אלטנוילנד א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

III.[עריכה]

בצאת פרידריך לאֶווענבערג לאויר ליל החרף, שם לפני נפשו את השאלה, מה היה נמאס יתר: הכרת פני האדון וויינבערגער מברין שענתה בו כי הוא יודע שאֶרנסתינה היא לו ובוטח ברכושו זה אשר רכש, או הצחוק הקל על פני העלמה הצעירה, שנראה לו מכבר כה מלא חן. אֵיך? זה רק ארבעה עשר יום ידע "סגן ראש בית המסחר" את היפה, וכבר יכול להניח את כף ידו המזיעה על מתניה. מה נתעב המסחר הזה! זאת היתה הריסת דמיון יפה. סגן הראש הוא, כנראה, בעל כסף, ולפרידריך אין כסף. בפמליא הזאת, מקום שם מבינים אך ערך תועלת ותענוג, הכסף הוא הכל. ובכל זאת עליו לשים פניו רק אל חברה זו, חברת בעלי בתים יהודים. עליו לחיות עם האנשים האלה, ובעונותיו הרבים! גם מיד האנשים האלה, כי אך הם יוכלו להמציא לו עבודה, כאשר יהיה לעורך דין, או אם יצליח איש, והיה ליועץ למשפטים לאיש כלאַשנר, כי הנה אין להרקיע לשחקים ולחלום חלום, כי הבארון גאלדשטיין יקרא לאיש לשים את המשרה על שכמו להיות ליועץ לו! הן החברה הנוצרית, או בעלי ברית נוצרים, שיבואו למסור את דיניהם, הן הן מטרות שאין להשיגן. ומה אפוא לעשות? או להתאים ולהקביל אל תכונת החברה של לאֶפלער, לחזות כמהו את חזון החיים השפלים, להגן על עסקי אנשי ממון, ואז, אחרי ימים ושנים: פתוח לשכת עורך דין ויכול לשאת עין לאָרש עלמה אשר אחרי עבור ארבעה עשר יום תתן ידה ולבה לאדם מן השוק ראשון ראשון שבא. או, אם כל אלה הם לזרא, אז אך טוב היות האדם לבדו, גלמוד ועני.

צולל במחשבות כאלה בא שנית עד הקופי בירקענקרייז. כי מה יחל לעשות עתה בביתו ובחדרו הצר? השעה היתה העשירית. הישכב עתה? כן, לוא ידע, כי אין תקומה ואין יקיצה מן הַשֵׁנה...

לפני פתח בית הקופי כמעט כשלו רגליו על גוף קטן. בפתח על המדרגות רבץ נער, ופרידריך הכירהו. זה היה הנער אשר לו נתן איזה אגורות לפני שעות מעטות.

וידבר אליו קשה: מה? העוד הפעם באת לבקש נדבות?

והנער השיב בקול רועד מקור: הנני מחכה לאבי. ויקם ויקפץ וַיְעַמֵּל את זרועותיו, למען התחמם. ופרידריך היה כה נדכה, עד כי נחומיו לא נכמרו לילד הקופא מקרח.

הוא בא אל הלשכה המלאה עשן, וישב על מקומו הקבוע אצל שלחן הקריאה. בשעות ההן היה מספר הנאספים בבית הקופי אך מעט. אך בזויות היו משחקים מאַחרים אחדים, שפרידתם איש מרעהו היתה קשה, וינסו לשוב ולצחק, ובכל פעם היו אומרים כי זאת היא הפעם האחרונה ולא יוסיפו עוד, ובכל פעם הוסיפו עוד.

פרידריך ישב מספר רגעים, ויבט לפניו בלי ראות דבר, ואז בא איש רב-דברים אשר ידעהו ויגש אל השלחן. ופרידריך בקש מנוס לו בגליון מכ"ע, ויעמד את פניו, כאלו קרא. אך כאשר שם עיניו אל הגליון, וירא את ההודעה, שעל אדותיה דבר אליו שיפמאן לפני שעות אחדות:

"יבוּקש צעיר משכיל ונואש, הנכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון. לשלוח הצעות אל N. O. Body בבית המערכת".

– מה נפלא הדבר! עתה מתאֶמת ההודעה הזאת אליו. הנסיון האחרון! החיים היו עליו למשא גם בלעדי זאת. בטרם ישליכם אחרי גוו כידידו האמלל היינריך, הלא טוב טוב לו כי ינסה לעשות עמהם דבר. אז קרא למלצר וידרוש ממנו כרטיס-אגרת, ויכתוב עליה את המלים המעטות האלה:

"אני שלךָ. ד"ר פרידריך לאֶווענבערג IX, האַהנגאססע 67".

ובעת אשר סגר את הכרטיס נגש איש אליו מאחוריו ויקרא: משרקות לשנים, נושאי מכנסים, כפתורים לכתנות, אולי יואיל אדוני?

ופרידריך הניס את הרוכל הסרבן במלה עזה. והרוכל נסוג אחור בהביטו בחרדה אל המלצר, ובפחדו, פן יציאהו זה החוצה. אז נחם פרידריך על אשר הפחיד את האיש העני ויקרא לו לשוב, וישלך מטבעות אחדים אל קופת הרוכלין שלו, והאיש הקריב אליו את סחורתו:

– אין אני מבקש נדבות. עליך לקנות דבר מה, ואם לא – לא אוכל לקבל מתנת חנם.

למען הפטר ממנו לקח פרידריך כפתר-כתנת מן הקופסא. אז הודה האיש לפרידריך חסדו וילך לו. ופרידריך הביט אחריו בקר רוח, בגשתו אל המלצר, ובתקעו לידו את המטבעות אשר אך זה קבל, והמלצר הוציא מסל ככרי לחם ישן, ויתנם לרוכל, והרוכל מלא בהם את צלחתו.

ופרידריך קם ממקומו למען צאת. בעמדו לפני פתח בית הקפי ראה עוד הפעם את הנער הקודח מקרח, ואולם עתה נלוה עליו הרוכל ויתן לו ככר לחם יבש. הנה כן היה זה אבי הנער.

– מה אתם עושים פה? שאל פרידריך.

– הנני נותן לו את ככרות הלחם למען ישאם אל ביתי, אל אשתי. זה הוא "פדיוני" הראשון היום.

– האמת נכון הדבר? חקר פרידריך.

– מי יתן והיה לא-אמת, כמו שהוא אמת – השיב האיש באנחה – בכל מקום מגרשים אותי החוצה, בחפצי לסחור. אין לו ליהודי כי אם להשליך את גוו אל הדאָנוי.

ופרידריך אשר זה אך עתה מצה חשבונו עם החיים, ראה פה פתאום מקרה שהביא לידו לעשות דבר, להביא תועלת לאיש. זאת היתה פניה חדשה לרעיוני לבו: הוא זרק את מכתב-הכרטיס אל הקופסא למכתבים, ואז הוסיף ללכת עם שניהם, ויאזן לספורי הרוכל.

– מגאליציא באנו הלום. בקראקא ישבתי אני ושלש משפחות עמי בחדר אחד. חָיִינו מן בלימה, ואומר בלבי: מצבי לא יוכל להיות רע מעתה, ואבוא הלום עם אשתי וילדי. פה לא רע המעמד משהוא שם, אך גם לא טיב משם.

– כמה ילדים לך?

והרוכל החל לאנוק דרך הלוכו: "חמשה היו לי, שלשה מתו עלי מאז אני יושב פה. ועתה אך זה לי, וגם ילדה קטנה שעוד לא נעתקה משדים... דוד, אל נא כה תמהר לרוץ!

והנער הסב פניו אליו, ויאמר: אִמא היתה כה רעבה, כאשר נתתי לה את שלשת הקרייצער מאת האדון הזה.

– כן! האתה היית האדון הטוב? אמר הרוכל ויקד אל כף יד פרידריך לנשקה.

ופרידריך משך חיש קל את ידו ממנו, ויאמר: אבל איזו מחשבה עלתה על לבך? הגד נא בני, מה עשתה אמך עם שלשת הקרייצער?

– קנתה חלב בעד מרים – השיב דוד הקטן.

– מרים היא ילדתנו השניה – באר הרוכל.

– והאֵם הוסיפה לשאת רעב? – שאל פרידריך, נפעם מאד.

– כן, אדון – השיב דוד.

ולפרידריך היו עוד זהובים אחדים בצלחתו. אם יש לו איזה זהובים, או אין לו – אחת היא, כי אם כה ואם כה, הלא גמר את חשבונו עם החיים, ולאנשים האלה יכול להקל את העוני המר, לוא גם לעת קצרה.

– איה מקום משכנכם? שאל את הרוכל.

– ברחוב בריגיטענאויער. יש לנו חדר – אבל כבר העיד בנו בעל הבית, כי לא יוסיף לתת לנו מעון.

– טוב הדבר, אך אבקש להוכח לדעת, אם כל זה אמת. הנני הולך עמכם לביתכם.

– במטותא ממך, השיב הרוכל, התענג לא תתענג, אדוני רב החסד. הננו שוכבים על תבן... חפצתי לסור עוד לבתי קופי אחרים, אך אם אתה מבקש זאת, אלך לביתי.

וילכו דרך גשר אוגארטען בואכה מגרש בריגיטטען, ודוד, אשר הלך עתה לימין אביו, שאל בלחש:

– אבא, הרשות לי לאכול פת לחם?

– אכול, השיב הזקן, וגם אני אקח פת קטנה, ועוד יִוָתר בעד האם.

ואז נשמע קול הלעיסה אשר לעסו האב והבן את המאפה הישן שהוציאו מכיסם.

ויעמדו לפני בית גבוה וחדש. הבית נדף ריח בנין אשר זה מקרוב נגמר. הרוכל משך בפעמון. איש לא ענה. כעבור רגע משך שנית בכפתר הנחשת ויאמר:

– השוער כבר ידע מי בא, ואיננו נחפז. יש שאני עומד פה שעה רצופה. זה הוא בן אדם עז. יש שהנני מפחד לבוא, אם לא אוכל לתת לו חמשה קרייצער דמי נעילה.

– ומה אתה עושה אז? שאל פרידריך.

– אז אני מתהלך עד הבקר, עד שפותחים את השער.

ופרידריך אחז את הכפתר וימשוך בעוז פעמים אחדות. אז נשמע שאין מאחורי השער. צעדים מתנהגים בכבדות, צלצלי מפתחות, ודרך הבקעים נראה אור. השער נפתח. השוער אחז מול פניהם את המנורה ויצעק:

– מי זה כה קורע את הפעמונים, מי? חלאַת היהודים?

והרוכל הצטדק במרך לב:

– לא אני עשיתי זאת, אך האדון הזה!

והשוער גדף: עזות כזאת!...

– כרגע דום! קרא אליו פרידריך בקול נגיד ומצוה, וישלך לרגליו מטבעת כסף.

כשמוע השומר את צלצל הכסף נכנע, ויאמר:

– לא כונתי אל כבוד מעלתך. אך היהודים האלה!

– דום – שנה פרידריך – והאר לי דרך המדרגות!

השוער השתחוה, וירם את מטבעת הכסף: כתר שלם. זה הוא, בל"ס, אדון גדול.

– מעוני במכפלה החמישית, אדון רב החסד – אמר הרוכל – ואולי ישאילנו האדון השוער חתיכת נר.

– לליטוואק לא אשאיל דבר, קרא זה, אך אם כבוד מעלתך חפץ בחתיכת נר...

ויוצא את הנר מן המנורה ויתננה לפרידריך, ואז נעלם הלך ונהם. ופרידריך עלה עם ליטוואק ודוד במדרגות העולות אל המכפלה החמישית.

ובאשרם כי לקחו נר, יען כי לילה הקיפם מסביב. גם בחדר בעל חלון אחד, אשר היה בו המעון, לא נראה אף נר, אף כי האשה, שהיה לה משכב ערוך על מצע תבן, ישבה ערה... פרידריך ראה באפלה הבהירה של אור הנר, כי לא היו כל כלי בית בחדר, לא כסא ולא שלחן ולא מלתחה. על קרש החלון עמד לנינים אחדים וקדרות שבורות. מראה העוני הנורא מכל מורא. האשה אחזה ילדה קטנה ומיללת על חָזֶהָ הרפה, ותבט אל הבאים בחדרה:

– מי זה, חיים? אנקה בפחד.

– אדון טוב – הרגיע אותה אישה.

ודוד נגש אליה: אֵם, הא לחם, ויתן לה לחם.

ותשבור את הלחם ותבצע פרוסה ביגיעה ותגישנה אל פיו. היא היתה דלה ורזה ונחלאה מאד, אך על הפנים אשר עששו, עוד נכרו עקבות יופי שעבר.

– פה אנו שוכנים, אמר חיים ליטוואק בצחוק מר – אבל אין אני יודע אם עוד מחרתים יהיה המעון הזה לנו. כבר הודיעו לנו, כי עלינו לצאת.

והאשה נאנחה. דוד ישב אצלה על התבן וידבק אליה.

– וכמה דרוש לך, למען תוכל להותר פה? – שאל פרידריך.

– שלשה זהובים, באר ליטוואק – זהב וחצי שכר דירה, והשאר גברת הבית נושה בי. מאין אקח שלשה זהובים עד מחרתים? ואז נשכוב עם הילדים בשוק...

– שלשה זהובים – יללה האשה בדומיה ובלי תוחלת.

פרידריך שלח ידו אל צלחתו. שמנה זהובים היו בכיסו, ויתנם אל הרוכל.

– אֵל צדיק! האפשר הדבר? – קרא חיים, ודמעות נזלו על לחייו – שמנה זהובים! רבקה! דוד! האֵל עזר לנו! יהי שמו מבורך!

גם האשה רבקה היתה כמוכת שממון. היא קמה ותכרע על ברכיה ותזחל אל הפודה והמציל. בזרועה הימנית אחזה את העולל הישן בטפוחיו, ובשמאלה תפשה את כף יד פרידריך, למען נשקה.

הוא נער את כפו מהנשיקה וַיֵחָלֵץ מקבל את הברכות:

– אל נא תעשו מעשים זרים כאלה! לי הזהובים האחדים האלה הם לא-דבר – אם יש לי או אין לי. דוד יאיר נא לי ברדתי.

האשה נפלה על משכבה ותגעה בבכיה מרוב שמחה. חיים ליטוואק החל ללחוש תפלת עברית. פרידריך יצא בלוית דוד. כאשר היו במכפלה השניה, עמד דוד, ובידו הרים את הנר, ויאמר:

– האלהים יַעֲשֵׂנִי לאיש חזק. אז אשלם לך.

לב פרידריך פג מן הקול ומן המלים האלה ששמע פתאום מפי הנער הקטן. דבר-מה אמיץ וּמְבֻכָּר מאד היה בו.

– כמה מספר שנותיך? שְׁאָלָהוּ.

– אדמה, כי עשר, ענה דוד.

– ומה אתה חפץ להיות?

– הנני חפץ ללמוד, ללמוד הרבה מאד.

בלי משים התאנח פרידריך – ואם חושב אתה, כי זה מספיק?

– כן! השיב דוד – שמעתי, כי מי שלמד, נעשה חזק וחפשי. האל יעזור לי, שאוּכל ללמוד. אז אלך עם אבותי ועם מרים לארץ ישראל.

– לפלשתינא? שאל פרידריך כשתומם – ומה תעשה שם?

– זאת הוא ארצנו, שם נהיה מאושרים.

הנער היהודי העני לא נראה בדמות מעירה צחוק אף במאומה, בהציעוֹ את שטת עתידותיו בשתי מלים ברורות וחזקות. ופרידריך זכר את בלוי ואת גרין שהקדיחו את תבשילי בדיחותיהם על הציונות. ודוד הוסיף:

– וכאשר יהיה לי לשלם לך, ושלמתי.

– הן לא לך נתתי את הכסף, כי אם לאביך – העיר פרידריך בצחוק קל.

– מה שנותנים לאבי, נותנים גם לי... אנכי אשלם, גם הטוב, גם הרע...

דוד אמר זאת באמץ, ויעגל את אגרופו מול פתח חדר השוער, ששמה הגיעו עתה.

ופרידריך שם את ידו על ראש הנער:

– יושיעך אלהי אבותינו!

וישתומם בעצמו על דבריו אחרי אשר יצאו מפיו. מימי ילדותו, מאז היה הולך עם אביו אל היכל התפלה, לא ידע פרידריך דבר על אדות "אלהי אבותינו". אך הפגישה הנפלאה הזאת עוררה בקרבו את הישן ואת הנשכח, ובמשך רגעים חש געגועים חזקים אל האמונה הנמרצה של ימי העלומים, אשר אז היו לו שיח ושיג בתפלות עם אלהי האבות.

השוער בא בכבדות. ופרידריך אמר לו:

– מהיום והלאה אל תעיז לנגוע לרעה באנשים עניים אלה – ואם לא, אז אני אָדוֹן עמך. ההבינות?

ואחרי אשר למלים האלה נלותה עוד הפעם נדבה, הסתפק הגס ללחוש: "הנני מנשק את כף ידיך, אדון רב החסד!".

ופרידריך הושיט לדוד את ידו ויצא החוצה.


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו