אלטנוילנד ה ו
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
IV.
[עריכה]בבוא קינגסקורט ופרידריך לבית המלון להוליך עמהם למסע את מרת שרה ואת הילד, כבר לא מצאום שם. מרת שרה מהרה לנסוע אחרי אישה ברכבת הראשונה. אך מהר הלך מסע חפזון אחר לטבריא, ואליו חשו הידידים. בישבם ברכבת החשמלית הביטו אל הנוף אשר מחוץ, ויתבוננו ברוחם אל כל אשר חזו עד היום בתל אביב.
קינגסקורט נפעם מאד, באמור פרידריך פתאום, במשך השיחה:
– אחפץ לשוב לאירופא.
– מה? בן מביש! הכבר היתה לך ארץ הוריך העברים הקדמונים לזרא?
– לא, קינגסקורט אהובי, הנני שמח על חפצך להשאר פה ועל אשר אוכל לנסות להיות לחבר מועיל לחברה החדשה. אולי עוד תעמודנה לי ידיעותי בדת ודין מכבר להביא על ידיהן תועלת כל שהיא. או אולי אמצא עבודה באחד מענפי ההנהגה הפנימית. אך אחפץ לשוב לעת קצרה לאירופא לראות, איך השתנו שם פני המעמד. לא אוכל להאמין, כי במשל עשרים שנים לא חלו גם שם תמורות גדולות. בראותי את הסדרים החדשים פה, הנני משער, כי גם שם נוסדו סדרים חדשים. דברי האקאדימיי מארקוס העירו בי את הרעיון הזה. הוא אמר: לא מדינה אנחנו, כי אם צבור גדול...
– הצבור עם האידיאל בלי קץ – צפצף קינגסקורט.
– וזה הדבר אשר אני שואל את נפשי – הוסיף פרידריך לאמר בכבד ראש – אנו אין לפנינו בזה תשובה על הרבה שאלות מימים עברו. אז דברו רבים על דבר המדינות לעתיד לבוא, אלה בערפלי דמיון, אלה בלצון, ואלה בחימה מסותרה. בעיני האנשים שהתחשבו כבעלי שכל מעשי היו תמונות העתיד – קלס ואולת. הם שכחו, כי אנו חיים תמיד במצב העתיד, יען כי היום הוא העתיד של אתמול. ראה ראו את המדינה העתידה והנמנעת רק של חָרבות הסדרים השוררים. לפי זה – חורבן העולם, אשר בו יוכלו אך פתי להאמין. תחילה תהו, ואחרי כן דבר-מה, שעודנו מטל בספק, הייטב ממה שהיה, או לא. אבל מארקוס זה אמר לי מלה שאיננה זזה מתוך זכרוני: הוית כל הדברים בעת ובעונה אחת. אין הישן צריך לצלול בבת אחת, בשביל שהחדש יקום. לא כל בן הוא בן שנולד אחרי מות אביו (פאסטהומוס). עפ"י רוב חיים ההורים יחד עם בניהם, ואין עוד חברה ישנה בטלה מפני שחדשה באה. מעת אשר ראיתי פה איך בונים סדר חדש בחמר ישן אין אני מאמין עוד לא בחורבן גמור ולא בהתחדשות גמורה. מאמין אני בתקון החברה לאט. גם מאמין אני כי אין זה נעשה בכונה. אך במקרה, הצרך הוא באדריכל לחילוף רצפה, סולם, חומה, גג, צנור מים, מנוֹרה. אין בני האדם נותנים את ידם כי אם כשהצרה דוחקתם, או כשההמצאה מנצחת, הבית בשלמותו נשאר כמו שהיה. כן אני יכול לתאר בדמיוני גם את המדינה שתתקיים, אע"פ שתתחדש. וזאת היא אשר אחפץ לתור גם באירופא... כשנפתרנו אז מעולם הישוב, ראינו בכל מקום נצני חיים חדשים נוצצים. מבין אני את יובל סטוקטון-דארלינגטון. זאת היתה ראשית הכל. זאת חגיגת מולדת עת חדשה. אבל כמה היתה העת החדשה הזאת לצד העת הישנה, מְמַלְאָה אותה ומְלֵאָה אותה – והאנשים בעלי השכל המעשי לא חשו ולא ידעו. ועד היכן הגיעו בני האדם עם המכונות ועם מסלות הברזל; לא רק לידי חבור-ארצות אחרים, כי גם לסדרי כלכלה אחרים. הישן עוד היה חי, והחדש כבר נמצא. חברות השתתפות הקטנים, וקנונית (קארטל) העשירים – שני המשטרים האלה כבר היו. ומדוע לא תוכלנה גם החברות הקטנות להתאחד בהתאחדות בעלי בתי חרשת גדולים?
גם בשכבר הימים כבר קרה, שקבלנים נבונים קבלו עליהם ברצון לפקח על צרכי פועליהם ומשפחותיהם. סמוכים לכל בית חרשת גדול היו בתי תועלת צבור לפועלים, וככל אשר גדלה החרשת, יכלו גם בתי תועלת צבור אלה ללכת הלך וגדל. וקשרי בעלי החרשת הגדולים, לוא אך רצו, הלא יכלו להיטיב את מצב פועליהם יתר מן בעל החרשת היחיד, יען כי הונם היה רב, ומשנבס מפני הסערות בעולם החרשת היה חזק. זאת אני יודע גם מסיפוריך. מר קינגסקורט. הן אתה הורית לי את ארחות הטרוסטים האמריקאנים.
– זה נכון, אבל אנה פניך מועדות?
– הנני חושב, כי בעל כרחם שנו בני האדם את דרכם בכלכלת המדינה, כשנתחברו אגודות המשתתפים הקטנים. בתחילה היה צד רפיונם, כי הון מעט היה להם, אבל אחרי כן נראה יתר עוזם בזה, כי כקונים, כאוכלים (קונסומנטים), יכלו גם כן לשים יד אחת. ובמדה שעלתה ההשכלה הכללית, עלה גם מספר החברות הקטנות האלה.ודומה אני, כי גם הטרוסטים הגדולים הביאו טובה. יען כי הראו דרך לחבר את העבודה, ובעקבותיהם הלכו גם החברות הקטנות להעשות אגודות. והנה כל החברה החדשה אשר ראינו פה היא רק קארטל של חברות קטנות, הצופיה על כל העבודה, על הצלחת כל העם, ומרוב תועלת היא מכלכלת גם את השאיפה אל השלימות. נפשי נכספה לראות, אם יש כאלה גם באירופא.
– הרצונך להגיד, כי חברה חדשה כזאת היא אפשרים גם במקום אחר?
– כן, זה רצוני לאמר: חברה חדשה בזו יכולה להתקיים בכל ארץ. בכל מקום ששם יש חברות קטנות, וכח בידן להעשות אגודה אחת. ועם זה אין המדינה צריכה להבטל; יכולה היא להתקיים ולהגן על החברה החדשה, המועילה לה, מפני שהיא מעודדת ומקיימת אותה. זאת היא הוית כל הדברים בעת אחת אשר עליה דבר מארקוס. ובזאת אני מאמין...
אז הגיעו לטבריא.
הם חשו מחצר המסלה לבית הזקן ליטוואק. העבד אשר קבלם בביאה השיב במנוד ראש על שאלתם בדבר שלום אם דוד, ויושט לקינגסקורט טיליגרמא נחוצה, שבאה בעדו.
קינגסקורט פתח את סגור הטיליגרמא. ברמזו בעינו לפרידריך, ואמנם בה היה כתוב:
– דוד ליטוואק נבחר במספר 363 מן 395 דעות הקונגרס לנשיא החברה החדשה. רשיד.
ויעלו במדרגות, ויבואו אל הטרקלין הסמוך לחדר החולה.
בטרקלין ישב הזקן עם מרת שרה, הדלת היתה פתוחה, והם יכלו להביט אל חדר היסורים. הם ראו את אם דוד שוכבת במטה. פני הכואבת הורו בכַּר שעליו נשען ראשה, אך היא חיתה עוד. עיניה הענוגות היו נטויות ברוח אהבה אין קץ אל בניה שעמדו בקצה המטה וישוחחו עמה בלחש. הרופא ישב לצד המטה, ועיניו נטויות אליה בשים לב.
בלי מלים מסר קינגסקורט את הטיליגרמא אשר קבל לליטוואק הזקן, ליטוואק לקח בלי רגש את הטיליגרמא, וידבק בה את עיניו, ואחרי כן זע מעט ממקומו, וימח בכף ידו דמעות מעיניו וישב לקרוא, ואז מסרה לכתו, וקולו רעד:
– שרה, קראי נא לי זאת!
מרת שרה העיפה את עיניה על הטיליגרמא. פניה אדמו כאש, דמעות פרצו מעיניה. ואז קראה את הטיליגרמא לפני הזקן בקול חָנוּק. אחרי כן קפצה ממושבה. ותנופף את הגליון למעלה ותרמוז אל בעלה לבוא הלום.
דוד נגש על בהונות רגליו, וירא את פרידריך ואת קונסקורט עומדים ממול. ויקד להם חיש, ויפן אל שרה ויאמר כמו בּהַקְפָּדָה קלה:
– מה קרה?
ואביו קם ויגש אליו בברכים כושלות:
– דוד, בני – דוד, בני!
האשה הושיטה לו את הטיליגרמא. הוא קרא אותה במנוחה. ויקמוט את מצחו.
– לא. לא האמנתי כי רשיד יהתל בי בזה! אין לבי עתה להתולים.
– לא התולים אלה! הודיע פרידריך, ויודיע את הדבר אשר ראה ואשר שמע.
– לא, לא! אמר דוד – איך הגעתי לזאת? הן לא יתכן. הן לא השתדלתי כלל.
– בשביל זה – אשר קינגסקורט.
– אין אני ראוי לזה. מאה אנשים זולתי הם ראויים יותר. וגם לא אקבל. אבקשכם להודיע ע"י הטיליגראף למארקוס, כי לא אקבל.
אז אמיר אביו בעוז:
– תקבל. דוד, אתה חַיָב לקבל בשביל אמך. זאת תהיה השמחה האחרונה שתשמחנה.
ויכס דוד את עיניו.
ומרים יצאה מחדר החולה.
מה קרה פה? אמנו דואגת. היא חפצה לדעת, מה קרה פה.
ויגשו אל מטת הגוועת.
– אמא! – אמר ליטוואק הזקן – האדון ד"ר לאווענברג הביא לנו בשורה טובה.
– הכן? לחשה הכואבת, ופניה נהרו. איה הוא? הנני חפצה לראות אותו, הקימוני נא!
הרופא הביא את פרידריך מן הטרקלין, בעת אשר מרים ודוד הקימו את אמם ויתמכו את ערפה הדק בכסתות.
והנה עמד גם פרידריך אצל המטה. האם הביטה אליו באהבה גדולה ותצפצף:
– כן – אני שערתי זאת – אז – כאשר הייתם על המעקה – שם... מחוץ... ילדי! ותשלח את כפות ידיה למשש את האויר: מרים לא... הגידה לי דבר... אבל – אֵם – רואה זאת... ילדי!... תקעו כף... ברכתי... ברכתי!
וכן נתגלגל הדבר, כי תקעו פרידדיך ומרים כף. אך הם עשו זאת בִּשְהִיוֹת ובמבוכה, עד כי זאת הפליאה את לבה. אז הביטה בחרדה הלום והנה, ותצפצף!
– או אולי לא... זאת... חשבתם?
– האח. כן!... אמר פרידריך וילחץ באמץ את כף העלמה.
כן- אמרה גם מרים בלחש,
נכון הדבר, כי אֵם, גם אם היא רפת כח עד בלי תקוה, עוד רב כחה להביא אֹשר לילדיה.
אחרי היגיעה הגדולה הזאת תמכה את ראשה על הכסת, ועיניה סגורות, ואך שאף שאפה כל עוד רוחה בה. אז פחד הזקן, פן תישן לנצח, בטרם תשמע מה גדול בנה.
– אֵם! – צעק בקול רם, והיא פתחה עוד הפעם את שמורות עיניה, ובסקירת הַבָּטָתה נראה כמו תלונה על הפריעם את חלומה היפה, אשר חפצה לרקום עד מעֵבר לחיים...
– אֵם! קרא הזקן – עלינו להגיד לך דבר גדול. היודעת את, מי היה לנשיא החברה החדשה?... דוד בננו היה לנשיא החברה החדשה! אמא! דוד בננו!
אז כרע דוד כנער על ברכיו לפני אמו החולה, ויבך תמרורים על כף ידה החורת וההולכת ומצטננת. והיא החליקה בכף ידה השניה ברוך אֵם את שערותיו, כאלו רצתה לנחמו מראש.
– אם! קרא הזקן עוד הפעם בחרדה – השמעת?
– כן! נָשְבָה הברה מפיה – בננו דוד– –
ועיניה סגרו. ____________
היא הובלה לקברות.
הקינות העבריות נאמרו, והרב הטוב שמואל מכפר חדש קרא את התפלות. מספד לא נקשר. דוד לא רצה בזאת.
אך בשובו מחצר הקברות עם אוהביו, ובישבו בבית האבל, קשר לה מספד בעצמו:
היא היתה אמי. היא היתה לי האהבה והכאב.
האהבה והכאב נֻשמו בה, עד כי עיני מלאו דמעות, מדי הבטתי אליה.
לא אשוב לראותה עוד, והיא היתה אמי.
היא היתה ביתנו וארץ מולדתנו. בעת אשר לא היה לנו בית ולא היתה לנו ארץ מולדת.
היא הקימתנו בהיותנו בצרה, כי היא היתה האהבה.
היא לִמְדַתְנו ענוה. כאשר שפרה נחלתנו, כי היא היתה הכאב.
היא היתה בימים הטובים והרעים כבוד ביתנו וצבי עדיו.
עת הינודלים, ונשכב על מצע תבן, עשירים היינו, יען כי היא היתה לנו.
היא זכרה תמיד אותנו ולא את נפשה.
ביתנו היה רק חרך דל, ואוצר היה צפון בו. יש ארמנות שאין בהם אוצר כזה. כן היתה היא, האֵם.
היא היתה כואבת ענוגה. הכאב לא השפילנה, אך הרים אותה.
לא אחת הבטתי אליה כאל היהדות בימי הרעה. בה ראיתי את היהדות.
היא היתה אמי, ולא אוסיף לראות אותה לעולם. לעולם – ידידַי!
לעולם, ועלי לסבול...
ואוהביו התבוננו אל שבר נפשו, וידמו.
לאט לאט באו רבים לבית האבל. כל הקרובים אל דוד ליטוואק ואל ביתו באו.
ד"ר מארקוס החל להטות את השיחה לצד זה ולצד אחר. נכר היה שהוא חפץ לתת לרעיוני דוד נטיה אחרת – אל החיים. כל הדברים הפיקו רוממות ותום נעלה.
אז ערך פרידריך לאֶווענברג את השאלה, שהנאספים השיבו עליה, זה אחר זה לפי רוחו.
וזאת היתה השאלה: הננו רואים משטר חדש וטוב מאלה אשר היו לפניו בחיי בני האדם – בזכות מה היתה זאת?
הזקן ליטוואק אמר: בזכות הצרות!
הארדיכל שטיינעק אמר: בזכות העם ששב ויתחבר!
קינגסקורט אמר: בזכות חבור הארצות ע"י תקון הדרכים!
ד"ר מארקוס אמר: בזכות הדעת!
יוסף לוי אמר: בזכות הרצון!
פרופיסור שטיינעק אמר: בזכות כחות הטבע!
המטיף האנגלי הופקינס אמר: בזכות הסבלנות!
רשיד-בי אמר: בזכות בטחון האדם בכחו!
דוד ליטוואק אמר: האהבה והכאב!
והזקן רב שמואל קם בהוד, ויאמר: האל.
__________
חותם דברי המחבר.
... ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר ספרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה.
שיר למודים אמרתי לחבר. יותר שיר מלמוד – יאמרו אלה; יותר למוד משיר – יאמרו אחרים.
כי עתה, אחרי שלש שנות עבודה, עלינו להפרד, ומכאוביך יָחֵלו כפרי האהוב, דרך שטנות וזיופים תסול לך ארח, כמו דרך יער אפלה.
אך כי תבוא אל בני אדם טובים, ברך אותם בשם אביך. הוא חושב, כי גם חָלום הוא מַלֵא היטב את העת אשר נתנה לנו בארץ. אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום.
ווין 2 מאי 1902.