ט"ז על חושן משפט לד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"ז ואעפ"י שהחזירו) (") רבים מקשים על תמיהת הטור על הרמב"ם בזה במ"ש ואינו יודע למה לא יוכשרו כו' דהא כ' הוא עצמו בסוף סי' זה שצריך שיעשה תשובה ונראה לי דהני פסולים הוא מן התורה וכן הוא ברמב"ם להדיא ולכוונה זו סדרם רבינו בין פסולי דאורייתא ע"כ תמה עליו אמאי לא יוכשרו עכ"פ מן התורה כמ"ש סי' ש"ס דגזילה הוי ליה לאו הניתק לעשה שיחזיר הגזילה וע"ז תי' דכיון דהחזיר ע"י כפי' לא שמיה חזרה:
(ס"ח אם יש עדים שידעו שחתמו) פי' הסמ"ע שלא ראו בתוך השטר הזמן כו' דא"כ ה"ל עידי הזמה ודברים תמוהים כ' דא"כ ל"ל בזמנו כתבנו כו' הא ע"כ לא שייך כאן אחרוהו דהא ראוהו לשטר ביום פלוני בשעה שחתמוהו אלא נלע"ד דמיירי בשטר קנין דכשר אפילו לא נכתב השטר ונחתם עד אחר זמן מרובה כמ"ש בסי' מ"ג לכן אותן העדים שראו החתימה ביום פ' אינם פוסלין אותן כי אפשר ביום הנזכר בשטר נעשה הקנין אלא שנכתב ונחתם אח"כ וא"כ צריך שיאמרו בזמנו כתבנו פי' שהקנין נעשה ביום הנזכר בשטר דאל"כ שמא נעשה הקנין מקודם זמן הנזכר בשטר וכתיבת השטר וחתימתו נמשכת ונעשית אחר כך ולא הזכירו בשטר שהקנין נעשה בזמן מוקדם מיום שנכתב השטר:
(שם) והם שקרו ואמרו וכו' עיין בסימן מ"ג בסופו מ"ש ע"ז בדברי הטור:
(סי"ד המוכסין סתמן פסולין) נראה לכל דעת רבינו ורמב"ם דמוכס הוא לעצמו מה שלוקח ע"כ הוא נחשד אפילו מסממא כי אין עליו כ"כ מורא מלכות אם לוקח יותר מקצבתו אבל גבאי הוא שהמלך מאמינו להביא לו מס שנוטל ויש עליו מורא מלכות אם יטול יותר מקצבתו ויחזק לעצמו כי יהיה גונב כיס המלך והא ודאי לא חיישינן שיתן גם המותר למלך דאין אדם חוטא ולא לו:
(סי"ו מפריחי יונים) הטור חולק על הרמב"ם וכדי לבאר מחלוקתן אביא הסוגיא בקיצור תנן המשחק בקוביא פסול ופליגי בגמרא רמי בר חמא אומר משים דאסמכת' הוא ולא קניא ורב ששת אמר דלאו אסמכת' היא אלא לפי שאין עוסקים בישובו של עולם מאי בינייהו אומנות אחרת ותו תנן מפריחי יונים פסולים ופליגי אמוראי חד אמר דהיינו אחד אומר לחבירו אם תקדים יונה שלך ליונה שלי וחד אמר ארא פי' מלמד להביא יונים אחרים ויש בזה משום גזל ופרכינן מ"ד אם תקדימי כו' מ"ט לא אמר ארא א"ל ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ"ד ארא מ"ט לא אמר אם תקדימי א"ל היינו משחק בקוביא. וכתב הרמב"ם מפריחי יונים בישוב וכו' מדהקפיד דוקא בישוב ס"ל כמ"ד ארא ופ' ו' מה' גזילה כתב הרמב"ם דבקוביא עם ישראל יש בו משום גזילה ועם העכו"ם אין בו איסור משום גזל אלא שיש בו איסור שעוסק בדברים בטלים והקשה שם ממגיד משנה דהא אדחיא סברת רמי בר חמא דס"ל משום גזל ונדחק מאוד בכסף משנה בפרק יו"ד מה' עדות ליישב זה והרוצ' יעיין בדבריו ויש ג"כ קושיא בטור אליבא דרמב"ם דכאן כתב בשמו דפסול דוקא באין לו אומנות אחרת ובסי' ע' [ש"ע] כתב בשמו דפסול משום גזל ונלע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם על נכון דודאי ס"ל דלא קי"ל כרמי בר חמא אלא כרב ששת דס"ל דלא הוי רק אבק גזל ומפריחי יונים ס"ל כמ"ד ארא וס"ל דג' חלוקות יש כאן דאורייתא ודרבנן ואבק גזל דהיינו משחק בקוביא ומפר' מאי דאמר ר"ש לפי שאין עוסקין כו' פי' אע"ג דאבק גזל בעלמא הוא ולא גזל גמור דהא לאו אסמכתא היא כמ"ש סי' ר"ז מ"מ יש עוד ריעותא דלית ליה שאר אומנות וחזקתו שאוכל אבק גזל ההוא אבל אי לא אכיל מיניה אין כח באבק גזל לפוסלו וזהו עיקר התי' של רב ששת להרמב"ם דהא רב ששת פליג על רמי בר חמא דס"ל דהיה גזל גמור ורב ששת ת"ל דלא ה"ל רק אבק גזל מש"ה אין פסול רק באין לו אומנות אחרת דאז אוכל מאבק גזל הזה ובזה ניחא מ"ס המגיד משנה ממסכת שבת פרק שואל מנה גדולה כנגד קטנה יש איסור משום קוביא דהיינו אבק גזל יש עכ"פ לכ"ע אבל בגזל דרבנן כגון ארא יש יפסול אפי' בלא אכיל וכ"כ התוספת שם דהא דאמרינן ארא מפני דרכי שלום בעלמא היינו למ"ד אי תקדמי אבל למ"ד ארא הוה גזל גמור הוא מדבריהם ומש"ה כשכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות גזילה איסור גזל דרבנן לא כתב שם שאין לו אומנות אחרת כי בלא"ה יש איסור אפי' באבק גזל רק לענין פסול עדות בעינן זה אלא שרבינו הטור היה מפר' דברי הרמב"ם אלו דבפ' ו' דהלכות גזיל' דמיירי ג"כ לענין פסול עדית וע"כ כתב עליו בסימן ש"ע ויראה שפוסל בקוביא משום גזל ומש"ה אפילו ביש לו אומנות אחרת אסור כו' ולפי הבנתי היה לו להקשות דברי הרמב"ם גופיה אהדדי עם מ"ש כאן דבעינן אין לו אומנות אחרת אבל אם נפרש דברי הרמב"ם כמ"ש לא יקשה כן אלא דשם לא מיירי רמב"ם אלא לענין איסור לחוד דבזה יש איסור בישראל אפי' בלא אומנות אחרת ולפסול בעינן דוקא אין לו אומנות אחרת ועם עכו"ם יש איסור ולא שום פסול להרמב"ם ונמצא לפ"ז ב' קולות וחומרא אחת דהיינו נפל לו ממון בירושה שאוכל ממנו כשר משחק בקוביא כיון שאינו אוכל אבק גזל ועוד קולא אחת משחק בקוביא עם עכו"ם אפי' אוכל ממנו אין כאן פסולי עדות רק איסור כמ"ש בפ' ז' דה' גזילה מחמת שעוסק בדברים בטלים ונ' שאיסור זה הוא סברא דנפשיה ולא פי' דברי רב ששת שאמר כאן לפי שאין עסוקין כו' פי' דהרמב"ם קאי זה אישראל מטעם אוכל אבק גזל כמ"ש וחומרא אחת יש אע"פ שיש לו אומנות אחרת אלא שאין מספקת לו לכל אכילתו פסול דעכ"פ אוכל אבק גזל אבל הטור מפ' מ"ש רב ששת לפי שאין עסוקין כו' הוא מטעם שאינו יודע מטיב משא ומתן וא"כ אף איהו ס"ל דמפריחי יונים בישוב להביא גוזלות פסולין רק בהנך תרי קולא וחד חומרא הוי להיפך דלהטור אפי' משחק עם העכו"ם פסול מטעם שזכרנו אבל אם יש לו אומנות אף שאין מספקת לו אומנתו מ"מ כיון שיודע בטיב משא ומתן העולם כמה קשה הוא הממון כשר הוא וס"ל בהנך אי תקדמי וכו' משחק בקוביא אין בהם גזל כלל מש"ה כשרים אם יודעים בטוב העולם ובזה נתיישב מ"ש הטור בסי' ש"ע עם מה שכתוב כאן גם מה שהקשה בכסף משנה על הרמב"ם גם בסמ"ע פי' בהנך תרי קולא וחומרא אחר שחולקים הטור והרמב"ם כמו שזכרנו ואפשר שנתכוין לכל מה שזכרנו:
(סי"ח שכר לילך ולראות) כו' משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכה להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין לו טרחא אבל במקום שיש לו טרחא יכול ליטול שכר על הליכה דראיה דאמרינן סוף פרק האיש מקדש הנוטל שכר להזות מי חטאת דההזאה פסולה ואמרינן שם דבכ"מ שכר ההבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים שרי ליטול דלא רמיא עליה האי טרחא ובהדיא מדמה לה האם נוטל שכר לדון ולהעיד ונוטל שכר הזאה מש"ה יכולים ליטול שכר טרחת ההליכה ואין זה בכלל מה אני בחנם כנלע"ד:
(בטור ס"י דהוי כאוכל נבילות לתיאבון) ברמב"ם ליתא האי לתיאבון ובאמת אין בו צורך. ונראה דקמ"ל הטור אע"ג דלא נעשה עדיין האיסור שלא נאכל עדיין מ"מ פסול מטעם חשוד שמא יעיד שקר ומדמה לאוכל נבילות דפסול בגמ' לדברי הכל מטעם דכי היכא דכי כפין אוכל נבילות ה"כ כפין ושקיל זוזי ומסהיד ה"נ בזה כיון דלא איכפת ליה בדבר שקר ורוצה להאכיל איסור לאחרים ה"נ אל יחוש להוציא ממון בדבר שקר בעדותו:
(עוד כתב העור סי"ד ולא תנו עדים כו') קשה מה צריך לכתוב שמנו הלוה והמלוה ונראה דכתב כן דל"ת דמאי דמונה מלוה הכל בכלל דהיינו הלואה בריבית כמ"ש התו' פרק איזהו נשך ע"כ הקדים הטור שהגאונים מנו בפירוש הלוה אצל המלוה ואפ"ה לא מנו הערב והעדים אלא ע"כ שהם כשרים כנלע"ד נכון מאוד:
(בשם מהרר"י בטור ואפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע) כתב הב"י ותמהני על רבינו אמאי לא מפיק ליה מדבר שקר תרחק וי"ל תמיהתו דהרמב"ם ז"ל הבין דהגמרא מיירי היכא שגבר העיד הרשע בפני בית דין והעד כשר אינו בא עמו בחברה לב"ד אפ"ה אסור משום מדבר שקר אבל היכא שבא עם הרשע בחברה אחת לבית דין זה לא נפקא מדבר שקר אלא מפסוק החמור ממנו דהיינו אל תשת ידך עם רשע שהוא בלאו שעניינו אל תסייעו להיות אתו עמו עד בין שראו המעשה יחד בין שלא ראו המעשה יחד:
(ע"ש אבל טבח שנמצא אחריו נבילה הרי הוא כאוכל נבילות לתיאבון רבינו צריך ליתן הטעם דהרי הוא כו' משום דטבח שנמצא אחריו נבילה עובר על לפני עור לא תתן מכשול והוא לאו שאין לוקין עליו והעובר על לאו שאין לוקין עליו אינו פסול לכך אמר דכאן מכל מקום הוא פסול משום דהוי כאוכל נבילות לתיאבון משום חימוד ממון אבל בעלמא לאו שלוקין עליו אפילו היכא דליכא חימוד ממון הוא פסול ובזה ותורצו כל הקושיות שמקשים העולם בכאן ע"ש:
(כ' הרמב"ם אע"ג שהגנב והגזלן החזירו וכו') ואינו יודע כו' עיין מ"ש הב"י ול"נ בע"א דהרמב"ם איירי אפילו שהחזירו ברצון וטעמו מדכתבו קרא לעד חמס לחידוש דהיינו אע"פ שאינן בני מלקות מ"מ הן פסולים כדלעיל סעיף י"ב ואי איירי בגזלן שלא החזיר עדיין גזילתו מאי רבותיה הרי עדיין לא יצא מכלל מלקות דזיל בתר טעמא דמ"ט אינן בני מלקות מטעם דניתן להשבון א"כ כ"ז שלא השיבו לא יצאו מכלל מלקות ומאי רבותייהו אע"כ דברה תורה אפילו שהחזירו דפסולין הם עד שיעשו תשובה:
(ע"ש בב"י מחוד' ב' ודע כו' עד הרי דמגדלי בהמה דקה בא"י פסולין ותמיהני על הרי"ף כו') הב"ח כתב אישתמיטתי' שהביאום כו' ע"ש ול"נ שעיקר תמיהת הב"י למה לא הביאו הטור כאן בהלכות עדות (א"ה לפ"ז אין תירוצו של הב"י מתיישב כ"כ אף שיש לדחוק וליישב):
(ע"ש בטור כתב הרמב"ם (") שנים שהעידו בא' שהוא פסול וכו') הב"ח הקשה מ"ש מב' כיתי עדים המכחישים זא"ז ונ"ל דבשני כיתי עדים כשבא' כ"א בפני עצמה ומעידה נשתנה הספק ממה שהיה בשעה שהיו מכחישות זא"ז שהרי בשעת ההכחשה היו הכתות יחד משא"כ בשעת העדאה לאפוקי האי גברא שלא נשתנה בשעת העדאה מבשעה שהעידו עליו (א"ה אין זה מבורר) או י"ל דבב' כתות מעיקרא לא מקבלינן סהדותייהו דתרי אתרי אם לא בהזמה דחדוש הוא לאפוקי בב' המעידים על א' דודאי מקבלין לפוסלו אלא שאח"כ באים שנים להכשירו מ"מ הוא נשאר (") בספק ע"כ ממהרר"י) (א"ה לענד"כ דלא דמי דבשלמא בב' כתי עדים איכא חד מנייהו דודאי כשר הוא וכיון דלא ידעינן הי מנייהו מוקמינן לתרווייהו אחזקתייהו אבל בחד גברא ליכא למימר הכי ואע"ג דלענין אשם תלוי הסברא איפכא דבחתיכה משני חתיכות כ"ע מודי דמחייב ובחתיכה א' פליגי נראה לע"ד דלא דמי דהתם אותה של חלב לא הי' לה חזקת כשרות ומעולם של חלב היתה ואיתחזק אסורא בודאי משא"כ בחתיכה א' לאפוקי בנ"ז דשתי הכתות היה להן חזקת כשרות ואף לאחר שנולד הספק האחת מהן היא בודאי כשרה מוקמינן לתרווייהו אחזקה קמייתא כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא חזקת כשרות לשתיהן קודם שנולד הספק וזאת שנית דאף לאחר שנולד הספק עדיין יש כאן כת א' ודאי כשרה לאפוקי בחד גברא דליכא אלא חזקת כשרות דמעיקרא וכיון דתרי ותרי לכל הפחות ספקא דרבנן היא ע"כ פסול הוא ודוק כי זהו כפתור ופרח ע"כ):
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה היתה העבירה שעבר עליה וכו') עד דלא בעינן רשע דחמס וכו' אין זה קושיא דשמא בעבירה דאורייתא כגון אוכל נבילות לא בעי עד חמס:
(תו שם קוברי המת וכו' עד דבקיאי בקביעא דירחא וכו') ול"ק מידי דס"ל להרי"ף כיון דלא התרו בהן א"כ אין מחוייב מלקות לכן לא פסולי אלא מדרבנן אף שהיו חייבים אם התרו בהם:
(תו שם העובר על השבוע' וכו' עד מ"מ רבינו סתר דבריו כו') הריב"ש סי' רס"ו כתב שלענין עדות גם רש"י מודה דפסול כיון שעבר על ד"ת ולא פירש כן אלא לענין שבוע' וכך מוכח דעת הטור שכאן כתב בפשיטות ובסי' צ"ב לענין שבוע' כרב ב' דיעות וכן עיקר וק"ל וכ"כ הרש"ך סי' קע"ב:
(תו שם) הבא על ערוה בפרק זה בורר וכו' עד וכן מוכח מתוך רש"י וכו' והתוס' גבי הא דאמר ר"י פלוני רבעני לרצוני כו' כתבו דהא דחשוד על עריות פי' בקונטרוס לאו דאיכא סהדי שבא על ערוה אלא שהוא גס ומתייחד עמהם כו' הרי דתוס' לא סבירא להו כהרא"ש בדעת רש"י וכן יש לדקדק דפי' דר"נ ס"ל דכשר משום דבעי רשע דחמס ואם בא ממש הלא לא קי"ל כרבא אלא בחשוד בעלמא דפסול מדרבנן ולכך בעי רשע דחמס וצ"ע ע"ש:
(בא"ה עד וב"מ נ"ב ח"ד וכו') אינו מדוקדק דאדרבא דמבואר שם דפסק כהרא"ש ע"ש ובס"א מצאתי מוגה הסכים לדבריהם והוא נכון (בא"ה עד ולענין עדות אשה לכ"ע וכו') ויש מקום עיון למה השמיטו כל הפוסקים את זה בטא"ה סי' י"ז וע"ש סי' מ"ב:
(תו שם טבח שנמצא אחריו נבילה וכו') עד הרי בהדיא דס"ל וכו' לא ידעתי מאי קאמר דמה שכתב הרא"ש ע"י ממין אחר פי' שישוב בתשובה שלימה שיחזיר אבידה בדבר חשוב כו' ולעולם אפי' בטבח ששחט לעצמו ולא נהנה כלום וק"ל:
(תו שם) ונימוקי יוסף כתב שיטה אחרת וכו' עד משום לוה איצטריכא ליה וכו' וקשה דא"כ מאי פריך דילמא רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות איירי בריבית דאורייתא והדתנן במתניתין מלוה ולא לוה איירי בריבית דרבנן וכדמסיק. ושמא דניחא ליה לאוקמי מתניתין אפי' בריבית דאורייתא ובלוה וק"ל:
(תו אי' שם) ונימוקי יוסף כתב ושיטה אחרת וכו' עד ומכלל דבריו למדנו וכו' וליתא דבפ' א"נ כתב להדיא הנ"י גבי שטר שיש בו ריבית דעדים פסולין כיון שחייב מלקות ע"ש ובע"כ צ"ל דלוה שאני דמפסיד הוא טועה דלא מפסיל ליה משא"כ עדים:
(תו שם העובר על גזל של דבריהם וכו') ודע שדעת הרמב"ם וכו'. וע"ל סי' שנ"ט ס"ט שמביא ל' הרמב"ם פ"א מה' גזילה דעובר על לא תחמוד אפילו כי יהיב דמי ואומר רוצה אני עיין ב"י שם וצ"ע והעיקר דהרמב"ם ס"ל דעדים הם טועים ולכך פסול מדרבנן ודוק:
(ותו שם הרועים אחד רועה וכו' עד הגבאים והמוכסי' וכי') והרא"ש הביא הגי' הגבאים מעיקרא סבור וכו' המוכסין מעיקרא ס"ל דינא דמלכותא דינא כיון דחזי ליה לבסוף דשיילי טפי פסלינהו ע"כ מבואר דמוכסני' גם מעיקרא מסתמא שקלי טפי אלא דהכשירם מטעם דדמ"ד עד שידעו בבירור שלוקחים בידם יותר ואז פסול אפילו בסתם וא"כ מי שאמר סתם גבאי כשר דוקא בגבאי כיון דמעיקרא סברי מאי דקיץ שקלי אבל במוכסים אפי' בסתם פסול כדמעיקרא דהני מסתמא שקלי יותר וזה הטעם של הרמב"ם ורבינו ודוק:
(תו שם אין אדם נפסל בעבירה וכו') עד טענתו טענה וכו' וההיא עובדא דבר בינתום דבסמוך דאמר חד לדידי אוזפן ברבי' אלא דשם אפשר לא ביקש הרבית ממנו שיחזירו אלא כמ"ש בב"י בשם המרדכי לכן כתב בשם בעה"ת דאף בענין טענה מהני ודלא כמ"ש בס' בנ"ש דיש תימא למה כתב בשם בעה"ת מה שהוא גמ' דליתא:
(תו שם) וכתב הר"י יקר הנשבע להכחיש העד וכו' עד שדקדק כן מהא דבר וכו' וגרס בגמ' לדידי גנב קת' דבורטי' וכך גרס הריב"ש סי' של"ט והרמ"ה פ' חזקת אבל גי' ספרים דידן קמאי דידי גנב כו' וע"ש ברא"ש:
(בא"ה עד ודוקא בפקדון וכו') עי' בכתבי מהרא"י סי' רל"ה הטעם ולקמן סי' צ"ב ס"ח בב"י ובכמ"ע סי' ע"ה ס"ק י"ג ודלא כב"י:
(תו שם וע' בתשובת הריב"ש סי' של"ט וכו' עד שלא העמידו וכו') ור"ל אבל העד מודה שלקח ממנו הריבית אלא שלא מעמידו עכשיו בדין דאם העמידו בדין כבר נפטר ממנו ואינו יכול לפוסלו וזה דלא כראבי"ה. דלדידי' אם כבר נטל ממנו הרבית ה"ל נוגע בעדות דאומר כן כדי שיעמידו בדין על הרבית וכ"כ הריב"ש להדיא סי' של"ט דהרשב"א חולק אהראבי"ה ודלא כמ"ש הב"י ודוק:
(תו שם פלוני רבע שורי וכו' עד וזה דעת הראב"ד וכו') וכ"כ הרא"ש במס' מכות בפ"ק וצ"ע על הטור למה סתם דעתו דלא כאביו וצ"ע:
(תו שם מאימתי חזרת מפריחי יונים כו' עד אלא שמסיים וכו') אין זה לשון הברייתא אלא מלשון הש"ס היא ועוד דבגמרא פריך מהאי ברייתא למ"ד ארא:
(בא"ה עד יונך ליוני וכמו וכו') לפי מ"ש ב"י לעיל דכ"ש דהלכה כמ"ד ארא לא היה לו לשנות אכן כבר כתבתי שם דליתא:
(תו שם וחזרת טבח וכו' עד כששחט לעצמו מיירי כו') ר"ל הא דקאמר בגמרא משלו פי' ששחט בהמתו לאכול הוא עצמו ולא להאכילה אחרים דאי משלו איירי להאכיל אחרים הא עברינן ליה ולפי"ז אין מקום למ"ש ב"י ועוד נ"ל הכרע דהוא סבור דמ"ש הנ"י דלאחרים היינו שוחט בהמות אחרים וליתא דהנ"י כ"כ אתיבת משלו שבש"ס וק"ל:
(בטור על אותו הענין אחד ההלוה וא' הלוה אם בריבית קצוצה פסול מן התורה וכו') והתו' פז"ב לחד תי' כתבו דגם מלוה בריבי' קצוצה איכא למימר דאינו פסול אלא מדרבנן דלא משמע לי' כיון שנותן לו מדעתו ע"ש ויש לומר דפריך לאביי דלא בעי עד חמס מברייתא דאל תשת רשע אנו הגזלנים ומלוה בריבית כו' מבואר דפסול מלוה מיהא דאורייתא וא"ל דקרא הוי אסמכתא ואינו פסול אלא מדרבנן א"כ גם לאביי לא קשה דמודה דפסול מדרבנן בעי' דוקא חמס ושמא דעיקר קרא אגזלנים קאי דהוא דאורייתא ומלוי בריבית נקט דרבנן דתקנו כעין דאורייתא ודוק וצ"ע עד כאן מן מהרש"ק):