לדלג לתוכן

מלבי"ם על שמות לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א) "וירא העם כי בושש משה". כבר האריכו בזה חכמי קדם למצוא למוד זכות על ישראל אשר היו לשמצה בקמיהם, ואשר גם בעינינו יפלא איך אחר שראו בעיניהם את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לעיניהם, ואחרי שמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש לא תעשה לך פסל וכל תמונה, השחיתו התעיבו מעלליהם וישתחוו לתבנית שור אוכל עשב, ויאמר הכוזרי כי באשר כל העו"ג בעת ההיא היו עובדים צורות, וגם ישראל בצאתם ממצרים הלך ה' לפניהם בעמוד אש וענן והיו משתחוים נכחו לאלהים, וכאשר עלה משה להר הבטיחם להביא לוחות האבנים ולעשות ארון הברית ששם ישכין ה' שכינתו בתוכם והם יקבילו נגדו לאלהים בעבודתם לאלהים, וכאשר בושש משה לבא ולא לקח עמו צדה וחשבו כי איננו, התקבצו ההמון מהם לבקש צורה מוחשת יכונו נגדה לאלהים כמו שאנו עושים גם היום בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ האלהים מבלי טבע או רצון אדם, כמו שאנו אומרים שה' שוכן שמים והשמים מכון כסאו, ובכ"ז לא שכחו אל מוציאם ממצרים והיה רק מרי בקצת מצותיו וכו', וכ"כ הראב"ע שמ"ש קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה כמו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, וחז"ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכוונתם כי התבאר אצלי בפירוש מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל, ובמרכבה השניה ראה תמורתו צורת כרוב ובארתי שם כי יחזקאל ראה את החיות נושאי המרכבה שלפעמים ילכו ברגליהם, ופעמים יעופו בכנפיהם, והיינו שבעת ינהגו את האופנים שהם המערכת ע"פ הסדר הטבעי זה יקרא הליכה, ואז יקראו בשם חיות, כמו שהחיה אין לה בחירה במעשיה, רק תנועתה הוא לפי הטבע המוטבע בה, כן הנהגת הטבע היא מוכרחת לפי חקות שמים בלא בחירה וחפשיית. אבל בעת ינהיגו את האופנים למעלה מן הטבע לפי ההשגחה והנס ולפי השכר והמעשה, אז יתרוממו למעלה וירומו האופנים עמהם וזה נקרא עפיפה, ואז יתראו ידי אדם תחת כנפיהם כי אז יפעלו ברצון ובחירה, כאדם שמעשיו בחיריים לפי השכל, ואז יקראו בשם כרובים, שהכרוב יש לו פני אדם, ור"ל כנפים לעוף למעלה ולהתרומם מעל הארץ, ושם בארנו שבעת יעופו החיות בכנפיהם שהוא בעת ינהגו לפי הנס וההשגחה למעלה מן הטבע, ימשכו שפעם מן העולם שלמעלה מהם שהוא עולם הכסא, ואז כנפיהם ישרות לקבל השפע דרך הרקיע שעל ראשי החיות מן עולם הכסא, שראהו יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכבר בארנו בפרשת משפטים, שהיה הבדל בהשגה [בעת עלו הזקנים להר עם משה] בין הזקנים ובין יתר אצילי בני ישראל, שהזקנים ראו את אלהי ישראל, היינו שהשיגו את ההנהגה שמנהיג מצד שהוא אלהי ישראל, שמנהיג בדרך השגחה נסיית, והנהגה זו נמשכת מעולם הכסא, לפי המעשה והגמול והעונש, שלכן ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, נמצא ראו את המרכבה כמו שהיא מושפעת מעולם הכסא כמו שראה ישעיה שרפים עומדים ממעל לו, אבל יתר אצילי בני ישראל לא הגיעו להשגה זאת רק ראו את האלהים דהיינו שהשיגו אותו כפי שהוא מנהיג ההנהגה הכללית שאז נקרא אלהים סתם, לפ"ז אהרן והזקנים ראו החיות בצורת כרובים, שצורה זו יש לה בעת העפיפה שהיא ההנהגה הנסיית, ותחת פני שור ראו פני כרוב, אבל אצילי בני ישראל שלמטה מהם במדרגה ראו פני שור מהשמאל, וכבר ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה', רק היה עתיד להביא צורת הכרובים שתחת כנפיהם שכן ה' בקדש הקדשים, וה' הזהיר לא תעשון אתי אלהי כסף שמפרש במכילתא שהוא אזהרה שלא יעשו הכרובים מכסף רק מזהב, וזה כבר הודיע משה לישראל וידעו שיביא צורה מזהב שעליו ישכון כבוד ה', והזקנים לפי השגתם השיגו האמת שיהיו צורת כרובים, שזה מורה על ההנהגה שינהיג מצד שהוא אלהי ישראל בדרך הנסים והפלאות, וההמונים שראו המרכבה בשפל המדרגה שנראית בצורת חיות ראו פני שור מהשמאל, ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים, וההמונים שעשו תחת זה צורת שור שזה מציין ההנהגה בעת יונהגו לפי המערכת ככל הגוים, והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת, ובזה נבא אל הבאור, שהכתוב יציע ענין המעשה באופן שיקל החטא ולא יפליא אותנו כל כך על עם ה', א) הסבה היה כי בושש משה לרדת מן ההר, והוא נפרד מאתם על מנת לשוב וכבר עברו מ"ם יום ולא לקח עמו לחם ומים, וחשבו שא"א שיתקיים בלי מזון מ"ם יום, ושהגוף יצטרך מזון להשלים הניתך, וע"כ הגם שהאמינו במשה שאמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, בכ"ז חשבו ששב נפש משה נפרדת מחומר ונעשה בגופו כמו בגוף חנוך ואליהו, שנשאר ביסוד האש והתפרדו חלקיו, והוא התעלה להיות מלאך ושכל מופשט מחומר עד שלא יראו אותו עוד בעין בשר, והם צריכים מנהיג שיראוהו, וכמו שהיה עד הנה שהגם שמשה היה איש האלהים, שפנימותו היה אלהות וה' שכן בו, והיה מופשט מגופו, בכ"ז התראה אליהם בצורת נפש אלהית חונה בגויה ובאופן זה הוציאם ממצרים, וצריכים עתה מנהיג מוחש שיעמוד במקומו שיראוהו בעיניהם וימצא עמהם בין עדתם במחנה, ב) ויקהל העם על אהרן, שבכ"ז לא יצא הדבר מחכמי העדה ואציליה רק מן העם ההמונים שעז"א ויקהל, שמבואר אצלנו שיש הבדל בין קהל ובין עדה ובין מקהיל ובין מיעד, שעדה נקראו בעת שזקניהם בראשיהם, וקהל ומקהיל הוא בעת רגשת ההמון, שהם נקהלים לא מתועדים, ועז"א העם ר"ל מה שראו והורע בעיניהם בשישת משה וכן הקהלה על אהרן יצא מן העם ההמונים, וחז"ל אמרו שהיה עקרו מן הערב רב כמו שיתבאר (בפרשה ז'), ובאשר רצו מנהיג שילך לפניהם, ובתחלה בעת המסע הלך לפניהם ה' בעמוד אש וענן והיה הכבוד מוחש ע"י האש והענן, ועתה שעמדו במק"א היה הענן והאש בראש ההר וחשבו שלא ינהיגם עוד בעת המסע, ורצו מנהיג אחר, רצו לעשות בדרך החכמה כעין טלמס שבו ישכון ה', וידוע שענני הכבוד היו בזכות אהרן, לפ"ז הכבוד שהתלבש בצורה מוחשת היה בכחו של אהרן, לכן נקהלו לתכלית זה על אהרן. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, בארו בפירוש שאינם רוצים אלהים לעבדו, שע"ז לא היה להם לומר כי זה משה האיש וכו', רק רוצים מנהיג שינהיגם כמו שמשה היה מנהיג אותם וה' ישכין שכינתו ואלהותו עליו כמו ששכן על משה בעודו מלובש בגויה, ובארו הטעם כי זה משה האיש, ר"ל הגם שברור בעיניהם שמשה הרוחני והאלהי עדיין חי ונמצא אתם כמו שהבטיחם שישוב אליהם, אבל משה האיש, ר"ל משה הגשמיי, ר"ל גופו שהיה האלהות מלובש בו, שזה העלנו מארץ מצרים שאז היה מלובש בגויה ודבר אתם פנים אל פנים לשפטם ולהנהיגם לא ידענו מה היה לו, כי א"א שחלק האישיית והחמריית שלו יתקיים זמן רב כזה בלא מזון והם צריכים מנהיג מלובש בגויה:

(ב) "ויאמר אליהם אהרן". ובאשר ידע אהרן כי משה ישוב אליהם בגוף ונפש, ורצה שימשך הדבר עד שבתוך כך יבא משה, אמר אליהם שאל טלמס זה צריך דוקא זהב ודוקא נזמי האזן שחביבים עליהם. שע"י שיתנו הנאהב והיקר בעיניהם תחול עליו ענין הרוחני, וחשב שע"י שהנשים ובניהם לא יתרצו לתת נזמי אזניהם ימשך הדבר ויתבטל עד יבא משה, וגם רמז להם דברי מוסר באשר שמעו בסיני שלא יהיה להם פסל וכל תמונה, וקבלו עליהם דברי ה' וזה עדי אזניהם, כמ"ש (משלי כה) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, ועתה הגם שהם רוצים לפרק תכשיט אזניהם ולחלל ברית ה' עדיין נשיהם ובניהם נזמיהם באזניהם, ולא הסירו את עדים מהר חורב, וצריך שהם ג"כ יסכימו ע"ז, ובאמת לא רצו הנשים לסור מעל ה' ולהסיר תכשיט אזניהם רק,

(ג) "ויתפרקו נזמי הזהב אשר באזניהם". ובנמשל שהסירו ג"כ עדי אזניהם מ"ש נעשה ונשמע:

(ד) "ויקח מידם ויצר אותו בחרט". אחר שראה שמהרו להביא לקח מידם כדי שיעכב המעשה בכל מה שיוכל, וכבר בארנו באה"ש (כלל טז) שהעשיה תפול בין ע"מ שנעשה בעצמו בין ע"מ שנעשה בפקודתו, כמו לא תעשה לך פסל שאין הבדל בין אם עושה בעצמו או עושה ע"י אומן, וכן מ"ש ויעשהו עגל אין הפי' שעשה בידו רק שנעשה בסבתו כמ"ש על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, ומבואר בדחז"ל כי בין הערב רב שעלו עמם היו חרטומים ומכשפים והם עשו את העגל, ונראה שחרט הוא מענין חרטום, וכבר בארתי מ"ש (ישעיה ח') וכתוב עליו בחרט אנוש היינו בכתב חרטום, שהיו כותבים על ידי ציורים ותמונות של חיות ועופות ואילנות, ומלת ויצר הוא מענין צורה ומלת אותו פי' אות שלו [כמש"פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ (ירמיה כ') ה' אות שלי] ור"ל שאהרן מסר לחרטומים שהיו שם שיודעים לצייר צורות מורים על ענינים סימנים שיציירו האות והסימן שרצה לצייר, ואהרן רצה לצייר צורת כרוב, שהיא הצורה שראה במרכבה ושישכון במשכן על ארון העדות, ונסה לצייר אות וסימן שהיה בידו בעת המחזה על ידי חרט, והחרט שהם חרטומי מצרים עשו אותו עגל מסכה, וציירו צורת שור כפי שחזו אצילי בני ישראל בעת השגת המרכבה, וכמ"ש במדרש שגנבו דמות שור מהמרכבה, ויאמרו והחרטומים עם הערב רב אמרו אל ישראל אלה אלהיך ישראל, ר"ל בצורה זאת שוכן אלהי ישראל, אשר העלוך, ובכ"ז לא אמרו שהעגל הוא האלוה רק שהוא הטלמס והדמות שהאלהות שוכן בו, כמו ששכן אח"כ בין הכרובים, ויתכן ג"כ שהחרטום הוא כוון בעצם לצורת שור שהיו עובדים במצרים, אבל לישראל אמרו, שאל מוציאם ממצרים שוכן בצורה זאת והוא ינהיג אותם תחת משה בכבוד שוכן בגויה:

(ה) "וירא אהרן". כשראה שנעשה המכשול על ידו בקש לתקן זאת ובנה מזבח לה' ויקרא ויכריז שהחג יהיה מחר לא היום, ולא לע"ז רק לה', ובזה רצה לתקן שלא ישתפו ש"ש וד"א רק חג לה' וגם לדחותו ליום המחרת שידע שמחר ירד משה מן ההר:

(ו) "וישכימו". אבל הם השכימו ממחרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועי"כ ויקומו לצחק, כפי מנהג המצריים בעבודת השור שהיו עושים צחוק ומחולות:

