אלטנוילנד ד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

II.[עריכה]

וברכת המזון נאמרה, ואחרי חסל הסדר כהלכתו, עברו הנאספים הטרקלינה, מקום שם נכון היה הפונוגראף עם ספור טשאָה. הכלי היה נודע למר קינגסקורט, אך מתוקן על ידי מכונה אבתו-מאטית, מתנועעה מאליה, שגללה את גלילי הדנג זה אחרי זה. כן יכול היה כל הספור להאמר, בלי הפסקות. וכאשר חפצו השומעים לעשות הפסקה, או לשוב ולשמוע, היה דים לשים אצבע לעצור את המעגילה או להשיבה לאחור. כל בני החבורה ישבו על כסאות או על ספות, ודוד ישב אצל השלחן הקטן, ועמד את קנה-הקול אל מול השומעים, ויגע בכפתור קטן בכלי ויאמר:

– הדִבֵּר עתה לידידנו טשאָה לוי.

בפונוגרף נשמעה רגע נחרה כל שהיא, ואחרי כן נשמע קול גבר, קול חזק:

– נאספים נכבדים!

עלי להודיע לכם ע"ד מסעות היהודים החדשים. כל הדבר היה פשוט מאד. אדמה, כי נותנים לזה חשיבות יתר מדי. בהכנה מדינית לא הייתי צריך לעסוק. המזל גרם. אין אני פוליטיקי, לא הייתי ולא אהיה לעולם. חובה הוטלה עלי ואמלאנה. חברתנו נוסדה בשם: חברה חדשה לישוב ארץ ישראל. היא עשתה חוזה עם ממשלת תוגרמא ע"ד הישוב. תנאי החוזה ידועים לכל. כשנשאלתי לפני גמר הטשאַרטער, הנוכל לשלם לקץ כל שנה את הסכומים הגדולים שהתחייבנו לתוגרמא, אמרתי: הן, בלי פקפוק. בעת חתימת הטשארטר נצרכנו לסלק לממשלת תוגרמא במזומנים ב' מליון לירא שטערלינג. על זה נוסף המס השנתי חצי מליון לי"ש לשנה במשך שלשים שנים ורבע ההכנסה של חברתנו החדשה לאוצר תוגרמא. אחרי תום שלשים שנים הראשונות נחַלק, כידוע, את הריוח הנשאר עם ממשלת תוגרמא, אם לא תבחר היא בהכנסה קבועה – הסך הבינוני מהכנסותינו השנתיות במשך עשר שנים האחרונות. ממשלת תורגמא חיבת להודיע לנו זאת בשנת השבע ועשרים לחתימת ספר החוזה שלנו. אמנם כבר אנו יכולים לשער עתה, שממשלת תוגרמא תבחר עתה במחצית ההכנסה, מפני שעי"ז תשתכר יתר. בעד המסים האלה קבלנו את רשות ההנהגה העצמית בגלילות הנועדים לישובנו, וממשלתו העליונה של השולטן סוככת עלינו.

והנה נדרשו סכומים גדולים, וספקות התעוררו, התצליח החברה החדשה כן. הארץ היתה דלה מאד, והתושבים היו עתידים לבוא מקרב דלת העם אשר לנו בכל הארצות. אמנם היו כמה מוסדות גדולים לטובת הלאום העברי. הכנסותיהם עלו בש' 1900 עד שנים עשר מליון. אך הלא חוץ מהתשלומים לתוגרמא, עוד היו סכומים דרושים למקנה קרקעות, להושבת עניים, לעבוד הקרקע, לנטיעות, לתקון האדמה. ומאין מוצא לכסף? בועד שלנו היו רכי לב שפחדו פן יתפורר כל הבנין. אני וידידי נחלנו את הנצחון על הפחדים האלה. הצלחנו להוכיח, שיסדנו את חשבוננו לא על היש והנמצא לבדו, כי גם על המוכרח לבוא, לפי אשר יורה השכל. התוצאות המוכרחות לבוא עתידות לחזק את מפעלנו שפעלנו בעד העתיד. בעוד עשר שנים יהיו הנערים שנוביל שמה – לאנשים. כשיהיו לנו אנשים לא נחסר דבר. ואת האנשים נביא שמה בעצמנו, נחנכם כפי שאנו צריכים ונשתמש בהם כפי הנחוץ לנו ולהם, כלומר אל הקבוץ. כן עושים בארץ קטנה שבקטנות, בעם קטן שבקטנים. אך היהודים שכחו אלפ"א בית"א של עממות זו.

ועוד דבר אחד נוסף, שלא ידעו היהודים שלנו, אף כי הראוהו יום יום במקצועות אחרים: חשק המעשים החדשים! אביא דוגמא אחת: כשנגלה הזהב באחרית המאה הי"ט בקלונדייק השוממה נהרו רבבות שואפי הון אל קרח אלסקא. אין אני מדבר ע"ד מחפשי הזהב, כי אם ע"ד הקבלנים שנלוו עליהם. פתאום הובלו שלחנות, כסאות, כתנות, בגדים, מזונות, יין, רופאים, מורים לקלונדייק; בקצור – כל מה שבני אדם צריכים ושאינם צריכים לו הובלו שמה, יען כי איזה בני אדם מצאו שם ממון בתבנית מצומצמת. הבאים אחריהם אך מקצתם היו מחפשי זהב. הם לא חתרו אל השכר הספון באדמה, כי אם אל זה שכבר יצא לאור. הם רצו ליהנות מן המוכן.

הפרופיסור לא יכול להתאפק הפעם מקרוא: ההבינותם? אך אחיו שרק לו בעוז, עד כי נכלם וידם. והפוניגראף הוסיף לאמר:

– בחרתי בדוגמא זרה \ו, להראות איך כל הזדמנות-לעסק גוררת אחריה עוד הזדמניות אחרות כשיש חשק למעשים. כל איש מעשה יודע זאת מהנסיון, בלי הצטרך לתורת הפרופיסור לכלכלת המדינה. באמת נמנינו, אנו היהודים, מכבר בין בעלי חשק מעשה חרוצים. אך לעתידותינו לא שמנו לב. מדוע? יען כי לא היו ערובות בטוחות – אך משבאו הערובות, הלא אנוסים היינו להראות בארץ זו לכל הפחות כל כך חשק מעשה כבארצות אחרות.

על כן לא דאגתי פן לא יאסף הכסף. כשהארץ נכונה והכניסה תפתח, יאסף כל סך נחוץ. וע"כ השיבותי הן על השאלה אם נוכל לקבל עלינו את התשלומין לתוגרמא, ולא פחדתי פן יגרע אוצרנו. זה לא היה נסיון, כי אם סמך על מעשים ישנים ונסיונות ידועים בכל העולם.

הטשארטר נחתם. סלקנו את התשלומין. כשנמסרה לי מאז הנהגת הישוב התניתי לי תנאי, לבלי יתפרסם עוד הטשארטר. לא רציתי כניסת מהומה. כניסת מהומה היתה עלולה לחולל מבוכות. הדלים שבדלים היו מתנפלים, החולים והזקנים היו נסחבים ובאים. היה היו לנו רעב ומגפות. יש חזיון צרפתי עתיק, ושמו: פחד השמחה. גם אני פחדתי מפני שמחת היהודים העניים. צריך הייתי להכינם בזהירות. צריך הייתי להכין גם את עצמנו.

נשיאות החברה החדשה נבעה. הנשיאות מינתני למנהל לחמש שנים. אז נִתַּן לי להוצאות ראשונות א' מליון ל"ש. אחד מסוללי חשב, כי זה מעט...

– מעט ממעט! קרא קינגסקורט וירמוז בעוז: סתום נא את הארגז הדופק!

ודוד שם מעצור לפונוגראף.

– אם רצונך לבאר לנודד-מדבר כמני כל שרש דבר, עליך לבאר לי כראוי, כי בלעדי זאת לא אבין את כל טשאָה ואת הטילי-פונוגראף שלו... מה טיבה של חברה זו? ההיא החברה שבכפר חדש? ומה טיבה של נשיאות זו? ואי מזה בא הכסף, גם אם לא רב הוא?

ודוד הניע בראשו:

– אני מבין את כל השאלות האלה. אמנם טשאָה לא ידע שעליו לספר גם דברים שהילדים יודעים. החברה החדשה שהיתה אז, וזו הקימת עתה חברה אחת הן, ובכל זאת שונות הנה. בתחלה היתה חברת מניות, ועתה היא חברת שותפין. חברת השותפין היא יורשת חברת המניות.

– ההבינות? קרא הפרופיסור.

– לאו! הנתנו את כספם במתנה? אם כן זו היא אך אגדה.

– מר קינגסקורט, מהר יוברר לך, כשתבחין בין החברות ותכונותיהן. יש לנו שלשה סוגים. המוסדות שבסוף 1900 היה להם הון של 12 מליון ל"ש, חברת המניות שנוסדה ע"י עשירי לונדון חובבי עניננו בקרן קימת של עשרה מליון לי"ש אחרי שהובטח הטשארטר וחברת התושבים השותפים. בראש האחרוים עמדו ציריהם בקונגרסים. המנהלים האלה הניעו את ההמונים רק אחרי אשר התפרו עם חברת המניות ע"ד שותפותם העתידה.

– אתה מפליא אותי, בן-מלך מן האגדה. הירצו בעלי מניות נבהלים-להון בדבר כזה?

– לא נבהלים להון היו, מר קינגסקורט – השיב דוד. הם היו סוחרים נאמנים, שהסתפקו בריוח הגון. הפשרה בין ההון והעבודה היתה ישרה. הכסף לבדו, העבודה לבדה לא יכלה לכבוש את המעשה הכביר. אנשי הכסף צריכים היו לבטחון כספם, ואנשי העבודה לבטחונם. לולא הותנה הדבר מראש, כי עתה באו מעקשים ברבות הימים. או היה העם מקפח את זכות בעלי המניות, או היה לעבדים להם. שתים אלה נמנעו ע"י ההתחיבות, שיש רשות לחברת השותפין לפדות את מניות החברה החדשה אחרי עבור עשר שנים. כסף הפדיון נקצב עפ"י ההכנסה הבינונית של חמש שנים האחרונות בתוספת חמשה למאה. וגם הותנה, שסכום הפדיון לא ימעט מסכום המניות עם הרבית.

ופרידריך שאל:

– אבל איך מצאו התושבים הדלים סכומים כאלה לפדיון המניות?

– לא כן, בני – העיר קינגסקורט. עתה כבר ברור הדבר בעיני. כשהצליח הישוב, לא היתה עוד דאגה לתושבים בדבר כסף. יכולים היו לקבל גם בהקפה.

– נכון מאד – אמר דוד – כשהחליטה חברת השותפין לפדות את המניות אספה את הכסף הנחוץ בתור מלוה בת 4%. בזה לבד כבר עשתה החברה עסק טוב. הריוח הגמור מהשנה החמישית עד העשירית היה בערך בינוני מליון לי"ש לשנה. עשרים מליון דרושים היו אפוא לפדיון המניות. בהתחיבות תשלומי רבית מתאימה אל הריוח אשר עד אז, יכלה לפי זה החברה לקבל בארבעה למאה מלווה של חמשה ועשרים מליון. הנה כן, נשאר לה אחרי פדיון המניות חמשה מליון ריוח.

– בריות נפלאות! קרא קינגסקורט כמשתומם – אבל איך העשירה חברת המניות?

– ע"פ רוב, ע"י הקרקעות שקנתה – ענה דוד. עלית מחיר הקרקעות באה לרגל העובדים, וע"פ יושר, הוסב גם הריוח להם. הנך רואה עתה איך יכולנו להעביר את נחלת הקרקעות אל השותפין. הכל היה לרכוש החברה שנקראה מני אז: החברה החדשה.

והאדריכל שטיינעק קרא:

– אולי לא נעים הדבר לארחינו שהשתמשנו בסדרים כה פחותים כמניות וכדומה, אבל לא היתה עצה אחרת.

– טועה אתה – השיב קינגסקורט – בחשבך אותי לשור-פר כזה. הלא באמריקא גרתי. חברת מניות היא כלי שיכולים לתת בו את הטוב ואת הרע. כן יוכל אדם לאמר שצלוחית היא רעה מפני שיכולים למלאה רעל או סחי נוזל. גם חברות ישוב כאלה היו למכביר לעולמים. היו פחותות מאד ומעולות מאד. החברה ההודית-המזרחית לא היתה גרועה. בחברתכם החדשה אני מוצא אפילו צד יושר. זה דבר השותפין... אבל הנני רוצה לדעת, מה היה להלאה. שוב נא ודפוק את הארגז!

__________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו