אלטנוילנד ג ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

VI.[עריכה]

מהדרת הכבוד אשר חשו הארחים בבקרם את מוסד שטיינעק שבו טובי לב. בעברם לפני מוסד הרחצה הציע לפניהם רשיד-בי לרדת מהעגלה ולסור אל גן המרפא לשמוע אל נגינת הלהקה. וירדו מעל העגלה ויבואו אל בין השדרות, ושם התהלך המון רב לשוח, התהלך והאזן למנגינות הלהקה. ומראה ההמון היה כהמון העם אשר יקהל במקומות הרחצה בכל הארצות: טיילים ועדינות לבושות הוד. יש מהם אשר ישבו תחת התמרים על כסאות רקועי פחים נכפפים, וישגיחו אל העוברים, וימחאו כף, וידברו חלקות איש אל אשה, כמנהגו של עולם.

וקינגסקורט שמח על המציאה ויאמר בהתולי נעם:

– סוף סוף, הנה הן: היהודיות עם אבני היקר! ואני כבר נכסף נכספתי לראות אותן. אמרתי כל זה מקסם כזב, ואולי אין אנו כלל במדינת היהודים. אך עתה הנני רואה כי נכון הדבר. הנה כובעי הנוצה המשוטטים, הנה בגדי משי צבעונים בהירי הגַוָן, הנה יהודיות-התכשיטין. אל ירע הדבר בעיניך, מרת גוטלאנד. הן לא באלה חלקך.

אך מרת גוטלאנד לא קצפה, והפרופיסור שטיינעק הרעים קול צחוק:

– אין אנו נעלבים, מר קינגסקורט. לפנים יכולות היו הערות כאלה להרעימנו, ולא עתה. ההבינות? לפנים נחשבו הנערים המטיילים השחצנים המתקשטים והיהודיות נושאות אבני החן כנושאי דגל עמנו. אך עתה יודעים כי יש יהודים אחרים. עתה רשות בידך להתקלס בכנופיה הזאת כנפשך שבעך, נכרי יקר! כאשר יפנה יום, אמלא אחרי גדופיך.

החבורה הקטנה והמצחקת עוררה תשומת לב בקרב הקהל, בעברה בין השדרות הראשיות. כנראה, ידע כל העם הזה את הפרופיסור, ועל כן רקעו את צואריהם לראות גם את הנכרים אשר בחברתו. למען המלט מסקירות התאוה האלה נטה שטיינעק עם חבריו אל משעול הצד, אך גם שם נלכדו בתוך חברה אחת, אשר אמרו להשמט ממנה. שם ישבו בתוך קשת סבכים המון עדינות וגברים תפושים בשיחה מלבבת. אחד מהם קפץ ויחש בשמחה גלויה אל פרידריך ויקרא אליו בקול רם:

– אדוני הדקטור, אדוני הדקטור! היודע אתה במי אנו מדברים עתה? הלא בך, אך בך! הנני נוטל רשות ממך.

האיש העלז הזה היה שיפפמאן. הוא משך את פרידריך לתוך העוגה שלו, ויציגהו לפני החבורה בשטף מלים, ויצג לו כסא, ויושיבהו כמעט בכח. כל זה נעשה כה חיש, עד כי לא היה סִפֵּק ביד פרידריך לעמוד על נפשו. ולמרבה בהלתו ראה לימינו את אהובת נפשו מנעוריו, את ארנסתינא לאֶפלר. היא ברכה אותו בשקירת עין ובמאור פנים עוד טרם החלה לדבר, והוא לא מצא מלים. עד כה ועד כה מהר שיפפמאן אל שטיינעק וגם אל שאר בני החבורה אשר ידע, ויאלצם לגשת, כחנוני המושך בכח קונים אל חנותו. כנראה, לא היה הפרופיסור חומד לקבל את ההזמנה, אך קינגסקורט אמר, כי אין לעזוב את פרידריך לבדו, וחובה לעמוד לו בשעת דחקו. ושיפפמאן צחק בחן על דברי החיבה האלה הנשמעים לכמה פנים, ואז הביא כסאות, ויקב את שמות בני החבורה שלו: מר, מרת והעלמה שליזינגער, מר ומרת ד"ר וואלטר, מרת וויינברגר, העלמה וויינברגר, מר גרין, מר בלוי, מר וויינברגר.

ופרידריך ראה וישמע כל זאת כבעד הערפל. עתים עברו עלו לפניו. הוא חזה את נפשו עוד הפעם בנשף-התנאים בבית לאֶפלר. הנה החברה הארורה אשר ממנה נמלט על נפשו. כלם זקנו ולא שֻׁנוּ. אך שתי הנערות הצעירות היו דור חדש. הרכה שהביטה אליו בעיני תמהון – צלם דמות ארנסתינה. מהשיחה מסביב שמע אך המולה רפה ובלולה. כה נפעם היה מהזכרונות. אך בהערך שאלה אחת אליו, התעורר.

מר גרין, הלץ, דבר אליו:

– אדוני הד"ר לאֶווענברג! האתה מוצא קורת רוח פה? האין מלים בפיך? או אולי רב יתר מדי מספר היהודים?

בני החבורה צחקו. פרידריך השיב בנחת:

– אודה, כי אתה הראשון שעורר בי את הרעיון הזה.

– נאה, נאה מאד, הֶ הֶ הֶ הֶ! – נהק שיפפמאן, ושאר בני החבורה ענו אחריו בצחוק. אז שם פרידריך על לבו, כי דבריו נחשבו כאחת המהתלות שהיו שגורות בין בני החבוּרה. מר גרין היה רגיל בתשובות עזות יתר, ולא חשב את תשובת פרידריך לעלבון, ומר בלוי, הלץ השני, מלא אחרי דברי פרידריך לעשות שפטים בבן אומנותו:

– גרין מסוגל היה להפוך גם פה את יושבי הארץ לאנטישמיים.

– מהתלותיך מזקינות והולכות – אמר הד"ר וואלטער – הן, ב"ה, אין עוד אנטישמיים בעולם.

– לוא ידעתי זאת ברור – השיב בלוי – כי עתה יסדתי לי את העסק הזה.

קינגסקורט לחש לאזן שטיינעק היושב אצלו:

– אהובי הפרופיסור, דומה אני, כי לא טוב לך לספר לאדונים האלה את רעיונך על דבר הכושים, פן יתקלסו בך!

–אין זה מעשה לסתור את רעיוני – השיב שטיינעק גם הוא בלחש – החבורה הזאת היתה מתקלסת בתחלה גם ברעיון הלאום העברי.

אך פרידריך פתח במה שסים ד"ר וואלטער:

– הנכון הדבר שהשנאה ליהודים רפתה?

– מה פירוש: רפתה? קרא מר שליזינגער – אמור: בטלה!

– בנידון זה – העיר בלוי בשחץ. – אין איש יכול להודיע לך פרטים כה ברורים כהד"ר פיינלשטוק. הוא עשה כרב חובל: עזב את האניה באחרונה.

עורך הדין קצף.

– אתה מר בלוי, אני אתפוש באזניך והגדתי לך את שמי. שמי וואלטער, זה שמי לעולם! שים לב! אף כי מעודי לא בושתי בשם אבי הישר, כנודע. לפנים אנוסים היינו להכנע לפני הצוררים, פן ירמסונו.

– ועתה אין הדבר הזה נחוץ עוד? חקר פרידריך.

– לא. וגם נכון הדבר שהשמיע מר בלוי בדברי חדודיו הקהים. זה מקרוב באתי הלום. אך זה אמת, כי לא באונס, אך ברצון באתי.

– הכל הולך אחר הסוף, סוף יהודי תמיד יהודי – נער מר גרין, ומר בלוי לחש לאט: הוא בא לרגל חוסר מבקשי עצתו.

אז החל ד"ר וואלטער לספר בדרך ארוכה מה פעלה יציאת היהודים מאירופא. הן הוא, הד"ר וואלטער, מראש ידע, כי התנועה הציונית תביא ברכה גם ליוצאים גם לנשארים. הוא היה אחד מהראשונים שהכירו את תועלת הרעיון הזה, ואף כי תנאיו ויחוסיו לא הרשוהו אז לעבוד בגלוי, מסייע היה בענוה ובהשקט לשגשג הרעיון הלאומי. לאות מעיד על זה ספר, כי בלשכתו ספח על אחת כהונות הסופרים צעיר יהודי, ולא גרשהו גם כאשר נודע לו שהוא הולך לאספות ציוניות. גם לקופה הלאומית נתן את נדבתו הקטנה, אחרי אשר כבר היו כמה מליוני לירא שטרלינג באוצר, וכבר היה ראוי לסמוך עליו.

ומר בלוי המתלוצץ מצא מקום להנקם מעט בעד עלבונו.

– נדבה קטנה? "שערפליין"? שא נא לי, אדוני הדקטור, כי אשאלך, אם זאת היה מטבע חדשה?

האדון ד"ר וואלטר לא נתן את מַפְסִיקֵהוּ להזיזו, וימשוך את כתפותיו ויבט על השואל הבטה של זלזול ויוסף לספר. היום הכל יודעים, כי אלה אשר באו לפלשתינא מצאו פה נוה גדול ובטוח. אך גם ליהודים שנשארו במקומות מגוריהם רָוַח. מעת אשר חדלה או רפתה התחרות מצד היהודים לא הוסיפו מנדיהם להתנפל עליהם. בארצות המלאות יהודים, או, כמו שהיו נוהגים לאמר, המיוהָדוֹת, הורגשה הֲקָלָה נכבדה בחיי הצבור. הן נגעה היציאה בתחלה אל פלגות העניים והחלכאים, אבל פעולתה השפיעה מהר על הפלגה התיכוֹנה ועל העשירים. בתחלה נסעו אלה שלא היה להם מה לאַבּד. היציאה היתה ברצון, ויצא יצאו אך אלה שקוו להיטיב על ידיה את מצבם. חסרי עבודה, מתיאשים מתקותם במקומותיהם נסעו אל המקום ששם כר נרחב לעבודה ולתקוה. הדבר היה קרוב אל הדעת. הן בפלשתינא היה מקום למצוא לחם, ולוא תצלח כל העבודה אשר החלו האנשים לעבוד – לרכוש גם רכוש. והחפש המושך את הלב! אין גדר לרגל הדת או האומה. אלו לא היה כח מושך אחר כי אם זה לבד דיוֹ. אבל הנה חבר חברו יחד גם כל חברות הצדקה אשר ליהודים מכבר. לחברות האלה היה עמל ויגון תמיד בטפלן בבני בריתן שהיו נודדים מארץ לארץ, דוויים וסחופים. לפנים היתה כל מכת מדינה שפגעה ביהודים בארץ אחת – למכת היהודים בכל התבל. מִדֵי לא יכלו העניים שבעניים למצוא חית ידם ויצאו בדרך עצב להתגלגל תחת שואה היו מְשַׁתְּפִים בצערם ובצרתם את קהלות בני בריתם הרחוקות שברחוקות. נתן נתנו לעניים נודדים, ולא הספיקו. הון כביר נפזר בלי יכלת לבחון בכל נתינה ונתינה אם היא קולעת אל השערה או לא. וממוצא כל הנתינות האלה לא נושעו העניים ולא סר העוני, אך להפך, הנתינות האלה גִדְלו מפלגה של מחזרים על הפתחים ותפתחנה אומנות בזויה של קבצנות. הרעיון הציוני פנה מקום אשר עליו יכלו כל חברות הצדקה להתאחד. הקהלות בכל הארצות החלו לתמוך קהלה קהלה את בניה העניים שהלכו להאחז בארץ ישראל. כן נפטרו מן המקבלים המוטלים עליהן למשא, והדבר הזה לא עלה בדמים מרובים כשטת שלוח העניים למרחקים, שהיתה נהוגה לפנים, אף היתה בזה ערובה נכונה, כי רק למבקשי עבודה, להגונים, יצמח עזר. כל איש אשר רצה לעשות מעשה טוב מצא בפלשתינא מקום לעשותו. מי שהעיד על נפשו, כי גם בפלשתינא לא ימצא טרף לנפשו, העיד על נפשו שהוא עצל וגבר לא יצלח, ולאלה לא שמו הקהלות את לבן. היו בשנים הראשונות אנשים שחשבו, כי מושבות של דלים כאלה לא תצלחנה. אך מה נבערה היתה הדעה ההיא זאת ידע הוא, הד"ר וואלטר, וגם אחרים הרואים את הנולד, מראש. הן למיום הוסד תבל היו המושבות החדשות נוסדות אך על ידי נגועי כפן. לשׂבעים אין כל סבה להרחיב את גבולות הישוב. הפוריטאנים שנרדפו על דתם יסדו מושבות באמריקא. מבקשי[1]

המזל נאחזו בהודו ובאפריקא הדרומית.   ואיה מושבה שבה נאחזו הפחותים שסבבני אדם כאוסטראליא,  זו אוסטראליא הגדולה,  השתולה עתה בנוה,  בגאון שלות השקט.   בראשית המאה הי"ט היתה ארץ גזרה למשלחת פושעים,  ואחרי עבור עשיריות שנים היתה למדינה עצומה, ובאחרית המאה כבר נחשבה כאבן חן בעטרת ממלכת הבריטים.  

כאמור, צחקו ד"ר וואלטער ורעיו הנאורים על הטענה, שאין עניים יכולים ליסד ישוב. הדבר שעשו אסירי עני ופושעים, תרבות אנשים רעים וחטאים באוסטראליא, אינו דין שיצלח ביד חלוצי העם העברי, ההולכים להציל את פליטתם ואת כבודם, לגאולתם ולפדות נפשם. והמעשים אשרו את דעת וואלטר – על זה הוא מעיר עתה בלי התגאות. לעבודת הישור העצומה והאדירה נדרשו כחות כשרון רבים, פקידים, סוללים, מהנדסים, יודעי דת ודין ופקידי מסחר. ופתאם נפתח שם שדה עבודה בעד עודף הצעירים המלומדים היהודים, שדרכם ירט לנגדם בארצות האנטישמיות. תחת אשר לפנים היו הצעירים האלה, ביצאם מוסמכים מבתי מדרש גבוהים למדעים, לאומניות ולמסחר – כאובדי עצות, המון כהונות ופקודות נפתח לפניהם בשפעת העסקים והמלאכות של צבור ושל יחיד בארץ ישראל, ועל כן לא היו עוד לצנינים לחבריהם הנוצרים. היהודי חדל מהיות מתחרה מהפך בחררה ומוטל על חבריו למשא, ולאט לאט כבתה השנאה מחמת קנאה וכלכלה. ועוד: מעת אשר לא הרבו היהודים לדרוש עבודה על אחת שבע, החלו האחרים להכיר את מעלותיהם. כן הלכו הענינים הלך וטוב. בארצות ששם החלו למאן לתת את היהודים לצאת, נחה רוח חדשה על דעת העם. חקה אחת ומשפט אחד נתנו ליהודים לא רק בכתב החקים, כי גם בפעל, בדרך-ארץ. בחיים ובמנהג. גזרות לא היו יכולות להמריץ את היהודים לעזור כל צרכם בעבודת האמנוּת והמדעים, המסחר ותקון הדרכים ושאר ענפי חיי האדם. אך יד האהבה חוללה זאת. אך כאשר באו היהודים הנרדפים הנה והנה אל המנוחה ואל הנחלה בארצם, יצא שווי הזכיות לפעלו בכל מלואו בארץ וארץ. אלה אשר יכלו וגם חפצו להתמזג בגוף לאום זר – יכולים היו לעשות זאת באפן גלוי, בלי מרך לב וכזב. היו אנשים אשר חפצו לקבל את דתי העמים הסובבים אותם; עתה יכלו לעשות זאת, בלי עורר את החשד, כי רוחם מלא רמיה והם רודפים אחרי משרה או אחרי כבוד. ואלה אשר חשו את נפשם בכל דבר, זולתי בדבר הדת, חברים עם שאר האזרחים, יכולים היו לקוות כי ערכם יֻכַּר כמחזיקים בדת של המעטים. כי סבלנות מיוסדת היתה ותהיה תמיד אך על "שמור לי ואשמור לך", ורק כאשר הראו היהודים, בהיותם פה הרבים, שהם סבלנים ונוחים לאחרים, החלו גם האחרים למוד להם במדה זו בארצותיהם.

– ועל כן – חתם ד"ר וואלטר את פרקו הקטן בסקירת חן הצדה אל הפרופיסור שטיינעק – על כן אני מעריץ את דעות מפלגת ליטוואק-שטיינעק ונלחם בעדן.

ומר בלוי הוסיף בחדודו:

– אדוני הפרופיסור, אל נא תשכח להודיע זאת לאחיך. אם הד"ר וואלטר עומד לימינכם, זה אות, כי הרבים עומדים לימינכם.

ופני עורך הדין אדמו מחימה:

– מה רצונך, אדון? מה? מה?

– אין דבר – השיב הבדחן ויעמד פני תום. מעולם לא ראיתיך במקום אחר, זולתי במחנה הרבים, ועל כן תשיש בך כל מפלגה.

– אם רצונך בחדודיך הנבערים לאמר, כי אני מחליף את דעותי, אך צחוק הוא בעיני. כל איש נבון ברבות הימים יוסיף דעת. העיקר הוא: אחרי אשר נוכחתי לדעת דבר, אחזיק בו ולא ארפנו.

– כן, כו – ענה מר גרין, בחככו את בדל אזנו בין אצבעו ואגודלו – כשיש דעה להד"ר וואלטר הוא מחזיק בה בכל עוז, לבלי חת. אבל כשאין לו עוד הדעה ההיא, או כשהמיר אותה באחרת, אז הן לא יסכיל להוסיף להחזיק בראשונה.

מר שליזינגר, שהיה מכובד עוד בצבור זה, בשיעור ידוע, כבא כחו של הבארון גאלדשטיין, העיר כפוסק בין החולקים:

– מה זאת, אדוני? האם באספת עם אנחנו פה? יודע אני אך שני דברים: עסק ותענוג.

– שַׁפִּיר! קרא קינגסקורט – וראשית: העסק.

– הלא רואה אתה, כי כן חושב גם הזקן הזה – חתם שליזינגר. השעת עסקים עתה? לא! אם כן הניחו לנו!

– אתה מכוון תמיד אל פיטם המסמר, מר שלזינגר! – החניף שיפמאן, ויפן אל קינגסקורט ואל פרידריך בהערה בלחש אשר נקל היה לשמעה: לא בכדי הוא זוכה לבטחון הבארונים לבית גולדשטיין. הוא בא כח האדונים האלה ביפו.

– שטן ותפת! מה אתה אומר! – השיב קינגסקורט, ופניו הפיקו תמהון.

ושליזינגר הביט על כל סביבותיו כגברא רבה, שמראים אותו לעם.

עד כה ועד כה שבו העדינות לשיחתן הראשונה על דבר המגבעות הפאריזיות החדשות. מרת לאשנר היתה ראש המדברות. היא היתה קונה את כל קשוטיה ברחוב de la Paix בפאריז.

ומרת ארנסתינה וויינברגר רמזה לפרידריך להקריב אליה את כסאו, ותשוחח בלחש:

– כן! וזאת היא בתי! איך התחלפו הזמנים! ומה היא בעיניך? יפה או מכוערת?

– כמוה כאמה – ענה בלי מחשבות.

– אם כן מכוערת? אתה, רשע! וסקירת עין מלבבת עפה אליו.

רוחו זעף מאד בראותו את האשה הנובלת והמבקשת חן. כן מראה סבות יסורינו הגדולים אחרי עשרים שנה. אין אדם מבין איך יכול היה להאָנש. אוי על העת שעברה!

והיא לא שערה מכל אשר אתו ותוסף לשרוק. מה דעתו עתה? הישב פה, או ישוב לאירופא? אם ישב פה, הלא יבקש גם לעשות לו בית, לקחת אשה.

– אני? – אמר כמשתומם – אני, בשנותי? אחרתי לעשות את הדבר הזה, כאשר גם אֵחרתי עוד לעשות דברים נכבדים מזה.

– עתה לא ישר הנך – השיבה מרת ארנסתינה וויינברגר. עוד לא הגעת לשנים כאלה... מראה פניך כמראה צעיר ממך. נשמרת לנפשך היטב על האי הבודד... חכה נא, אשאל ליניק כמה מספר שנותיך. פיפי, הגידי נא, כמה מספר שנות האדון ד"ר לאֶווענברג.

והיניק, העלמה פיפי וויינברג, הביטה אליו רגע, ואחרי כן הורידה עיניה מטה ותצפצף:

– תחלת השלשים, אמא.

– אך לא, עלמה אהובה, אם כן לא היטבת לראות אותי.

– אבל כן! השיבה בצפצוף. הלא ראיתי את אדוני זה מקרוב בבית הזמרה, בהיותך עם מרים ליטוואק.

– דרך אגב – אמרה ארנסתינה – הטובה בעיניך מאריאננא ליטוואק? כונתי לא, הטובים בעיניך פניה. הן היא נאו מאד. אך שיחה ועניניה. היא מתגאה מעט במלא חובותיה. היא כמו מורה.

ופרידריך קצף:

– גברתי רבת החסד, עד כמה שאני יודע אין היא כמו מורה, אך היא מורה באמת. ברוח אמונים היא עושה את חובתה לשמה.

– ראו נא, איך אתה מגין על העלמה ליטוואק! התלוצצה ארנסתינה.

– ידידי נותן לי אות – אמר פרידריך בקומו – עלינו להפרד.

ויברך את החבורה וילך עם ידידיו. וקינגסקורט חבק את זרועו ויאמר לו:

– פריטץ, הגד נא את החידה, מה חשבתי בכל עת שבתי בחברה הנאה הזאת!

– לא פתרון ולא חלום.

– כי בא לנו מועד לנסוע. הן לא נאבה למצוא קצנו אצל בא כח הבארונים לבית גולדשטיין. או האומר אתה לעמוד על העוגן פה?

– למה תשאל, מר קינגסקורט, ויודע אתה כי לך אני, ואלך עמך אל כל אשר תחפץ.

ויעמד הזקן מלכת, וילחץ את כפו.

______________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

  1. ^ במקור נכתב "מבקשו" תיקנתי ל "מבקשי"