ביאור:שמות לב יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

שמות לב יד: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."



וַיִּנָּחֶם יְהוָה[עריכה]

"וַיִּנָּחֶם" - העניק עידוד וחיזוק, שיכך את הצער. (מילוג) במקרה שלנו הפרוש המתאים הוא שה' וויתר, עזב, סלח, העביר.

משה גמר לבקש מה' לא להרוג את כל העם כי זאת תהיה בושה לה'. משה לא סרב ולא הסכים שה' יעשה ממנו גוי גדול.
לבטח משה חיכה לשמוע את תשובת ה', ולאחר זמן משה הבין שה' לא יענה לו.
משה ידע שה' כועס מאוד, ואיים על בני ישראל בכליה, ככתוב: "וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב י), אבל משה לא ידע מה ה' החליט.

העורך כתב את הפסוק הזה, בגוף שלישי, מה ה' החליט. מלבד מה שקרה בהמשך, אין הוכחה מה באמת ה' חשב, ושה' הסכים "לנחם" ולסלוח לעם. אין לפסוק הזה בסיס עובדתי מתי בדיוק ה' ׳ניחם׳ על עמו. בכלל לא ברור שה' התכוון להרוג את כל בני ישראל, ואיך יבוא המוות הזה. כך גם היה לאדם וחוה, שמתו בסוף חייהם, ולא מתו מיד לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת.

לא נאמר שה' אמר זאת למשה. ה' לא ענה למשה, ולא הוסיף דברים. ה' לא סטר את דברי משה ולא הודיע את תוכניתו. ה' פשוט שתק. ה' אפילו לא אמר למשה מה לעשות, ומשה קם על דעת עצמו, לקח את הלוחות שה' כתב וירד לעמו. משה הבין שאין לו מה להוסיף לה'.

אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת[עריכה]

מקובל ש'דבר אלוהים' זאת פקודה מוחלטת, ככתוב: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ א) ואלו הם עשרת הדברות.

אולם כאן העורך מדגיש שה' רק "דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת" בעתיד. ה' לא הצהיר ונשבע שהוא יעשה כך, או פקד על משה לעשות משהו. ה' רק 'אמר' או שקל בקול רם, כדי לראות את תגובת משה, ואין זה מחייב שה' באמת התכוון לעשות זאת בלי קשר לתגובת משה והעם.

כאשר משה ירד, יהושע משרתו, שחיכה לו בעליה להר,(שמות כד יג) אמר לו: "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה" (שמות לב יז), אבל משה תיקן ואמר: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמות לב יח). מזה משה הבין שה' לא הרג את העם, אבל היתה אפשרות שה' היה בתהליך של הריגה. רק כאשר משה התקרב וראה את העם חוגג (שמות לב יט) הוא ידע והבין את גודל החטא, ושה' לא הביא על בני ישראל כליה מידית.