(ז) "וידבר ה'". ואח"כ אמר ויאמר ה' אל משה, כי ענין משה עם ישראל יושקף בב' בחינות, בצד אחד יושקף שעקר שליחות משה וכל האותות אשר עשה ה' עמו ומדרגת נבואתו הכל היה לצורך ישראל ולהוציא שלמותם, ולפ"ז אחר שלא הושג התכלית אשר בעבורו ניתן לו הגדולה הזאת מצריך הוא לרדת מגדולתו, וכמ"ש חז"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ובהשקף זה היה הדבור הראשון שהוא דבור קשה למשה, שעז"א וידבר ה' אל משה לך רד מגדולתך, [כי על ירידתו מן ההר די בלשון לך לבד כמ"ש (שמות י"ט י') לך אל העם, או בלשון רד לבד כמו שם (פסוק כ"א) רד העד בעם, ומש"ש (פסוק כ"ד) לך רד, שמשה לא רצה לרדת והוכפל הדבור בלשון כפול], אבל בצד אחר יושקף שאחר שכבר זכה משה למעלות אלה וגם מצא חן בעיני ה' וזכות גדול, אין ראוי להורידו אחר שלא פשע בדבר, וזה כמ"ש ישעיה (מט) ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה' וכו', עיי"ש בפירושי, ובצד זה באה אליו אמירה שניה שהודיעו שהוא ישאר במעלתו ועוד יתעלה שעז"א (בפרשה ט') ויאמר ה' אמירה רכה, ופה אמר לך רד, אחר כי שחת עמך אשר העלית ממצרים, ולא הושג התכלית שבעבורה היה כל ענין יציאת מצרים וכל הגדולות והנוראות, ואמר שחת עמך, ולא מצאנו בשום מקום שקרא את ישראל בשם עם משה רק במעשה העגל, מזה מבואר כחז"ל שעקר החוטאים מעשה העגל היו הע"ר והם לא נקראו עם ה', וה' לא הסכים שיצאו עם ישראל ממצרים רק משה לקחם בחשבו לקרבם אל הקדושה, ועז"א אשר העלית מארץ מצרים, ואמר שחת בבנין פיעל שהם השחיתו את ישראל, והם השחיתו כל הענין של יציאת מצרים שהוא להיותם עם ה' לא עובדי אלילים:

(ח) "סרו". ואם היו עומדים עכ"פ בצדקתם ימים מספר ונכשלו אחר זה היה מועיל להם זכות הקודם, והיה למוד זכות עליהם שברבות הימים שכחו אל מושיעם, אבל הם "סרו" מהר, כמ"ש (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו, ובאר שלא תאמר שעברו על דבר קטן, שעמך שהוא הע"ר עשו להם היינו לישראל עגל מסכה, והע"ר ומקצת ההמון השתחוו לו, וחטאו במחשבה, עשו עגל, ובפועל וישתחוו לו, ובדבור ויאמרו אלה אלהיך, והגם שהחטא יצא מן הע"ר, אחר שישראל לא מיחו בידם הקולר תלוי בצואר כולם:

(ט) "ויאמר ה'". עתה באה לו אמירה אחרת רכה בהשקף על זכות משה מצד עצמו, ואמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא, וזה כולל: א) שא"א שאניחם ואתה תעסוק עוד עמהם להחזירם בתשובה ושיהיו גוי לפני, כי הוא עם קשה ערף בלתי נכנעים ולא אפשר לתקנם, זאת שנית, שמצד זה בעצמו אין עליך אשם במה שלא נהגת אותם על דרך ה', כי אתה עשית כל אשר ביכלתך וא"א לקפח שכרך, כי החסרון הוא מצדם לא מצדך, ולכן,

(י) "ועתה הניחה לי". הגם שאני ארך אפים לרשעים שמא יחזרו בתשובה, אין תקוה לזה כי הם עם קשה ערף ולא ייטיבו מעשיהם, u1493 ולכן הניחה לי שלא תתפלל בעדם, ועתה יחר אפי ולא אהיה ארך אפים, אבל בל תאמר לריק יגעתי, כי אעשה אותך לגוי גדול ושכרך לא יקופח:

(יא) "ויחל משה". אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר הניחה לי, וראה שהוא יש לו זכות לפני ה' שעז"א ה' אלהיו, שמורה שהוא מאוהבי ה' שיחד שכינתו עליו, לכן חלה פני ה' להשיב חמתו מהשחית, וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חל פני ה' היינו להשיב חמה, ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך, ר"ל אחר שאמרת שחת עמך, שעמי שהם הע"ר שחתו, לא עמך ה' שהם ישראל, א"כ למה יחרה אפך בעמך שהם ישראל שהם מוסתים ומוטעים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים ששם מקום עבודת אלילים והוצאתם בכח גדול כי גם הם היו שם עע"ז, ואיך תבקש מהם שבימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע שעשית בזה היה לשתי תכליות:

א) לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב) לפרסם שמך בין האומות כמ"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך, וידעתם כי אני ה', וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה א"א שיבטלם על נקלה ודבר קטן, ועתה, א) למה יחרה אפך בעמך, ותבטל מה שהוצאת אותם ממצרים, ב) שהתכלית השני להגדיל שמך בין העמים, הלא עתה לא לבד שלא יושג התכלית רק יהיה בהפוך חלול השם, כי,

(יב) "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם". שכבר בארנו שהמצריים היו מאמינים שיש פועל טוב ופועל רע, וחשבו שאל מוציאם ממצרים הוא הפועל רע ומוציאם לרעתם כמ"ש ראו כי רעה נגד פניכם, ושהוא ברעתו הכה ג"כ את המצרים מצד שפועל רע, רק כ"ז שרואים שהציל את ישראל ומוליכם ברחמים, ראו כי אל אחד עושה שלום ובורא רע, ועתה יאמרו ברעה הוציאם, ומה שלא הרגם במצרים, מפני שרצה להרוג אותם בהרים שלא ימצאו אף מקום קברות כמ"ש המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, ולכלותם מעל פני האדמה, כי בישוב אי אפשר שלא ישאר מהם פליטה, וא"כ כל מה שפעלת היה לבלי תכלית, וע"כ נגד מ"ש למה ה' יחרה אפך בעמך אמר שוב מחרון אפך, ונגד מ"ש למה יאמרו ברעה הוציאם אמר והנחם על הרעה לעמך:

(יג) "זכר". ועל מ"ש ואעשה אותך לגוי גדול השיב הלא יצוייר שגם בני יחטאו, וכמ"ש במדרש אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד כסא של רגל אחד, הלא הם יש להם זכות ג' אבות שהיו עבדיך, וגם שצריך שתזכור להאבות את השבועה אשר נשבעת להם, אם תשכח את השבועה לבנים החוטאים, צריך אתה לזכרה להאבות שלא חטאו, [זכר נקשר תמיד עם את וזכר שאחריו למ"ד הוא אם זוכר לו איזה דבר זכות או חובה, שזכירת האבות עצמם היה צ"ל זכור את אברהם] ובפרט שהשבועה היה בך בשמך הגדול, ותדבר אליהם בעת השבועה ב' דברים: א) ארבה את זרעכם ככוכבי השמים שהם קיימים באיש, ב) לתת להם את הארץ ולא לפי שעה, רק ונחלו לעולם, ואם תבטל עתה השבועה לג' אבות איך תקיים הבטחה לי איש אחד:

(יד) "וינחם ה'". שלא יעשה כליה תכף, ובאר שלא נחם רק על הרעה שדבר לעשות לעמו, אבל עם משה שהם הע"ר נגפו במגפה, וגם אמר שרק u1506 על הרעה שדבר לעשות לעמו נחם אבל על הטובה שדבר לעשות למשה לא נחם, כמ"ש חז"ל ברכות (דף ז') כל מדה טובה שיצאה מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר בו ממשה וכו':

(טו) "ויפן וירד". שתכף שפנה ירד בנס כמ"ש התוה"מ (ויקרא סימן א'), שלכן כתיב "ויפן וירד" שצ"ל ויפן משה וירד, ושני לוחות העדות בידו, שכ"ז שלא קרב אל מקום העגל היה עדיין ברשות משה ונתקיימו בכחו, לוחות כתובים התבאר למעלה (ל"א י"ח):

(יז) "וישמע". י"ל שמשה הגיד ליהושע מ"ש לו ה', וכאשר שמע קול תרועה שבמחנה שזה מורה לפעמים על מלחמה, אמר קול מלחמה במחנה, וזה סימן שיש מקנאים על מעשה העגל עד שעמדה מלחמה בין שני הכתות:

(יח) "ויאמר משה". אם היה הקול קול מלחמה היה צריך להשמע שני מיני קולות קול של המנצחים שמשמיעים קול גבורה ותרועת נצחון, וקול של המנוצחים שמשמיעים קול שבר ויללה שהוא ענות חלושה, ואין אחד משני אלה רק קול ענות וצעקה:

(יט) "ויהי". הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע"ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז"ל אמרו שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:

(כ) "ויקח". העסק הראשון שעסק היה לבטל הע"ז, שבזה שלא עמדו נגדו נגלה שרוב ישראל לא היה דעתם נוחה מזה, ולבל יאמרו שיש בו אלהות החזירו לארבעה יסודותיו הפשוטים, א) שרף אותו באש, וכבר בארו חכמי לב שנמצא בכמיאה אופן להפך הזהב שיהיה דק כעפר ע"י מלח טרטר"י עם גפרית, או נייטר"ו. ויטחן עד אשר דק, להשיבו ליסוד העפר, כי מכסין בעפרות זהב שדינו כעפר, ויזר על ידי הרוח על פני המים, הרי אש עפר רוח מים, וישק את בני ישראל לבדקן כסוטות כי ע"ז נמשלה לזנות, שישראל דומים כאשת איש, שהם מאורשים לה' והעבודה לאל אחר דומה כאשה מזנה תחת בעלה, ולכן אלה שלא היו בם עדים והתראה נבדקו בעפר העגל, ואלה שהיה עליהם עדים לא נבדקו כפי הדין שאם יש עד אחד שזנתה אינה שותה:

(כא) "מה עשה לך". פי' המפרש איזה אונס עשו לך שהוכרחת לעשות להם את העגל, וזה א"ל אחר שראה שלא עמדו נגדו כששרף את העגל עז"א לו למה לא מחית בם גם אתה, שהגם שלא היה מחוייב למסור א"ע למיתה, כי הוא עשהו לאחרים, ובפרט שאז לא נצטוו עדיין על ק"ה, בכ"ז הלא הבאת עליו חטאה גדולה והחטאת את הרבים, ומה אנסך לזה למה לא מחית בם:

(כב) "ויאמר אהרן". אהרן באהבתו את ישראל רצה ללמד זכות על בני ישראל ולקחת האשמה ע"ע שהוא אשם בדבר הזה, ואין עליהם פשע מאחר שראו שגדול העם וקדוש ה' עשה זאת חשבו שהוא מותר, ואמר: א) שכונת העם לא היה לע"ז רק שרצו לעשות טלמס שיהיה להם מנהיג במקום משה, ואמר הלא ידעת את העם ההמונים כי ברע הוא ר"ל שמעמדם רע, כי הם במדבר ציה, חסרים כל, וכל בטחונם היה על משה, שמלא כל מחסורם ועתה שחשבו שמשה מת בהר,

(כג) "אמרו לי עשה לנו אלהים לא לעבודה רק שילכו לפנינו". במקום משה שלא ידענו מה היה לו, הרי לא רצו לשם אלהות, רק כמו שמשה היה רק מנהיג ואמצעי בין ה' ובינם:

(כד) "ואומר". ואחר שהקטין גוף המעשה שלא היה לשם ע"ז, אמר שהוא סבב כל הדבר, כי הוא אמר להם למי זהב והם נתנו לו, ואשליכהו באש לא עשיתי בו שום מלאכת אומן רק השלכתיו באש, וע"י השטן נעשו בו דבר חוץ לטבע שיצא העגל הזה מעצמו, וע"כ בנקל טעו בו שיש בו ממש, אחר שהיה המעשה על ידי שאני השלכתיו באש, ואחר שראו שהוא ענין אלהי שיצא מעצמו מן האש מבלי אומנות כלל. מזה תראה שאהרן לא רצה להצדיק את עצמו, שהחרטומים הם עשו העגל שאז תגדל אשמת ישראל איך טעו בו אחר שראו שנעשה על ידי חרטומים וכשוף, וקבל ע"ע שהוא השליך באש ועי"כ טעו בו כי סמכו על אהרן שהוא נביא וקדוש ה':

(כה) "וירא משה". אמנם משה ידע האמת שלא ע"י אהרן נעשה רק כי פרוע העם, שהם פרועים מעצמם והם עשו את העגל לא אהרן, ומה שאהרן אמר כי פרעה אהרן שהוא החטיא אותם, זה הוא לשמצה בקמיהם מפני שירא שיהיו לשמצה ולחרפה בין קמיהם שיחרפו אותם ששמעו להע"ר והחרטומים, וע"כ להסיר מהם שמצה וחרפה אמר שהוא פרע אותם והן אינם אשמים בדבר כי הכהן המשיח חטא לאשמת העם והוא לבדו החייב בדבר לא הם, או יבואר שמץ מענין מעוט כמו שמץ מנהו (איוב ד') ר"ל להקטין החטא בקמיהם:

(כו) "ויעמד". וע"כ עמד להעניש את עובדי העגל, ועמד בשער המחנה היינו במקום ישיבת סנהדרין, שהשער מציין תמיד ישיבת השופטים שהיה דרכם לשבת בשער כנודע, ועת עלה משה אל ההר אמר אל הזקנים שבו לנו בזה, שיהיו קבועים לשפוט עד ישוב אליהם, וישבו בשער המחנה, וכן היו שערים ובתי דינים לכל שבט, שעז"א עברו ושובו משער לשער, ועמד משה בשער ששם ישבו קבוץ ע' זקנים ויאמר מי לה' אלי, לתת כח להשופטים להעניש את החוטאים:

(כז) "כה אמר ה'". מצד שהוא אלהי ישראל, שמצד u1494 זה אין ראוי לשתף עמו דבר אחר כי השגחתו מיוחדת עליהם ואין עמו אל נכר, ועי"כ זובח לאלהים יחרם, ואז לא נאמרו עדיין העונשים שעל ע"ז סוקלים והיה דינם כב"נ שמיתתו בסייף, ולכן אמר עברו ושובו משער לשער, שבכל שער ישבו ב"ד של אותו השבט וכ"א דן את בני שבטו, וצוה שהלוים יהיו השוטרים להקים פסק הב"ד, והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בב"ד ע"י עדים והתראה, והגיד להם שבני המשפחה מחוייבים לעשות נקם במשפחתם, כי הם הנענשים תחלה כמ"ש ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והם ערבים איש בעד אחיו, ואף בעד רעהו שאינו אחיו כיון שהוא רעהו וידידו, ואף בעד קרובו שא"ל ריעות והתחברות עמו חייב להרגו מצד שהוא קרובו שמצד זה הוא ערב בעדו ביותר:

(כט) "מלאו ידכם". הודיע להם שעי"כ ימלאו ידם להתחנך להיות תחת הבכורות שהם לא נתאספו אל משה וידע שידחו מלהיות משרתי ה', כי כל איש מכם יתחנך לעבודת ה' ע"י בנו ואחיו, ועי"כ לתת עליכם ברכה כמ"ש (דברים לג) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו' ברך ה' חילו:

(ל - לב) "ויהי ממחרת". משה חשב תחלה שע"י שבער החוטאים ע"י השקאת המים וע"י הב"ד יתרצה ה' להם, והמתין שיגיעהו הדבור שנסלח להם, וכראותו ממחרת כי אין דבר ה' אתו, אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה שבמה שלא מחיתם ורבים הסכימו בלב, נתחייבתם כלכם, וכמ"ש חז"ל בסנהדרין (דף סג) דכיון דפלחי ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, ועתה אעלה אל ה' להתפלל אולי אכפרה, והנה ר"י ור"ש פליגי בתו"כ (פרשת אחרי סימן כז) וביומא (דף מ) במ"ש לכפר עליו, שלר"י אין כפרה אלא בדמים, ולר"ש פירוש שיכפר על ידי וידוי דברים, ולמד מכאן שכתוב אולי אכפרה והוא כפרת דברים [כן גריס בספר יראים מצוה שס"ג] ולדידיה אמר משה שיעלה להתודות בעד הכלל, וע"כ הוצרך לומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שזה גדר הוידוי שהמודה יורה כי חטאו גדול מנשוא ושיתחרט עליו ועושה תשובה, וע"כ תשא חטאתם עתה, כי התודו והודו ושבו אליך, ואם אין מחני מספרך, כי אם אין תשובה מועלת א"א שיתקיימו העם ואם דין אתה מבקש אין עולם, וכ"ז לר"ש, ולר"י שס"ל שסתם כפרה הוא בדמים, ובפרט שפה אומר אכפרה בעד חטאתכם [ולא מצאנו לשון כפרה נקשר עם החטא רק יאמר לכפר עליו מחטאתו או עליו על חטאתו, וגם לא יצדק לשון בעד כפי הכלל המבואר בהתו"ה ויקרא סימן ל"ג], ע"כ לדידיה פירושו כאן כפרה בדמים, שמשה רצה למסור א"ע למיתה כדי שמיתתו תהיה כפרה על כל ישראל, וזה קרא אעלה אל ה', ר"ל שאעלה אל צרור החיים להסתלק מן העוה"ז [כי בחיים א"א לי לעלות אחר שאמר לך רד ואין לי רשות לעלות] אולי אכפרה u1488 אני אהיה כפרה וכופר בעד חטאתכם, וע"כ אמר אל ה' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ר"ל אין לי פה להמליץ בעדם כי חטאם גדול מנשוא, וע"כ בין אם תשא חטאתם ובין אם אין מחני נא, ר"ל שאתה מצדך יכול להיות שתשא חטאתם, אבל אנכי קצתי בחיי ואבקש שתמחה שמי מספר חיים כי טוב מותי מחיי, ובזה מסר א"ע למיתה, וגם כי באשר סבת החטא היה מה שבושש משה ורצו מנהיג אחר במקומו, וע"כ הגם שעתה כאשר בא משה מתחרטים, עדיין אין תשובתם שלמה, כי אם יסתלק משה מאתם הלא ישובו אל כסלם ואל העגל ע"כ בקש שימחה מספר חיים ואם גם אז יעמדו בצדקתם תהיה תשובתם שלמה ומיתת משה תהיה כפרה על כלל ישראל:

(לג) "ויאמר ה' מי אשר חטא". ר"ל אני איני מקבל כופר נפש תחת נפש וצדיק תחת רשע, רק מי שחטא אותו אמחה מספרי, ולפ"ז יחויב שהערב רב שהם היו החוטאים בעצם ימחו כולם וימותו במגפה, אולם ישראל שהם לא היו העושים רק מה שלא מחו בהחוטאים, ואותם לא אוכל למחות מספרי, מפני הטענות שטען משה בפעם הראשון שצריך לקיים השבועה להאבות ולהשמר שלא יתחלל השם למה יאמרו מצרים, על כן,

(לד) "ועתה". שאיני יכול להענישם כי צריך אני להביאם אל הארץ, לך נחה את העם אל אשר דברתי לך [וכלל הוא שכל דבור שאחריו למ"ד היינו בשבילו] ר"ל הם אין ראוים ליכנס לארץ, וע"כ רציתי לעשות אותך לגוי גדול ושאתה תבא אל הארץ ודברתי בשבילך, ר"ל שבניך יבאו שמה. ועתה נחה אותם במקומך, כאלו אין נכנסים שם רק בזכותך ומשלך יירשו את הארץ, והנה מלאכי ילך לפניך לא לפניהם, כי הם חייבים כליה רק שאני מחשב שאתה ובניך נכנסים ויורשים ומלאכי ילך לפניך לקיים מה שדברתי לך, וביום פקדי ופקדתי, שהגם שלא אוכל להענישם עתה אעניש אותם בכל עת שאפקוד עליהם, ולהרי"א רמז בזה שכן פקד עליהם חטא העגל בעת פקד חטא המרגלים שאז נגזר עליהם למות במדבר, ולדחז"ל אין לך פקידה שאין בה מעון העגל, ובדרך הדרוש יש טעם נכון בזה, כי מה שהניח ה' שיבא מעשה העגל לידי גמר, ולא הודיע למשה תיכף שירד מן ההר וישבית מעשיהם, ומה שהצליח מעשה שטן ויצא העגל הזה מעצמו מן האש, הוא מפני שבעת שהקדימו נעשה לנשמע פקע יצר הרע מלבם, ולא היה להם אפשרות לחטא כי נעשו כמה"ש שאין להם יצר הרע ונעשו חירות ממה"מ וכמ"ש חז"ל, וזה נגד הכוונה בבריאת האדם, שהאדם נברא שיהיה לו יצר הרע המסית אותו לחטא, והוא ינצח המלחמה ועי"כ שכרו גדול מאד, לא כן אם אין לו יצה"ר ובחירה והוא כמלאך לא יקבל עוד שכר כי שבתה המלחמה, ולא זאת הכונה בבריאת האדם: וזה הענין עצמו היה בחטא אדם הראשון שהיה ג"כ מן הראוי לפי הכונה בבריאתו שיהיה לו יצר הרע לא שיהיה מלאך, ואדם קודם החטא היה מלאך לא אדם, וע"כ לא השבית ה' מעשה זאת, שעל ידי העגל חזר יצר הרע ללבם, ומעתה יש להם בחירה ושכר על מעשיהם, וזה תירוץ ואמתלא על מעשה העגל שלא להענישם, אבל אמתלא זאת לא תועיל רק אם ינצחו המלחמה ולא ישמעו לעצת היצה"ר בעתיד, שאז היה מעשה העגל לזכות להם לזכותם בעתיד על ידי שיעמדו בקשרי מלחמת היצר וינצחו, אבל אם בעתיד ישמעו לעצת היצר הרע וינוצחו מאתו, א"כ אין להם אמתלא וזכות במה שעשו את העגל שיוחזר להם היצר הרע ומלחמתו, אחר שלא נצחו אותו, וע"כ ביום פקדי על חטאים אחרים שינוצחו במלחמת היצר וישובו לחטוא ופקדתי עליהם חטאתם שאז יתחייבו על חטא העגל, ולא ינקו א"ע שעי"כ חזר היצר הרע שינצחו אותו ויהיה להם לצדקה, אחר שלא עמדו במלחמה נגדו:

(לה) "ויגוף". אמנם הע"ר שהם עשו את העגל נגפו במגפה, ופי' חז"ל שהם אלה שלא היו שם עדים והתראה, כי מן בני ישראל שעבדו היו עדים אלה שלא עבדו, אבל הע"ר שכולם עבדו לא היו עדים כי הם בכללם היו העושים, וע"כ הע"ר כולם נגפו במגפה כי להם לא נשבע ה' להביאם לארץ ומשה לא התפלל עליהם כנ"ל (פסוק י"א), ובאר שלא אהרן עשה רק הם עשו, כי אהרן היה אנוס כנ"ל: