אלטנוילנד ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

V.[עריכה]

הגבירות כבר היו לבושות בגדי ערב, ומרת שרה אמרה:

– אדמה, כי האדונים לא יאבו לראות בתיאטרון פה את אשר הם יכולים לראות בכל עת בלונדון, בפאריז או בברלין. אמנם יש לנו עתה בעיר חיפה להקת משחקים צרפתים טובה מאד, וגם להקת מנגנים איטלקים מן המובחרים שבהם, בכל זאת אדמה כי מערכות המשחקים היהודים תמשכנה את לבם יתר.

– היש משחקים יהודים? שאל פרידריך בתמהון.

וקינגסקורט התלוצץ:

– האם לא קראת ולא שמעת מעודך, כי התיאטרון התיהד כולו?

ומרת שרה הביטה בסקירה אחת על פני מכתב העתי:

– בתיאטרון הלאומי עורכים היום משחק ביבלי: משה.

ודוד הוסיף לאמר: זה הוא מפעל נשגב מאד.

– אך הוא כבד ביותר. בבית הזמרה עורכים: שבתי צבי. בתיאטראות אחדים עורכים בדיחות ביהודית-מדוברת. הן מלאות עליצות, אך לא טעם. אני מציע ללכת לבית הזמרה.

וזאת היתה גם דעת מרים. החזיון הזה הוא הטוב בכל חזיונות הזמרה מתבואת השנים האחרונות, שהיתה רבה מאד. אבל טוב למהר, יען כי מסע חצי שעה לבית הזמרה.

– הנמצא עוד מקומות? שאל קינגסקורט.

ודוד השיב:

– אצל הקופה לא נשיג עוד כעת, יען כי רוב החברים בלי ספק יבואו היום להשתמש בזכות חברוּתם. אך לי יש תא מיום הוסד הבית.

– האמנם גם בית הזמרה הוא בית-חבר? – קרא לאֶווענבערג.

– זו היא חתימה, פריטצי. לזאת קוראים פה חברה, והוא הדין כמו במה"ע של חברה.

– הוא הדין – השיב דוד בצחוק – אל תתן לספר לך פלאים, מר קינגסקורט. אין כל חדש בינינו, אפס כי נראה כחדש.

הוא הוציא מצלחתו זוג נעלי-יד לבנים ויחל לשים אותם על כפות ידו.

נעלי יד! וגם לבנים. כאלה לא היו לא לקינגסקורט ולא לפרידריך. באי השקט אשר בים השקט היו פטורים עשרים שנה מצעצועים כאלה. אבל אחרי שהביא עוד הפעם המקרה לידם ללכת לתיאטרון בחברת עדינות, חפצו להראות כאנשים מן הישוב. קינגסקורט שאל, היעברו בנסעם אל התיאטרון לפני חנות של נעלי יד. לא! בכלל, אין חנויות כאלה. אז כמעט התקצף הזקן:

– הלהתל בי אתה אומר? הלא בעצמך כבר משכת את קליפות העור האלה על בהונות ידיך. או העושה אתה נעלי כף בעצמך? אין זאת, כי גם בחברת עושי נעלי כף נמנית.

זאת היתה שגגה. נעלי כף לא נמצאו לממכר בחנויות מיוחדות, יען כי נמכרות היו בכל חנות גדולה לממכר תלבשת.

לפני סולם המדרגות של פרידריכסהיים עמדו שתי עגלות אוטומובילין, בקום החבורה לנסוע אל בית הזמרה. לעגלה הראשונה נכנסו מרת שרה, מרים ופרידריך, לשניה קינגסקורט ודוד. הערב היה ערב יפה, כערבים הנעימים שבארצות הדרום, דומה ברוך אוירו וצבעיו אל ערב נחמד בגלילות הריווירא. מתחת ראו את ים-האור של חיפה. בחוף ומסביב לו עד בואכה עכו נראו שפעת נקודות לוהטות במראה המים הנשקפים. אלה היו מנורות האניות הרבות.

בעברם לפני בית רשיד-בי שמעו קול נפלא, קול אשה מזמרת.

ומרים אמרה:

– המזמרת שם היא אשת רשיד-בי. היא ידידתנו, בריאה מלומדת וחרוצה עד להפליא. אנו נפגשות יחד לעתים קרובות – רק בביתה. מנהגי המושלמנים אשר בהם מחזיק רשיד עוצרים בעדה מבוא לביתנו.


– אך אל תחשוב, כי המנהגים האלה הם למשא על פטמה – הוסיפה שרה לאמר: הנשואים האלה הם נשואים של אושר שלם. יש להם ילדים מרהיבי עין. אך האשה איננה יוצאת מגדר חיי המשפחה הסגורים. גם זה הוא בלי ספק מין מיוחד של אושר. אני מבינה גם את הדבר הזה, אף כי אני חברה שלמה ובעלת זכיות בחברתנו החדשה. לוא זה היה רצון בעלי, כי עתה נהגתי גם אני מנהג פטמה.

– יכולה אני לקיים את הדברים האלה – השלימה אחריה מרים, בשימה בפנוק את כף ידה על כף יד אשת אחיה היושבת אצלה.

ופרידריך צלל במחשבות, ויאמר:

– הבינותי יפה. בחברתכם החדשה רשאי כל אדם לחיות ולתור את אשרו לפי דרכו.

ושרה השיבה:

– כן הוא, אדוני הדקטור! כל איש וכל אשה.

הנה באו עוד הפעם אל רחובות העיר העוטות אור כשלמה. הם עמדו מנסוע לפני בית כביר. מחלונות הבית שטפו כמו פלגי אור. הזה הוא בית התיאטרון? לא! זה הוא בית סחורות שונות, כדת פאריז.

– הלא זה הוא כמו Bon Marche! קרא קינגסקורט.

ודוד ענה בצחוק קל:

– זה הוא דוגמת Bon Marche. הן לנו יש אך בתי סחורות שונות. חנויות קטנות אין.

– מה? האם את כל אלה המתם? את כל הגנבים הקטנים, הרוכלים הדקים השמדתם פעם אחת?

– לא כן, מר קינגסקורט! לא היה לנו צרך להמיתם, אחרי כי לא נָתַנוּ אותם להולד.

ופרידריך התבונן עם הגבירות אל אלפי סחורות הצבעונים והתכשיטין המונחים, ויתערב בשיחה:

– מה? האסרתם את המסחר הדק? הזה הוא החופש שלכם?

– בינינו כל אדפ הוא חפשי, ורשות בידו לעשות או לחדל מעשות כל מה שלבו חפץ – השיב דוד. אנו מענישים רק בעד החטאים והעונות שבגללם היו מענישים גם בארצות הישוב הישן. אין דבר שלא נאסר שם אסור בינינו, ואין אנו חושבים את המסחר הדק לעון, כי אם לדבר שאין הכלכלה דורשתו. זו היתה אחת השאלות שחברתנו החדשה נזקקה לפתרן. זה היה דבר נכבד, ביחוד בתחלה, יען כי המונים המונים מאלה אשר באו היו מוצאים את חית ידם מהמסחר הקטן. גם אבי הטוב – הלא תזכור, אדוני הדקטור – היה מוצא לחם צר מן הרכולה הנמכרת סחור-סחור, וזה הוא המין הדל והקשה בכל מיני המסחר הקטן. הוא היה מהלך עם ילקוטו מבית משתה לבית משתה.

– ואתה לא תבוש, כנראה, לספר תולדותיך? נהם קינגסקורט.

– אני? חלילה לי מהכלם. הלא בעדי התענה ובעדי עבד. לוא בושתי, כי עתה חדל אישים הייתי.

– הושיט לי את ידך! זה טוב בעיני! – וינענע בכל כחו את כף האיש הצעיר.

ובלכתם אל המחלקה לנעלי כף הוסיף פרידריך לחקור:

– ואיך נצחתם את דבר המסחר הקטן בלי חק ובלי איסור?

– פשוט מאד. ע"י הדבר אשר אתה רואה פה: על ידי בית הסחורות הגדול. בימינו ימי מכונות הקיטור ומסלות הברזל מן הנמנע היה לעמוד ולהתקיים בלי שוקי הענק האלה ובתי המשלוח העצומים האלה עם ענפים וענפי ענפים בכל המקומות ששם יש צרך. זה לא היה רעיון מבריק במוחו של אחד הסוחרים, וגם לא מקרה אחד מילדי יום. זה היה אונס של ברזל, זו היתה תולדה מוכרחת ומחויבת מכל מסבות קורות העתים. גם הכנת הסחורות אינה דומה עתה לאשר היתה אז. גם היא נהפכה מהכנה מעט מעט להכנה בהמון, ובשביל ההכנה בהמון נחוצה היתה גם המכירה בהמון. נקל להבין כי הרוכלים הקטנים החלו ללכת הלך ודל במשך ההתפתחות הגדולה הזאת, ויהי דמיונם כעגלונים בשעה שנוסדו מסלות הברזל. אך העגלונים הבינו מהר את אשר לפניהם, והרוכלים הקטנים בפקחותם המדומה, לא מהרו להבין את מצבם לאשורו. גם קשה היה מצבם ממצב העגלונים, כי כל מסחרם היה רק הונם הקטן, וההון הקטן הזה נמוג ואיננו, כאשר אך החלו לשער את הרעה הנשקפת להם. הם לא חטאו, ובאין חמס בכפיהם נפלה עליהם הוה לא ידעו שחרה. לא כן בינינו – וזה הוא המפתח לכל החידות – פה אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה, מפני שלא היינו אנוסים לגדור פרצות, כי פרצות לא היו לנו, אחרי אשר כל מה שעשינו היה חדש, ונחל לעשות הכל על פי המשטר החדש, ואיש לא הסכיל ליסד לו חנות קטנה אצל בית מסחר גדול, וגם לא הרהר איש לקחת צקלון מלא סחורה על שכמו ולחזר על הפתחים או לכתת את רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר, בידעו, כי יש בתי משלוח שמצודתם פרושה על כל המקומות, וקרנים מידם לשלוח רשימות המחירים ומכ"ע עם הודעות, ולכל מקום ששמה יבואו המה וצקלונם על שכמם כבר קדמו אחרים לבוא ולקחת את ברכתם. המסחר הקטן ומרכלת סחור-סחור על הפתחים נהפכו למקור אכזב וסתום, ועל כן חדלו בני המון עמנו לשים אליו את פניהם ולהשליך עליו את יהבם בבואם הלום. לא כן באירופא הישנה. היא היתה אנוסה תמיד לצרף תקון לתקון, לסתום פרצות, לשים טלאי על גבי טלאי, מנהג חדש על גבי מנהג ישן, ויש אשר במנהג הישן היו תלוים חיי רבבות בני אדם, ותחשב זאת לאכזריות לשבור את מטה לחמם, על כן היו הדברים האלה דברים יגעים וסבוכים במאד מאד. כאשר החלו ליסד בתי ממכר כבירים צרו צעדי בני המפלגה התחתונה במפלגת הסוחרים. ומה היה לממשלה לעשות? היכל יכלה לסגור את בתי הממכר הגדולים? וכמה הוא שעור גדלם, אשר בהגיעם אליו יהיו טעונים סגירה? או יוטל עליהם משא מסים לענותם בסבלותם? לאוצר הממשלה יובא רק מעט, וגם הרוכלים הקטנים לא יחלצו מצרה לרגל המס הזה, וגם יש לשים לב אל הקהל הגדול, והוא עצמו חפץ בבתי הממכר הגדולים, כי נוח לוללכת אל הבתים האלה ולמצוא במקום אחד את כל אשר יבקש במחיר קטן וגם בלי אבד זמן רב, והמחיר יוכל להיות קטן בתכלית הקטנות בבתי הממכר הגדולים האלה, יען כי העבדן, בעל בית החרשת, המוכר בהמון לקונים-בהמון, מוריד בעדם את מחיר מעבדו. קנצי למלין: גם העושים גם האוכלים דרשו בתי ממכר גדולים כאלה. בינינו לא הֻסַב נזק לאיש, יען כי החלונו לעשות ולמכור ולקנות ולסדר כל ענינינו בעת ובעונה אחת, ועל כן השתמשנו בשעת הכשר הטובה לבטל את המסחר הקטן ולהסב את כל בני עמנו העוסקים בו אל עבודה אחרת שיש בה תועלת.

הגבירות הראו את קוצר-רוח בגלל אריכות דברי דוד, יען אשר חששו, פן יאחרו בני החבורה את מועד ראשית החזיון בבית התיאטרון, אך קינגסקורט שם כל מעיניו בדברי דוד ויוסף לחקור בעת אשר כפות ידיו הגדולות והאדומות היו פשוטות אל מוכרת נעלי הכף הלבנים להדקם אליהן:

– שאלה אחת יש לי על דבר החשבון הזה, אדוני רב החסד! עתה, הנה עיני הרואות כי יש לכם בבתי הממכר תנועה רבה, אבל הן כה לא היה תכף! הן בנה לא בנו את ארמנות הסחורה האלה על קרקע, ופתאם נהרו אליהם המונים המונים! כזאת תוכל לספר לפריטצי הקטן שלכם, ולא לנודד-במדברות קשישא כמני.

– לא! מר קינגסקורט. כן לא היה. אך הדברים הלכו הלך והתפתח לפי טבעם. כאשר החלה ביאת היהודים בהמון לארץ ישראל, הלכה דרישת הסחורה הלך וגדל. אז לא עשינו עוד שום סחורה כלל, וצריכים היינו לכל מיני סחורה. הדבר הזה ידוע לכל יושבי תבל, יען כי נסיעת היהודים לא היתה בסתר, כי אם בגלוי. ויהי כאשר נודע הדבר הזה מסביב, וימהרו בעלי בתי הממכר הכבירים בשאר הארצות ליסד סניפי בתיהם בארץ ישראל, לבעבור מַלֵא את הצרך ההולך וגדול. לא היהודים לבדם אחזו במקרה הזה למכור את שארית סחורתם ואת "אבניהם שאין להן הופכין". בתי ממכר של סחורה של אשכנזים, אנגלים, צרפתים ואמריקנים צצו ככמהין וכפטריות. בתחלה היו רק סוכות ארעי של ברזל. ואולם כאשר החלו הצרכים ללכת הלך והשתכלל הלך והסתעף למינים שונים, וכאשר לא היתה עוד השאלה רק בדבר הנודדים הראשונים שבאו ושהחלו להתישב, אז בטלו סוכות הברזל, ותחתיהן נבנו בתי חומה, והחברה זהירה מאד ולא בטלה ולא גזרה עליהם, ולהפך, החברה משכה עליהם חוט של חסד, יען כי הביאו את התועלת הזאת, שעל ידיהם נתפשטו מהר הסחורות ההכרחיות הנמכרות בזול, וגם על ידיהם נגדרה הדרך בפני בני המון עמנו לבלי פנות אל המסחר הקטן. לא חפצנו להיות עם רוכלים.

– האמנם כן? שאל פרידריך – האמנם אין רוכלים, זולתי בתי הממכר הגדולים האלה?

– אבל יש! – היתה התשובה. הן אין בני אדם אצלנו מוגשים לחרצבות. אין פה עריצות של מלכות, ולא עריצות של בעלי כיס אחד. איש עוסק במה שהוא רוצה. במכירת היקרה והזלה שבסחורות, התכשיטין והסחבות, עוסקים יחידים. ולא כולם יהודים. יונים, ארמינים, פרסים עוסקים באלה יתר מיהודים, ומה גם יתר מיהודים שהם חברי החברה החדשה.

– אֵיך? היש יהודים שאינם מנוים בחברתכם?

– יש – אבל עתה בא מועד ללכת.

ודוד פנה אל המוכרת, וישאל:

– כמה מחיר נעלי הכף בעד שני האדונים?

– ששה שקלים.

וקינגסקורט הביט בתמהון.

– בשם השטן! מה זאת?

ודוד ענה בצחוק קל:

– זו היא פרשת הכסף שלנו. אנחנו חדשנו את מטבעותינו העתיקות. ערך השקל כערך הפראנק. אחרי כי שקלים אין לכם, הרשוני נא לשלם בעדכם.

וישלך מטבעת זהב על שלחן הקופה, ויקבל הנותר איזה מטבעות כסף, ואז יצאו.

וקינגסקורט אמר בענג ובהתול אל דוד בצבטו את זרועו:

– אבל את הממון לא בטלתם בחברתכם החדשה! היכולתם לבטל את הממון?

ודוד כבר היה רגיל בסגנון הזקן, וישיבהו בסגנונו:

– לאו, מר קינגסקורט, לאו! לא יכולנו לבטל את הכסף. ראשית, יען כי אנו יודין נבהלים להון, ושנית, יען כי הממון הוא המצאה נפלאה, ואלו לא היה, צריך היה לבראו.

– בחור! מלבי אתה מוציא מלים! זאת אמרתי תמיד. הממון הוא דבר טוב ויפה, אך בני האדם קלקלוהו.

בכניסתם אל התא בתיאטרון כבר היו כמעט אחרי תום נגינת הפתיחה. הגברות מהרו לשבת על מקומן. ואז כבר השקיפו שמה רבים ממטה. פרידריך וקינגסקורט היו כנפעמים למראה הוד בית הזמרה הזה. ואמנם מלאכת הבניה ארכה חמש שנים, והחברה החדשה נתנה משען כסף מאוצרה. תיאטרון פשוּט נבנה במשך שנה אחת, אם רק יש חברה לו.

בתא הסמוך ישבו שתי גבירות לבושות הדר ועדויות בעדי עדיים יתר מדי. אחת מהן באה בימים ואחת צעירה, וביניהן איש בא בימים. למראה בוא ליטוואק ומשפחתו ברכום ביראת הרוממות, ופרידריך דמה לראות כי הקידה שהשיבה משפחת ליטוואק יותר שהיתה מחיבה היתה מאונס. נראה לו, כי הוא כבר ראה זה ימים רבים את האשה הבאה בימים וגם את האיש.

– מי אלה? – שאל את דוד בלחש.

ודוד משך את כתפיו:

– איש ששמו לאשנר עם אשתו ובתו.

– לאשנר! עשיר הבירה מווין. ופתאם ראה פרידריך כמו חי את הערב בבית לאֶפלר, בבוא ארנסתינה בברית התנאים. הזכרון היה מעציב ומצחיק כאחד.

– לאלה לא חכיתי פה!

– הם באו אחרי אשר ביתנו נשלם – הוסיף דוד לבאר. הן יש למצוא פה את כל ההנאות שבערים הגדולות באירופא. אבל אם אדם נקרא בשם לאשנר, אז ימצא גם פה את הבוז אשר נחל שם. אנחנו לא בטלנו את הממון, מר קינגסקורט אהובי – אבל בינינו אין הממון הכל-יכול. חברי החברה החדשה הם בני חורין עומדים ברשות עצמם, וההכנעה והקלוּס שהיו נהוגים לפנים אל בעלי הכסף עברו ובטלו מאליהם. האדון לאשנר יכול לאסוף כסף ולהוציא כסף כמה שיחפץ – איש לא ירים את כובעו לפניו. כן, לוא היה אדם הגון, כי אז הנחלנוהו כבוד. הדבר אשר אנו דורשים מאת כל איש הוא, שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד כל. והאדם הזה גם דאג לא דאג להיות לחבר החברה החדשה. על כן הוא נחשב כזר גם פה. הרשות בידו לנהוג מנהג חירות ככל איש זר, אך כבוד לא ינחל. נקל לך להבין זאת.

– שאלה: אם אני מבין זאת! השיב קינגסקורט ויבט בזלזול אל תא הגאוותן.

המסך הורם. אז נראו מראות-עם באזמיר והעתיד להיות נביא בחברת מעריציו. וקינגסקורט שאל את שכנתו מרים על דבר הנפשות המשחקות בגיא החזיון הזה.

והעלמה הצעירה השיבה בלחש:

– שבתי צבי זה היה משיח שקר. הוא עשה מעשהו בראשית המאה השבע עשרה בתוגרמא. אז הצליח לחולל תנועה גדולה בין היהודים בארצות המזרח, אבל אחרי כן כחש ביהודים ואחריתו נכרתה.

וקינגסקורט הסכים כמבין:

– הוא היה אפוא בעל-דבר גרוע בערכו. אמנם זה ענין אשר יש לעשות ממנו חזיון זמרה.

הבמה תארה את המקום שלפני בית הכנסת באזמיר. מפלגת הרבנים הכועסים על שבתי שרה שירי מקהלות של חמת נקם, אחרי אשר משיח השקר וידידיו יצאו. ועלמה צעירה חשה בנפשה געגועים אל שבתי, ותעז לצאת אל ההמון הנרעש, לשיר באזניו זמירה. אז נתכה חמת האנשים על מליצת היושר, ולולא שב הנביא ויחש לעזרתה כי עתה מרה היתה אחריתה מיד העם. גם בקרב צורריו פעלה דמות מסית העם פעולה גדולה. מרי הנפש נסוגו מפניו בזעם. אז התנפלה הנערה לרגליו, והוא הרימה ברחמים וישר עמה, כנהוג בחזיון שיר, זמרה של צמד. ואחרי אשר תמה הזמרה נראה חותם המראה בכל הודו. הרבנים הטילו את להט החרם בשבתי, ובאחרונה הודיע הנביא את חפצו לעזוב בחברת אוהביו את אזמיר. ותתחנן אליו הנערה הצעירה לקחתה עמו: היא חפצה ללכת אחריו ולעבדו בכל מקום אשר שמה ילך, והמסך נפל.

והחבורה הקטנה בתאו של ליטוואק הוסיפה לשוחח על דבר האַבִּיר הצבעוני של החזיון הזה.

– הרמאי יצליח – אמר קינגסקורט – זאת אני יודע מראש.

ומרת שרה העירה: הוא נראה בעצם ובראשונה כבעל דמיון, ורק כאשר נהרו אחריו המאמינים אחז בדרך נלוז.

ומרים הזכירה, בצחוק קל על שפתותיה, את פתגם גֶתֶּה: כל בעל דמיון צלבו נא בשנת השלשים לימי חייו, פן יהי הנתעה הזה לִמְעַוֵל כאשר יבוא באנשים.

– ורק זה דבר נפלא – העיר פרידריך – שעושי מעשים כאלה מוצאים תמיד המון מקשיבים.

ודוד השיב:

– לי נראה, כי יש לזה סבה עמוקה. העם לא היה מאמין במה שהנביאים האלה היו אומרים, אך הנביאים האלה היו אומרים את אשר העם היה מאמין. הם התכוונו אל כליון נפש העם. או, עוד נכון יתר יהיה אם אומר: הם יצאו מתוך כליון נפש העם. זה הוא הדבר. כליון הנפש בורא את המשיחים. וגם זכרו נא איזה מין זמנים דלים וחשוכים היו הזמנים אשר אז הופיעו שבתי והדומים אליו. עמנו עוד לא היה מוכשר לחשוב מחשבות בעצמו, ויהי נופל בשכרון למראה דמות אנשים כאלה. אך בימים מאוחרים, מקץ המאה התשע עשרה, כאשר כבר השיגו כל שאר העמים מן הישוב את דעת נפשם וכאשר הוציאו את הכרת נפשם לאור גם במעשה, אז התעורר גם עמנו הנדח לדעת, כי האושר תלוי אך בכח עצמו, ולא בפלאי בעלי מופת. לא איש אחד, אך רגש העם כולו, הרגש שנעור, יוכל להכין את מעשה הגאולה. גם יראי אלהים החלו לראות, כי אין עון וכחש בדעה הזאת. Gesta Dei per Francos – היו הצרפתים אומרים לפנים; מעשי האלהים על ידי היהודים! אומרים יראי אלהים בינינו באמת, אשר לא נתעו אחרי דברי רבני המפלגה המרגיזה והמסיתה. ביד האלהים לבחור את הכלים אשר הוא חפץ בהם להוציא על ידיהם את מחשבותיו לפעולות. כן החלו גם החרדים לחשוב בדעם כאשר נלוו על העובדים את עבודת הלאום בכל נפשם.

– הידד! נהם קינגסקורט.

ברגע ההוא נשמע קול דופק על דלתי התא. לקול דוד אשר ענה "כנוס!" נכנס איש שיבה לובש בגד קצוץ הכנפים, וכולו משתחוה. הוא היה האיש אשר פרידריך כבר ראהו על גשר האניה, האדון שיפפמאן מבית המשתה של בירקנרייז.

– הנני לוקח לי רשות, מר ליטוואק – אמר בהצטדקות. ראיתי ממטה פה מודע מימים עברו. לא אדע, היזכרני עוד האדון הדקטור.

– בלי ספק, מר שיפפמאן! אמר פרידריך בצחוק קל ויושט לו יד.

– פלאים! לוא כן אחיה! ובכן לא מַתָּ עד היום?

– כנראה, לא. ואתה הכרתני כרגע?

– על דברת כבודי, לא. אך איש עזר לי. ולא איש, כי אם אשה אשר ידעת מכבר. עתה פתר נא את החידה, איזו היא? – ועל שפתיו רחף צחוק מרמה.

ופרידריך נבהל. הוא שער, אך לא נועז לקרוא בשמה.

– נו, האם לא תוכל לפתור, אדוני הדקטור? השכחת את ידידיך, ואת ידידותיך מכבר?

ופרידריך השיב ברוח קשה מעט: אין אני יודע ידידים במקום הזה, זולתי אלה פה.

– ראש התיבה הוא ארנסתינא! שרק שיפפמאן בנחת.

– איך? העלמה לאֶפלר?

– לא! אך מרת וויינברגר, הלא תדע? הלא היית בעל התנאים. אמנם בפעם האחרונה ראיתיך אז, ולא הוספתי לראות אותך, אדוני הדקטור, כי מהר אבדו עקבותיך.

– כן, כן. אני זוכר. והעלמה – מרת וויינברגר יושבת פה?

– ודאי! הנה היא יושבת פה למטה, אצלי. הנני והראתיה לך – ויגש אל פרידריך ויט פיו אל אזנו וילחש לו: ביני ובינך ישאר הדבר הזה בסוד, שאין מצבה טוב מאד. בעלה, וויינברגר, הוא "שלומיאל" (גבר לא יצלח). בברין פשט את הרגל לנושים בו, ואחרי כן היה סוכן מסחר בווין, ובאחרונה בא גם הלום כאיש אשר לא יצלח לכל. לולא פרשתי כנפי עליהם, כי עתה מר להם מר. ואתה הלא תדע, כי הסכן הסכינו בשמלות משי, בתָאי תיאטראות ובנשפי חשק. עתה, אלו לא שלחתי אליה לפעמים כרטיסי תיאטרון, היתה יושבת בביתה כעוטיה. כן הזמנים משתנים.

לפרידריך נמאסה השיחה הזאת ויאמר לשים קץ לדברי שיפפמאן ויאמר: אמנם אובה לראות את מרת ארנסתינא. איה היא יושבת?

– בשורה שלפני האחרונה בקָצֵה. כאשר תכף ראשך מעט וראית אותה. ועתה הנני יורד. כשתראיני על מקומי, דע כי אצלי יושבת בתה, ואצל בתה היא יושבת... ענג מיוחד היה לי לפגוש אותך, אדוני הדקטור. הלא תשב פה אתנו, כאשר אקוה. הלא תשב פה ימים רבים?

– לא אדע. דבר זה תלוי בענינים שונים, מר שיפפמאן.

– טוב איפוא. אם תבקש לראות אותי, לך אך לקרוא לי על ידי הטיליפון... שלום לכם, שלום, גבירות ואדונים.

וישמט מן הצד כלעמת שבא בעד הדלת שחציה פתוחה.

– את זה לא אוכל לסבול – העיר קינגסקורט את פרידריך, ופרידריך משך את כתפיו.

והחלק השני החל. שבתי נהג נשיאות בארץ מצרים. על הבמה הוצג מראה משתה מחמדים ברוב עושר וגדולה, בשירים ובמחולות. אך פרידריך ראה וישמע רק מעט מכל אלה. היא ישבה שם לימין שיפפמאן. בתחלה נלכד בחבלי מקסם נפלא. מראה ארנסתינה לאֶפלר נראה לו לכל פרטיו ושרטוטיו כמו לפני עשרים שנה. הכרת הפנים הרכים והצעירים, הקומה הדקה והרכה. האמנם לא שנו עשרים שנה את מראֶה אף כחוט השערה? אבל מהר הכיראת משוגתו. העלמה הצעירה הזאת לא היתה ארנסתינה, כי אם בתה. מרת וויינברגר היתה האשה הבריאה, הנובלת, הלבושה בגדים מגונָנים יתר מדי, היושבת על המקום הסמוך. גם היא הביטה למעלה בסבר פנים מזמינות וקוראות לבוא, ותניע את ראשה כאשר נענע גם פרידריך את ראשו.

ברגע זה נהפך דבר, שנתקיים עשרים שנה, לעפר ואפר. בעת שבת פרידריך גלמוד באי קינגסקורט היה מעלה על לבו פעם בפעם את זכר ארנסתינה בצער. קצפו הראשון פנה מקום להרגשות רכות, ובאחרונה צללה כל האהבה הזאת בצבעי-שושן שמחשיכים והולכים. אך מדי חלם על אדותיה היה רואה אותה בתבניתה אז והנה ראה עתה פתאם את פעולת הזמן, ויהי נדהם. הוא חש בנפשו רגש כלימה וגם הרוחה. בשל אשה זו היה לבו דוי. היתכן?

ומעשתונותיו אלה העירהו קול חם וחביב.

– המצא חן בעיניך? שאלה מרים.

– ברוך השם, שכבר נגמר! השיב בפזור הנפש.

– איך? המצאת את החלק השני כה גרוע הערך?

הוא היה נבוך: לא! לא כונתי אל החלק השני, עלמה כבודה! זכרתי דבר ישן שחשבתיו חי עוד, ועתה נוכחתי לדעת: כי כבר מת.

היא הביטה אליו בתמהון ולא הוסיפה לשאול.

ואדון זר נכנס אל התא, ואלה מהחבורה שהכירוהו הציגוהו: האדון ד"ר ווערקין, מזכיר הנשיאות. הוא היה איש דק, זקנו הפך לבן מעט, ובעד זכוכיות משקפיו נראו עינים מבריקות ומפיקות חכמה. ד"ר ווערקין בא בברכה מאת הנשיא, ובבקשה אל האדונים קינגסקורט ולאֶווענבערג לבוא אל תאו.

קינגסקורט היה נבוך.

– אותנו? מה טיבו של נשיא זה? ואיך הוא מכיר נודדי מדבר כמנו?

– נשיא חברתנו החדשה. הוא יושב שם ממולנו בתא הראשון. הנה האיש ההוא, בעל הזקן הלבן כשלג.

ויביטו ממולם.

– חזיז ורעם! בעיני נראה כאלו הכרתיו. אבל מאין? אמר קינגסקורט.

ופרידריך נזכר: רופא העינים מירושלים – דקטור...

– ד"ר אייכנשטאם! השלים דוד – זה הוא הנשיא אשר בחרנו.

– והוא הכירנו אחרי עשרים שנה? הוסיף קינגסקורט לשאול כמשתומם.

וד"ר ווערקין השיב: בתו הכירתכם אדוני, והיא העירה את אזן אביה.

ודוד פנה אל המזכיר וישאלהו:

– היש לי רשות לבוא עמהם יחד, אדוני הדקטור?

– פשיטא, מר ליטוואק. הנשיא מבקש לשמוע מפיך דבר על מלחמתך עם גייער.

ויארחו לחברה עם ד"ר ווערקין אל תא הנשיא.

בטרקלין הקטן והמגוהץ שהיה נבדל על ידי מסך הדלת מן החלק הפתוח של התא חכה להם הנשיא הזקן, והוא נשען על משענתו.

– מה נפלא הדבר, כי אראה את פניכם, אדוני האהובים, האין זאת? אמר הזקן בקול רועד מעט, ויושט את ידו לראשון ואחריו לשני.

– כן יקחני השטן, אדוני הנשיא, אם פללתי.

– נשב נא, אדוני האהובים, כי לא ככחי אז כחי עתה. הלא עיניכם הרואות! – אמר הנשיא בצחוק קל, וישתקע בתוך נַקליט, שהביא עבד. – כן, כן. לעמי העת הזאת היא עת טובה, אך לי היתה העת ההיא טובה מעתה. הלא יודעים אתם senectus ipsa morbus (הזקנה בעצמה מחלה)... אבל עלינו לקבל הכל באהבה.

אז הורה באצבע על העדינה שעמדה לימינו, שהיתה לבושה, בפשטות, בגדי משי שחור: בתי ד"ר סאַשא הכירתכם ותזכור את יום הכותל המערבי. אח, זה ימים רבים, זה ימים רבים, אדוני האהובים!... כן, כן, הכותל המערבי!

– האיננו עוד?... שאל פרידריך – האם גם השריד ההוא חלף?

והנשיא הניע ראש ויבט אליו ויאמר: שאלתך מעידה בך, כי עוד לא היית בירושלם.

ודוד נגש בענוה ויאמר:

– לא, אדוני הנשיא, אך זה באו האדונים, ואך מעט ראו עד היום.

והנשיא הניח בסבר פנים את ידו על זרוע דוד, ויאמר: שמח אני לראות אותך, ליטוואק אהוב. הנני שמח בך תמיד, ומה גם עתה, עמוד במלחמתך, חזק ואמץ! הדין עמך, ואין הדין עם גייער. מלתי האחרונה אל אחינו היהודים תהיה: ידע הגר כי טוב לו בינינו. ואתה ליטוואק, היה כאשר הנך, ואלהים יהי עמך! אך מעט קט ראיתם בארצנו, אדוני האהובים! אבל, הנה אתם יודעים אחד הטובים בנו. מתגאה אני בדוד ליטוואק זה...

ופני דוד אדמו ויורד את עיניו כנער, ויגמגם: אדוני הנשיא...

– אל תקצוף עלי שאני מגיד שבחך בפניך. הנני איש זקן, ואין אני מבקש להחניף לך. הנני אומר לכם, אדוני הנכבדים הבאים מרחוק, אני הנני הגל ההולך, והוא – הגל הבא... תן לי כוס תה, סאשא!

התה הוגש לפי מנהג הרוסים. כאשר הזכירו האדונים במשך השיחה כי עשרים שנה היו רחוקים מן הישוב אמר ד"ר סאשא:

– האם לא חבל לכם על העת אשר אחרתם? הלא יכולתם לעזור לדברים גדולים ולהיטיב לאנשים רבים.

– לאו, לא חבל, עלמה דקטור – שנינו צוררי אדם גמורים. אין אנו חפצים להיטיב לאיש זולתנו – זו היא שטתנו הישנה. האין זאת פריטצי?

– מתלוצץ אתה! – ענתה סאשא – מבינה אני את לצונך. עשות טוב הוא אושר מאין כמהו.

ודוד אמר: העלמה סאשא מדברת מתוך נסיון, כי יודעת היא את האושר הזה. היא מנהלת את בית המרפא לחולי עינים הגדול בתבל. אם תתני רשות אוליכה את האדונים אל בית המרפא אשר לך כאשר נבוא ירושלימה. שם כבר הושב לאנשים רבים אור עיניהם. זה היה חסד גדול לארצות הקדם. חולים באים מכל אסיה ואפריקא הצפונית. הברכה היוצאת מבתי המרפא אשר לנו בארץ ישראל כנהר שאינו פוסק עורר אלינו אהבה בלבות עמים רבים, יתר מתקוני המכונות וחרשת המעשה.

והעלמה סאשא נסתה להקטין את ערך התהלה: מר ליטוואק מפליג את ערך עבודתי הקטנה. לא עשיתי דבר חדש. אך יש לנו אדם גדול בארצנו, והוא חוקר הבקטריות (היצירים הקטנים מחוללי המחלות) שטיינעק. עליך לבקר את מוסד שטיינעק, ואז תחרד מכבוד.

– הכבר התויתם לכם רשימת מסע, אדוני האהובים? – שאל הזקן ד"ר אייכנשטאם.

– ראשית, אבקש להוליך את ארחי לטבריא, אדוני הנשיא. מחר אנחנו נוסעים אל הורי.

– לחג הפסח? האין זאת? אמר הנשיא. ברך נא בשמי את הוריך, ליטוואק! וכאשר יבואו האדונים ירושלימה, הביאם נא אל ביתי. הנני בוטח בך.

ויושט את ידו לאיש ואיש, ויפרדו מעליו, כי הנה נשמע קול כלי הזמר, והחלק השלישי החל.

ובעברם דרך המסדרונות הריקים קרא קינגסקורט:

– נראה כאדם הגון, זה נשיאכם. אבל הוא זקן וחלש מעט. מדוע בקשתם אך את זה?

– על זאת אוכל להשיב במלה אחת, מר קינגסקורט – השיב דוד – בחרנו בו, יען כי הוא לא חפץ.

– אח, אח, זה נאה מאד.

– כן, כבר הורונו חכמינו: כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו