אלטנוילנד ד ג
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
III.
[עריכה]ודוד שב ויקבע את הפונוגרף, ומן הקנה נשמע עוד הפעם קול יוסף, בשנותו את המלים האחרונות: הנשיאות מינתני למנהל לחמש שנים. אז נתן לי להוצאות ראשונות א' מליון לי"ש. אחד מסוללי חשב, כי זה מעט... אבל זה הספיק בעד ההתחלה. אִזַנתִּי את התכנית. הימים היו ימי סתיו. אחרי ימות הגשמים חפצתי לפתוח את היציאה המסודרת. ארבעה ירחי עבודה היו לפני, ולא שעה אחת לאַבד.
ראשית כל, קבעתי את לשכת המרכז שלי בלונדון ואפקד בעד המחלקות הנכבדות ראשים שידעתי או שהוצגו לפני כתור מומחים. סמים למסע אדם, ריבּנץ למשא הכבודה, שטיינעק לבנינים, ווארשאווסקי לבנין מכונות, אלאדינו לבנין קרקעות, כהן וברונסטון למזונות, הארבורג לזריעה ולנטיעות. לליאונקין נתתי את מחלקת החשבנות, וּוועלנר היה מזכירי הראשי. הנני קורא שמותיהם כסדר עלותם בזכרוני. עוזר ראשון ומהנדס ראשי היה לי פישר, וחבל על שאבד לנו במותו. הוא היה אדם יקר, נהדר, מלא רוח. לעולם לא נוכל להספידהו די צרכו.
הדבר הראשון היה, ששלחתי את אלאדינו לארץ ישראל לקנות קרקעות ככל אשר יוכל. הוא היה יהודי הישפניולי, יודע ערבית ויונית, איש אמונים פקח, ממשפחת האצילים שראשיהם מגיעים עד גרוש היהודים מספרד. לפני פרסום הטשארטר היו מחירי הקרקעות ממוצעים. יכול הייתי לבטוח, כי אלאדינו המחוכם לא ילכד בפח הסרסרים הערומים שבערומים. קנין הקרקעות נעשה, כמובן, על חשבון מיוחד של החברה החדשה. שני מליון לי"ש נקצבו לזה. חמשים מליון פראנק היו הון עתק בערך אל מקחי הקרקעות אז בפלשתינא. ואחרי כי בעת חתימת הטשארטר התניתי תנאי עם ממשלת תוגרמא שגזרות אסור הכניסה תעמדנה לע"ע עד עת מצוא, בטוח הייתי, כי לא יבוא שטף המונים לסחוף את כל אשר אטע.
מַפַּת ארץ ישראל מחולקת לממדיה היתה שמורה בלשכתי, ואלאדינו לקח עמו את העתקתה המדויקת. על המפה היו רבעים רבעים רשומים במספרים, ואלאדינו הבטיח להודיע לי ע"י הטילגרף את סמני המספר של הרבעים שקנה. כה ידעתי בכל יום כמה ואיזה קרקעות כבר יש לנו, ויכולתי לתת פקודותי.
בעת ההיא שלחתי את חכם הנוטעים הארבורגר לאוסטראליא לקנות עצי תות. גם מלאתי את ידו בלי סך מוגבל לקנות את כל נטיעות גדות הים התיכון שימצאן כשרות לתועלת ארץ ישראל וליפיה. אלאדינו והארבורגר נסעו יחד למרשיליא, ושם נפרדו. אלאדינו נסע באניה ראשונה לאלכסנדריא, והארבורגר נסע אט במורד הַרִיוְויֶרַא, ויזמן אצל הגננים ואצל סוחרי הצמחים הזמנות שונות לאביב הבא. בכל יום הודיע את מעשהו לריבנץ. כעבור שבוע בא הארבורגר באניה יוצאת מניאפול לפורט-סאיד, ואשמע דבר על אדותיו רק אחרי בואו מליבורנה.
גם שלחתי מהר את בונה המכונות ווארשאווסקי לאמריקא לקנות כלי עבודת האדמה, מכונות, כל מיני מַנִיעִים מִטַּלְטְלִים, מעגילות לישר הדרכים, וכדומה. ככל עוזרי כן גם ווארשאווסקי קבל צו ממני לבלי דקדק בפרטי פקודותי, אך לעשות כאשר יורה הנסיון המעשי. לא דרשתי הודעות ארוכות. אך כל דבר חשוב צריכים היו להודיע לי תכף על ידי הטיליגרף. כל מי שראה איזה דבר חדש, מסוגל בעדנו, חייב היה להודיע לי מיד ע"י הטיליגרף. כן קבלתי במשך הזמן כמה הערות נפלאות. מפעלנו צלח יען כי הגיע יותר ויותר למרום קץ התקונים החדשים. לווארשאווסקי לפני נסעו אמרתי אך: אל תקנה ברזל ישן! ויבינני.
לווארשאווסקי היתה עוד פקודה. עליו היה לסדר את שיבת הנודדים מאמריקא. ערך מיוחד נתתי למפלגה זו. אלה היו אנשים שכבר נתקו את עצמם פעם אחת בעוז רוח מהחיים הדלים וישלימו חקם בבית הספר הטוב של חיי אמריקא. נויארק היתה בסוף המאה הי"ט המרובה באוכלסי יהודים. אמנם פליטי אירופא המזרחית לא יכלו להתקיים יפה שם בהמונים כאלה. הם לחצו איש את אחיו, ויפלו אפוא מן הפחת אל הפח. גם שם היתה היציאה מעשה גאולה כבאירופא המזרחית. היציאה לפלשתינא צריכה היתה להסתדר גם כן באפן הזה. לווארשאווסקי נתן צו לקרוא לראשי האגודות הציוניות המקומיות למשא ומתן בצנעה. למען מנוע פזיזות מוקדמת היה עליו לאמר להם: חברה בעלת הון נוסדה ותקבל זכיות בפלשתינא ליסד שם עבודת אדמה וחרשת מעשה. עובדים חרוצים וגם סתם עובדים יהיו דרושים בירח פברואר. הכינו לי רשימות מהמנוים באגודות מקומותיכם. הפרקים: שֵם, מספר השנים, מקום המולדת, העבודה עד היום, מצב המשפחה, מצב הרכוש. בין הפועלים שאינם מלוכדים כל צרכם דין קדימה לרווקים, בין בעלי המלאכות – לנשואים. כל אגודת מקום מקבלת על עצמה את האחריות המוסרית בעד מנויי רשימתה. האגודה שבניה נמצאו לא כשרים מאבדת את זכותה להוסיף לשלוח מנוים. חובת כבוד היא לכל אגודה לבחור את הכשרים באמת. עליכם מוטל למצא אותם: ע"י בחירה, או ע"י מינוי מטעם ראשיכם. צריכים אתם לדעת איש איש מבני מקומותיכם וחבריכם.
כזאת, מלה במלה, צויתי להודיע גם לאגודות הציוניות המקומיות ברוסיא, ברומיניא, בגאליציא ובאלגיר. לתכלית זו שלחתי אל לעאנקין לרוסיא, את ברונסטון, שהוא בן-בית ביאססי, לרומיניא, את כהן לגאליציא ואת סמיט לאלגיר. ליאונקין שב אלי לונדונה כעבור שלשה שבועות, והנשארים קדמו לבוא כעבור שבועים ימים. הם קבעו בכל מקום אנשי אמנה שלהם לחליפות מכתבים. מובן, כי כל זה צריך היה להעשות בפשטות ובדיוק ועוז. הודעתי לכל הארצות שלשכתי תעסוק רק עם הסניפים המיוסדים. לולא זאת היינו טובעים בים של דיו. ראשי האגודות המקומיות בחרו בועד משותף לגלילות גדולים, וראשי הועדים המשותפים יסדו להם מרכז מדינה, ורק עם המרכז הזה היתה לשכתי עוסקת. צריך הייתי רק לרשימת האגודות המקומיות לגלילותיהן, לארצותיהן.
להקל לעצמי את ההשגחה התמידית תקנתי לי תקון קטן. צויתי להכין לי מחטים עם ראשים של זכוכית, בעלי צבעים שונים: תכלת-חום, תכלת בהירה, צהוב, אדום, ירוק, שחור, לבן. על מפות גדולות של הארצות המיוחדות, המתוחות על קרשים, תקעתי את המחטים האלה. כל צבע הראה את מדרגת הכנתה של האגודה. פירוש הלבן, למשל, שיש שם אגודה נכונה, שעוסקת בחבור רשימת הפועלים; ירוק – עובדי אדמה; אדום – פועלי חרשת; צהוב – בעלי מלאכות לעצמם; תכלת בהירה – צעירים בעלי כסף ליסוד אחוזות; תכלת-חום – אגודות לעבודת אדמה שכבר נוסדו עם קרן קימת משותפת, ומבקשים רק חלקת קרקע בהקפה; שחור – האגודות המקומיות, שהשלוחים על ידיהן לא הוחזקו כשרים; כן גם היו צבעים מעורבים במחטי ירוק-אדום, תכלת-צהוב, ועוד. אלה הם פרטים קטנים, אבל הם עזרו לפשטוּת העבודה. ע"י שֵירות ידיעותי ומַפּוֹתַי יכולתי לפקח במשך שנים בכל יום על מצב תנועתנו עד פרטי פרטיה. המפות והטיליגרמות האלה לווּני לכל מקום. אח"כ נוספו גם מחטים עם סמני מספר לסַמֵן את מסלות הברזל ואת האניות. ידעתי בכל שעה כמה הולכים בדרך, ואיה הם. כשהייתי בעצמי בדרך, שלח לי איש ימיני וועלנר מלונדון פעמים בכל יום את כל הטיליגרמות שבאו.
רבים חשבו לפנים, כי תקות היציאה תשחית אנשים רבים. איש לא יאבה לעבוד או למלא את חובותיו, אם יקוה לנסוע. הנסיון הראה את ההפך אחרי כי האגודות קבלו רק את המובחרים שבמובחרים, נולדה בכל מקום תחרות להיות מן המעולים הרשימה היתה לספר הכבוד של הקהלות. מי שרצה להיות נבחר לנסוע לארץ הקדושה, חיב היה לעמול באמונה. כן באה עי"ז גם פעולה טובה מן הצד; מודה אני, שלא קויתי לזה גם בחלום. ובכ"ז הלא נקל היה לראות זאת מראש. לא אחד מהאנשים שאינם מהוגנים הִתְיַגַע יתר מאשר עד אז, וירב חריצות. בתים רבים הוסיפו עי"ז אמץ, עצלים רבים נהפכו לחרוצים. וכמו שהתרוממו בפנימיותם, כן גם דקדקו בחובותיהם החיצוניות. בהודעה לאגודות נאמר בפירוש, כי רק אלה שיביאו תעודות יושר מאת בתי הפקודות של ממשלתם יקובלו. בעד ארחי ופרחי לא היה לנו מקום. הממשלות, שידעו היטב את כל הנעשה אתנו, תמכונו בעל כרחן.
בשבועות הראשונים, אחרי שלחי את אלאדינו, את ווארשאווסקי ואת האחרים, עוד הייתי עם הסולל הראשי פישער עם שטיינעק ועם וועלנר בלונדון. אז הונחו היסודות לכל ההצעות הַטֶחְנִיוֹת הגדולות. הרבה מהן כבר נתקיימו עתה. מקצתן הוכרחנו לבטל; עוד אחרות נתקיימו באפן גדול משקוינו. אין אני אומר שעשינו דברים שלא היו כמהם. הסוללים האמריקאנים, האנגלים, האשכנזים והצרפתים כבר קדמונו. אבל במזרח היינו החלוצים הראשונים של התּרבּוּת הזאת.
את שטיינעק צויתי להכין תכניות בתי מעון לעובדים ובתי תחניות. תבניות אחדות שהוצאותיהן מועטות, צריכות היו להספיק בתחלה. העיקר היה למהר לעשות. מן הנמנע היה לשים בתחלה לב אל היופי. המעשים הגדולים של שטיינעק ביסוד המקומות החשובים באפן רצוי למטרתם ביופי, ולפעמים גם בהוד, באו אח"כ. בתחלה דאגנו רק למעונות. בהצעתו הזמנתי בצרפת חמש מאות בתי עץ עפ"י שטה חדשה. הבתים האלה נטועים כאהלים, ובמשך שעה הם בנוים וסתורים. הבאַראַקין האלה עֻתְּדוּ להיות מובאים בחצי פיברואר למרשיליא, ששם יקבלם ריבנץ. אחרי שהוכנו התכניות לתבנית הבתים, צויתי לשטיינעק להמציא את החמר לבנין ואת הבונים במהרה ובזול לפי ראות עיניו. שטיינעק נצטוה לכונן תכף את בית פקודות הבנינים, ואני מלאתי את ידו לעשות ככל חפצו. אמרתי לו: לך מהר שמה! תשובתו הפליאתני בתחלה, הוא השיבני: קודם-כל, עלי ללכת לשווידין ולפינלאנד.
עתה שִתּקה תרועת צחוק מפי שטיינעק את הפונוגראף. הזכרון כה פעמהו, עד כי לא עצר ברוחו מלצחק. ואחיו כהה בו:
– עצור ברוחך! אתה מפריע אותנו!
ודוד צריך היה לקבוע את המעגילה שנית, עד כי המלים האחרונות נשמעו עוד הפעם... הפליאתני בתחלה. הוא השיבני: קודם-כל, עלי ללכת לשווידין ולפינלאנד... הן לא זו הדרך לפלשתינא! אבל נמהר הייתי במשפטי. לשווידין נסע לקנות עצים; לשוויץ, לאוסטריא ולאשכנז לשכור צעירים שהשלימו למודם בבת"ס הטחניק.
כעבור ששה שבועות היתה לו לשכת הבנין הראשונה פתוחה ביפו, עם מאה סוללי בנין וציירי בנין, וביניהם נמצאו גם מצוינים. השמועה ע"ד צרך אמני טחניק יהודים פשטה ע"י אגודות הסטודנטים בכל בתהמ"ד הגבוהים. גם הלום ראינו את אשר יכולנו לראות באגודות המקומיות. התקוה למצוא עבודה בארץ ישראל חזקה את חשק עבודת הצעירים. הם לא בלו זמנם בדברי הבאי מדיניים או בקלפים. אך דאגו להיות מהר לבעלי מעשה.
העצים שקנה שטיינעק בשווידין והברזל מאשכנז ומאוסטריא מסר לריבניץ הממונה על הובלת המשאות. ריבנץ בא בדברים עם חברות מסלות הברזל ואניות הקיטור. הוא היה מומחה גדול בתעריף, ובמשך ירחים אחדים גמר את המוטל עליו. עתה אין זוכר את גודל מעשהו, מפני שעתה רבה תנועת האניות בין חופי יַמֵנו ובין אירופא. אבל בשלש, ארבע השנים הראשונות, צריך היה לחדוּד ולבּוּן מיוחד למצוא דרך ההובלה בזול. ריבנץ השתמש בהזדמניות נפלאות, באניות ספרדיות, יוניות, אפריקניות-צפוניות. חושד הייתי בו תמיד, שהוא עוסק בהובלה כמו בספאָרט, בתענוג מיוחד. הוא היה מוביל ומעביר את מה שהיה מעביר בנסיעות נפלאות שבנפלאות ובקפנדריות. אבל למועד הנכון היו תמיד במקומם, ואז הוברר, כי בחר דרך ארוכה להפטר ממס הָרֵבֶץ. בידו היתה האניה כבית מלאכה שט. גם לו היתה במחלקתו הרבה מפות עם מחטים מְגֻוְנָנִים, שפירושם היה: תבואה, קמח, צוקר, פחמים, עצים, ברזל וכדומה. כשחפצתי לדעת את מצב החמר, צריך הייתי לבוא אך אל לשכתו, ובמשך רגעים אחדים ראיתי כל מה שיש לנו. הוא קמץ לנו עי"ז סכומים לאין חקר.
אף זה היה רעיונו, לבוא בדברים עם בתי הממכר הגדולים באנגליא, בצרפת ובאשכנז עוד לפני ראשית היציאה. בבתי הממכר האלה היתה סחורה ישנה לרוב, ובעליהם שמחו למצוא קונים, ולנו היתה הֲקָלָה גדולה שלא היינו צריכים לדאוג, איה ימצאו התושבים החדשים מטות, שלחנות, מלתחות, כרים וכסתות, קדרות, קערות בגדים ונעלים. הספוק הזה לעצמו הוא ענין קשה. בחרנו להניח זאת לבעלי הממכר הגדולים ההם להתחרות ולעשות עסקים. אמנם לא קונים עשירים מצאו בין הנודדים העניים. הם לא יכלו לקנות במזומנים, כי אם לשלם לשיעורים. אך ערובה היתה להם מאת החברה שתשלם בעדם בנכיון משכרם, אם לא ישלמו בעצמם. בדרך זה הוזלו הסחורות האלה עד תכלית הזול האפשרי. התחרות היתה חפשית, וגם נמנע הדבר שבעלי בתי הממכר יעשו יד אחת. תנאי התנינו מראש, כי באפן זה לא תשלם החברה.
כן עשינו בשנים, שלשה ירחים הראשונים את השוק הראשון. בשעה שהאגודות המקומיות טרחו בבחירת המסוגלים שבמסוגלים פתחו סוחרים אנגלים, אשכנזים וצרפתים את סניפי בתי ממכרם בחיפה, ביפו, ביריחו ולפני שערי ירושלים. יושבי הארץ הביטו בתמהון בְּהֵרָאות חזיונות המערב האלה, ובתחלה לא ידעו פשר. במכתב שנון מתאר שטיינעק את תמהון בני המזרח. "כגמלים כבדי ראש הם עומדים ומסתכלים" כותב ידידנו. אך ילידי הארץ החלו מהר לקנות, וקוני בתי הממכר האלה באו מדמשק ומארם צובה, מבגדד ומלשון הים הפרסי. כן נראו עוד לפני ראשית עבודתנו עקבות תחית המסחר. אחרי העסקים הטובים בירחים הראשונים החלו בעלים אחדים לעשות את הסחורה בארץ ישראל עצמה, לקמץ את הוצאות המשלוח. זאת היתה ראשית חרשת מעשנו.
אחרי כן נשמעה תלונה כנגדי, שעזרתי ליחידים להעשיר. גם במכ"ע נאצוני. אחת היא לי. מן הנמנע היה לעשות באפן אחר, ואי אפשר לעשות כרצון איש ואיש. צריך הייתי להשגיח רק איש מפקידי החברה החדשה לא ישתכר יתר מן הראוי לו. על זה שקדתי – זאת יודה כל איש. גם ידוע, כי לי אין הון. אבל כי השתכרו קבלנים חפשים שכר רב, זה היה אך רצוי לעניננו. כל מקום ששם מוציאים זהב מן האדמה, בני אדם רצים שמה. איך רוחצים את הזהב אחת היא. אין אני בז לתורת המוסר והרגש, אבל צריך לשים לב גם אל המצב החמרי.
עוד הפעם אני מדלג אל קורות שבאו אחרי כן. אחרי נסוע שטיינעק, היה לי פנאי לבחון את הצעות פישער אהובי. הצעותיו לבנין רחובות, לתעלות מים, למסלות ברזל, לחופי ים, היו הצעות מופת. האדיר במפעליו, התעלה המחברת את הים התיכון עם ים המלח, עם ההשתמשות בהבדל רום השטח, כבר היה מוצע לפני אז. סולל שוויצי, נוצרי, שמרוב התלהבות לציונות נתגייר ונקרא בשם אברהם, עזר לו. פישר הענו היה קורא לעוזרו זה: אבי הרעיון ומחוללו. המפות הנפלאות של ראשי מטות הצבא האנגלים, וביחוד המפה הבולטת של ארמסטראָנג, שיצאה לאור ע"י חברת האנגלים תרי פלשתינא, היו לנו לעינים. אז יעצתי ליסד החברה הראשונה למסלות ברזל. מובן, שהמסלה הדלה מיפו לירושלים לא הספיקה. ראשית נחלט לבנות מסלה מיפו דרומה לפורט-סעיד, וצפונה דרך קסריא, חיפה, צור, צידון לביירוט, עם חבור לדמשק. אח"כ – המסלה החדשה לירושלים, מסלת הברזל של עמק הירדן עם סעיפי מזרח ומערב על ים כנרת ומסלת הברזל הלבנונית. ההון נאסף ע"י ווארשאווסקי באמריקא וע"י ליאונקין ברוסיא. ריבות היו לי עם מנהלי המחלקות בדבר ערובות הנשך – אבל דעתי הכריעה. היום כל זה הוא מעשה ישן נושן, והמסלות הן קנין החברה החדשה.
סמוכה לשאלת הובלת המשאות היתה שאלת הבהמות. הן חפצתי לכונן עבודת אדמה גדולה. צריך היה לא רק לקנות עדרי בקר וצאן, אך גם להביאם לא"י ולכלכלם שם. משא ומתן קשה היה לי בענין זה עם הממונה ברוהנסטון. הצעותיו לא ישרו בעיני. יראתי לקבל את עצתו לקנות עדרי אלפי שורים בארצות הדוניי ולהובילם בדרכים רחוקות בים וביבשה, וברוהנסטון האיץ בי, כי היום קצר. ואני אמרתי טוב לקנות במצרים, אך גם בזה מצאתי מכשולים.
בירחים הראשונים לא יכולתי לזוז מלונדון. אך פעם אחת עשיתי טיסה קטנה לאשכנז, ואתבונן שם אל המחרשה החשמלית. הייתי כאיש נדהם למראה ההמצאה הנפלאה. המחרשה החשמלית היא בעיני הדבר הגדול בגדולים שנתנה לנו המאה הי"ט. עתה מתוקנת היא יתר משהיתה. אך גם אז כבר מצאתיה טובה מאד. מהר קניתי כל המוכן בבית חרשת המעשה ההוא ואעש הזמנות כמה שיוכלו להספיק לי עד פברואר, ואודיע ע"י הטיליגראף לווארשאווסקי לנויארק: קנה מחרשות חשמליות כמה שתוכל עד פברואר – ובשובי לונדונה קבלתי ממנו תשובה כי קנה שלש מאות.
המציאה הזאת הקלה מעט את דאגותי. עוד אני זוכר את הרגע המבדח עם ברוהנסטון. אמרתי אליו: אהובי – מיותר אתה לי בדאגותיך ובטרדותיך – אין אנו צריכים עוד לשורים! – אך בצחק כל הסובבים אותנו הכרתי, כי נכשלתי שלא במתכוין בלשוני, ואמהר ואתקן את הטעות, וברוהנסטון התרונן, וכמהו כל אשר אתנו. אמנם ידידנו ברוהנסטון לא נעשה מיותר. עוד הרבה היה עליו לעשות, אף בהגרע מספר השורים. עוד להרבה סוסים, פרות חולבות, צאן, עופות, ומספוא כשעור הזה היינו צריכים. שלחתיו להולאנד, לשוייץ ולאונגארן לקנות את הדרוש.
תחת שורים נצרכנו לפחמים בעד המחרשות. דבר זה נמסר לריבנץ. אז עוד לא היו פחמי אסיה מצוים כמו עתה. ריבנץ הצליח להשיג באנגליא במשך כ"ד שעות ע"י חליפות תלגרמות את כל מתכנת הפחמים. אז עוד לא היה לנו כח המים של תעלת ים המלח. עתה הן אין אנו צריכים לפחמי אנגליא, לחרוש אדמתנו, גם הלוקו-מוביל בצדי השדות היה לנו לדבר נושן. עתה אנו מוליכים את הכח ע"י החוטים מאשדות הירדן, מתעלת ים המלח או מֵיִבְלֵי הלבנון וּהחרמון על פני כל הארץ אל המחרשות. תחת הפחמים יש לנו מים.
זה היה בעיקרו התקו...
פה הפסיק הפרופ' שטיינעק פתאום, ודוד עצר את המעגילה.
– עלי להעיר הערה אחת – אמר הפרופיסור – זו היא הערה כתובה בסגנון סופרים. אל נא תקצפו! היודעים אתם מה כל זה ששמענו עד עתה מאת טשאָה הנעלם? חד גדיא החדש. ההבינותם?
קינגסקורט, כמובן, לא ידע זאת. חד גדיא חד גדיא – הוא הספור האחרון בס' ההגדה, חציו לצון חציו רמז, ואתא שונרא ואכל לגדיא, ואתא כלבא ואכל לשונרא וכו' ואתא הקב"ה.
– כן – העיר הפרופיסור – ואתא פחם ושרף לתורא, ואתא מים וכבה לפחם...
וליטוואק הזקן אמר:
ועל הכל – האלהים – עד הגדיא.
__________