אלטנוילנד ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

ספר רביעי - פסח.[עריכה]

I.[עריכה]

וחג הפסח הוכן בבית הזקן ליטוואק. ויהי ערב, בשוב הארחים. הכהן הרוסי מעיר ספורית כבר בא זה שעה רצופה. והנה בא גם דוד בחברת האבא הפראנצישקאני איגנאץ. הפראנצישקאני היה איש בריא ודשן, בעל לחיים מאדמות, וזקנו הצהוב יורד על פי מדותיו. מוצאו היה מעיר קולוניא על נהר הרינוס, וזה כחמש ועשרים שנה ישב בטבריא. ועוד מבטאו הקולוניאי היה שמור בפיו. האבא הטוב הזה היה מדבר אך אשכנזית, ועל כן היו הפאָפ הרוסי והאנגליקאני מר הופקינס מתיגעים מאד לשוחח עמו בלשונו.

שלחן הסדר נערך באולם-המזונות בקומה התחתונה. על מצע-הצחר המכסה את השלחן הוצגו כלי אכילה לעשרים ארחים. דוד הראה לכל ארח את המקום אשר נועד לו, והוא לקח את מקומו לקצה השלחן אצל אביו היושב ראש. אך הכסא לימין הזקן נשאר פנוי, כי הוא נועד בעד האם החולה, והיא לא יכלה לבוא אל הסדר. לשמאל הזקן ישבה מרת גוטלאנד.

וחזון-התערובות הנאוה, הסדר, החל. הכוס הראשונה נמזגה, ובעל הבית קרא את הקדוש, אשר בו יברך המקדש את האלהים על כל הטוב:

"ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חרותנו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים".

אחרי תום הקדוש, שתו את הכוס הראשונה. קינגסקורט היה אך מתבונן. אז נטתה אליו מרת גוטלאנד ותלחוש אליו אנגלית:

– עשה כמו שעושים האחרים. כן הוא המנהג.

וקינגסקורט חנק בקרבו שדים אחדים. אך הוא היה בעל דרך ארץ די צרכו לחקות את המנהגים הזרים לו, כמעשה כל המסובין. גם הכהנים הנוצרים לא הוציאו את עצמם מן הכלל.

אז נטל בעל הבית את ידיו לתוך אגן כסף שהושיטה אליו מרים, ויקח מקערת הסדר הערוכה לפניו חתיכת פטרזיליא ויטבלנה במי מלח ויברך ויאכל. אז הוגשה הפטרזיליא לאיש ואיש מהמסובין, וכל איש נטל ואכל, וקינגסקורט עשה הַעֲוָיה מגחכת, שעוררה צחוק קל על פני מרת גוטלאנד. אז ניטלו הביצה והזרוע מעל קערת הסדר, והקערה המכוסה הורמה:

– הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים...

גם פה היתה מרת גוטלאנד למאור לקינגסקורט הנבוך. בהראותה לו באצבע את ההעתקה האשכנזית בספר ההגדה אשר לפניו. אז נמזגה הכוס השניה, ודוד, הצעיר בגברים, קם וישאל את ארבע השאלות:

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות – הלילה הזה כולו מרור... "

ואז החלו המסובין להשיב:

"עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה".

וכן הלכה החגיגה הלך והמשך, חציה תפלה וחציה שיחת מסבה ומשפחה, מעוררת הדרת כבוד בלב כל איש חש מה נכבד ומה נשגב. כי החגיגה הזאת היהודיה ביהודיות היא כבירה לימים בקורות עולם מכל שרידי מנהג וסדר שנשארו לפליטה מימי קדומים. כמו עתה כן היה הסדר נערך זה מאות רבות, רבות בשנים, ותבל שנתה מני אז, עמים שקעו, נבלו, אחרים נצצו, עלו על הבמה, תבל נושבת גדלה, חלקים חדשים נגלו בין היַמים, כחות איתני טבע אשר איש לא שערם באו להנעים ולהאדיר את החיים – רק העם הזה עוד ישנו כמאז, ועודנו שומר את חוקיו, נאמן לעצמו וזוכר את צרות אבותיו. עוד הוא מתפלל לה' אלהיו במלים בת אלפי שנים, עַם העבדות והחופש – ישראל!

אחד היה בין המסובין, קורא את דברי ההגדה בכונה ובדבקות של בעל תשובה. הוא היה בעיניו כמוצא את נפשו שאבדה לו ולפעמים שמו תעצומות רגשותיו מחנק לו, עד כי היה עליו להבליג בכל עז לבל ישמיע קול נאקת נפש. כמעט שלשים שנה עברו מעת אשר שאל כנער את שאלות מה נשתנה. אז באה "הדעת", הפרישה מכל אשר ליהודים, ואחריה הקפיצה לתוך החלל הריק, באין עוד כל אחיזה ותפיסה בחיים. בעת הסדר הזה היה בעיניו כבן שגלה מעל שלחן אביו.

אחרי עבור החלק הראשון של החגיגה, והארוחות הובאו, קרא אליו קינגסקורט ממול השלחן:

– פריטץ, לא ידעתי, כי אתה למדן כה בקי בלשון עברית.

– אודה לך, כי גם אני לא ידעתי – היתה תשובתו – אך כנראה, אין שוכחים גרסא דינקותא.

ובעת שיחות הסעודה נשמע וחזר ונשמע שם איש, אשר קינגסקורט ופרידריך לא הכירוהו עוד: מיסטר יוסף לוי. שני האחים שטיינעק קראו לו אך בקצורו האנגלי Joe במבטא "טשאָה".

– עָוֶל גדול הוא שאין טשאָה פה! אמר האדריכל בקול רם.

– כן, מלא אחריו אחיו – אין החגיגה שלמה באין טשאָה פה. ההבינותם?

– לאו ולאו, השיב קינגסקורט – וזה כל זמן הסעודה אתם מעוררים כסף-הדעת בקרבי בדברכם על אדות איזה טשאָה.

– הוא איננו יודע את טשאָה! צעק האדריכל ויחזק בצלעותיו מרוב צחוק.

– זה הוא מקום חָלָק בהשכלתכם, אדונַי! – אמר הפרופיסור. כל אדם חיב לדעת את טשאָה. לולא טשאָה לא אחד בנו לא היה יושב באשר הוא עתה. טשאָה עשה את הדברים הגדולים שבגדולים על ידי תחבלות קלות מאד. טשאה הוא בריה מחוכמת. יש לו מעלה יקרה מזהב, יקרה מפלאטין, יקרה מאַראן, יקרה מכל יקר.

– בשם השטן! ומה היא המעלה הזאת?

– השכל הישר והפשוט! ההבינותם?

– החלותי להבין, אך אחפץ גם לראות את איש הפלאות הזה.

והאדריכל קפל את כפותיו, ויקרא בעדן בעליצות:

– טשאָה, טשאָה!

אך מרת גוטלאנד רמזה אל הצעקן לשתוק, ואז אמרה:

– ידיד אהוב, גם אתה בקולך הרם לא תוכל להרים קולך עד שיגיע אליו, אפס אם תטרח אל הטיליפון כן יהיה נקל לך. עליך אך לבקש שיחברוך עם מרשיליא. טשאָה הטוב שלנו בא היום אחרי הצהרים למרשיליא. הוא מברך את כולכם בשלום. זה מעט דברתי עמו ע"י הטיליפון.

– מה – מה? – צעק האדריכל – לפתע פתאום? ובלי הגד מלה?

– כן, הוא גמר בדעתו פתאום זה ימים אחדים – הוסיפה מרת גוטלאנד להודיע – הלא יודע אתה את טשאָה. נודע לו, כי עַבְּדָן בליאון המציא מכונה חדשה. – זאת אני צריך לראות – אמר ויסע עוד ביום ההוא לאירופא, ואחרי כי מה"ע שם קדמו לבשר ע"י הטיליגרף את בואו, מסתמא חונים עליו כדור המון עבדנים, סוכני מכונות וסוללים. כן משפטו תמיד בבואו לאירופא.

רשיד-בּיי העיר:

בעלי ענפי אומניות שונים מחכים לו תמיד. עסקים לו עם אנגליא, אשכנז, צרפת, והרבה מכולן עם אמריקא. אם לא ישוב הלום ואם לא ילך לונדונה, ודאי יסע מחר לאמריקא. לגבי יוסף לוי אין לראות לעולם את הנולד. אך זה ידוע, כי הוא עושה תמיד את הראוי. הוא גומר עסק של חמשה מיליון דולאר ביתר מהירות משזולתו קונה בגד. האמריקאנים מעריצים אותו. הוא ממהר להזמין, משלם במיטב ואיננו טועה לעולם.

– חזיז ורעם, אדון זה טוב בעיני! נהם קינגסקורט – ומה הוא פה?

– המנהל הראשי לפקודות חרשת המעשה – אמר דוד – אמנם אין משרה שיוסף לוי לא יהיה ראוי לה. זה בר נש מבין כל מה שבן דעת ובעל רצון עז יכול להבין. שכלו שנון מאד, וכעין הבזק הוא משיג פשר כל דבר. ובקבל יוסף לוי דבר על עצמו, הוא מובטח שישיג מטרתו. שערתי בנפשי, כי האדם הגמור הזה יקח את לבכם, אדוני – עכ"פ תשמעו אותו מדבר אחרי הסעודה, באין גופו פה.

– התאמר להגישנו אל הטיליפון? שאל קינגסקורט.

– אין צרך – השיב דוד בצחוק קל. הדבר יהיה קל יותר. ולא רק אתה, כי גם הדורות הבאים ישמעו את דבריו. אמרתי בלבי תמיד, כי טוב לקבוע את קולו של הַמְצַּוֶה שֶסִּדֵר את יציאת היהודים. לכן בקשתי את יוסף לוי לדבר לתוך הפונוגרף את ההרצאה ע"ד ישוב ארצנו. הלא ידעתם, אדוני, זה עשרים שנה את ההמצאה הנאה הזאת. אני נתתי להרבות העתקות גלילי הדנג שעליהם דבר טשאָה את הרצאתו. איזה מאות מהם נתתי לחג הפסח לבתי הספר, ואנחנו נתענג היום בפעם הראשונה במערכה הזאת.

קינגסקורט מצא את הדבר חד וחלק:

– פלאי פלאים! רעיון טוב היה בך, איש-עתיד, נכבדי! גם בלעדי זאת נמלכתי כל העת הזאת בנפשי, ואשאל: איך היתה ההעברה. הנגמר הוא לעינינו. אבל איך נעשה? זה עיקר. גם אנו האירופיים פחותי הדעת כבר ידענו עוד טרם הצגנו כף רגלנו על אדמת פלסתינא, שיש מסלות ברזל, חופי ים, אוטומובילים, טילי-פונו-פוטו-גראפים ועוד גראפים. אבל איך נטעתם כל אלה פה? זאת חפצתי לדעת.

– טשאָה יספר לכם את הראשית, אחרי שאנחנו הראינו אתכם האחרית – השיב דוד – וליל הסדר הזה היה בעיני כשעת הכשר לזה. אנו קוראים היום בהגדתנו המעשה בחכמים שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אנחנו צאצאי ר' אליעזר, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה, ר' עקיבא ור' טרפון. וזה ליל בני ברק שלנו. הישן חפץ ללבוש צורה חדשה. בתחלה נגמור את הסדר כחק אבותינו מעולם, ואחרי כן תופיע העת החדשה בתמונתה. עוד הפעם היתה מצרים ועוד הפעם יציאה טובה. אמנם היא נעשתה בדרך אחרת, נאותה לרוח הדעת ולמצב האומניות במאה העשרים. העמים צריכים היו להתבגר בפוליטיק של יסוד מושבות. תחת אניות התרן צריכות היו אניות הקיטור הגדולות לבוא. בקצור: רכוש 1900! צריכים היינו להיות לבני אדם חדשים, ובכל זאת לבלי בגוד בגזענו העתיק. וגם משען העמים ומושליהם דרוש היה, כי בלעדי זה חדל ונמנע הדבר מלהעשות.

– האל הושיע – אמר ליטוואק הזקן, ויצפצף מלים עבריות.

ריווירינד הופקינס הזכיר את חבריו הכהנים את מחלקת חג הפסחא לנוצרים לפנים, בהעירו, כי הנה הושמו המעקשים למישור, ועתה יכולים הנוצרים להתאסף באחוה בבית יהודי לחג פסחו, ואין איש מכלים דבר, כי הנה האביב בא לבני האדם.

– אמנם קם ויחי – אמר הכהן הנוצרי היוני הספוריתי.

__________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו