ביאור:שמות לב כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

שמות לב כד: "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה."



לְמִי זָהָב[עריכה]

במקור אהרון אמר לאנשים: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְהָבִיאוּ אֵלָי" (ביאור:שמות לב ב).
במקור אהרון הדגיש שהוא רוצה רק "נזמי זהב" ולא כל זהב אחר. בצורה זו רק למי שהיה נזם של זהב היה יכול להביא. זהב היה יקר מאוד, ולכן לרוב העם לא היה נזמי זהב וכך דבריו של אהרון הם אמת שהוא ביקש שרק מי שיש לו זהב, יביא.

רואים כאן צדק חברתי. אהרון הפריד את העם לעשירים בעלי זהב, ופחות עשירים שאין להם זהב. בצורה זו אלה שלא תרמו לעשית החפץ אינם אחראים לתקלה שקרתה. העניים הצטרפו לחטא כאשר הם רקדו לפני עגל המסכה, אבל את זה אהרון לא יכול להכחיש ולכן הוא לא מדבר על זה בכלל. משה היה יכול בקלות לזהות מי ביקש ותרם זהב.

הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי[עריכה]

העם לא בקש לעשות עגל, וכאשר אהרון בקש זהב הם לא ידעו מה המטרה. אולי אהרון רצה לעשות כלים למשכן לשרת את ה'. עד השלב הזה אף אחד לא חטא.

וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה[עריכה]

במקור נאמר: "יָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (ביאור:שמות לב ד), ורואים שאהרון השקיע עבודת חריטה כדי ליצור את המסכה, והמסכה לא יצאה מעצמה, כאילו שה' עשה זאת. בכל אופן כל אדם שיצר חפץ, אפילו אם הוא אומן מקצועי, לא יודע איך החפץ יראה. לכן אמנים גדולים מתאמנים וחוזרים עד שיוצא להם החפץ כרצונם. בהמשך ה' ממנה את "בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי" (שמות לה ל) להיות אומן מקצועי, ולא ממנה את אהרון, חסר הכשרון. כאן לא נאמר שאהרון התיך מחדש את הזהב וחרט מחדש. כנראה אהרון עשה מסכה עם פנים, ויצא לו פרצוף מעוות שנראה כמו עגל. ואהרון השתמש במה שיצא לו.

וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ[עריכה]

בקטע הזה רואים את התנהגותו של ה'. ה' היה יכול למנוע מאהרון לעשות את המסכה. אולם ה' לא עושה זאת. ה' לא מונע מבני ישראל לעשות את הרע. ה' נותן להם לבנות פסלים ובמות אבל לאחר המעשה ה' מעניש אותם בדרכו שלו, ככתוב: "וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב לד).

סיכום[עריכה]

אהרון גמר את דברי ההצטדקות שלו. משה לא ענה ולא הגיב לדבריו.
לפי המשך מעשיו של משה, ניתן להבין שמשה קיבל את טענותיו של אהרון, ולא מצא את אהרון אשם, ולא מצא את כל העם אשם. משה הבין שרק קבוצה קטנה של אנשים חגגה לפסל במטרה להחליף את המנהיג ולהחליף את אדוני, ורק הם חטאו.

בכל הסיפור שמות החוטאים לא מוזכרים. ה' אמר: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות לב לג), ואכן החוטאים נמחקו מהספר ושמם לא מופיע. אולם בגלל ששמם לא מופיע, כל אדם מבני ישראל יכול להיות מבניהם של החוטאים, וכך אנו כולנו נושאים את האשמה עלינו, לו היינו שם אולי גם אנו הינו חוטאים.