אלטנוילנד ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

V.[עריכה]

ביום השמיני אחרי קבורת ההוד שנערכה לעצמות אייכנשטאס היתה אספת החברה החדשה לבחירת נשיא.

הצירים, כארבע מאות, אנשים ונשים, כבר באו כמעט כולם בערב היום אשר קדם. בהרבה בתי מועדה ובתי מלון היו וכוחים עצומים. לפי מה שאפשר היה לשער לפי שעה, היתה כף המאזנים בבחירה מתנועעת בין הד"ר מרכוס, ראש האקאדימיה, ובין יוסף לוי, המנהל הראשי של החברה החדשה. תקות שניהם, היתה כמעט שוה. אם ימשכו אחריהם עוד בחירים אחדים מ ספר דעות, אז קרוב לשער, כי ההכרעה לא תהיה שלמה, ונחוץ יהיה לגשת לבחירה מצומצמת בין מרכוס ולוי.

ויוסף לוי עוד טרם שב ממסעו באירופא. בכל שעה היו מחכים לו שיבוא. היו אנשים שאמרו, כי הוא לא יקבל את הנשיאות. אחרים אמרו, כי שמועה זו הוציאו בזדון מעריצי הד"ר מרכוס. בקיצור: התחוללה תנועה, כמו שנראה בכל מדינה בעת בחירה: תחבולות הכתות, שאין, ריב, דברי הדורים וגם קשט אמת וכובד ראש. קינגסקורט התענג הרבה מאד.

אך ביום הבחירה בבקר בא דוד ליטוואק לחדר פרידריך, ופניו הפיקו יגון עמוק.

– עליכם ללכת לבדכם אל בית הקונגרס, אדונַי. קבלתי פיליגרמא ההובאה לי לבוא לטבריא. אמי... ועיניו חשכו וקולו נשבר: מצב אמי הורע. הנני נוסע עם מרים לטבריא, ואשתי עם הילד יבואו אחרי.

– אולי נסע גם אנחנו עמך – שאל פרידריך ברגש השתתפות בצערו.

– הן לא תוכלו להושיע. כי אין איש יכול עוד להושיע... לכו פה במנוחה את הקונגרס – ראוי לכם לראותו. בנוגע לנפשי – כל זה לא יקח עתה את לבי. יבחרו כטוב בעיניהם.

וקינגסקורט אמר:

– אחרי כן נארח לחברה עם אשתך ועם פריטץ הקטן לטבריא.

– חן! השיב דוד. רק בקשה אחת לי אליכם: אל תגידו לאיש דבר על אודות נסיעתי. יש רגעים, אשר אז גם האוהבים הם למשא. בוא יבואו לדרוש ממני ידיעות. הנני חפץ להיות לבדי... שלום!

– אני מברך את אמך ברכת רפואה שלמה! אמר פרידריך.

דוד משך את כתפיו ביגון.

– הוי, יודע אני מה היא הרפואה השלמה. שלום!אחרי נסוע דוד ומרים נסעו בני החבורה אל בית הקונגרס. דגלי צחר תכלת וקצותיהם שחורים מפני האבל על מות אייכנשטאס רחפו, והמוני אדם נקבצו לפני הבנין האדיר.

העזרה ששם נועדה הבחירה להעשות היתה – אולם של שיש, רחב ידים, גבוה מאד, והאור שוקע לתוכו דרך זכוכית בגג. הספסלים היו עוד ריקים, כי הצירים התהלכו בפרוזדרין, במסדרונים, ובלשכות הועדים. בכל פעם בא איש אל היציע העליון להודיע חדשות, והחדשות העירו סערת דברים.

היציע העליון כבר היה מלא. בתאים המיוחדים עלה מספר העדינות על מ ספר הגברים. צבעים כהים נראו לרוב בתלבושת הנשים, כי ימי האבל טרם תמו. אך בתא הסמוך לקינגסקורט ולפרידריך ישבו עדינות אחדות בבגדי צבעונים בהירים מאד ובכובעות צווחים-ככרוכיא. הן היו העדינות וויינברגר האם ובתה. לאשנר הזקנה והצעירה, האדון שלזינגר, אשתו ובתו, הד"ר וואלטר, שיפפמאן, אף לא נפקד מקום גרין ובלוי הליצנים. לוא היה מקום, כי עתה יצא פרידריך מפה אל תא אחר, אך מקום פנוי לא נמצא עוד. גם לא רצה קיגסקורט לעזוב את השכנות הזאת שהבדיחתהו מאד. הם שמעו כל מה שנדברו יושבי התא הסמוך. לפנים, סמוך למסעדה ישבו העדינות וגם מר שלזינגר, בא כחם של הבארונים גאלדשטיין.

מר גרין המהודר אמר:

– זה הוא איפוא הקאנגעס? נראה לי יתר קאָן מן גרעס. אע"פ כי גראֶססליך (נורא) הוא לאיש להיות קנדידט ולנפול בנופלים.

– שמענו כי מרכוס יפול בנופלים – אמר מר שיפפמאן.

– מאין אתה יודע זאת? שאל המורשה של הבארונים גולדשטיין. באמת לי אחת היא.

שיפפמאן צחק כמסתיר סוד:

– לי יש ידיעות. צריך אדם לדעת, אבל שלא יצטרך לשום דבר.

בלוי העיר בקנאה:

– שיפפמאן הכל יכול, והוא גם עושה עסקים בידיעות כאלה בבירזא.

– חפצתי לדעת – העיר הד"ר וואלטר – אם תקובל בחירה זו בעלית השטרות או בירידתן.

– זה פשוט – השיב שיפפמאן – לוי הוא מחדש חידושים, ותחת נשיאותו יגדלו העסקים, ע"כ תקובל בחירתו בעלית השטרות לעמת זה מארקוס הוא מתון יותר, ועסקים לא יהיו, ע"כ – ירידה.

– הפלא ופלא, שופפמאן! – אמר בלוי – לו יהיה לו במשך ארבע ועשרים שעות לא יותר מוח בקדקדי, מאשר לך, או אז תהיינה לי דאגות פרנסה כל ימי חיי.

ושיפפמאן לא מחל על כבודו,

– טוב שיש בקדקדך מוח יותר מבקדקדי, כי לולא זאת לא י כלת להשמיע את בדיחותיך על החתונות.

– ומי המה היושבים עם הצייר איזאקס? שאלה ארנסתינה ווינברגר את פרידריך היושב מעבר קיר התא, ראיתי, כי ברכת אותם.

– הלורד סודבורג ואשתו.

מרת לאשנר התערבה:

– נכר, שהיא גבירה! המגבעת עשויה בל"ס בפאריס.

הד"ר וואלטר לבש הוד:

– ביאת ארזים כאלה מוכחה, כי סדרנו פה מושכים עליהם גם את עיני המפלגות הגבוהות.

פרידריך נטה אל אזן קינגסקורט:

– בשמעי את דברי אלה, מתעוררת בי התשוקה לשוב לְאִיֵנוּ.

– הא, הא, הרהור תשובה!... ואני הרחתי ללכת, אני יודע, כי אין גן-חיות בלי כלוב לקופים, וכן בגן-הבריות.

עתה החל האולם למטה להמלא רוח חיים. צירים יחידים בקשו את מקומם; על המדרגות בין שורות הספסליים הערוכות בחצי גרן עגולה התקבצו אגודות אגודות.

מימין, בסבך של נשים נבחרות; נראתה מרת גוטלאנג נמנתה במפלגת ד"ר מארקוס. מתנועותיו של האדריכל שטיינעק שעמד לרגל במת הנואמים ומקולו החד המתגבר על כל השאון בקראו: טשאָה, טשאָה, נקל היה לשער, כי הוא מוסר נפשו על יוסף לוי.

רשיד-בי בא אל קינגסקורט ואל פרידריך, ויבא את החדשות האחרונות מהמסדרונים: בחירת יוסף לוי היא בטוחה. הוא עומד להבחר תכף במנין-הדעות הראשון. הוא רצוי לכל יושבי הארץ, ורוב הצירים נותנים לבם לדעת הצבור. מארקוס הוא מרוצה אך למפלגות בעלי הדעת. גם הודיע רשיד, כי יוסף לוי שב היום בבקר ממסעו, ומהר יבוא אל הקונגרס.

– הראני נא, פחה אהוב, את האיש ההוא תכף בכניסתו, כנראה בר נש חד. אחפץ לראות, איך יהיה מראה פניו בבאו למחנה הלוחמים האלה.

בכלוב הקופים, כפי שהתלוצץ קינגסקורט, הוסיפו לדבר הדודים. ככל אשר הוסיפה תמונת האספה עוֹז וגוֹדל, כן נפלה רוח היחידים בכלוב הקופים, כאלו היתה התכנסות האנשים החזקים והמשוחררים האלה לעלבון להם.

מר שלעזינגר, מורשה הברונים גולדשטיין, השמיע קולו:

– סוף סוף! עתה נראה למה היו עמלים. האחד חתר להשיג מ שרה זו, והשני – אחרת. עתה הנה היא. עתה נפתרה שאלת היהודים.

הד"ר וואלטר כבר התבונן כל העת ההיא בתאוה למטה אל האולם, ששם, בעונותיו, לא היה מקום בעדו, וישב למורשה הבארונים גולדשטיין;

– סלח לי, אדון נכבד, שאתנגד מעט. אין שום כעור בהשתדלות איש לְהִבָּחֵר לציר אחיו. אמנם במקרים מיוחדים אפשר שיהיה כעור גם בזה, והנני מבין, כי איש כמוך ששמש בכהונה זה כשלשים שנה בבית גולדשטיין, הוא מחמיר בבחירת בני אדם הגונים. אבל סוף סוף, מדוע לא יהיה כדאי להשתדל בשביל כהונה בחברה החדשה?

– כשהדבר מכניס קימעא! השלים מר בלוי, ויוסף לאמר בראותו את צחוק- ההסכמה על שפתי שלעזינגר: אבל חושב אני, אדוני הד"ר וואלטר, כי עליך היה להשכים קום, אם חפצת בכהונת.

פני הד"ר וואלטר אדמו מכעס, ויקרא אל המלגלג:

– זה כמה לא טעמת בלחייך טעם אגרוף זר.

אך שיפפמאן רדף שלום, בהביעו את מחשבות כל בני החבורה במילים אלה:

– חושב אני, כי כולנו אחרנו את המסע. עוד הפעם הננו עומדים ומביטים בעד השבכה אל המקום ששם עומדים בני אדם חפשים. זה היה גורלי מאז – בכל מקופ ששמה באתי פגשתי אך את שלעזינגר ואת לאשנר, את גרין ואת בלוי. מזל ביש...

קול פעמון נשמע לאות שהנשיאות תופיע. ביציע העליון השלך הס. גם כלוב הקופים נאלם דום.

הצירים סערו מכל עבר אל האולם.

– האיש העומד שם הוא יוסף לוי – אמר רשיד בי ויור באצבעולמטה – בעל השפמים והקרחה על ראשו. הוא מושיט עתה ימינו לאדריכל שטיינעק.

ויראוהו, הוא היה איש דק הבשר, בעל קומה בינונית, פניו שזופים מאד, מהיר ואמיץ בתנועותיו. הוא הושיט ימינו לרבים, כי הצירים התרוצצו לגשת אליו לברכו בשובו. לרחוקים ממנו הניע ראשו בחן מרחוק וינופף את ימינו. מראהו היה פשוט מאד, גבר שלא היה נבוך כלל, וגם לא התהדר כמו לאיזה חגיגה.

עוד צלצול-פעמון ארוך. כל הנאספים ישבו על מקומותיהם. מאחורי המקום הנשא של הנשיא נפתחו אגפי הדלת המזהבת, וראש הקונגרס בא עם כל פקידי הלשכה.

בתחלה קשר מספד יפה לנשיא הקונגרס המנוח, וכל הנאספים שמעו המספד מעומד, אז הודיע:

– נאספנו היום לבחור נשיא חדש.

אז הריע, לתמהון הנאספים, קול יוסף לוי, שישב בשורה השלישית במרכז:

– אבקש לדבר.

היושב ראש אמר:

– מר יוסף לוי ידבר.

המולה קלה עלתה מן האולם בצעוד יוסף בקלות אל במת הנואמים. מה היה לו לדבר? הנה עלה:

– חברי קונגרס נכבדים! עלי להודיע רק הודעה אחת. שלא בפני הואילו אחדים מידידַי להציע אותי לנשיאות, טרם שאלו את פי, אן טוב הדבר בעיני.

רעש קטן בין שורות מפלגת מארכוס: האזינו! האזינו!

האדריכל שטיינעק צעק:

– אל תפריעו!

טשאָה לוי שנה את דברו:

– עלי להודיע רק הודעה אחת. כבוד גדול הוא לי. אך לא אחפץ להטריח את הקונגרס בקריאת שמי, עפ"י סדר בחירת נשיא הקבוע בינינו חייב כל ציר, בהקרא שמו, לגשת אל הבמה ולמסור את כרטיסו. התהלוכה הזאת נמשכת ארבע שעות. אח"כ מונים את הכרטיסים, וזה נמשך עוד שתי שעות. ואז אולי תהיה עוד בחירה מצומצמת. לא אוכל לגרום אבוד זמן כזה. חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל.

אז נעשו מעריציו: מדוע, מדוע?

– הסבות, קונגרס נכבד, הן פשוטות. עוד אני חש בקרבי את הכח לעבוד, ואם רצוי אני לכם, תנוני נא להוסיף לעבוד. כשתבחרו בי תתנו לי חופשה, ואדמה, כי אע"פ שכבר זרקה בי שיבה, אינני עוד זקן די צרכי לעזוב את עבודתי. גם יגיד לכם ד"ר מארקוס את דעתי. הגדתי לו את דעתי היום בבקר, יען כי, כאשר שמעתי, הוא עומד כקנדידאט כנגדי. אמנם לא רחקנו איש מרעהו כידידינו... (בדיחות). האדון ד"ר מארקוס יגיד לכם את דעתו ואת דעתי באפן טוב ממני. אשר לי – דעתי קבועה. ידידי היקרים, חן בעד כונתכם! חברי קונגרס נכבדים. אל תבחרו בי.

ומבוכה היתה באולם. קריאות רגז, תלונה, חרדה. לוי הוקף על ידי ידידיו שהסתערו אליו ברדתו מעל הבמה. על שפתיו רחב צחוק חן ואת כתפיו משך.

– האיש הזה טוב בעיני – אמר קינגסקורט למעלה – אין הוא יכול לדרוש ולדריוש, אבל כנראה הוא בר נש מן המובחר.

אך לא כן נתבאר המקרה בכלוב הקופים.

– כנראה, הענבים הן חמוצות לו – שער בלי.

– הנאַציאָן שלו היא הרעזיגנאציאן (ההתיאשות) – העיר גרין בלשון נופל על לשון.

אך שיפפמאן אומר:

– ומה, מר שלעזינגער? הנה איש שאיננו חותר אל כהונה. מה דעתך עתה?

– מה השאלה, מה דעתי? היודע אני, כמה מכניסה לו כהונתו הנכחית? מסתמא יכול הוא להתקיים. הן הוא איש מעשה. מי יודע, מה גמר עם מארקוס. גם זה ראוי לדעת.

פרידריך שמע את ההערות האלה, ויהי נרעש, אף כי אך פעם אחת פגש את הד"ר מארקוס ואת יוסף לוי ראה זה עתה. תאותו האחת היתה שקינגסקורט ורשיד בי ישמעו את התועבות האלה. באָשו, כי טרודים היו במאורעות האולם.

היושב ראש צלצל בחזקה להקים את המנוחה בעד נשיא האקדימיה מארקוס החפץ לדבר. לא בלי יגיעה עלה הד"ר על המדרגות המעטות, ויחכה עד אשר נחה רוח האספה, ביראו פן לא ישמעו הנאספים את קולו הרפה. עתה היתה דומיה מסביב, ויפתח את פיו, ויאמר:

– קונגרס נכבד! ידידי לוי דבר בסגנונו החרוץ ע"ד קמוּץ הזמן. אדמה, כי נשתמש היטב בזמנה של החברה החדשה, אם, ראשית כל, נבין איש את אחיו. תחילה הָבֵן, ואחרי כן החלט.

אין אנו נאספים פה לבחור ראש מדינה (שטאאטסאָבערהויפט) כי אין אנו מדינה (שטאאט).

צבור אנו, בסדרים חדשים, אך למטרה כה עתיקה, עד כי אנו מוציאים אותה בס' מלכים. שם נאמר, כי יהודה וישראל שכנו לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מדן עד באר שבע.

הננו, פשוט, צבור. צבור גדול. ובו הרבה חברות קטנות ממנו, למטרות שונות, וקונגרס זה, בעקרו, איננו אלא אספה כללית של הצבור הנקרא "חברה חדשה". בכל זאת אנו מרגישים כולנו, כי הענין שבגללו נאספנו הוא יותר נכבד מעסקי התועלת של חברה לרכוש ולקנינים. אנו נוטעים גנות ומיסדים בתי ספר. אנו מתעסקים לא רק בתועלת המעשים, כי גם בחכמה וביופי אשר בהם. מבינים אנו, כי גם אלה תועלת הצבור. אנו מבינים, כי לצבור של בני אדם השאיפה אל השלמות (האידיאל) היא תועלת, שכר – נאמר בפירוש: דבר שאין להתקיים בלעדיו. השאיפה אל השלימות מושכת אותנו. גם זאת לא אנחנו גלינו. אמת זו עתיקה היא כימי העולם. מה שליחידים מים ולחם, זה הוא לקבוץ – האידיאל. וציונותנו שהביאתנו הלום ועתידה להעלותנו מפה מעלה במדרגות הישוב המשוכלל, גם היא לא היתה אלא אידיאל בלי קץ, בלי קץ.

החושב איש, כי סרתי מהענין? לא, ידידים, הנני דן על הענין, על בחירתנו. האיש שנעמיד בראש חברתנו חַיַב להיות רק שומר האידיאל. החומריות איננה נוגעת אליו, אך מה שהוא אידיאלי. הוא צריך להיות איש מנוחה, צדיק וענו, רחוק ממחלקת הדעות ילידות הרגע. הן אנו בוחרים בו לשבע שנים. ידידנו לוי סרב בבחירה, בגלל האמינו, כי במשך שבע שנים יוכל להועיל לנו יתר בעבודתו, אך גם אם אני מסרב בבחירה. הנני זקן יותר מדי. לא אאמין, כי עוד אחיה שבע שנים. ובחירות דחופות ביותר לא טובות הן, מפני שהן מחרחרות את תאות הכבוד באפן לא רצוי, ומביאות לידי קנאה איש מרעהו. אל תבחרו בי, כי זקן אנכי. אין לי עוד קלות הגוף, ואולי גם קלות הרוח. אולי כבר אין אני מבין את שאיפות האנשים הצעירים, כי גם השאיפות חוזרות ומתחדשות, ויש החיות שאין איש כמני מבין עוד.

אך לוי ואני – לא נסתפק באמרנו: לא. ההצעה היא מאת לוי, היודע לבחור, וזו מליצה נאה לה, ואני קבלתיה בכל לב.

האיש שנציע לפניכם עודנו צעיר. הוא צעיר מלוי, הרבה צעיר ממני, הוא אחד מבני האדם החדשים שהפרו ושיפו את האדמה העתיקה הזאת. לימין אביו הלך אחרי המחרשה, וגם אל שלחן הספרים ישב. רוח נכון לו להבין את עניני הצבור, אף כי איננו נדחק לפנים. אין אני רואה אותו עתה באולם. אך אם הוא פה, אז יהיה הוא האחרון בין המבינים אל מי ירמזון מלי. כי גדולה מדת ענונותו. גם בעניניו שלו הוא חרוץ מאד. מעיני התרומם באמונה וביושר, אך איננו איש תרומות (עמפאָרקאֶמטלינג). ודוקא, בגלל אשר התנשא בכחו ובישרו משפל המדרגה, חביב הוא לנו. בבחרנו אותו, נכבד לא רק את האיש היקר, אך גם נעורר את כל בני הנעורים ליגיעות ישרות, ואנו עושים דבר גדול לעתידות חברתנו החדשה. כל בן ויניציא רשאי להיות לרוג'י (ראש העיר). כל חבר החברה החדשה צריך להיות רשאי לעלות לעליונה שבמדרגות.

הֶמְיַת הרצון בבית גברה מאד. רבים קראו: השם. השם! מי הוא? ד"ר מארקוס הרים את ידו לאות, כי עוד לו להוסיף דבר. אז היתה דומיה, והוא הוסיף לאמור:

"לא אחפוץ לקרוא את שם בחירנו מעל במת הנואמים, כי לא מן המדה היא זאת. אבקש את היושב ראש להפסיק את הישיבה".

וכן היה. הצירים קמו ממקומותיהם בתנועה רבה ובשאון. מארקוס ולוי הוקפו, וכנסו בדברים עם הסובבים אותם, וקראו את שם בחירם, ואלה קראו את השם לעומדים סמוך אליהם, והעומדים סמוך לאלה שהיו סמוכים להם, והקרובים אל הרחוקים, ובתוך התנועה וההמון עף השם מפה אל פה בכל האולם, ויעל ויעף אל היציע עליון, שם – דוד ליטוואק.

– חזיז ורעם! – צעק קינגסקורט מלא רגש.

ופרידריך היה נפעם, וילחץ את כף אוהבו: ועתה הוא יושב אצל מטת אמו הגועת... הנודיע לו ע"י הטיליגראף?

– לא נערי, לא כן נעשה. לידידנו האמלל יש סערת רוח די צרכו אצל אמו, למה נעַנֵהו עוד בדבר בחירות? וסוף סוף לא יבחרו בו, טוב שנסע ברכבת הראשונה לטבריה. עד שאלה פה יגמרו את הבחירה, נהיה אנחנו שם. אז נכנס ונשאל, פשוט: הפה גר נשיא החברה החדשה, מר ליטוואק?

ורשיד-בי הובא בסודם. עליו הוטל להודיע מהר לטבריא ע"י הטיליגראף את אחרית הבחירה. אבל עליו להעלים את מקום מושב דוד עד אחרי הבחירות.

בכלוב הקופים נתקבלה ההצעה ע"ד בחירת דוד בהרגשות בלולות גרין ובלוי עשו חדודים מבהילים.

– גרין אמר בלשון המשחקים: מר ליטוואק – זוכה בגורל.

בלוי הודיע: כשאולד שנית, אהיה גם אני לבן רוכל.

מר שלעזינגר, מורשה הברונים גאלדשטיין, העיר בזעף: ועתה הנני שואל אתכם, האוכל להכנס בחברה כזאת? וזו מִתְכַּנָה בשם: חברה חדשה.

– היודע אתה מה אנחנו? קרא פתאום שיפפמאן, בהרהרו הרהור תשובה – אנחנו – חברה יפה.

____________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו