבין את השפה אשר בה הם מדברים. פעם נגש אליהם, פעם נגע בהם, ופעם נסוג אחור.

– אדון! קרא קינגסקורט בכח – מה אתה דורש מאתנו?

האיש הזה לא השיב דבר, אך פנה אל פרידריך, וישאלהו בקול מלא רגש וחום:

– האתה ד"ר פרידריך לאֶווענברג?

ופרידריך השתומם מאד לשמוע פתאום את שמו במקום הזה, ויען:

– זה שמי.

אז חש האיש הזר ויתנפל עליו ויאמצהו אל לבו וישקהו. ואחרי כן הרים את ידו וימח את הדמעות מעיניו.

האיש הזה היה איש צעיר, חזק, גבוה, כבן שלשים שנה, פניו שזופי שמש, זקנו שחור וקצר.

– ומי אתה? – שאל פרידריך, אחרי אשר שב למנוחתו מן התמהון הראשון.

– אנכי! מי יודע אם עוד תזכרני? שמי דוד ליטוואק.

– הנער הקטן מבית המשתה של ביקנרייז?

– כן, אדוני הדקטור! הנער אשר הצלת אותו ממות ברעב, אותו ואת הוריו ואת אחותו.

– אח, אל נא תעלה את הדבר על פיך – מחה פרידריך.

– להיפך! ענה – הרבה נדבר על אדות הדבר הזה. עלי לשבח לך בעד כל אשר הנני ובעד כל אשר לי. ראשית, אורחי אתה ואם האדון הזה ידידך, אז עליו לסור גם הוא עמך יחד אל ביתי.

– זה הוא ידידי הטוב והיחיד בתבל, האדון קינגסקורט.

____________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו