קטגוריה:שמות לב ל

• משה שמע מה' מה העם עשה, ירד מההר, הפסיק את המסיבה שהיתה בעיצומה לפני שהאנשים קמו לצחק, שבר את הלוחות, שרף את המסכה, טחן אותה לאבק, פיזר על המים, השקה את העם, חקר את אהרון. סביר שזה היה יום אחד.
• למחרת בבוקר, או עוד באותו היום, משה קרא: "מִי לַיהוָה אֵלָי", שבט לוי באו, משה אירגן מליציה ושלח אותם להרוג את המורדים, אנשיו הרגו כשלושת אלפים גברים, חזרו והתקהלו סביב משה כדי שהוא יברך אותם. כך נגמר היום הזה.
• למחרת משה מודיע לעם שהוא עוזב אותם כדי לבקש מה' לא לפגוע בהם על החטא שהם עשו.

"אַתֶּם" - כאחד, כל העם ביחד: כל אלה שתרמו זהב, שלא מנעו ולא הפרידו את עצמם מהחג והמשתה, שלא באו לקריאתו: "מִי לַיהוָה אֵלָי", שלא נתפסו ונשארו בחיים.
משה לא פרט את אשמתו של כל איש ואיש. למעשה משה לא ידע מה כל אחד עשה, לכן הוא מדבר בצורה כללית, וה' יודע את חטאו של כל אחד.
סביר שמאות אלפים לא תרמו זהב, לא בקשו מנהיג חדש, לא השתתפו בהשתוללות, לא חשבו שהמסכה היא ה', ולא חטאו.

אולם כפי שראינו בסיפור סדום, צדיק הוא אדם הפועל למנוע רשע. אדם שלא השתתף ברשע אינו חוטא אבל גם אינו צדיק, ובסדום אדם שלא ניסה למנוע את הרשע, ונהנה מפירות הרשע סבל ביחד עם הרשעים.

משה רצה להתרחק מהעם ולהרגע.
משה ידע שקיימת סכנה ששארית המורדים יתאוששו וימרדו מחדש.
משה הודיע לעם את מטרת יציאתו כדי שהם יחכו בסבלנות. משה לא אמר כמה זמן יקח לו לדבר עם ה'. אולם היה סביר שזה לא יקח יותר ממספר ימים. חז"ל אומרים שזה לקח 40 יום.

• משה לא הורה מי יהיה המנהיג בהעדרו. אולי זה היה ברור שאהרון וחור ימשיכו בתפקידם (שמות כד יד), או שמפקד המליציה ימשיך בתפקידו.
• משה לא הורה לעם להתאבל, לצום ולבקש רחמים על עצמם. אפשרי שהעם עשה את זה באופן טבעי.
• משה לא חשש שהם יברחו ויתפזרו. סביר שהעמלקים שנלחמו בבני ישראל רק לפני זמן קצר (שמות יז ח) נשארו באזור, לזנב בנחשלים, והעם פחד לצאת מהמחנה.
• משה לא לקח את יהושע בן נון, שר הצבא, כך שלפחות הצבא שמר על הסדר במחנה.

איך משה חשב שהוא לבדו יכול לכפר על חטאת העם. משה עלה להתווכח עם ה' ולנסות לשכנע את ה' לא לפגוע בעם, כי ה' אמר לו: "הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב י).

למשה היה כיומים זמן לחשוב מה להגיד לה'. משה הרג את המורדים שניסו לפגוע בתוכניתו של ה'. לבטח חוטאים רבים אחרים נשארו במחנה אבל הם לא יעיזו למרוד בשנית, הן הם הבינו שה' ומשה הסתכלו עליהם מההר.

בכל אופן, לאחר יומים של חשיבה, משה לא הביא טענות חדשות אלא הודה שהוא ראה בעייניו שהעם חטא, והזהיר את ה': "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב לב), וכך כולנו נמות ותצטרך להתחיל את בנית העם שלך מחדש. משה חשב שה' לא יכול להכריח אותו, למרות שליונה ה' לא וויתר (יונה ב י).

ה' הגיב בצורה עקיפה לדברי משה, והודיע לו את פסק הדין: " מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות לב לג).

החוק הזה קיים ושריר עד היום הזה. כל חוטא נמחה מספרו של ה', ואפשרי שהוא וזרעו נמחקים מעם ישראל.