אלטנוילנד ג ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

V.[עריכה]

בבית הקטן אשר שכרו ליטוואק הזקן ואשתו לתקופת המרפא לא יכלו הארחים למצוא מקלט די צרכם. אך מרים ישבה בבית אבותיה. דוד הזמין לו ולידידיו חדרים בבית מלון אצל מעינות הרפואה. משא כל חפציהם כבר הובל שמה, ובנסעם אחרי קבלת הפנים אצל הורי ליטוואק אל מעונם הנכוֹן בעדם להטהר מאבק הדרך, כבר היה הכל מוכן ומתוקן בעדם. באכסדרת בית המלון קבלו עדינה באה בימים ושני אנשים את פניהם בכבוד. דוד הציג את האנשים אשר לא הכירו איש לפני אחיו. העדינה היתה אשה יהודית אמריקאנית, מרת גוטלאנד. היא היתה בעלת מזג כה רך, עד כי כל איש אשר קרב אליה נלכד בחבלי קסמיה. תחת השערות שכבר זרקה בהן שיבה עוד הפיקו פניה, שֶׁעוֹרָן קָרַן נגה נפש טובה, תפארת אהבה. אחד משני האדונים, עוטה מעיל שחור, ושפת צואריו מהודקת ולק מקופלת, כמשפט כהני האנגליקאנים, היה הרֶיוֶוירֶינד אואיליאם ק. הופקינס, מטיף לבני הכנסיה האנגלית בירושלם. זקנו הלבן ירד על פי מדותיו, עיניו כען תכלת השמים לטהר, וישמח מאד, בשמעו כי קינגסקורט חשבהו ליהודי, וקינגסקורט השתומם על השמחה. והאיש השני בחברת מרת גוטלאנד היה אחי הארדיכל, חוקר היצירים המשחיתים הקטנים (הבאקטיריולוג). פרופ' שטיינעק, חכם עלז, פזיז וטרוד. הוא היה מדבר בקול כה רם, כאלו דבר מעל קתדרא אל קהל תלמידים חרשים. ריב בינו ובין אחיו התגלע תמיד אחרי שבתם חמשה רגעים יחד, אף כי איש איש מהם העריץ את אחיו. הארדיכל הציע לפני הארחים לבקר את מוסד שטיינעק, את בית מחקרי אחיו, הנודע לשם. הפרופיסור נלחם אל ההצעה הזאת בידיו וברגליו ויצעק:

– נכון אנכי, התבין? אבל אין דבר לראות בביתי. אין הדבר כדאי. בית גדול ובו חדרים רבים, וארוות לחזירי הים הקטנים. בכל חדר עומד איש, וידיו מלאות עבודת הנסיונות. זה הכל. התבינו! אחי מביא אותי תמיד במבוכה.

ומרת גוטלאנד אמרה בצחוק קל:

– האנשים לא יאמינו לך. המוסד נודע כאחד הדברים הראוים לְהֵרָאוֹת.

אז השמיע הפרופ' שטיינעק קול רעם צחוק, עד כי רעשה כל האכסדרה.

– לא נכון! מיקרובים תחפצו לראות? הסמן המובהק במובהקים למיקרובים הלא הוא זה שאין הם נראים בעין, כי אם בכלי מגדיל הראות. בכלל, הלא ידועה שטתי. אין אני מאמין במיקרובים. מצד אחד אני עוסק בגדולם, ומצד השני אני נלחם בהם. התבינו?

– לא! נהם קינגסקורט עלז וטוב לב. – אין אני מבין אף מלה אחת. נראה, כי זה הוא כמו בית מבשלות חימי. מה אתה מבשל שם, אדוני הפרופיסור?

וזה צפצף בנחת:

– מגפה, חולי-רע, דיפתריה, שחפת, קדחת היולדות, רעל כלבים שוטים...

– בני השטן!

ומרת גוטלאנד אמרה:

– כלומר סמי תרופה לכל צוררי האדם האלה. אך לא נוסיף לחקרהו, ובלעדיו נבקר את מוסדו. לארחים מצוינים לא נאסרה הכניסה. הלא מצא נמצא איש אשר יארח לחברה אתנו.

– עמוד! קרא הפרופיסור. אם כן אובילכם, בשם ה', בעצמי, פו תפגשו את הטפש שבעוזרי, והוא יַרְאֲכֶם את באצילוס הסטריפטוקוקין תחת באצילוס החלי-רע. התבינו?

– אף לא מלה אחת – הודה קינגסקורט.

והחבילה נתפרדה רגע. הארדיכל הביא עמו לוחות תבנית לבנין בית מרפא שאמרו האנגלים לבנות אצל ירושלם, וימסרם למר הופקינס, ושניהם נדברו על אדות הענין הזה.

ומרת שרה אמרה, ראשית-כל, לקבוע מקום הגון לפריטץ הקטן. ודוד בקש חופשה קצרה, יען כי עליו ללכת לבית מקלט הפראנציסקאנים להביא משם את האב איגנאץ, אחד קרואי מועד הערב. בני החבורה אחרו לשוב לבית ליטוואק הזקן לארוחת הערב. מרת גוטלאנד קבלה על עצמה להוביל שמה את החבורה למועד הנכון, ואז נסעה בחברת קינגסקורט, פרידריך, רשיד-בי והפרופיסור למוסד שטיינעק, ויבואו שמה כעבור רבע שעה. הבית היה מפאת דרום על שפת הים, מאחורי כתף הר, בנין בלי הדר, ולא גדול מאד.

הפרופיסור באר:

– אין בית גדול דרוש למטרתנו. מיקרובים אינם נוטלים מקום גדול. ארוותי הן בבנינים הסמוכים, ואותם עוד תראו. דרושים לי סוסים רבים ובהמות אחרות. התבינו?

– אח! אתה מרבה לרכוב על סוסים! אמר קינגסקורט – והנוף פה יפה לרכוב לשוח בו.

– מה אתה טוען על הנוף? קרא הפרופיסור שטיינעק. הסוסים והחמורים והכלבים, בקצור כל תיבת נח שלי, דרושה לי למעשה נוזל הזֶרוּם. אני עושה סמי מרפא אלה הרבה מאד. ארוותי מגיעות עד להלאה שמה, מטה, מטה, מקום שם בית חרשת האויר.

– מ... מ... מ...ה? צעק קינגסקורט – אדוני מרעיל-הסוסים הנכבד, הן לא תספר לי "מעשיות" שעושים פה אויר בבתי חרשת. הלא יש אויר למכביר, וגם לעילא ולעילא לנשימה.

– מובן, כי כונתי: אויר נוזל, מר קינגסקורט. ההבינות?

– אמנם, זאת הבינותי. זאת כבר למדתי באמריקא לפני פרישתי מן הישוב. ההבאתם אפוא הנה גם את חרשת המעשה הזאת?

– זאת ועוד אחרות. הכל! אפילו יתרון ידוע יש לנו בהולדת הקור. יען כי יש לנו ארץ חמה, עכ"פ מפה ועד למטה לארך הירדן מסיקים פה כל ימות השנה את התנור כהוגן. ההבינות? כמו שיש בארצות הקרות הטובים שבתנורים, תחת אשר באיטליא קופאים מקור. כן גם ידענו להמסיך לנו קרח למדי לימי להט החום. כאשר תבוא, למשל, באחד מימי החום, לבית מעוננו, וחַשְׁתָּ בבשרך קור נעים, ונשאת עיניך וראית גלד קרח מקרר בתוך החדר. הרוצה לשלם פרוטה קונה לו צרור פרחים בקרח ומעמידו על שלחנו הערוך.

– זאת אני יודע – אמר קינגסקורט – את הבדיחות של פרחים רעננים בגלד קרח כבר חזינא בתערוכה הפאריזית בש' 1900.

– וגם לא רציתי לספר לך חדשות. לקחנו כל הנמצא. מחוללי הקור הם מן ההכרחיות, ולרגל התחרות הוזלו מאד. מי שאין לו הון רב איננו יכול כבעל ההון לנסוע הלבנונה לימי החום. הלא כן גם באירופא. אך המדעים אלפונו להבריא ולהנעים את החיים בכל מקום שאנו יושבים עליו בארץ. ההבינות? נטענו פה את כל מיני האומניות על ידי צעירינו המלומדים ועל ידי בעלי ההון שלנו הנוחים לתת הונם לכל תקון. הלא יודע אתה גם מימיך, כי חרשת המעשה ערבבה את כל העמים. כן היה גם פה. באדמתנו היו אוצרות גנוזים, וייחלו אך לידי עובדים. האומניות החימיות נראו פה בראשונה, יען כי הן קלות להטלטל. מר קינגסקורט, האם לא למדת, במקרה, חימיה בימיך באחת האוניורסיתאות?

– לאו, במקרה לאו!

– כי אז יכולת לשמוע, מה דברו כבר אז בסוד חכמים על דבר ערך ארץ ישראל. רשיד-בי, שנסמך לדקטור חימיי באשכנז, יגיד לך זאת.

ורשיד אמר בענוה:

– אתה הפרופיסור מביא אותי במבוכה, בבקשך, כי אוציא בפניך את קט-ידיעותי. ועוד: כבר ידע זה עשרים שנה כל תלמיד החימיה כי אדמת ארץ ישראל צופנת עושר אשר אין חקר לו. עמק הירדן והככר אשר מסביב לים המלח הלא היו לדוגמא שהזכירוה לתלמידים בבתי הספר. חימיי אשכנזי כתב בסוף המאה שעברה על דבר ים המלח: "זה עמק המים העמוק מן שטח הים הוא רבץ חול של הרכבות נפלאות שאין על עפר משלן". כאשר תראו, אדוני, את משטר כחות המים שלנו, ונוכחותם לדעת כמה אנו משתמשים בחילוק-הרום בין הים התיכון ובין שטח ים המלח השפל והעמוק ממנו. אבל זה ענין אחר לענות בו עוד. חפץ אני אך לאמר לכם, כי מי ים המלח הם נוזל מלח מצומצם, וכמהו נמצא אך בשטאסספורט. הלא שמעת את דבר מכרה הקאלי במלחי השטאסספורטי השליט בכל שוקי העולם. עתה נצחנום על ים המלח...

– פלאי פלאים! – צעק קינגסקורט.

– אין כל פלא, השיב רשיד בצחוק קל. הלא היה הדבר כה קרוב וכה קל להעשות. הן מה שהיה אפשרי להעשות בשטאסספורט הוא אפשרי להעשות גם על ים המלח. אמנם מימינו אלה הם עשירים מכל מים זולתם. בלי משים זוכר אדם את ההגדות העתיקות על דבר האוצרות אשר צללו בנבכי מים. הילדים חושבים כי אוצרות כאלה הם רק טבעות זהב ומטבעות מצלצלות. אך גם מתכיות ים המלח הן זהב. אין נוזל רב הַבְּרוֹם כמהם. הלא יודעים אתם מה יקר ערך הברום. וכמה אנו מצמיחים באזור הפורה ההוא בארצנו שהיה לפנים תהו וישימון! בעמק הירדן ובים המלח יש מיני שידים, אשר מהם עושים את המשובח שבאַספאַלטים שבעולם. החימי האשכנזי אילשנר כבר נבא בימיו, כי לפי תכונת האדמה בודאי יש בה גם נפט, ואמנם נמצא הנפט. גם גפרית ומיני פוספאטים יש לאין קץ, וערך הפוספאטים בתור זבל מלאכותי הלא נודע, ואמנם מתחרים הפוספאטים שלנו עם התוניסים והאלגירים, והשגתם קלה מאלה שבפלורידא באמיריקא, ועל כן השבחנו את עבודת אדמתנו, אבל ירא אני כי דברי הארוכים ילאו את מרת גוטלאנד...

– לא ולא – השיבה הגבירה בנעימה.

והפרופיסור הוסיף: בחיינו החדשים יש חבור בין חרשת המעשה ובין עבודת האדמה. ההבינות? כל זה מצטרף. נחוץ רק המדע וחפץ המעשה למען צרף. אני בעצמי, כמו שאתה רואה אותי, אף כי הנני רק חמור מלומד, בכל זאת אני עושה דבר מה גם לחרשת ולאדמה.

– אם תוכל לבאר לי זאת, מְגַדֵל מיקרובים, נכבדי!

– כבקשתך – השיב שטיינעק בנחת. דבר ידוע היה בתורת הבאקטיריות שריח הגבינות השונות ומיני הטבק השונים מקורם במיקרובים כאלה. לכן עמלנו במוסד הזה לחולל את הקטנים האלה ולהמציאם לעושי הגבינות והטבק. גבינות ארצנו מכריעות כעת את מבחר גבינות שווייץ וצרפת. ובעמק הירדן החם יצמחו ירקות קטרת שאינם נופלים מטבק האַוואַנא.

וינהל את ארחיו דרך הלאבוראטוריות שהיו כתבנית מוסד פאסטייר בפאריז. עוזריו הרבים לא פסקו מעבודתם בבוא הארחים, ויעבדו איש וכלי מחזהו בידו, וישיבו על כל שאלה בקצרה ובנעימה. אך אחד השיב בקורטוב של גסות:

– הנח לי, אדוני הפרופיסור, אין אני פנוי כעת לשאילתות כאלה, פן ישמט הבריון הזה מידי שנית.

– הדין עמו. הבריון הזה הוא באציללוס. התבינו?

אז הביאם לחדר עבודתו. החדר היה ערוך בפשטות כחדרי עוזריו.

– זה מקום עבודתי.

– ובמה אתה עוסק? חקר פרידריך.

ועיני הפרופיסור הביטו כעיני בעל חלומות:

– בגילוי אפריקא.

הארחים חשבו, כי לא שמעו היטב, או כי החוקר הוא, עפ"י מקרה, מְבֻשָׂם-קצת.

וקינגסקורט שנה אחרי פרידריך בצחוק של חשד:

– אתה אומר: בגילוי אפריקא?

– כן, מר קינגסקורט. אקוה למצוא רפואה למאלאריא. אמנם פה פטרנו מהר את המאלאריא ע"י תחבלות ההחרבה, ע"י התעלות, ע"י עצי העקולפטיס[1]

. אך לא כן הדבר באפריקא. שם אין מקום לתקונים האלה, באין כניסת המונים. האדם הלבן, הנוטע, הולך שם לאבדון. אפריקא תפתח לישוב רק כשתבטל המאלאריא, אך אז יפתחו מקומות אין קץ לאנשי אירופא הצפופים, ואך אז יהיה מוצא להמונים עניים. ההבינותם?

וקינגסקורט צחק:

– התחפץ אפוא לטעת את האנשים הלבנים בארץ השחורה? אתה המכשף!

אך שטיינעק השיב בכבד ראש:

– לא רק את הלבנים, גם את השחורים. עוד יש צרת האדם, ורק איש יהודי יחושנה בכל עומקה, והיא שאלת הכושים. אל תצחק מר קינגסקורט! זכור נא את תועבות סחר העבדים. בני אדם, ולוא רק בני אדם שחורים, נחמסו, נשבו, נשכרו. צאצאיהם גדלו במרחקים, שנואים ובזוים, בגלל צבע עורם השחור. לא אבוש להגיד זאת, לוא גם יצחקו לי: אחרי שזכיתי לראות שִיבַת היהודים, אבקש להכין גם שיבת הכושים.

– טועה אתה, אמר קינגסקורט, אין אני מצחק. גם נשגב הדבר בעיני, רעם יפוצצני! אתה מראה לי אופקים, שלא ראיתי גם בחלום.

– על כן אני עוסק בגילוי אפריקא. נָוֶה יהיה לכל בני אדם. ואז יהיו טובים איש לאחיהו. אז יאהבו וגם יבינו איש את אחיו. ההבינותם?

ומרת גוטלאנד הביעה בקול רך את אשר חשבו שלשת הנשארים:

– אדוני, הפרופיסור שטיינעק – יברכך האלהים.

__________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

  1. ^ במקור נכתב "תות" ומעליו בכתב יד עקולפטיס