אלטנוילנד ה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

II[עריכה]

באחד בשבת היו בחירות הצירים בכל הארץ.

במוצאי שבת נסע דוד לחיפה לנהל שם את הבחירות במרכזן. כת נייער עשתה שתדלנות גדולה בכל מקום. מה"ע שלו הביאו בגליונות מיוחדים ידיעות ידיעות ערוכות לחזוק לבות בני הכת. גם התערבו שם עלילות. באחד מכתבי הפלסתר האלה נואֵץ המנהל הראשי יוסף לוי, דברי בלע נכתבו ע"ד שלטון האדם הכביר הזה בהון החברה החדשה. כותב המאמר הבטיח וחזר והבטיח שאיננו מאשים את אדון יוסף לוי, אפס כי טובת העם לנגד עיניו, וכחָס הוא על פרוטות העניים ועל קיום החברה היקרה לכל. הכל נכתב בטעם מתוק ומתובל. ביראת שמים, במראות התנ"ך.

עיני הפרופ' שטיינעק, שקבל את הגליון הזה לעיני קינסקורט אדמו מכעס, ואמרים בודדים התמלטו מפיו ככידודים;

הוי בהמה! הוי כלב החזירים! הוי אתה, אתה, גייער!... הנבל היודע היטב. כי משאָה שלנו הוא התגשמות היושר, יודע הוא, כי משאָה התענה ויסתגף למען רומם את קרן החברה החדשה. כי זאת יודע כל ילד, יודע כל העולם. והפוחז הזה מעיז פניו לטמא בפיו הכוזב את שם משאָה. והכל בשביל הבחירות – ההבינותם? לשם השפעה על הבוחרים, שיבחרו במתנגדים. ההבינותם?

בכעס קרע את העלה, גוללהו לכדור וישליכהו בגעל נפש בעד החלון החוצה.

וקינגסקורט צחק: גם זאת שאלה: האבין? אבי מיקרובים אהובי, הן גם אני בתבל הייתי, הלא אדע איזה מין חיות הם בני האדם החביבים. היודע אתה, באמת אומר, כי כמה מהדברים מהחברה החדשה שלכם לא האמנתי למרות מראה עיני. כל הענין היה לי יתר מדי מראה בהן, ויותר מדי דמיוני. אבל כשאני רואה שיש לכם גם בריות מנוולות בחנותכם, אז אני מתחיל להבין הכל. עתה, אני נודד-מדבר קשישא, צריך להודות, כי כל זה אמת.

חוץ מזה לא רבו הדברים בחברה זו ע"ד הבחירות, אע"פ שקשה היה למנוע הדבור ממאורעות היום, שחדרו דרך כל החורין והסדקין. הם נדו לדוד ליטוואק, על כניסתו בעובי הקורה; אך הלא בעוד מעט ינוח לו. זה פעמים אחדות הודיע, כי מהר אחרי הבחירות ישוב לעבודתו. אמנם רצה להבחר לציר ולעשות חובתו, אך הלא הקונגרס ימשך רק שבועות אחדים בשנה.

על פי הערת מרים כיון פרידריך וידידו את יום הבחירה הזה לתור להם מקום רחוק מֵעַסְקָנֵי המדינה – בית מלאכת אמן. מרים ופרידריך נסעו עם הפרופיסור שטיינעק אל בית הצייר איזאקס. בית האמן היה במקום שקט במזרח העיר החדשה. שם היו אוצרות ממבחר האמנות. איזאקס אהב חברת חכמים, והסעודות שהיו עורך בארמנו הקטן נודעו לשם בזכוך טעמן והדרן.

חומת בית האמן הפונה אל הרחוב, לא עוררה כל השערה ע"ד הַגֵהוּץ הַמְשַׂמֵח שבפנים. לכן היה הרושם מרנין מאד בכניסת הבאים אל החצר החיצונית. איזאאקס כונן לו נוה מרהיב נפש. העזרה החיצונית, שגגה גג הזכוכית נשען על עמודי שיש דקים ו גבוהים מָכְתָּרִים בְּתִמוֹרוֹת מָזְהָבים, עטתה כולה יריעות גוֹבִּילִינִין עתיקות – פה עמדו חקוּיי פסלים עתיקים, חקויי ידי אָמן. הארחים הובלו על ידי עבד אל החצר הפנימית אשר בתוך הבית, זה היה טרקלין בלי תקרה. המכסה היה – תכלת הרקיע. משלשת עברים היתה החצר המרוצפת לוחות-אבן גדולים מוקפת שדרות של עמודים, ועל העבר השני היה גדר שבכה נשקף אל הגן, ועתה היה הגדר פתוח לרוחה. משם נראה הגן העמוק הרבה מן החצר. הוא א היה גדול מאד, אך על ידי מערכת הערוגות שערכו ידי אמן נראה כעמוק הרבה יותר משהיה באמת. מתוך ירקרק התמורות הבריק פה ושם השיש של תפארת פסל חן. בחצר, בתוך, היתה באר זורקת מים, עם כיור גדול, והמים השמיעו המולה קלה. נקלטים טובים, עשירים בתבניות וצעצועים שונים. עמדו בזויות שונות. שדרות העמודים הרחבות והגבוהות, שהקיפו את החצר, יכולות היו להתהפך לעזרָות סגורות בהעלות קירות הזכוכית מן העומק. אך בימי החום היה הכל פתוח. החצר הזאת עם העמודים היו טרקלין גדול אחד. משדרות העמודים היו דלתות גבוהות וחטובות אל שאר הלשכות הבית. מקצתן היו פתוחות, ובעדן נראה הוד סדרי הלשכות. זה היה ארמון נסיך האמנות.

והדלת ההיא שנפתחה עתה היתה הדלת המובילה אל לשכת המלאכה. אחרי שהודיעו לאיזאקס את שמות הבאים, יצא לקראתם בחברת זוג מבני המעלה, באשר היה נקל להכירם. הפרופיסור שמיינעק הציג לפניו את פרידריך, ואיזאקס קרא את שם העדינה והאדון שהיו עמו; לורד סורבורג ולארי ליליאן אשתו. הם התגוררו בירושלים, יען כי איזאקס תאר את פני הלאֶדי ליליאן. האמן איזאקס היה איש בעל הדרת פנים, כבן ארבעים. תנועותיו ודבורו היה בכבוד ובעליצות; נכר היה, שהוא רגיל להתהלך עם אצילי המעלה כמו עם אנשים שוים לו, ובכל זאת היה לפנים נער יהודי עני, ורק בחסד כשרונו עלה למדרגה שהוא עומד עליה עתה.

בנעם מדברו עורר איזאקס מהר רגש נחת וחדוה בין ארחיו.עבדים הביאו מטעמים לסעד לב, אז הדליקו האדונים סיגרות – ירקות בשמים נפלאים, שגדלו בפלשתינא, כאשר רמז אדוני הבית בצחוק קל, זה היה הדבר האחד אשר עליו הראה בגאוה גלוי. קוראים למן זה: פרח הירדן. נטיעות הטבק היו בעמק הירדן.

בעת אשר האדונים קטרו וישוחחו, הלאֶדי הנאוה אל מרים הידועה לה מכבר, מן הבקורים בבית הזה, ותלחש לה דבר כמבקשת. מרים נראתה במשיכת פניה ריקם, וכמו היא מַמְתֶקֶת תשובת-ריקם זאת על ידי צחוק קל, פרידריך חשב לִראות, כי בעת אשר השיבה מרים את פני הלאֶדי ריקם, הביטה אליו. אחרי כן העיפה גם מרת ליליאן את עיניה עליו לרגע. העדינות עמדו עתה אצל השבכה המזהבת, שתי קוֹמוֹת יופי, חמדה לעינים. מרים, בעלת שערות שחורת ומעט שפלת הקוֹמה מן האחרת, נֵלְוְתָה במַרְאֶהָ היטב, וגם בתלבשתה הפשוטה. על ידי האנגלית הגבוהה, צהובת השער, שתלבשתה היה מעשה ידי אמן חייט פאריזי. פרידריך חש מעין רגש נאוה לא-ברור, בראותו את העלמה היהודיה, את בת הרוכל, עומדת במעמד כה עָנָו, ובכל זאת כה יפה ונכון אצל הגבירה בגדולה האנגלית. ובסגנון ידידו קינגסקורט, שלא בפניו, הרהר בלבו:

– בשם השטן,! הנה אנו נכנסים לטרקלינים לתוך החברה.

אך הגבירה ומרים יצאו עתה מעדנות אל הגן, ופרידריך, אף כי נפשו אותה ללכת אחריהן, אנוס היה להשאר פה, יען כי השיחה היתה נטויה עתה עפ"י רוב אליו. באר בארו לו דברים אשר עוד לא ידע! חלק האמנות והפילוסופיא בחברה החדשה. אך עתה, כאשר דבר בענין זה האמן איזאקס בקולו המצלצל יפה, זכר פרידריך, כי עד עתה חסר היה את פשר הדבר הזה. הוא ראה את המקדש ואת המכונות החשמליות, את העם העתיק, ואת הסדרים החדשים של השתתפות העבודה בארץ תל אביב. אך מה היה לתביעות הרוחות המצוחצחים ביחס אל האמנות והמדעים? הן זאת היתה בשכבר הימים טענה נכבדה של המתכנים בשם בני אדם חדשים שטענו על התנועה הציונית. הצג הציגו את הדעה על דבר תחית העם העברי כצעד-אחורנית, כבהלה, כמנוסה מן היופי ומן הדעת החדשה. והנה שמע פרידריך מפי הציר איזאקס, כי אך תהו טענו. בחברה החדשה לא היה מקום לסכלות, אף כי החפש היה נתון לכל איש לבקש את הטוב בעיניו. עניני האמונה הוצאו מן השלטון של רבים. החברה החדשה לא שמרה צעדי איש מחבריה, המתפלל הוא בבית התפילה לעברים, לנוצרים למושלמנים, או מבקש הוא "דבקות" לנפשו בלשכת האמנות או בקונצרת הפילהרמוניה, להתחבר עם הנצחי הטוב, כל זה היה מסור ללב איש ואיש.

האמנות והפילוסופיא מצאו מעון ומשמרת כבודה באקאדימיא היהודית. גם היא לא היתה עתה בדויה מלב, כי כבר קדמה לה האקאדימיא הצרפתית זה מאה שנים. ההון הדרוש להקמת האקאדימיא הזאת נִיתַּן על ידי אמריקאני עשיר שנמנה בין הנוסעים באנית "פוטורא". רוח ה"פוטורא" תהיה מרחפת תמיד על האקאדימיא היהודית; כן כתוב היה בחוקי התקנות. מספר החברים היה ארבעים כבהיכל מאזארין, ובהפנות מקום על ידי מות חבר, בחרו החברים הנשארים באיש חדש שהעטרה הולמתו. החברים מקבלים שכר, להיות חפשים מדאגת פרנסה, ויכלו להגות איש בתורתו ואיש באמנתו, בלי דרוש תועלת לנפשו. על כן היו גם ארבעים היהודים שבאקאדימיא חפשים מכל שֹׁבִינִיוּת (קנאה) לאומית. בהוסד המוסד הזה נקבצו חבריו מן התַּרְבִּיות השונות, הישובים השונים והשפות השונות הִקָּבֵץ והתחבר אך על יסוד האנושיות. כן בראה התחברותם רוח, אשר מן הנמנע היה להסירה ממלוכה, יען כי הם בעצמם בחרו את חבריהם, החק הראשון אשר חקק המיסד היה:

חובת האקאדימיא היהודית היא לבקש את הטוב שיעשו יחידים בעד מין האדם.

נקל להבין, כי החובה הזאת לא היתה סגורה בגבולות הארץ.

ארבעים חברי האקאדימיא היהודית היו גם בעלי חברת כבוד היהודים, שנוסדה במשפט "לגיון הכבוד" של הצרפתים. האות היה רביד צהוב בחור הכפתור. פרידריך כבר ראה את הרביד הקטן הזה על בגדי רבים. אך לא שם אליו לב. מסתמא – הרהר – זה הוא יצר הרע של אותות כבוד, שכבר שלט מכבר. בכל זאת עשו דברי האמן איזאקס דשם בקרבו (וגם האמן גם הפרופיסור שטיינעק היו נושאים את הרביד הצהוב) בבארו לו לאמר:

– אל לך להאמין, כי מסכלות או מתאות כבוד קבענו זאת. גם הכבוד צריך למטבע עובר. זאת כבר הכירו חכמי המדינות בחברה הישנה. למה לנו לזלזל באמצעי זה, שאפשר להשיג על ידו טובה? אך התאמצנו מראש לרומם את ערכו, ע"י אשר הקשינו את השגתו. המדרגות הגבוהות הן יקרות המציאות במאד. ראש החברה הוא נשיא האקאדימיא, וכל מנהלי החברה הם אנשים שאין להם כל עסק פרטי, והם רחוקים ממפלגות המדינה וסכסוכיהן. אם איש מצליח בעסקיו, אין אנו מְזַכִּים אותו בשביל זה. הלא על כן היו אותות הכבוד בחברה הישנה ללעג ולקלס. הרביד הזה, שהיה בלאו הכי כה מגחך, פירושו אצלנו: כי נושאהו עשה דבר להרים את המעמד הכללי. והצבע עשוי הוא להזכירנו את הימים הרעים בקורותינו ולעורר בנו רוח ענוה. אנחנו הפכנו את הטלאי הצהוב, שהיו אבותינו אנוסים לשאת על בגדיהם, לאות הכבוד.

– הבינות? קרא שטיינעק.

פרידריך הניע ראשו, תפוש ברעיונות.

ברגע ההוא הודיע העבד כי הרקטור מארקוס חפץ להכנס.

ואיזאקס קם מהר ויחש לקראת האדון הזקן;

– רוח נבואה נזרקה בך לכוון את השעה הזאת לבוא עתה, אדוני הרקטור! אמר איזאקס ויצג את הלורד ואת פרידריך – האדון ד"ר מארקוס הוא נשיא האקאדימיא היהודית... זה עתה ספרתי מעט לארחי האהובים ע"ד האקאדימיא. לורד סורבורג כבר ידע את רוב הדברים, אך לאדון הזה, אף כי הוא יהודי, הכל היה חדש.

– היתכן? שאל ד"ר מארקוס.

פרידריך הודיע במלים מעטות את קרותיו, נשיר האקאדימיא שמע בנענועי ראש קלים ובצחוק חן, ואז אמר.

– לפני עשרים שנה. כן, כן, עתה אבין את תמהונך. ובכל זאת הכל כבר היה גם אז. התזכור את דברי הקהלת: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנים.

– שא נא לי, אדוני הנשיא – צעק שטיינעק – אין זה פשוטו כמשמעו. כל מי שהוא לא היה עוד, וכל מה שיבוא איננו עוד עתה לפנינו, לא אזכור עתה את קהלת, כי אם את סטוקטון דארלינגטון. ההבינותם?

– מה זה סטוקטון-דארלינגטון? חקר לורד סורבורג – הכונתך על מסלת הברזל הראשונה בתבל אשר בנה גיאורג סטיפינסאן לפני מאה שנים?

– כן, אדוני הלורד! – ענה הפרופיסור – הן החלטנו לפני ימים אחדים באקאדימיא להציע הצעה לפני כל עולם הישוב; לחוג בש' 1925 את חג סטיפינסאן באפן הגון – ברגע אשר בו תמלאינה מאה שנה תשמיענה כל מכונות מסלות הברזל על כדור הארץ שלש שריקות חליל ארוכות. זו היא חגיגת סטוקטון-דארלינגטון שאנו מציעים. בכל העולם אנוסים יהיו בני האדם הנוסעים במסה"ב לזכור את סטיפינסאן, מביא העת החדשה... הלא תודה, נשיאי הטוב, כי חכמת הקהלת נמעדה מן המסלה בין סטוקטון-דארלינגטון.

וד"ר מארקוס השיב בנחת:

– ברצון, אהובי, אורח, יען כי לא חלקתי כלל, אני דברתי רק על הוית הדברים בעת אחת. זה רעיון מנוחתי, הרעיון המרגיע אותי. על כן נעימים לי השנים, הירחים או הימים אשר לי לבלות עוד לאור השמש. אין אני אומר כלל, שאינם טובים בעיני. נחמתי היא, שכל הדברים אשר היו – הנם, גם העתיד כבר נמצא עתה. ואני יודע אותו: הוא הטוב. על כן אני בא מן ההקדמות האלה אל החלטה נבדלת מזו שבא אליה קהלת, בן דוד, שהיה מלך בירושלם. ואולי לזאת כון גם הקהלת אף כי אמר כי הכל הבל ושאל מה יתרון מן העמל. אמת, הכל הבל, כשאנו מתבוננים אליו מנקודת גופנו, אבל לא הבל הוא, אם אנו יכולים לבטל את גופנו במחשבה, אז גם חלומותי נצחיים הם, יען כי אחרים יחלמו אותם, כאשר אלך ואינני. היופי והחכמה לא יאבדו גם במות מחולליהם. כמו שאין איש משכיל אשר לא ידע את חקי שמירת הכח, כן עלינו לשים לב, כי יש משמרת היופי והחכמה. המתה אמנות היונים העליזים? לא, כי בעתים אחרות היא קמה לתחיה. הכבו אמרות חכמינו? לא! הם הולכים ומאירים ככוכבי נגה, אף כי בימי האושר אין אורם נראה, כבימי הרעה. ומה הדבר הלמד מזה? כי עלינו להרבות את היופי ואת החכמה בארץ הזאת עד רגענו האחרון, כי אנחנו הארץ, ממנה אנחנו באים ואליה אנחנו שבים, הלא זאת כבר הגיד הקהלת, ועליו אין להוסיף: הארץ לעולם עומדת.

אחרי דברי הד"ר מארקוס היתה דומיה קצרה.

איש איש צלל בנבכי מחשבות. ובדומיה הזאת נשמע פתאום קול עלמה שָרה, קול חודר דרך חומות ודלתים, ואיש איש עצר את נשימתו לבלי הפריע את השירה הזאת.

– קול מי ישורר? שאל פרידריך בלחש.

– איך? האין אתה יודע זאת? – ענה איזאקס – העלמה מרים! – והאמן קם וצעד אל בין שדרות העמודים, ויפתח בזהירות בלי רעש דלתי לשכת הנגינות, ששמה נכנסו שתי העדינות. עתה נשמעת השירה הנהדרת במלוא הקול. מרים לא שערה, כי יש מקשיבים אורבים, ותשר לפני מרת ליליאן שירי שומאן, רובינשטיין, ואגנר, ורדי, גונאָר – נגינות כל העמים. הנגינות היו כמעין המתגבר, ורוח חדוה לבשה את פרידריך בחברת אצילי הרוח הנבחרים האלה, המעדנים והמזככים את החיים בעלוי אצילותם, ביופי ובחכמה. וכאשר החלה המשוררת לזמר את הזמירה, שהיתה אהובה לו מכבר, את שירת הגעגועים של מיניאָן:

"היודע אתה את הארץ מקום שם ינצו הלימונים..."

אז ענה פרידריך לנפשו בחצי לחש:

– זאת היא הארץ!

___________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו