שולחן ערוך חושן משפט/הלכות עדות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

הלכות עדים
כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין
ובו עשרים וששה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכו

סעיף א[עריכה]

כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י) בין שיש עד א' עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

הגה: ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור -- לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עדות).
ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אע"פ שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואפי' אמר לו בא ועמוד עם עד א' שיש לי ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו. (טור):

סעיף ב[עריכה]

אדם רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד:

הגה: אבל לא יוכל להשביען אלא אם לא יגיד ונשא עונו (תשובת רשב"א סי' תרנ"ח). מיהו אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידן (ב"י בשם הרא"ש). ועיין לעיל סימן י"ז סעיף ג' ולקמן סי' ע"א סעיף ז' ח' י"א כשנותנים חרם בעדות אף הקרובים צריכים להעיד (מרדכי ריש פ' שבועת העדות) ואפי' בעל דבר בעצמו צריך להעיד (טור סי' ע"ז) ויש חולקין (תשו' הרשב"א סי' תרכ"ז ותשו' הרא"ש סי' כ'). וכן עיקר ועיין בי"ד סי' רל"ב מלך שצוה לתת חרם בעדות:

סעיף ג[עריכה]

אם עכו"ם תובע ישראל ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם נגד ישראל ואין עד אלא הוא והעכו"ם תובע שיעיד לו במקום שדיני העכו"ם לחייב ממון ע"פ עד א' אסור להעיד לו ואם העיד משמתין אותו:

הגה: אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי אבל אם יש לברר ששקר העיד חייב לשלם ואם בעל דבר מודה שאמת העיד אין משמתין אותו (הגהות מרדכי דבבא קמא):

ואם מתחלה יחדו העכו"ם לישראל להיות עד איכא חילול ה' אם לא יעיד לו (ויעיד לו):

סעיף ד[עריכה]

ישראל התובע לעכו"ם וכופר ויש לעכו"ם עד אחד מותר להעיד לו אם יתבעהו:

הגה: וכ"ש שב' עדים יכולין להעיד שהרי גם בדין ישראל יתחייב על פיהם וכן במקום שאין מוציאין ממון על פי עד אחד יכולים להעיד (שם בגמרא) ב' קרובים הרי הם כעד א' דהרי בדינינו אין אנו מוציאין ממון על פי עד אחד (הגהות מרדכי דב"ק):

סעיף ה[עריכה]

ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד (אלא הם שולחין אליו ומעיד) (רבינו ירוחם נ"ב ח' ב') אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך ולהעיד וכל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בהם להביאם לב"ד ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד (ויש הוכחה לדבריו) (טור) הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד ואם העד ת"ח מושיבין אותו

(וע"ל סוף סי' זה):

סעיף ו[עריכה]

צריכי' הדיינים לכתחל' להיות יושבים בשעת קבלת העדות צריך שיבינו הדיינים לשון העדות שלא ישמעו מפי התורגמן ואם מבינים מה שהם אומרים אפי' אם אינם יודעים להשיב מותר להעמיד תורגמן ביניהם. (ועיין לעיל סי' י"ז סעיף ו'):

סעיף ז[עריכה]

מאיימין (פי' מטילין אימה) על העדים בפני הכל ומודיעים אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעוה"ב ושהוא בזוי בעיני שוכריו:

סעיף ח[עריכה]

אח"כ מוציאים את כל אדם לחוץ ומשיירים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו או איש פלוני שהוא כשר ונאמן אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו או שיאמר בפני הודה לו שהוא חייב:

סעיף ט[עריכה]

אח"כ מכניסין העד השני ובודקין אותו אם העיד כמו חבירו נושאים ונותנים בדבר בדבר וגומרים הדין:

סעיף י[עריכה]

אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד ממש יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיוונו לשונם וצריך לחקרם ולדרוש אותם:

הגה: ואם העד האחד אמר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי לא מהני אא"כ הלך למדינת הים וא"א לו להעיד בפירוש (רבי' ירוחם נ"ב ח"ב ובמרדכי פרק נגמר הדין):

סעיף יא[עריכה]

העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות דכתיב על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם:

הגה: וכן נוהגין ודלא כיש מכשירין אם העדים ראויין להעיד ואינם אלמים (טור בשם רבינו תם):

סעיף יב[עריכה]

חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. (וע' לקמן סי' ס"א ס"ב איזה דבר מקרי שטר. גם לקמן סי' מ"ו ס"י):

סעיף יג[עריכה]

כל זמן שזוכר האדם יכול להעיד לעולם ואינו חושש שמא מתוך שנתיישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו אפי' אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד והוא שאחר שראה הכתב נזכר לדבר. (וע' לקמן סי' מ"ו סעיף י'):

סעיף יד[עריכה]

וכן אם נזכר לדבר ע"י אחר שהזכירו לו יכול להעיד אפי' היה המזכיר העד השני אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ואם העד ת"ח אף אם הבע"ד בעצמו מזכירו שפיר דמי שודאי אי לא היה נזכר לא היה מעיד:

סעיף טו[עריכה]

אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, ואם קבלו אין דנין על פיו:

הגה: וחוזרין ומגידין בפניו.
ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה -- הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אע"פ שהגידו בראשונה על פי החרם, דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי וחוזרין ומגידין (ב"י בשם רבי מנחם).

ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד (ר"י נ"ב ח"ב ומרדכי פרק הגוזל בתרא). ולכן אם הבעל דין הוא אלם והעדים יראים להגיד לפניו -- מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו (פסקי מהרא"י סי' קע"ה וקע"ז). מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סי' זה ס"ה -- עדיף טפי.

יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני ב"ד היינו בדיני ממונות אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם עדים גם יתקוטטו זה עם זה -- תקנו הגאונים שמקבלים העדות שלא בפניהם. גם לא יגלו מי הם העדים (הגהת מרדכי). ול"נ דדוקא כשאין הב"ד רוצים לדון אחד מהם ע"פ הדין ולענוש רק להשקיט הקטטה ולהורות כפי צורך המריבה, אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם -- אין לקבל העדות אלא בפניו וכמו שנתבאר באבן העזר סימן י"א ס"ד:

סעיף טז[עריכה]

היה הבע"ד חולה או שהיו העדים חולים מקבלים שלא בפניו ואם היו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא או שאינו מצוי בעיר הרי אלו מקבלים עדות שלא בפניו:

הגה: אבל אם לא הודיעו אותו לא (טור). ודוקא שאין לחוש שהעדים ילכו קודם שיודיעו אותו (מרדכי בשם ראב"ן ור"י) וכמו שיתבאר לקמן בסמוך ואם היה הנתבע חולה אין מקבלין עדות שלא בפניו אע"פ שיש לחוש שיפלו הנכסים קמי יתמי ולא יוכל לדון עמהם כמו שיתבאר בסי' ק"י (טור)

וי"א דכל ששלחו אחריו ולא בא לב"ד מהני ומקבלין עדות שלא בפניו אם פתחו ליה בדינא או אפי' לא פתחו ליה בדינא וצריך לדון לפני אותן דיינים כדרך שנתבאר סי' י"ד (ר"י נתיב ב' ח"א). וכן אם היה דבר נחוץ וא"א לקבל העדות אח"כ כגון שהיו העדים חולים או התובע חולה ויש לחוש שימות (טור) וכן אם העדים הולכים למדינת הים ואין יכולין להמתין עד שיודיעו אותו מקבלין אע"פ שלא שלחו אליו (נ"י ומרדכי פ' הגוזל בתרא הראב"ד והרשב"א) וכן נראה ממה שפסק לקמן סי' ק"מ ס"י:

סעיף יז[עריכה]

ראובן שתובע את שמעון ועידיו במקום אחר יאמרו ב"ד לשמעון אם חפץ לילך במקום העדים ויעידו בפניו ואם לאו יקבלו ב"ד שבמקום העדים עדות שלא בפניו ויודיעו לבית דין שבמקום הבעלי דינין וידונו ע"פ אותה קבלה:

הגה: וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו או שלא ימצא העדות אח"כ גובין בפני ב"ד שלא בפני בע"ד ודנין ע"פ העדות ההוא (א"ז) וכן המנהג פשוט במדינות אלו אע"פ שיש חולקים וס"ל דאפי' במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו שלא בפניו אין מקבלין אא"כ שלחו לו תחלה אין נוהגין כן אלא כאשר נתבאר:

סעיף יח[עריכה]

לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני ב"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלים:

סעיף יט[עריכה]

אין מקבלין עדות על קטן אפי' בפניו דכיון דקטן הוא בפניו כשלא בפניו דמי ויתבארו פרטי דין זה בסי' ק"י:

סעיף כ[עריכה]

אין שנים ראויין לקבלת עדות ואם קבלו לא עשו כלום:

סעיף כא[עריכה]

קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל א' כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ואינו ראוי לדון ע"פ אותו שטר (אלא סומכין על העדים עצמן) (טור):

סעיף כב[עריכה]

נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדים

(מיהו אם לא כתבו מי הם העדים לא הפסידו) (שם בתשו' רמב"ן סי' קי"ד):

סעיף כג[עריכה]

אם רצו הצבור לתקן שהשני סופרים מקבלים עדות ומגבין על פיהם וכן אם רצו שאם יפטר העד שהוזמן להעיד עם הסופר שתעלה חתימת הסופר כשני עדים תקנתם קיימת:

הגה: כי בכל דברים כאלה רשות לצבור לתקן בעירם הטוב בעיניהם:

סעיף כד[עריכה]

מי שטוען שיש לו שני כיתי עדים ואמר הכת האחת שאינם יודעים כלום לא הפסיד זכותו ומביא כת שנייה אין מקבלין עדות אלא ביום ואם קבלוהו בלילה אפי' היו עדיו רדופים לילך למדינת הים (לא) אין דנין על פי אותה קבלה:

הגה: מיהו אם קבלו עליהם בעלי הדינים לקבל העדות בלילה מקבלים אפי' לכתחלה (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף כה[עריכה]

אין מקבלים עדות קודם שישיב הנתבע לתביעת התובע לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהא צריך עדים ואטרוחי בית דין לא מטרחינן:

סעיף כו[עריכה]

אם קבלו עדים מעומד מה שעשו עשוי ואם היו נסמכים על העמוד אפי' לכתחלה מותר דסמיכה כישיבה ובסימן י"ז נתבאר שעכשיו נהגו להושיב העדים:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט כט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן כט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

שלא יוכלו העדים לחזור
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

אחר שהעיד העד בבית דין (והוא לאחר כדי דבור) אינו יכול לחזור בו.

כיצד? אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי (וי"א דיכול להוסיף בתנאי) (טור בשם הרא"ש) אבל בדבר שמוכיחו שטעה כגון שהזקיקוהו בית דין להבי' עדים שאינו רמאי והלך והביאם ואמרו להם הב"ד יודעים אתם בו שהוא רמאי ואמרו העדי' כן ואמר להן הבע"ד וכי אני רמאי ואמרו לא אמרנו אלא שאינך רמאי שומעין לדבריה' האחרונים משום דמסתמ' אין אדם מביא עד להעיד חובתו ובודאי טעו וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברים סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענייני משמעות א' קרוב וא' רחוק כל שאנו יכולי' לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחש' יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זא"ז כדי שתהא עדות מכוונת:

הגה: כשנותנים חרם בבה"כ אחר עדות שיעידו קודם שיצאו מבהכ"נ ולאחר שיצאו באו עדים להגיד ואומרים לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זוכרין יכולין לחזור ולהעיד הואיל ושתקו תחלה ולא אמרו אין אנו יודעים (מרדכי פ' שבועת העדות) ואפי' אמרו אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך חוזרין ומגידין הואיל ולא אמרו בהיפך ממה שאומרים באחרונה (ב"י בשם הרמב"ם וטור):

סעיף ב[עריכה]

עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמם וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן:

סעיף ג[עריכה]

אע"ג דלא ראינו אינה ראיה היכא דתרוייהו כי הדדי (נינהו) ואמר האחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה:

הגה: אבל אם אומר העד שפלוני היה עמו ואותו הפלוני אומר שלא היה עמו אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות (תשובת הרא"ש כ' נ"ט סי' א'):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ל (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ל | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

אין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה וצריך להיות עדות שלם
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף א[עריכה]

עידי דיני ממונות חוץ מעידי חבלות אינם צריכים דרישה וחקירה כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית אע"פ שלא כוונו החודש ולא המקום שהלוה בו ולא המנה אם היה ממטבע פלונית או ממטבע פלונית עדותן קיימת ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמתו:

הגה: עיין לעיל סי' ט"ו. ועדים המעידים על דבר איסור עיין באה"ע סי' י"ז סכ"א וסי' מ"ב ס"ד אם בעינן דרישה וחקירה וסי' י"א סעיף ס"ד:

סעיף ב[עריכה]

אע"פ שאין עידי דיני ממונות צריכין דרישה וחקיר' אם הכחישו זא"ז בדרישות או בחקירות עדותן בטלה ואם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד אחד אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר או שאמר האחד בירושלים והשני אמר לא כי אלא בלוד עדותן בטלה וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטלה שהרי הכחישו בדרישה אבל אם אמר האחד מנה שחור שהמעות הושחרו מחמת יושנן והשני אומר מנה לבן היה (וזה תובעו שניהם) (טור) או זה אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה היו עדותן קיימת (אם המקומות קרובים שאפשר לראות מזה לזה) (טור) אפי' אמר האחד מנה הלוהו והשני אומר ר' חייב לשלם מנה שיש בכלל ר' מנה וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין יש לו בידו וזה אומר דמי חבית של שמן (והוא תבעו שניהם) (טור) משלם בפחות שבדמים (ר"ן בתשו' סי' מ') וכן כל כיוצא בזה.

(כל מקום שנוכל ליישב דברי העדים שאין מכחישין זה את זה מיישבין דבריהם וכמו שנתבאר סי' כ"ט ס"א):

סעיף ג[עריכה]

ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהובים ומביא ה' עדים אחד אומר ראיתי שהלוהו ק' ואחד מעיד על ר' ואחד מעיד על שי"ן ואחד על ת' ואחד על ת"ק אם העידו כל אחד מהם בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון באחד בניסן בשנה הראשונה והב' אומר בזמן אחר וכן כולם משלם ת"ש וישבע שבועת התורה על מאה ויגלגל עליו הת"ש שנשארו אבל אם העידו כולם ביום אחד בהכחשה אינו משלם אלא ר' וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל שהמע"ה:

סעיף ד[עריכה]

עד שמעיד ראיתי דבר זה ופלוני היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זו הכחשה.

(ועי"ל סוף סימן כ"ט):

סעיף ה[עריכה]

מי שתבע את חבירו שיש לו בידו מאתים זהובי' בפקדון להשביחם לו והלה כופר בכל ועד אחד מעיד ששמע מפיו דהנפקד שהיו חמישים ועד אחר מעיד ששמע שהיו מאה וחמישים הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ר':

סעיף ו[עריכה]

בדיני ממונות אע"פ שלא ראו שני העדים המעשה כאחד עדותן מצטרפת כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר העד האח' בפני הלוהו ביום אח' או הודה לו הרי אלו מצטרפין וכן אם אמר האחד בפני הלוהו והשני אומר בפני הודה לו או שאומר הראשון בפני הודה לו והשני אומר אחר זמן הלוהו בפני הרי אלו מצטרפין (וכן דיני עדות דבר איסור) (מרדכי פ"ב דיבמות) (וע' באה"ז סי' י"א וסימן קמ"ג ס"י):

סעיף ז[עריכה]

הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו ב' מנין אחד שהלוה לו באחד בשבת והמנה השני בשני בשבת אבל אם המלוה מודה שלא הלוה לו אלא מנה אחד חזינן אי איכא למימר דטעי חד מנייהו בזימנא דהלואה כגון שאומר האחד בב' בחדש ואחד אומר בג' בחדש דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפי דאימור אחד מנה מסהדי ואי הוברר הדבר דבתרי מנה מסהדי הא ודאי חד מנייהו שקרן הילכך משתבע ליה שבועה דאורייתא ומפטר:

הגה: עד אחד העיד שראובן נתן לשמעון קרקע בקנין ועד אחד מעיד ששמעון החזיק בקרקע כראוי מצטרפין דהוי כהודאה אחר הלואה (תשו' הרא"ש כלל נ"ט סי' א'):

סעיף ח[עריכה]

תבעו ר' בשטר ואמר לו פרעתיך ומביא שני עדים אחד אומר בניסן פרעו ק' והשני אומר בתשרי מצטרפין ואם נעשה השטר קודם ניסן מחזיקים בפרוע ממנה וכן אם הודה בפני אחד שפרעו מנה בניסן והודה בפני השני שפרעו מנה בתשרי או אחד מעיד שפרעו מנה והשני מעיד לפני הודה שפרעו מנה מצטרפין ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו (פי' מצד אחר הוא חייב אותם):

סעיף ט[עריכה]

בדיני ממונות א"צ להעיד שני העדים כאחד אלא יבא אחד בפני ב"ד ושומעין דבריו היום וכשיבא העד השני לאחר זמן שומעין דבריו ומצטרפים זה לזה ומוציאי' בהם הממון:

סעיף י[עריכה]

וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי. (ועיין לקמן ריש סימן נ"א):

סעיף יא[עריכה]

העיד האחד בב"ד זה והעיד השני בבית דין אחר יבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו עדותן:

הגה: אבל אחרים ששמעו הענין אינן יכולין להצטרף דהוי עד מפי עד (ב"י בשם מרדכי ישן פרק גט פשוט):

סעיף יב[עריכה]

וכן אם העידו שני העדים בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר וחזרו והעידו בב"ד ג' יבא אחד מכל ב"ד ויצטרפו לעשות ב"ד חדש לדון על מה ששמעו אבל דיין שהעידו שנים לפניו אינו מצטרף עם עד אחד מהעדים שהעידו לפניו:

סעיף יג[עריכה]

צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם אבל אם העידו על חצי דבר אינו כלום כיצד בא להעיד על אחד שהוא גדול והעיד אחד שראה לו שער אחד בימינו והשני בשמאלו אינו כלום שכל אחד לא העיד אלא על קצת הסימנים אפי' העידו שנים בשער אחד ושנים בשני אינו כלום שהרי כל כת לא העידו אלא על חצי דבר אבל אם העיד עד אחד שראה ב' שערות בימינו ועד אחד העיד שראה שתי שערות בשמאלו מצטרפין וכן כל כיוצא בזה:

סעיף יד[עריכה]

עדות בידיעה שלא בראייה יתבאר בסימן צ' (סעיף ו וסעיף ז) שיש מי שאומר דהוי עדות

(אין חילוק בדיני ממונות בין מילתא דעבידא לגלויי או לא) (רבינו יצחק בר ששת סי' קפ"א):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

דין הרבה כיתי עדיות
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א[עריכה]

שני כיתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות שהרי בודאי אחד מהם שקר באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה מקבלים כל אחת מהן בפני עצמה:

סעיף ב[עריכה]

מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות אחד במנה ואחד בר' וכפר הלוה בשני השטרות וכת אחת מאלו חתומה בשטר זה וכת שנייה חתומה בשטר זה אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנקיט' חפץ ומוציאין שטר של ר' מידו וקורעין אותו ואם הוציא שטר אחד בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו גם כן (וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו שני שטרות שאלו העדים חתומים עליו)

שני מלוים שהוציאו כל אחד שטר על לוה שאלו הכתות חתומים בו כל כת בשטר אחד והלוה כופר בשניהם זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל ואפי' כתוב נאמנות בשטרות צריכין לישבע:

סעיף ג[עריכה]

מלוה אחד שהוציאם על שני לווים אם הוציאם כאחד ישבע כל אחד היסת ויפטר ואי מודה חד מנייהו יגבה ממנו מבני חרי ואם הוציא שטר אחד גובה בו ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו:

סעיף ד[עריכה]

מי שהביא עדים והוכחשו מתוך עדותן ואחר כך הביא עדים אחרים על אותה תביעה והוכחשו וכן עד מאה כת ואח"כ הביא עדים אחרים ונמצאת עדותן מכוונת דנין על פיהם אבל שטר שבאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף שטר זה אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובים בו לעולם אלא א"כ באו עדי השטר והעידו הם בעצמם על כת"י:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

המודה בפני עדים שיאמרו דברים כהוייתן ואם אמר משטה אני בך
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

אם אמר ראובן בפני עדים שהוא חייב לשמעון מנה לא יעידו בב"ד סתם שהודה בפניהם שהוא חייב לשמעון מנה אלא יאמרו דברים כהוייתן לפי שאפשר לו להפטר בטענת משטה הייתי בו או בטענות שלא להשביע את עצמי נתכוונתי על הדרך שיתבאר בסי' פ"א וב"ד יבחינו הדברים אם הם בענין שיועילו טענות אלו או לאו:

סעיף ב[עריכה]

השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

הגה: ודוקא שלא היה חייב לו, אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים -- פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש). וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוס' פ' הנ"ל).

וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה והוא אינו מודה, אבל אם שכר עדות שקר לעצמו והוציא ממון שלא כדין או שהבעל דין מודה (שם בש"ס) -- חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י). ואם הוא אמר שהוא כדין והעדים מודים שהעידו שקר -- העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה) כדלעיל סי' כ"ט סעיף ב' וכדלקמן סי' ל"ח:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

פסולי עדות מחמת קורבה ואשה ועבד
ובו שמונה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיח

סעיף א[עריכה]

כל הפסולים לדון פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד אע"פ שפסולין לדון:

סעיף ב[עריכה]

אלו הם הפסולים האחים זה עם זה בין מן האם בין מן האב הרי הם ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי ולעולם שלישי בראשון כשר ואצ"ל שלישי בשני אבל שני בשני ואצ"ל שני בראשון שניהם פסולים לפיכך האב עם בן בנו פסול מפני שהאב ובנו ראשון בראשון כמו אח ואחיו ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי בראשון וכן הדרך בנקבות כיצד שתי אחיות או אח ואחותו בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון בניהם בין זכרים בין נקבות שני בשני בני בניהם או בנות בנותיהם שלישי בשלישי (טור סי' ו' בשם ר"ח) וי"א דשלישי בראשון פסול:

הגה: וכן ראוי להורות וי"א דאינו פסול רק מדרבנן אע"ג דשאר פסולים מדאורייתא ונ"מ לענין עידי קדושין כמו שנתבאר בא"ה סי' מ"ב (מרדכי פ' זה בורר) וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן (מיי' פי"ג מהל' עדות):

סעיף ג[עריכה]

כל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעלה שהבעל כאשתו וכל בעל שאת' פסול לו כך אתה פסול לאשתו שהאשה כבעלה ולדעת הפוסלים שלישי בראשון מכשירים באשתו מפני שהוא מופלג

(ומ"מ אם דנין על ממון שיש לבעלה הנאה ממנו פסול להעיד לה דמה שקנתה אשה קנה בעלה) (מרדכי פרק זה בורר):

סעיף ד[עריכה]

כל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידים זה לזה דתרי בעל כאשתו דשני בשני לא אמרינן (ומיהו לכתחלה לא יחתמו עצמן על שטר ביחד) (ת"ה סי' רכ"ו) אבל אם היו ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה וכן בעלי אחיות פסולים זה לזה דאמרינן בהו תרי בעל כאשתו ואף בראשון בשני אמרינן בהו תרי בעל כאשתו שכשם שהוא פסול להעיד לבן אחות אשתו כך הוא פסול להעיד לבעל בת אחות אשתו אבל מעיד לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאשה אחרת וי"א דבראשון בשני לא אמרינן תרי בעל כאשתו. (וכן נ"ל להורות):

סעיף ה[עריכה]

כל איש שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך הרי אתה מעיד לשאר קרוביו כגון בנו ואחיו וכן כל אשה שאין אתה מעיד לה מפני שהיא אשת קרובך הרי אתה מעיד לשאר קרוביה:

סעיף ו[עריכה]

אבי חתן ואבי כלה מעידים זה לזה:

הגה: וי"א אע"ג דלעדות כשרים אסורין לדון דה"ל כאוהב ושונא ואפי' הוא דיין קבוע יכול לומר אינו מקובל לי (הגהת מרדכי בשם עיטור) ונ"ל דבדיעבד דינו דין (מהרי"ק שורש כ"א):

סעיף ז[עריכה]

אחי האח מן האם מעידים זה לזה שהרי אין ביניהם קורבה כלל:

סעיף ח[עריכה]

האיש עם אשתו ראשון בראשון ולפיכך אינו מעיד לא לבנה ולא לאשת בנה ולא לבתה ולא לבעל בתה ולא לאביה ולא לאמה ולא לבעל אמה ולא לאשת אביה:

סעיף ט[עריכה]

הארוס פסול להעיד לארוסתו (שם ברמב"ם דף י"ד) אבל אם העיד לקרוביה אין פוסלין אותו עדות (ודוקא ארוסה אבל שידוכין בעלמא אינן פוסלים ומיהו אם רוצה להעיד שתזכה בממון אפשר דנוגע בדבר) (הגהות אשר"י):

סעיף י[עריכה]

זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבי' זה את זה שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו בין לחובתו ואפי' משה ואהרן אינם כשרי' להעיד זה לזה אלא גזירת הכתוב הוא:

סעיף יא[עריכה]

הגרים מעכו"ם אין להם קורבה אפי' שני אחים תאומים שנתגיירו מעידים זה לזה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

סעיף יב[עריכה]

כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך אם מתה אשתו אע"פ שהניחה לו בנים ה"ז נתרחק וכשר:

הגה: מיהו אם נפסק הדין כשהיה קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו אחר כך בעדות זה שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק (ב"י):

סעיף יג[עריכה]

היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעש' חתנו פסול לו וכן אם ידע העדות כשהיה חתנו ומתה בתו פסול אבל אם ידע העדות בשעה שלא היה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו מאחר שתחלתו וסופו בכשרות אע"פ שנפסל בנתיים כשר:

סעיף יד[עריכה]

שכיב מרע שצוה בפני עדים הקרובים לו ורחוקים מבניו אין הצוואה כלום כיון שהיו קרובים בשעה שנמסר להם העדות ויש מי שמכשיר:

סעיף טו[עריכה]

בפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרו' שאם היה נוגע בדבר בשעת ראיית העדות מפני שהי' לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהי' לו הנאה בדבר ויעיד:

סעיף טז[עריכה]

עדים הקרובים לערב פסולים ללוה לא שנא אם הלוה בא ליפטר בטענת כפירה והם מעידים עליו שלוה או אם טוען שפרע והם מעידים עליו שהודה שלא פרע:

הגה: קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח (הגהות אשרי ומרדכי פ' זה בורר) וכן קרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לגרשו מב"ה או שאר עונש דומה לזה שאין תועלת למוכה בעדותו (הגהות מרדכי שם):

סעיף יז[עריכה]

העדים שקרובים זה לזה או שקרובים לדיינים פסולים:

סעיף יח[עריכה]

אם הקהל מינו עדים ותקנו שלא ישוה שום עדות זולתם כשרים להעיד אפי' לקרוביהם כיון שקבלום עליהם. (ועיין לקמן סי' ל"ז סכ"ב):

הגה: אבל אם מינו סתם עדים בעיר אין כוונתם שיעידו לפסולים וכן דיינים הממונים בעיר לא ידונו לקרוביהם (ריב"ש סי' שי"א) וכן נוהגין:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

עדים הפסולים מחמת עבירה
ובו שלושים וחמישה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלה

סעיף א[עריכה]

רשע פסול לעדות ואפי' עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות (לשון הרמב"ם פ"י מעדות) אמת ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני שעמו עד שקר שאסור לו להעיד:

סעיף ב[עריכה]

איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות ואצ"ל אם חייבים עליה מיתת ב"ד ל"ש אם עבר לתיאבון ל"ש אם עבר להכעיס:

הגה: עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן (רבינו ירוחם נ"ב ח"ד):

סעיף ג[עריכה]

היתה העבירה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן:

הגה: וי"א בדבר מדבריהם בעינן שעבר משום חימוד ממון (ר"י נ"ב ח"ד ותוס' פ' איזהו נשך ועיטור):

סעיף ד[עריכה]

קוברי המת ביום טוב ראשון כשרים אפילו נידו אותם ושינו בדבר כשרים מפני שהם סוברי' שמצוה הם עושים ושלא נידו אותם אלא לכפרה:

הגה: וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות (ריב"ש סי' שי"א) ועיין לקמן סעיף כ"ד המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן (ב"י):

סעיף ה[עריכה]

העובר על השבועה א' שבועת שוא וא' שבועת שקר של ממון וביטוי פסול ואפי' עבר על חרם שהחרימו הקהל וי"א שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר דבשעה שיצתה שבועה מפיו יצאה לשקר אבל בשבוע' דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא:

הגה: מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי להכשיר עצמו (ב"י בשם רשב"א):

סעיף ו[עריכה]

טבח שיצאתה נבילה או טריפה מתחת ידו פסול לעדות.

(וע' בי"ד סי' קי"ט נתבאר דין זה):

סעיף ז[עריכה]

גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל ואע"פ שהחזירו עד שיעשו תשובה.

(וע"ל סעיף כ"ט) החולק עם הגנב אינו נפסל (ריב"ש סי' רס"ו) (ועיין לקמן סי' צ"ב הכופר בפקדון (או מלוה) אימת נפסל):

סעיף ח[עריכה]

עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם פסול מן התורה לכל עדות ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין אע"פ שלא הוזם על אותה עדות אלא לאחר כמה ימים:

סעיף ט[עריכה]

אין עידי השטר נעשים זוממים עד שיאמרו בב"ד שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא איחרנוהו אבל אם (לא) אמרו כן אע"פ שזמנו של שטר בא' בניסן בירושלי' ובאו עדים והעידו שעידי השטר היו עמהם בבבל ביום זה השטר כשר והעדי' כשרים שאפשר שכתבוהו ואיחרוהו וכשהיו בירושלים בא' באדר כתבו שטר זה שם ואיחרו זמנו וכתבו זמנו בניסן ואם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש שם עדים שיודעים היום שחתמו על זה השטר או עדים שראו זה השטר בחתימת ידם בו ביום פלו' כיון שהוזמו נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר שהעדים החתומים הרי הם כמי שנחקרה עדותן בב"ד בעת החתימה אבל אם אין עדים שראו עדותן ולא ראו השטר מקודם אינם נפסלים אלא מעת שהעידו בב"ד שזה כתב ידם ואמרו בזמנו כתבנוהו דאפשר שביום זה שהעידו בבית דין בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו.

(עדים שחתמו עצמם על שטר מוקדם במזיד פסולין לעדות) (המ"מ ריש פכ"ג מה' מלוה):

סעיף י[עריכה]

המלוה ברבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם ברבית קצוצה פסולים מן התורה ואם ברבית מדרבנן פסולים מדבריהם:

הגה: וי"א דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה (נ"י פרק זה בורר) ועיין בי"ד ריש סי' קס"א:

סעיף יא[עריכה]

המלוה מעות יתומים אפי' ברבית קצוצה לא נפסל משום דסבר מצוה קא עבידנא להרויח נכסי היתומים:

סעיף יב[עריכה]

עד החתום בשטר שמת והעידו עליו שהלוה לישראל ברבית קצוצה אם הוא מפורסם שהוא אפוטרופוס או סנטר של עכו"ם תולין דשל עכו"ם הלוה ברבית וכן אם הוא אפוטרופוס ליתומים תולים בשל יתומים אבל באינו מפורסם אין תולים בכך עד שיתברר אם העידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולים לומר בדרך שאין בו איסור הלוה או שהיה טועה וסבור שאין אסור בדרך ההוא:

סעיף יג[עריכה]

העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כיצד (כגון שגזל מציאת חרש שוטה וקטן או) (טור) החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותנים הדמים וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמם הרי הם פסולים שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ובפרדסים של אחרים:

סעיף יד[עריכה]

המוכסים סתמם פסולים מפני שחזקתן ליקח יותר מהקצוב להם בדין המלכות אבל גבאי מנת המלך סתמם כשרים ואם נודע שלקחו אפי' פעם אחת יותר מהראוי להם לגבות פסולים:

הגה: י"א דפי' מוכסים שגובה המכס לפי אומד דעתו ואין בדבר קצבה לפיכך מסתמא פסול דמסתמא נושאים פנים למקצת בני אדם ומכבידים על אחרים ולכן שמאי העיר שמטילים מס על בני העיר לפי אומד הדעת צריכין ליזהר שלא יחניפו לאחד ויכבידו על האחר שלא יפסלו לעדות ולשבועה (הגהות אשירי):

סעיף טו[עריכה]

אריס שלקח דבר מועט מהפירות שבכרו ביומי ניסן ויומי תשרי קודם שתגמור מלאכתן (וי"א שנגמר מלאכתם) (טור ס"ך) אע"פ שלקח שלא מדעת בעל השדה אינו גנב וכשר לעדות שאין בעל השדה מקפיד עליו וכן כל כיוצא בזה:

סעיף טז[עריכה]

מפריחי יונים (פי' שמלמדים אותם להביא יונים משובך הזולת) בישוב פסולים מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהם ומתחילים לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהם אוספים פירות שביעית ועושים בהן סחורה וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל ולא אקוביא בלבד אמרו אלא אפי' משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפי' במשחקים בבהמה חיה ועוף ואומרים כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו שניהם וכל כיוצא בשחוק זה והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי זה פסול וכל אלו פסולי' מדבריהם:

סעיף יז[עריכה]

מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם לפיכך אין מוסרים עדות לעם הארץ ואין מקבלים ממנו עדות אלא א"כ הוחזק שעוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ אע"פ שהוא ע"ה ואינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל ת"ח בחזקת כשר עד שיפסל וכל ע"ה בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהולך בדרכי הישרי' וכל מי שמקבל עדות ע"ה קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובד"א הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל ע"פ רשעים (טור בשם הרמב"ם):

סעיף יח[עריכה]

הבזויים פסולים לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק מפני כל העם וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידים על הבושת שכל אלו חשובי' ככלב ואין מקפידי' על עדות שקר ומכלל אלו המקבלי' צדקה מן העכו"ם בפרהסיא אע"פ שאפשר להם שיזונו בצנעא מבזים עצמם ואינם חוששים כל אלו פסולים מדבריהם:

הגה: כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטל כמו הנוטל שכר לדון כמו שנתבאר לעיל סי' ט' ס"ה (רמב"ן) ואינן צריכים הכרזה אלא הדין והעדות בטל מעצמו ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימים שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש) וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד מותר (ב"י סי' כ"ח בשם רשב"א) דיין שדן כבר ובא הבע"ד ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו אסור לו לקבלו (כן משמע מאשיר"י ס"פ ז"ב) כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה אין בו ממש (מהרי"ק שורש ס"ח):

סעיף יט[עריכה]

עכו"ם ועבד פסולים לעדות:

סעיף כ[עריכה]

השונא לחבירו וא"ל בפני רבים אלך ואמסור ממונך פסול לעדות:

סעיף כא[עריכה]

ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה וערל שמתו אחיו (מהרי"ק שורש פ"ה) מחמת מילה כשרי' לעדות:

סעיף כב[עריכה]

המוסרים והאפיקורסים והמומרים פחותים מהעכו"ם ופסולים לעדות:

הגה: ואפי' מחל לו הנמסר פסול עד שישוב בתשובה (ב"י בשם מ"כ ובדברי הרמב"ם בפי"ב וכן משמע באשרי פ' זה בורר) מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין (מהרי"ק שורש פ"ה):

סעיף כג[עריכה]

הפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם העדות שהעיד קודם שהכריזו עליו כשרה:

הגה: ואפי' פסול מן התורה אין לפסלו אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אם אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיד כשר עד דידעינן דעבר קודם לכן (ריב"ש סי' רס"ו) כל הפסולים מדרבנן שצריכים הכרזה אם הענישן ברבים על עבירתן כגון שהוציאן מב"ה הוי כאלו הכריזו עלייהו (מרדכי פרק זה בורר):

סעיף כד[עריכה]

כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה פסול והוא שעבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכים להזהירו ואח"כ יפסול כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה וכן אם ראוהו עושה מלאכ' בשבת או בי"ט צריכים להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא וכן המשחק בקוביא תמיד או מי שנעש' מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכים העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות שרוב העם אינם יודעים דברים אלו וכן כל כיוצא בזה:

סעיף כה[עריכה]

אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו אלא על פי עדים שיעידו עליו שאין אדם משים עצמו רשע:

הגה: (רמב"ם פכ"ב מטוען) ומ"מ אין עושין אותו עד לכתחלה כדלקמן סי' צ"ב סעיף ה' וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה (טור ס"ט) וע' בדין החשודים בי"ד סי' קי"ט:

סעיף כו[עריכה]

לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו ברבית ויש עד אחר עמו מצטרפין לפוסלו אף ע"פ שעושה עצמו רשע פלגינן דיבוריה ומאמינים אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו וכן אם העיד שפלוני רבעו אפילו לרצונו או שבא על אשתו או שרבע שורו הוא ואחר מצטרפין לפסלו.

(וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן כמו הלוה על המלוה ובלבד שלא יהא לו הנאה מעדותו) (מרדכי פרק זה בורר):

סעיף כז[עריכה]

י"א שהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו לפוסלו:

הגה: וה"ה אם נשבע לשנים הם מעידים עליו לפסלו ואין חילוק אם נשבע להם כאחד או בזה אחר זה (מרדכי פ' ז"ב) ויש חולקים ואפי' אם היו ב' בע"ד ולכל א' עד א' אין מצטרפין אחר שעמד בדין ונשבע על עדותן אבל קודם לכן יכולין להעיד עליו (ריב"ש בסי' של"ט בשם תשובת רמב"ן סי' ק"ט):

סעיף כח[עריכה]

שנים שהעידו בא' שהוא פסול בא' מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה ה"ז כשר אבל אם באו שנים והכחישו' ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיוודע שעשה תשובה.

(ב' עדים שהעידו על אחד שהוא פסול כגון שאחד אומר שגנב והשני אומר שהלוה ברבית מצטרפים לפסלו) (מהר"מ פאדואה סי' ל"ו):

סעיף כט[עריכה]

כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע"פ ששלמו צריכים תשובה והרי הם פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה מאימתי חזר' מלוה ברבי' משיקרעו שטרותיה' מעצמם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפי' לעכו"ם וצריך להחזיר כל מה שלקח ברבית לבעליהם ואם אינו יודע ממי לקח צריך לעשות בו צורכי רבים:

הגה: (העיטור) וי"א דכל זה דווקא במי שרגיל לגזול ולגנוב אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוי תשובה ודוקא אם החזירו מעצמו אבל אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד לא מהני החזרה עד שיעשה תשובה (טור סי' ט"ו והרא"ש כלל נ"ט) וכן נ"ל:

סעיף ל[עריכה]

מאימתי חזרת המשחקים בקובי' משישברו פספסיהם (פי' כלי השחוק הנזכר והם הקוביאות) ויחזרו בהם חזרה גמור' שלא יעשו אפי' בחנם:

סעיף לא[עריכה]

מאימתי חזרת מפריחי יונים משישברו הכלים שצדין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפי' במדבר לא יעשו

(וי"א דגם כאן ובמשחקים בקוביא צריכים להחזיר המעות שהרויחו) (ר"י נ"ב ח"ד וב"י בשם הרא"ש פ' זה בורר):

סעיף לב[עריכה]

מאימתי חזרת סוחרי שביעית משתגיע שביעית ויבדקו ולא חזרת דברים בלבד אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי ר' זוז מפירו' שביעי' והרי הם נתונים במתנה לעניים:

סעיף לג[עריכה]

מאימתי חזרת המועל בשבועה משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע:

הגה: ודוקא מועלי שבועות אבל עבר על שאר עבירות מיד כשמקבל בב"ד שבעירו שלא לעשות עוד סגי ליה (ר"י נ"ב ח"ד ותוס') ודוקא שלא העבירוהו בשביל העבירה מאיזה אומנות אבל העבירוהו דינו כטבח שיתבאר בסמוך (ב"י):

סעיף לד[עריכה]

חזרת טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצא טריפה מתחת ידו שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אתו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב. (וע' בי"ד סי' קי"ט):

סעיף לה[עריכה]

חזרת עד זומם שילך למקום שאין מכירים אותו ונתנו לו ממון חשוב להעיד שקר ולא רצה:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

פסול סומא וחרש שוטה וקטן
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף א[עריכה]

קטן פסול להעיד אפי' היה נבון וחכם עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות ואם שהו מלבודקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצאו לו ב' שערות הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה ואם נתמלא זקנו אינו צריך בדיקה:

סעיף ב[עריכה]

הגיע לעשרי' שנה ולא הביא ב' שערות ונולד בו סימן מסימני סריס הרי הוא גדול ויעיד ואם לא נולד בו לא יעיד עד רוב שנותיו:

סעיף ג[עריכה]

בן י"ג שנה ויום א' שהביא ב' שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות בקרקעות אבל במטלטלים עדותו עדות:

סעיף ד[עריכה]

מי שהיה יודע בעדות כשהוא קטן והעיד בה כשהוא גדול אינו כלום ויש דברים שסומכים בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול שראה בקטנות ואלו הם נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי ויש מי שאומר דעל כתב של אלו נאמן אבל לא על של אחרים:

סעיף ה[עריכה]

  • ונאמן לומר "זכורני באשת פלוני שנעשה לה מנהג הבתולות כשנשאת".
  • ונאמן לומר "המקום הזה בית הפרס" (פי' שדה שנאבד או שנחרש בה קבר והוא לשון פרוסה שנפרסו ונתרוצצו בה עצמות מתים):

סעיף ו[עריכה]

  • ונאמן לומר (ואפי' הוא לבדו) (טור) "עד כאן היינו באים בשבת" כיון שתחומים דרבנן (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות) (וה"ה בשאר איסורי דרבנן).
  • ונאמן לומר שהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול תרומתו לערב, ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה (או שעשו איזה סי' להודיע שאחד מן המשפחה נשא פסולה) (טור כמו שנתבאר באה"ע סי' ב'):

סעיף ז[עריכה]

וכל אלו אם עכו"ם או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן:

סעיף ח[עריכה]

שוטה פסול ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד (אלא) כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים אף ע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב:

סעיף ט[עריכה]

הנכפה (המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים) בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה:

סעיף י[עריכה]

הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ וכן המבוהלי' והנחפזים בדעת' והמשתגעי' ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב:

סעיף יא[עריכה]

חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו וכן אם נשתתק אע"פ שנבדק כדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד בפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה לפי שבעגונה הקילו:

סעיף יב[עריכה]

סומא בשתי עיניו אע"פ שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו פסול:

סעיף יג[עריכה]

היה חרש או שוטה או סומא בשעה שנמסר לו העדות ובריא בשעת העדאת העדות או איפכא פסולים אבל אם היה בריא בשעה שנמסר לו העדות ובשעת העדאת העדות אע"פ שבאמצע נתחרש או נשתטה או נסתמה מאחר שתחלתו וסופו בכשרות כשר:

סעיף יד[עריכה]

אשה פסולה וטומטום ואנדרוגינוס פסולים מספק. וכל מי שהוא ספק-כשר ספק פסול -- הרי הוא פסול:

הגה: וכל אלו הפסולים פסולים אפי' במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב"א בתשובה והרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון וכ"כ הב"י).
וכל זה מדינא, אבל י"א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילין להיות, כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילין אנשים לדקדק בזה -- נשים נאמנות (ת"ה סי' שנ"ג ואגודה פרק י' יוחסין).
ולכן יש מי שכתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין (מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סי' קט"ז), והוא שהתובע טוען ברי (מהרי"ק שורש כ"ג). (ועיין לעיל סימן כ"ח סט"ו בהג"ה):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

רבים שהעידו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

עדים רבים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול -- עדותן בטלה. במה דברים אמורים? בזמן שנתכוונו כולן להעיד. אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד -- תתקיים העדות בשאר. וכיצד בודקים הדבר? אומרים להם בית דין כשראיתם דבר זה באתם כדי להעיד או כדי לראות בלבד כל מי שאומר להעיד באתי מפרישים אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה (אפי' לא ידעו זה מזה) (תוספות) ואם היו כל העדים כשרים אחד שנתכוון להעיד ואחד שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיוון עדותו חותכין הדין ע"פ עדותו:

הגה: אבל אינן יכולים לכתוב שטר על כך אע"פ שראו הקנין וסתם קנין לכתיבה עומד הואיל ולא הזמינם לכך (תשובת רשב"א סי' אלף וע"ג) (ועיין לקמן סי' ל"ט סעיף ה'):

וי"א שאפי' כיוון לראות כדי להעיד אינו פוסל אא"כ בא לב"ד והעיד דתרתי בעינן כיוון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד:

הגה: שטר שחתם עליו עד פסול ונתבטל כל העדות מ"מ אם העדים הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולין לחזור ולהעיד לבד לפני ב"ד וב"ד יכתבו עדותן וחשוב שטר (תשו' הרא"ש כלל ס' סי' ה') תקנת הקהל שחתום עליה עד פסול או שטר שחתם עליו בעל דבר עצמו כשר באחרים דאלו לא נתכוונו להעיד (ריב"ש סוף סי' קצ"ה) (ועיין לקמן סי' מ"ה סעיף י"ב וי"ג):

ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפי' נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלה עדות הכשרים וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים (על) כל מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד והעידו כשרים ופסולים לא נתבטלה עדות הכשרים שלא היתה כוונתו אלא בראויים להעיד:

סעיף ב[עריכה]

אם העיד קרוב עם רחוק ואין הרחוק יודע בקורבתו של זה (טור בשם הרי"ף וש"פ) יש אומרים שעדות הרחוק כשרה ומחייבו שבועה ונאמן לומר שלא הכיר והוא שאינו רגיל אצלו אבל אם הוא רגיל אצלו אינו נאמן ויש מי שחולק על זה ואומר שאפילו לא הכיר בקורבתו נתבטלה עדות הרחוק (כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד) (טור):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

הפסולים מחמת הנאה
ובו עשרים ושנים סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכב

סעיף א[עריכה]

כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד לפיכך קרקע של שני שותפים ובא האחד להוציא מתחת יד האחד לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו אא"כ סלק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור מהני וצריך שיקבל עליו שאם יבא בע"ח ויטרפנה מיד השותף ישלם לו דמיה וצריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזולה בידו וכיוצא בזה שאינו מקבל אחריות אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבד כגון שטוען שמכרה לו השותף יכול להעיד לו שאז אינו נוגע בעדות כלל:

סעיף ב[עריכה]

העורר על השדה אם יש בה פירות אין האריס מעיד לו עליה שהרי רוצה האריס להעמידה ביד בעלי' כדי שיטול חלקו בפירות ואם אין בו פירות מעיד (נ"י בשם רמב"ם) אם אין לו הנא' אחרת מזה (טור):

סעיף ג[עריכה]

עדים שהודו שיש להם חלק באותו חוב שהעידו כבר עליו אין באותה הודאה ממש.

(אבל אם אמרו כן קודם שהעידו העדות בטל) (ב"י בשם תשובוה שבסוף חזה התנופה):

סעיף ד[עריכה]

ראובן תבע לשנים שהלוה להם וכפר א' והודה השני שהוא וחבירו (חייבים) אם אותו ממון לקחו בשותפות אינו נאמן על חבירו והוא לבדו יתחייב בכל:

סעיף ה[עריכה]

המוציא שט"ח על ג' וטענו כולם פרענו אם כל אחד מהם חייב י' זהובים לעצמו ואין לחבירו בהם שותפות עדותו כשרה על חבירו (הגה"מ פ' י"ד דכתובות):

סעיף ו[עריכה]

אם טען א' מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן כעד א' לחייב שבועה את חבירו ולפטור משבועה את שכנגדו ואם שני שותפים [העידו] חובתם נאמנים לחייב את חביריהם.

(ועיין לקמן סי' ע"ז סעיף ה'):

סעיף ז[עריכה]

המוכר שטר חוב לא' מהחתומי' בו שפיר דמי.

(ועיין לקמן סי' קכ"ג סעיף י' וי"א וי"ב) אם קרובי המורשה (נ"א אם מורשה וקרוביו) יכולים להעיד:

סעיף ח[עריכה]

פשרנים או דיינים או אפוטרופסי' כשרים להעיד.

(ועיין לעיל סי' כ"ב בדין דיינים ופשרנים, ולקמן סי' מ"ו סעיף כ"ד, ובדין אפוטרופסים לקמן סי' ר"ץ):

סעיף ט[עריכה]

הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם כשרי' להעיד:

הגה: וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת הנאה אינו ממון ואע"פ שנותן אח"כ לקרוביו עניים מ"מ אין מבטלים העדות משום זה מאחר שלא היה ההנאה ניכרת בשעת העדות (ב"י בשם הריטב"א):

סעיף י[עריכה]

כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות אע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד:

סעיף יא[עריכה]

ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והיה שמעון מעידי המתנה פסול.

(ועיין לקמן סי' ס"ו סעיף כ"א וכ"ב אם עד החתום הקונה השטר מיקרי נוגע בעדות):

סעיף יב[עריכה]

השוכר אם לקח בידו השכירות ואמר כל מי שיתקיים קרקע זה בידו יטול הרי זה מעיד למשכיר ואם כבר נתן השכירות לבעל הקרקע אינו מעיד לו שאם תצא הקרקע למערער חייב לשלם השכירות פעם אחרת ואם לקח המשכיר דמי השכירות והחזירו לשוכר כדי שיתנהו למי שיזכה בדין הרי זה מעיד לו:

הגה: וכל זה שיש עדים שדר השוכר בבית אבל אי ליכא עדים נאמן בכל ענין במיגו דאי בעי שתיק (מרדכי):

סעיף יג[עריכה]

לוה שבאו לערער עליו להוציא קרקע שלו מידו אם לא ישאר בידו קרקע אחר כנגד החוב שיש למלוה עליו אין המלוה והערב יכולים להעיד לו להעמידה בידו ואם ישאר בידו קרקע אחר כנגד החוב יכולים להעיד לו.

וערב קבלן יש אומרים דאינו יכול להעיד בכל ענין (טור):

סעיף יד[עריכה]

לוקח ראשון מעיד ללוקח שני שלקח אחריו להעמידה בידו והוא שתשאר למוכר שדה אחרת בת חורין כנגד דמי שדה זו של לוקח ראשון או שתשאר שדה אחרת ביד שני:

הגה: וכן לוקח שני אינו מעיד ללוקח ראשון אא"כ נשאר ביד מוכר קרקע כדי דמי לוקח ראשון (טור):

סעיף טו[עריכה]

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון להוציאה מתחת ידו אין ראובן מעיד לו עליה אף ע"פ שאין עליו אחריות הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבא בעל חוב של ראובן ויטרפנה בחובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם.

ודוקא שבא יהודה לערער מכח המוכר אבל אם בא לערער מכח הלוקח שאמר שחייב לו אז יוכל המוכר להעיד עליה (טור):

סעיף טז[עריכה]

ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון שלא באחריו' ובא יהודה לערער להוציא' מיד שמעון בטענה שקנאה מגזלן יכול ראובן להעיד לו שאין לו בזה שום הנאה שתשאר בידו שאפי' יבא בעל חובו אינו יכול לטרפה שאין ב"ח טורף ממטלטלים אפי' עשאם לו אפותיקי (היפאטעק בלע"ז כלומר לא יהא לך פרעון אלא מזה) ובזמן הזה אפי' שעבד לו מטלטלים אגב קרקע אינו טורף ממטלטלים שמכר:

הגה: אבל אם יהודה טוען שראובן גזלה בעצמו לא יוכל ראובן להעיד עליה במקום שהמערער צריך ליתן לשמעון מעותיו משום תקנת השוק ויכול יהודה לחזור ולהוציאה מראובן (טור):

סעיף יז[עריכה]

ראובן שגזל טלית או שדה משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו או טלית זו שלי היא אין שמעון יכול להעיד שאין זו השדה והטלית של יהודה שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן מפני שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן יותר מלהוציאה מיד יהודה וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה או הורישה ללוי ובא יהודה לערער על לוי אין שמעון מעיד שאינה של יהודה ואם מכר הטלית הגזולה ללוי ונתיאש שמעון ממנה ובא יהודה לערער על לוי אם מת ראובן שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן ואין לו ממי ליטול דמיה אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן אין שמעון מעיד עליה מפני שסופ' שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו וכן כל כיוצא בזה ואפי' כשמת דדוקא שלא הניח אחריו' נכסים אבל אם הניח אחריות נכסים חייב ונמצא שזה נודע בעדות והאידנ' דתקינו רבנן לבעל חוב למגבי אפי' ממטלטלי דיתמי אע"פ שמת הגזלן ולא הניח אחריות נכסים אין הנגזל מעיד לו דאכתי נוגע בעדות הוא:

הגה: וכל זה ששמעון לא בא להעיד רק שהשדה או הטלית אינו של יהודה אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן בכל ענין יכול להעיד שכיון שהודה על הדבר שהוא של ראובן שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהוא שלו ואינו נוגע בעדות (טור):

סעיף יח[עריכה]

בני העיר שבא מערער לערער עליהם ממרחץ או ברחוב של עיר אין אחד מבני העיר מעיד בדבר זה ולא דן עד שיסתלק עצמו בקנין גמור:

הגה: וי"א דאי אפשר להסתלק מדבר שהוא צרכי בני העיר (טור ורמב"ם פט"ו מהל' עדות) אם לא שיש להם דבר אחר שהוא כיוצא בזה (תשובת הרא"ש כלל י"ג) וכן עיקר:

סעיף יט[עריכה]

בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם הואיל ולשמיע' הוא עשוי שא"א לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה:

הגה: ועיין לעיל סי' ז' סעיף י"ב דכשיש להם ס"ת אחרת מותר וה"ה כל כיוצא בזה כגון בית הכנסת או שאר ספרים וכדומה להם שבני העיר דיינים עליהם:

סעיף כ[עריכה]

האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראי' מאנשי אותה העיר בד"א כשהיו העניים סמוכים עליהם ופוסקים עליהם צדקה אפילו אמרו שנים מאותה העיר אנו ניתן הדבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להם שהנאה הוא להם שיתעשרו העניים האלו הואיל והם סמוכים על בני העיר וכן כל כיוצא בזה. (ועיין לעיל סוף סימן ז' דיני מסים שבעיר):

סעיף כא[עריכה]

דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכן לא יהיה דיין בדבר:

סעיף כב[עריכה]

עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם וכשרי' אפי' לקרוביהם כיון שקבלום עליהם:

הגה: כל דבר התלוי במנהג בני העיר אין אומרים בו תרי כמאה אלא אזלינן ביה בתר הרוב וכן כל כיוצא בזה שאין אנו צריכי' עדות ממש וכן לא אמרינן בכיוצא בזה לא ראינו אינו ראיה אלא הוי ראיה (מהרי"ק שורש קע"ג) ודנין בחזקת הישוב וכדומה לזה מצרכי העיר אפי' על פי עד מפי עד מפי הקבלה דהרי בלא"ה כולן נוגעין בדבר (תשובת מיימוני ה"ע סי' י"ג) ועיין לקמן סי' קנ"ז וקס"ג מדינין אלו.
טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

קצת דיני הזמה
ובו סעיף אחד:

סעיף א[עריכה]

שנים שהעידו באחד שחייב לפלוני מנה ובאו שנים והכחישום או הזימום ה"ז פטור עדים שהעידו בב"ד בא' שחייב לחבירו מנה ואח"כ אמרו שקר העדנו עדותם הראשונה קיימת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל נאמנים לגבי עצמם לשלם לו כל מה שהפסידוהו:

הגה: הרב המחבר קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך כי אע"פ שאין דנין דין עדים זוממים האידנא משום שהוא קנס, מכל מקום איכא נפקותא דעד זומם פסול להעיד כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ד ועידי הכחשה כשרין כמו שנתבאר לעיל סי' ל"א ועל כן כתב בעל הטור הרבה דינים מעדים זוממים. והרוצה לעמוד עליהם יע"ש: