אלטנוילנד ב ב
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
II
[עריכה]עוד טרם השיבו אל לבם מה קרה אותם נהלם דוד ליטוואק על שְׁלַבֵּי הַשֶׂכֶר, ורק כאשר עלו ויתיצבו על רצפת מישור הרחוב החלו להתבונן אל מראה עיר הפלאות ואל תשואותיה ושאונה והמונה.
לעיניהם השתרע כר נרחב ומסביב עטרוהו כפות בנינים רמים ונהדרים. בתוך התנוסס גן תמרים ושבכות גדרי ברשל מקיפים אותו עצי תמרים, שהם פה כעצי השדה, צמחו מימין ומשמאל בכל פנות הרחובות המגבילות את המגרש הזה. עין ראי הכירה במהרה, כי לעצי התמרים האלה היו כפלים לתושיה. יומם היה צלם פרוש למחסה, ובלילה זרעו אור יקרות, כי מנורות החשמל היו תלויות בהם, ונראו כפירות אור וזכוכית. זה היה הדבר הנאה הראשון שהרהיב את עיני קינגסקורט ושעל אדותיו העיר את אזן פרידריך. אחרי כן חקר לדעת מה הם הארמנות העוטרים את המגרש, ודו ליטוואק השיבהו, כי אלה הם בתי הפקודות של חברת מסע אניות ומסחר חוץ אירופיות ובתי שלחן למושבות. לכן נקרא המגרש הזה בשם מגרש העמים. ואמנם כן היה לא רק בבניניו, כי גם במראה בני האדם אשר מלאוהו.
הארחים השתאו וישתוממו בהביטם אל ראשי ההומיות. נראה היה לעינים, כי זה מקום מקוה כל העמים: בגדי הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו בבגדי אנשי המערב. חינים, פרסים וערביאים התהלכו בקרב ההמונים הטרודים. אמנם בגדי אנשי המערב נראו על פי רוב, וגם כל קלסתר פני העיר הזאת יותר שהיה מזרחי היה מערבי אירופי. המראה היה כמראה עיר חוף איטלקית גדולה. תכלת השמים והים ובהירות הצבעים היו מעין הַרִיוְויֶרַא. אפס כי הבנינים היו יפים וטהורים מבניני המקומות אש בהריווירא, ותשואות הרחובות – אם כי היו מלאות רוח חיים, לא היו כה מלאות מהומה. סבת השנוי הזה – רוח המתינות של אנשי המזרח, ועוד סבה אחת – כי בהמות למשא לא נראו ברחובות האלה. לא נשמעו קול דהרת סוסים, ולא קול דפיקת השוט או גַלגלים מתקשקשים. רצפת הרחובות בתוך היתה חלקה כרצפת המפשעות אשר בצדי הדרכים, והאוטומובילין רצו בלי רעש על אפניהם של שְׁרָף, ולא נשמע קולם בנסעם, בלתי אם קול תרועות קרני מסיעיהם המזהירים פעם בפעם את עוברי הארח. פתאום ראו האורחים מסעות רצוא ושוב מעל לראשיהם, ויביטו למעלה.
– בני השטן, מה זאת? צעק קינגסקורט, ויור באצבעו אל מרכבת ברזל גדולה שעופפה מעל לעצי התמרים, ובעד חלונותיה נשקפו היושבים בה. המרכבה היתה תלויה ותרחף על פני רשת של גשר ברזל כביר.
ודוד ליטוואק ענה: זאת היא מסלת הברזל החשמלית המעופפת. הלא ראית כמוה באירופא.
– זה עשרים שנה לא היינו באירופא.
– הן אין מסלת הברזל המרחפת המצאה חדשה. הלא היא כבר נמצאת בשנות התשעים למאה שעברה בין בארמן ובין אילברפילד וגם שמשו בה. אנחנו קבענוה בערינו תכף לישוב, יען כי תנועת ההמון והמשא בדרך הזה היא יותר קלה ופחותת סכנה. גם הבנין היה זול מבנין מסלות ברזל של רחובות או מעל לגגות.
– שא נא, שא נא! קרא קינגסקורט. אתה מזכיר ערים! אם כן יש עוד ערים כאלה בארץ ישראל.
– האין אתם יודעים זאת, אדוני?
– לא, ענה פרידריך, אין אנו יודעים דבר. עשרים שנה היינו כמתים.
– אמנם כמת חשבתיך, אדוני הדקטור האהוב! – אמר דוד ליטוואק, באחזו בכף יד פרידריך ובחבקו אותו עוד הפעם.
– החקרת על אדותי? וגם איך נודע לך שמי? אדמה, כי לא קראתי אז בשמי.
– כאשר לא אבית לקבל תודה, דאב לבנו מאד. אז אמרתי בלבי אולי אתה ארח קבוע בבית המשתה של בירקנרייז. שם חכיתי לך הרבה לילות בביאה. גם אבי.
– העוד אביך חי?
– כן, יהי שם ה' מבורך! וגם אמי, וגם מרים אחותי, שראיתה בחתוליה... אז עלה רעיון על לבי לשאול את המלצר ולתאר לו את מראה פניך, וכאשר אך תארתיך הכירך ויזכרך היטב ויקרא לי את שמך, אך מה דוה לבי, באמור לי האיש, כי נספית ברעה בעלותך על הר, ומכתבי העתים כבר הודיעו כי מתָּ... אמנם הרבה בכינו לך. גם את נר הנשמה היינו מדליקים לזכרך מדי שנה בשנה ביום אשר בו הודיעו מכתבי העתים על דבר מותך.
– נר נשמה? מה זאת? – שאל קינגסקורט.
ופרידריך ענה:
– מנהג היהודים. ביום שבו אדם מת, לתקופת כל שנה ושנה, מדליקים קרוביו נר לזכרו.
– הוי, הרבה הרבה יש לי לספר לך, אדוני הדקטור האהוב! אמר דוד ליטוואק – אך פה לא נעמוד. ראשית, אובילך לביתי, שיהיה לך מהיום והלאה כביתך... בואו נא, אדוני!
– וסירתנו, ואניתנו?
אז פנה דוד ליטוואק אל איש כושי לבוש בגדי שרד, שהלך אחריו באיזה מרחק, וילחש לו פקודות אחדות, ואז חלף העבד, ודוד אמר אל ארחיו:
– הכל נעשה, הסירה תשוב אל האניה, ובפרידריכסהיים יבואו לקבל את פקודותיך.
– איה?
– בפרידריכסהיים. זה שם ביתי. הלא תבין לכבוד מי, (הערת המעתיק: פרידריכסהיים – מעון פרידריך). בואו ונלכה, אדוני, זאת אומרת: בואו ונסע.
בכל נעימותו היה גם מעין שלטון בדבריו ובמזגו.
וקינגסקורט לחש, אך בלי תלונה:
– פריצי, זה החל לפקד אותנו. הבה נראה!
דוד ליטוואק רמז לאוטומוביל לבוא, ויבקש את הארחים להכנס. כאשר אמר להכנס אחריהם קרא אליו איש:
– מר ליטוואק, מר ליטוואק!
ויסב את פניו:
– האתה זה? מה בקשתך?
– במכתבי העתים כתוב, כי בעיר עכו תבוא היום לאספה. האין נכון הדבר?
– זה עתה אמרתי לנסוע שמה, אך עלי לבקש סליחה מאת האספה. יש לי היום דבר נחוץ. אך עוד אדבר שמה על ידי הטיליפון.
– או אולי תרשני לעשות זאת בעדך, מר ליטוואק?
– כן! אם תרצה לעשות עמי אות לטובה!
– אין זאת כי אם ארחים ראוים להתכבד באו אליך, מר ליטוואק? אמר האיש הזר ברמזו באצבעו אל האוטומוביל.
צחוק קל סלסל את שפתי דוד, אך לא השיב דבר בלתי אם הניע ראשו. אז קרא אל הַמַשִׂיק היושב באחורי האוטומוביל: לפרידריכסהיים!
– הפנים האלה כמו ידועים הם לי – אמר פרידריך בנסוע העגלה – ואין זאת כי אם ראיתים בדמות אחרת, בלי זקן השיבה ובלי משקפים על החוטם.
– כן, גם הוא איש ווין, ואני המרצתיו פעמים רבות לספר על אדותיך. אפס כי עתה לא חפצתי לתתו לגשת אלינו. עתה לי לבדי הנך... גם הוא היה ארח בבית המשתה של בירקנרייז. ועתה מְצָא את החידה!
וזכרון הבריק.
– שיפמאן? – אמר פרידריך בצחוק. היתכן? הגם זה פה?
– גם זה גם עוד יהודים רבים מארצות ומערים רבות באו.
וקינגסקורט שהיה מתבונן עד עתה לימין ולשמאל שאל:
– אולי תאבה לאמר לנו, מתי שבו היהודים לארץ ישראל.
– אמנם זאת אגיד לכם.
– רעם ולהבים! קרא הזקן. הגרש גרשוכם מאירופא?
ודוד השיב בצחוק נעים:
– אַל לך לתאר בדמיונך את הדבר כמו בימי הבינים. למצער, בארצות שאור ההשכלה הגה עליהן. לא זו הדרך. הנתוח היה על פי רוב בלי שפיכות דם. מקץ המאה שעבר ובראשית המאה הזאת העשתה הישיבה קשה מאד ליהודים במקומות מושבותיהם.
– הא! הא! בתחבלות גרשו?
– הרדיפות היו בסדרי הצבור ובארחות הכלכלה. החרם החרימום במסחר, הרעב הרעיבו את פועליהם, בוז בזו להם במקצועות האומניות החפשיות, ואין צריך לומר כי הנידום מן החיים המשוכללים. השנאה ליהודים נלחמה גם בכלי נשק ישנים גם בכלים חדשים. עלילת הדם התחדשה, ובעת ובעונה אחת האשם האשימו את היהודים, שהם מטילים רעל במכתבי העתים, כמו שהיו מעלילים עליהם בימי הבינים שהם מטילים סם המות בבורות המים אשר מהן ישאב העם. הפועלים שנאו את היהודים בתור יורדים לחייהם, מדי היו היהודים מהפכים עמהם בחררה, ובתור מוצצי ליחם, מדי היו קבלנים. שנא שנאו את היהודים כשהיו עניים, כשהיו עשירים, וגם כשהיו בינונים. קצף קצפו עליהם ברכשם כסף, וגם בהוציאם כסף. לא להם להיות עושים, לא להם להיות אוכלים. מכהונות המדינות נדחו, בבתי הדינים נצבה השנאה לשטן על דרכם בכל פעם שהיו למו שם דין ודברים. בכל מקום בחיי הצבור שבעו זדון וכלימות. במעמד הזה היו לפניהם אך שני דרכים: להיות לצוררי כל צבור מדיני עקוב מעול וממדחה כזה, או לבקש להם מקלט. והדבר האחרון נעשה, והננו פה. נמלטנו.
ופרידריך לחש: תּל אביב! (אַלטניילאַנד: תל – חרבה עתיקה, אביב – תחיה, דבר חדש פורח, והוא שם מקום).
– אמנם כן! כִּוַנְתָּ היטב. זה היה תל עולם, תל חרבות נושנות, ועתה הוא תל אביב וחיים. על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה. ראה תראו אותה, אדוני.
– השטן! אבל זה היא פלא פלאים אימה! יש פה לראות הרבה מאד. לא חפצתי להפריעך בשטנתך היקרה על אירופא סבתא, ועל כן לא שאלתיך על דבר בנינים אחדים שנראו לעיני כאשר עברנו על פניהם.
– אַראֶה לכם הכל.
– שמע נא, אדם יקר ויהודי. ראשית, אתודה לפניך על דבר אחד, פן תנחם על סבר פניך היפות. הודוּי הוא – שאין אני יהודי. ומה? הלא תגרשני, או, כמו בארצות ההשכלה – בתחבולות; מה?
– אבל קינגסקורט! – מחה פרידריך.
ודוד ליטוואק השיב במנוחה:
– על פי אחת משאלותיך הקודמות כבר נודע לי שאין אתה יהודי. יודע נא לך כי אני וחברי לא נשים פדות בין בני האדם. אין אנו שואלים לדת איש ולמולדתו. אך יהי נא איש בין אנשים, וזה מספיק.
– רבבות כדורי מות! וכל יושבי המדינה הזאת כן יחשבו?
– לא – הודה דוד בלי העלם – זאת לא הגדתי. יש גם רוחות אחרות.
– כן, זאת נבא לבי. אוהב-אדם ביקר!
– לא ארבה להלאותכם כעת בדברי מפלגותינו שבמדינה. משפטן כמשפט הפלגות בכל הארצות. אך זאת אוכל לאמר לך: עיקרי האנושיות שמורים אתנו כבבת עין. ואשר לדתות, הנה אתה מוצא בארצנו על יד בתי מקדשנו בתי תפלות לנוצרים, לישמעאלים, למאמינים בבודא ולבראַמינים. אמנם שתי הדתות האחרונות מצאו קן להם אך בערי החוף, כמו, למשל, בחיפה, בצור, בצידון, ובערים גדולות על יד מסלת הברזל, ההולכת לנהר פרת, כמו בדמשק ובתדמור.
ופרידריך השתומם:
– תדמור? החיתה העיר פאלמירא שנית?
דוד נענע בראשו: הן.
– אך את המראה הגדול בכל מראות השלום ועשתות שאנן בין בני הדתות תראו בירושלים.
– ראשי, ראשי! אָנק קינגסקורט, איך אקבל כל אלה בפעם אחת?
הם הגיעו אל מקום פָּרָשַׁת רחובות, ששם היה מעצור עד ארגיעה לרגל הקבץ עגלות רבות, ויעצר האוטומוביל. אז ראו כמה מעלות למסלת הברזל המרחפת. תחת שבילי הברזל הכפולים והעבים עפו הארגזים הגדולים בגבה על פני הרחובות, בלי הפריע את ההולכים רגלי ובלי הכשל על ידיהם.
מהנקודה הזאת ששם נעצרו רגע בעל כרחם התבוננו אל רחובות רבות. חליפות סגנון הבניה הרנינו את לבם. משם והלאה נמשך המסע הלך ונסוע דרך רחובות מלאות חיים. רוב בתי המעון היו קטנים ונאים, כנראה בית למשפחה בית למשפחה, כמנהג ארץ בלגיא. אך בתועפות הדרם התנשאו בתי המשתה ובתי הפומבי, וכל עין ראי הכירתם מהר. ודוד ליטוואק קרא אחדים מהם בעברו: בית פקידות הים, בית פקידות המסחר, בית ממציאי עבודה לדורשיה, בית החנוך, בית החשמל. ארמון גדול ומלא חן, ופניו מצוירים מעשה ידי אמן, משך את עיניהם.
– זה בית פקודות הבנינים – אמר דוד. פה שוכן שטיינעק, אדריכלנו הראשון. הוא רשם את תבנית העיר בהבנותה.
– דבר גדול היה מוטל על האיש ההוא – אמר פרידריך.
– כן, דבר גדול – השיב דוד – אך גם נעים מאד. יכלת היתה בידו לשאוב ממקור שפע, וכן גם כולנו. מעולם לא נבנו ערים בעת קצרה ובהוד כמו בארצנו, יען כי מעולם לא נמצאו אמצעים מלאכותיים כאלה. הן גם באחרית המאה שעברה כבר הגיע כשרון המעשה למעלה רמה. לנו היה אך להביא אלינו את ההמצאות הידועות, ואיך עשינו זאת – עוד אוסיף לספר לך.
אז באו אל מקום אחד בעיר, ששם בתי המעון הקלים והיפים. הדרך התחילה מגביהה והולכת. הם היו עתה על הכרמל. פה נראו היכלות נאים קטנים בתוך גנות נוזלי בשמים. אצל איזה בתים נוים לפי טעם המאַורים ראו שבכות עץ קלועות על יד החלונות.
ודוד הקדים לבאר להם בטרם ישאלו:
– פה יושבים אנשי שם אחדים מהמרנים. הנה עיניכם רואות עתה את ידידי רֶשיד-בּי.
לפני שער הברזל של גן אחד, שעברו לפניו עתה, עמד איש יפה תאר, כבן חמש ושלשים. בגדיו היו שחורים, כמדת אירופא, ובראשו חבש פיץ אדום. הוא קדם בברכה את פני האנשים כדרך יושבי המזרח, בעשותו בימינו את הנענוע הרומז על הרמת האבק ונשיקתו. ודו קרא אליו מלים אחדות בשפת תוגרמא, ורשיד השיב בהברה אשכנזית צפונית:
– אברככם התענגו נא בחברה (איינע רעכט אַנגענעמע אוּנטער-האַלטונג).
וקינגסקורט שאל כמשתומם:
– מה טיבו של עובר ישמעאלי זה?
ודוד צחק:
– הוא למד בברלין. אביו היה אחד מאלה שמהרו להבין את תועלת כניסות היהודים. הוא נטל חלקו בראש עסקינו ויעשר. רשיד הוא גם חבר בחברתנו החדשה.
– חברה חדשה – קרא פרידריך – ומה היא?
וקינגסקורט הוסיף:
– אדם אהוב! עליך להורותינו דעת כאשר יורו לעגלים אשר זה נולדו. אין אנו יודעים לא ישן ולא חדש, לא חברה ישנה ולא חברה חדשה.
– אבל, השיב דוד – הלא תדעו, או ידעתם את החברה הישנה, ואת החדשה שלנו אציג לפניכם, כאשר נקח מועד חפשי באין מעצור. עתה אין עתנו פנויה עוד. בעוד מעט נהיה במקום שם תהיו כמו בבתיכם.
והמראה הלך והתפשט, רחב ונסב מסביב בדרך שֶהִתְעַוְתָה עקלתון הנה והנה. עתה נראתה עיר חיפה והנמל, לשון-הים עם זֵר הגנות, ובקצה השני עכו ומאחוריה רוכסי הרים. ועתה הנה היו בראש פסגת הכרמל. מימין ומשמאל, מצפון ומדרום השתרעו גדות-הים, תפארת ארץ ישראל, ולעיניהם פרוש היה שטח הים, שטח אין סוף, שטח תכלת וזהב. ומסרקות-קצף לבנים שטו כעופות המֵיוָא הנה והנה על עבר הגדות אשר עין חום בהיר להן.
ודוד צוה לעצור את המרכבה, למען ירוו הנוסעים מזיו המחזה. הוא יצא מן המרכבה, ושני הארחים אחריו, ויפן אל פרידריך:
– ראה, אדוני הדקטור! זאת ארץ אבותינו!
ופרידריך לא ידע מדוע חמוּ עיניו מדמעות למשמע המלים האחדות האלה שהשמיע האיש הצעיר. אכן זאת היתה רוח שונה מן הרוח אשר שלט בו אז זה עשרים שנה, בלילה, בירושלם. אז ראו עיניו את המות לאור הירח, ועתה ראה את החיים לאור השמש. ויבט אל דוד. איך שנה הנער היהודי אשר פשט יד לקבל נדבה! בן חורין, עליז, רענן, אמיץ, נצב איתן על אדמתו. עוד לא התמלטה אף מלה אחת מפי דוד על אדות עניניו שלו, אך, כנראה, לא היה מצבו דל, בישבו במקום נהדר כזה, מקום היכלות וארמנות. ואין זאת כי אזרח נכבד הנהו. הלא קדמו אנשים רבים את פניו בכבוד, מדי עברו. גם אנשים כבירים ממנו לימים הקדימו בשלומו. עתה עמד, ופניו מאירות, ועיניו מביטות מראש הכרמל על הארץ ועל הים. ואך עתה הכיר פרידריך את האיש החפשי הזה, כי הוא הנער הנפלא מרחוב הברגיטין בווין, אשר אמר, כי חפץ הוא לשוב לארץ ישראל.