אלטנוילנד א ו
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
VI.
[עריכה]הם בלו ימים אחדים בארץ היהודים העתיקה.
יפו עשתה בלבם רשם לא נעים. אמנם מקומה על ים-התכלת היה נהדר מאד, אך הכל היה כה מלא עזובה. היציאה מן האניה בחוף הדל היתה קשה מאד. הרחובות היו מלאות ריחות רעים, לא נקיות, לא סדורות, על כל צעד עוני מזרחי רב-הצבעים. תוגרים עניים, ערביאים מגואלים, יהודים מפחדים חנו הנה והנה, כולם עצלים, כמו פושטי יד, וגם אובדי עצות. ריח רקבון כריח העולה מן הקברים שׂם מחנק לנפש העובר.
על כן מהרו קינגסקורט ופרידריך לנסע. ויסעו במסלת הברזל הרעה לירושלם. גם על הדרך הזה נראו לעיניהם תמונות מלאות עמל וצער עמוק. כל אדמת המישור היתה חול וטיט. השדמות הדלות נראו כאדמת חררים שנצרבה. כפרי הערביאים עטו קדרות, וליושביהם היו פנים של שודדים. הילדים שעשעו בעירום גופם ויתפלשו בעפר חוצות. וממרחק נראו הרי יהודה חשופי יער. אז נסעה הרכבת דרך עמקי הסלעים. מורדות הסלעים היו ערומים, ואך מעט עקבות ישוב אשר היה, או אשר הוא.
– אם זו היא ארצנו – אמר פרידריך ברוח יגון – כי עתה נפלה גם היא כנפול עמנו.
– אמנם היא כולה נמאסה – ענה קינגסקורט – ובכל זאת יש לעשות בה הרבה מאד. ראוי לטעת יערות. לארץ דרושים רק מים וצל, כי אז עוד נכונות לה עתידות גדולות.
– אך מי יביא הלום את המים ואת הצל?
– היהודים – אלף אלפי שדים!
ולילה היה בבואם ירישלימה, ליל ירח נאוה מאד.
– חזיז ורעם! מה יפה הוא! צעק קינגסקורט. העגלה שבה נסעו מבית הנתיבות אל בית המלון נעצרה בפקודתו. הוא קרא אל העבד:
– שב אתה על מקומך, ואמור לרכב לנסוע אחרינו לאט. אנחנו נלך מעט ברגלינו. דקטור, התחפץ?... מה שם המקום הזה?
העבד השיב בענוה:
– עמק יהושפט, אדוני רב החסד.
– יקחני השטן! אם כן זה נמצא באמת? עמק יהושפט! ואני אמרתי אך כן ספרו הקדמונים. פה התהלך אדוננו וגואלנו. מה אתה אומר על זה, דקטור? – אבל שכחתי! ובכל זאת הלא גם בלבך יעורר המקום הזה רגש, האין זאת? החומות הישנות האלה, העמק הזה...
"ירושלם" לחש פרידריך בקול אט רועד כמדבר אל נפשו. הוא לא ידע לפתור לנפשו את החידה: מדוע כה נגע אל לבו מראה תחומי עיר לא-נודעה לו מתמול שלשום. האמנם אלה הם זכרונות מימי הילדות הראשונים? תפלות אשר הגה פה האב? קדושת הפסח אשר נשכח עלתה כזכרון רחוק על לבו. אחד מפתגמים עברים מעטים אשר ידע צלצל בקרב נפשו: לשנה הבאה בירושלים! וירא, והוא נער קטן מתהלך לימין אביו אל בית הכנסת. הוי תּמה האמונה, תמו ימי הנוער, מת האב – ולפני עיניו מתנשאות חומות ירושלם, והירח שופך עליהן את קסם אורו. דמעות רתחו בעיניו. הוא לא יכול לעצור בנפשו. הוא עמד מלכת, ופלגי דמעות ירדו עיניו.
קינגסקורט חנק בגרונו הרבה קללות של שדים, אשר הסכין בהן, ויצו לרכב לעמוד, והוא בעצמו נסוג מעט אחור מפרידריך, לבלי הפריע את קדושת צערו.
באנחה התעורר פרידריך מחלום הקסם.
– סלח נא, אדוני קינגסקורט – אמר כמתבייש – סלח, כי עצרתיך. לבי היה, ועיד הוא כה נפלא עתה בהרגשתו, ואין אני יודע בעצמי מה זאת.
אך קינגסקורט הושיט את זרועו לתמוך את האיש הצעיר, ויאמר אליו בקול רך:
– אח, פרידריך לאֶווענבערג, אהב אהבתיך!
וכן התהלכו בליל הירח הגדול נוצרי ויהודי חבוקי זרוע בעיר ירושלם הקדושה והעתיקה...
לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם.
צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא-ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים. זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה.
קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות. הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון. מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה.
– הרואה אתה, אדוני קינגסקורט, אנחנו באמת תַּמְנוּ לִגוֹעַ. מממלכת היהודים לא נשאר שריד בלתי אם רגב חומה. וגם אם אחתור בחדרי נפשי עמוק עמוק לא אמצא דבר אשר יְשַׁתְּפֵנִי עם הרוכלים הקטנים והדלים האלה, העושים סחורה באבל עם.
הוא אמר זאת בקול רם, בלי שים לב, כי גם אחרים יכולים לשמוע את דבריו. מלבד האביונים המתפללים ומוליכי האורחים עמד שם עוד איש אחד בקרב המון העם, והוא לבוש בגדי אירופא. האיש הזה ענה אשכנזית צחה בהברה זרה:
– אדוני, לפי דבריך הנך יהודי או מזרע היהודים.
– כן, השיב פרידריך משתומם מעט.
– אם כן שא נא לי – הוסיף האיש הזר לאמר – אם אנסה לתקן את שגיאתך. מן העם היהודי נשאר יותר מן האבנים אשר בחומה הזאת ויותר מן קוטפי המלוח, המוצאים את חית ידם פה ממלאכה לא-יפה. חלילה לך לשפוט את משפט עם היהודים בימינו לפי האביונים, או לפי העשירים.
– לא עשיר אנכי – השיב פרידריך.
– רואה אני את אשר הנך. אתה זר לעמך. אם תבוא באחד הימים אלינו לרוסיא, וראית כי עוד יש עם יהודי. עוד יש לנו מָסֹרֶת חיה, עוד מפעמת בקרבנו אהבה אל ימים עברו ואמונה לימים יוצרו. אצלנו נשארו הטובים והמשכילים נאמנים לדגל היהודים כתור עם. אין אנו חפצים להחשב לעם אחר, הננו כאבותינו.
– זה דרך ישר – קרא קינגסקורט.
פרידריך משך מעט את כתפיו, וידבר עוד, מפני דרכי נמוס, דברים אחדים עם האיש הזר, ואחרי כן הלכו. בבואם אל קצה הרחוב ובנטותם הצדה הביטו עוד הפעם מאחריהם. היהודי הרוסי עוד עמד שם. הוא צלל בתהום תפלה בלי דברים על יד הכותל המערבי.
בערב ראוהו שנית בבית המלון האנגלי ששם ישבו. הוא ישב אצל השלחן עם עלמה צעירה שהיתה, כנראה, בתו. אחרי הסעודה נפגשו באולם הגדול. השיחה שהחלה לפני הצהרים שָבָה נמשכה. הרוסי קרא את שמו: ד"ר אייכענשטאס.
– אומנותי רופא עינים, וכן גם בתי.
– איך? האם העלמה היא דקטור? שאל קינגסקורט.
– כן, היא למדה מפי, ואחרי כן הוסיפה ללמוד בפאריז. עתה היא עוזרת על ידי. היא מלומדת מאד, סאַשאַ שלי!
פני העלמה הד"ר האדימו לשמע התהלה.
– אבל אבי – אמרה כמוחה.
ד"ר אייכענשטאַס החליק בידו את זקנו הארוך, שכבר זרקה בו שיבה:
– אמת נתנה להאמר, גם אנחנו לא באנו הלום לשם תענוג בלבד. הננו עוסקים ברפואת מחלות עינים. הוי, כי רבו המחלות האלה פה. הסחי והעזובה לא ינקוּ את הדבקים בהם. הכל פה עזוב ושומם, וכמה היה הכל יכול להיות יפה פה. הן הארץ היא ארץ סגולה.
– הארץ הזאת – ענה פרידריך כמכחש – הן הספור הישן ע"ד החלב והדבש כבר עבר ובטל!
– הוא לא עבר ולא בטל – קרא אייכענשטאַס ברשפי רגש – אך האנשים דרושים להיות, ואז הכל יבוא על מקומו.
– לא! לא! אין לקוות לאנשים כי יעשו זאת – חוה קינגסקורט את דעתו בכל תקף.
דקטור סאשא פנתה אל אביה בדבריה:
– הציעה נא לפני האדונים לבקר את המושבות.
– איזה מושבות? – חקר פרידריך.
– המושבות העבריות שלנו – השיב הזקן – הגם זאת אין אתה יודע, אדוני הדקטור? הלא זה מעשה נפלא בקורות היהודים בשנים האחרונות. בהרבה ערים באירופא ובאמריקא נוסדו חברות, והן נקראו בשם "חובבי ציון", ומטרתן לעשות פה את היהודים, בארצנו העתיקה, לעובדי אדמה. גם נדיבים שחדו מכספם. כבר יש איזה כפרים של יהודים. אדמתנו שבה לתת פריה. בקר נא את המושבות האלה בטרם תעזוב את ארץ ישראל.
וקינגסקורט נהם:
– זאת נוכל לעשות אם יש לך חפץ, לעווענבערג.
פרידריך הניע את ראשו מהר.
ביום המחרת הלכו בחברת אייכענשטאַס וסאַשאַ אל הר הזיתים. לפני עלותם עד במתי ההר עברו בקרבת בית נהדר, אשר בנתה לה גבירה אנגלית.
– הרואה אתה, אמר הרוסי, כי יש לבנות ארמנות יפים על האדמה הישנה? זה היה רעיון נשגב – לשכון פה. זה הוא גם חלום מחמדי.
– או למצער, לבנות פה בית מרפא לחולי עינים, הוסיפה סאַשאַ לאמר בשחוק צח.
ממרום הר הזיתים השתאו אל העיר רבת הגבעות ואל סלעי ההרים ההולכים ומשתרעים עד ים המלח.
פרידריך צלל במחשבות.
הדבר ברור, כי ירושלים היתה לפנים יפה מאד! אולי על כן לא יכלו אבותינו לשכוח את העיר הזאת! אולי על כן לא נכרתה התשוקה מלבם לשוב ולשוב.
אייכענשטאס היה כחולם:
– על לבי עולה זכר רומי. על גבעות יש לבנות עוד הפעם עיר התבל, עיר הוד. תאר נא בנפשך את המראה אשר יהיה אז פרוש לעיני העומד ומתבונן מן המקום הזה, מראה תפארת ויתר הדר מאשר על הדזאניקולו! אח, לוא זכיתי עוד לראות כזאת בימי!
– אנחנו לא נזכה לראות – ענתה סאַשאַ ביגון.
וקינגסקורט התפלא חרש על הדמיונות האלה, וכאשר שב להיות לבדו עם פרידריך, אמר:
זה הוא צמד נפלא, האב הדוקטור עם הבת הדוקטור. הנה אנשי מעשה, וכה מתעתעים! אני שויתי בנפשי את היהודים באפן אחר.
ביום המחרת נפרדו שניהם, ויעשו כעצתם ויסעו אל המושבות, ויראו את המקומות: ראשון לציון, רחובות ואחרים, שנראו להם כנאות שדי במדבר. הרבה ידי חרוצים, כנראה, היו עסוקות, בטרם הושבו החיים לאדמת תלאובות זאת. הם ראו שדות עוטפי בר, כרמים מלאים גפנים וגנות צומחי תפוחי זהב.
– כל זה נברא במשך עשר-חמש עשרה שנים האחרונות – באר להם ראש המושבה רחובות, אשר אליו יעץ אייכענשטאַס לפנות. אחרי התלאות ברוסיא בראשית שנות השמנים החלה התנועה הזאת. אך יש מושבות שיושביהן הגדילו לעשות ממנו. כן למשל המושבה קטרה. היא נוסדה על ידי סטודנטים. הם עזבו את תלמודם וילכו לחרוש ולזרוע. אכרים כאלה אין בעולם זולתם, מלומדים חורשים וזורעים.
– זו היא חתיכה יפה! קרא קינגסקורט. אך תמהונו גבר עוד יתר כאשר צוה ראש המושבה רחובות את הנערים הצעירים לעלות על הסוסים ולרכוב. מעין "פַנְטַסְיָא" ערבית הוצגה לעיני הרואים. הנערים הרחיקו לעוף על סוסיהם אל השדה, ושם התפלשו עם סוסיהם, וישובו בתרועה וישליכו את כובעיהם או את כלי נשקם אל האויר ויחטפום בעת רכבם, ובאחרונה רכבו בשורה אחת וישירו שיר עברי.
קינגסקורט היה נפעם.
– אבל שוד ורעם! הלא רוכבים הנערים האלה כבני השטן!
אך לפרידריך לא היה חשק לראות את התגלות רוח-החיים, ויהי שמח בעזבם את המושבות למען שוב ליפו.
האניה היתה נכונה לצאת. בימי כסליו האחרונים עזבו את חופי הים בארץ ישראל, והאניה הפליגה לפורט-סעיד. בחוץ הזה ישבו שני ימים, ומשם נסעו הלאה דרך תעלת הזועץ. ביום האחרון לחדש דצמבר לש' 1899 באו אל ים סוף, הוא הים האדום. פרידריך היה עוד הפעם מדוכא מאד בנפשו. כל מחזה אשר מחוץ לא פעל בקרבו.
אחרי בוא השמש קרא לו קינגסקורט לעלות על מכסה האניה.
– היום, דוקטור, נבלה עתנו בנעימים. ראה נא את המָני, גם צויתי לשום בקרח הרבה לגיני יין.
– מה יום מיומים, אדוני קינגסקורט? שאל פרידריך.
– האין אתה יודע זאת, בר-נש? היום האחרון של השנה! זה לא דבר קטן הוא בלוח השנים, אם, בכלל, יש איזה ערך ללוח השנים.
– לנו אין כל ערך לדברים כאלה – השיב פרידריך בליאוּת – לנו תחל עתה תקופה בלי לוח השנים.
– אמת, אמת, ואף על פי כן זה הוא יום מצוין. בחצות ליל נשליכהו הימה, אל ים סוף, אל ים סוף שלכם. וכשתעבור השנה, שנענשנו לחיות כה, נחל לחשוב מחשבות ע"ד איזה ענין גדול!... גם אצוה למסוך לנו משקה טוב. זה הוא עוד הדבר הנכון שבנכונים בעמק הבכא הזה.
וכן עשו. הַמְבַשֵׁל שבאניה הערה את כל כשרונו, גם היינות היו נבחרים. קינגסקורט גבור משקה לפני אלהים, שתה פי שלש מפרידריך, ובכל עת השתיה נשארה דעתו ברורה וצלולה, אך חברו הצעיר חש בקרבו כמו ערפל עולה וכבחלום שמע את הדברים בעת אשר מורה-השעות הכה שתים עשר:
– חצות ליל – קרא קינגסקורט ברעם קולו – מוּתי מאה! הנני מריק כוסי למותך. מה היית? קלון, דם, נבלה והשכלה. הגע נא את כוסך בר-נש, גבר, בן דורי!
– לא אוכל עוד – גמגם פרידריך בלשונו.
– דור קטן!... הלא פה עליך להתיצב על בהונות רגליך. הנה מקום מופת. פה עשה משה הזקן שלכם אחד ממעשיו המצוינים... הם עברו ברגל. העת היתה עת רדת המים, והבהמה פרעה הלך לתוך השטף. אין קסמים! אבל זה דרך הטבע שבדבר הוא מפליא את לבי! כה קרוב הדבר וכה נשגב! אבל ראוי לראות את הדבר הקרוב וגם לאחוז בו. זכור נא מה דלה היתה העת ההיא ומה הגדיל משה הזקן שלכם לעשות. לוא בא זה עתה וירא את מסלות הברזל ואת הטלגרפים ואת הטלפונים ואת המכונות ואת האניה הזאת עם שרבובה ועם נברשת החשמל, כי עתה לא הבין דבר מכל אלה. שלשה ימים רצופים היה אז עלינו לבאר לו כל דבר, אבל אחרי שלשת ימים היה יודע ומבין הכל. ויודע אתה, מה היה עושה אז? הוא היה מצחק צחוק נורא, צחוק עברה וחימה שפוכה! יען כי אין האנשים יודעים עתה מה לעשות בכל המצאותיהם המפליאות. במצב כל יחיד לבדו יש לראות, כי האנשים הם רעים, אבל במצב בני האדם כולם יחד יגלה, שבני האדם הם רק סכלים, סכלים, סכלים, סכלים! מעולם לא היתה התבל כה עשירה, ומעולם לא היו בה אביונים כה גדולים. אנשים מתים ברעב, בעת אשר הדגן שאין צרך בו יעבש תחת מגרפותיו. כשאני לעצמי – אחת היא לי. ככל אשר יוסיפו למות, כן ימעט מספר המכזבים והבוגדים וכפויי הטובה.
ופרידריך ענה בכבדות:
– אל נא תאמין, אדוני קינגסקורט, כי ייטבו האנשים כאשר ייטב מצבם.
– לא! לוא כן האמנתי, כי עתה לא נסעתי אל אי שומם, אך ישב ישבתי בקרבם. אז אמרתי להם איך עליהם להחל לעשות, למען ייטבו. אף לא היה עליהם לחכות אלף, או מאה, או גם חמשים שנה. בדעות, בהמצאות ובתקונים, הקיימים היום, ביום האחרון לירח דצמבר לש' 1899, היו בני האדם יכולים לעזור לנפשם. אין צרך באבן החכמים ואין גם צרך למצוא תחבלה לסדר את המגדל הפורח באויר. כל הדרוש כבר נמצא לתקן עולם. ויודע אתה, בר-נש, מי מסוגל להראות את הדרך? אך אתם, אתם היהודים! ויען כי מצבכם רע ממצב כל זולתכם. אין לכם מה לאַבד. אתם יכולים לעשות ארץ נסיונות בעד כל בני האדם – שם, ממולנו, מקום שם בקרנו עתה. על האדמה העתיקה. עליכם לברוא ארץ חדשה. תּל-אביב!
זאת שמע פרידריך לאֶווענבערג אך כבחלום. הוא נרדם, ובחלומו נסע בים האדום אל העתיד.