נתיבות המשפט/ביאורים/לז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל עדות שיש לאדם הנאה וכו'. עסמ"ע וש"ך שהכריעו דטעם פסול נוגע הוא מטעם דחשוד לשקר ולא כהע"ש שכ' שהוא מטעם קרוב ע"ש ונ"מ באם חתם בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה אח"כ נוגע דאי אמרי' דאינו פוסל מטעם דנחשד לשקר רק מטעם קרוב אחרים מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו בסי' מ"ו סעיף ל"ה ואי הטעם דנוגע הוא משום דחשיד לשקר אפי' אחרים אין מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן בסי' מ"ו סעיף ל"ד. והעיקר כהסמ"ע וש"ך דפסול מטעם חשד דהוי בעל דבר וכמו דחשדינן לבע"ד חשדינן ג"כ לנוגע ואפשר דכונת הע"ש לומר דאף במקום דליכא חשש חשד כגון בגוונא דנקט הש"ך שהוא נוגע מטעם דלא יהיה לוה רשע דבהא ליכא חשש חשד כמ"ש הש"ך ע"ז כתב הש"ך דמ"מ פסול מטעם קרוב. והנה בתומים סקכ"א רצה להוכיח דאפי' לחוב פסול להעיד מהא שכתב הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' כ"א דבני העיר שהעידו שא' נפטר מהמס דאין בעדותן ממש אף שהעידו לחובתן דאין חילוק בין עדות הפסול דפסול לכל בין לזכו' בין לחובה ומזה הוציא לסתור הדין שכתב המחבר בסי' זה סעיף ו' ע"ש. ועוד תמה בתומים דלדעת רש"י ותוספות האומר פ' רבע שורי דנאמן ואלו אם אחיו אומר פלו' רבע שור אחי א"נ מה"ת יהי' הוא נאמן יותר מאחיו ע"ש. והנ' זה יש ליישב דהא דבעינן בשור שני עדים הוא משני טעמים. א' דלא גרע משאר הוצאות ממון דבעי ב' עדים דהא באין לסוקלו ולהספידו ממון. טעם ב' דאפי' לא הי' בדבר שום הפסד ממון מ"מ בעי' שני עדים משום גזירת הכתוב דכמיתת בעלים כך מיתת השור. מש"ה לדעת רש"י ותוס' דלא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו לא הוי כמו קרוב להשור וכשר לעדות סקילת השור שהוא מטעם גזירת הכתוב ונגד הוצאת ממון של עצמו לא בעינן עדים דאדם נאמן להפסיד ממון עצמו משא"כ אחיו נהי דמשום טעם הב' דבעי עדות משום גזירת הכתוב דמיתת השור כמיתת בעלים מהני עדות דאינו קרוב להשור לדעת רש"י מ"מ מצד דיש הפסד ממון קרובו א"נ דאין הקרוב נאמן להפסיד ממון קרובו דלא יומתו כתיב. אמנם לפענ"ד אין מדברי רש"י ותוס' ראי' דלא הוי קרוב לגבי ממונו והא דכתב רש"י דהשור נהרג כתב רש"י הטעם משום דכיון שמעיד על פלוני שרבע ונהרג הורגין ג"כ השור. וכן נרא' דכ"מ שמעיד על ממון שלו אינו נאמן אפי' אומר לחובתו. תדע דהא מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא פרוע א"נ כשחב לאחרים כמבואר בסי' מ"ז ואפי' יש ע"א עמו אינו מצטרף להעיד ואף שמעיד לחובתו לא נחשב עד כמ"ש הש"ך בסי' מ"ז סק"ד ונוגע לא הוה דהא אין לו ולשמא יתעשר ל"ח. ולכן נראה דכל שמעיד על ממון שהוא שלו לא מיקרי עד כלל אף שהעדות הוא גם לחובתו דאדם קרוב אצל ממונו ואפי' לחוב הפסול. דהא כמו שהוכיח הש"ס דקרוב פסול משום גזירת הכתוב אפי' במקום דליכא למיחש לחשש דמשקר מהא דמשה ואהרן פסולין לקרוביהן ה"נ יש להוכיח כשמעיד על ממונו דפסול אפי' ליכא חשש חשד מהוכח' זו ממש דהא ודאי דמשה כמו שהוא פסול לאהרן אחיו מכ"ש דאינו נאמן על עצמו רק כשאומר להפסיד ממונו נאמן מטעם הודאת בע"ד ולא מטעם עדות ובמקום שחב לאחרים דלא הוי הודאה אף מטעם עדות א"נ כלל משא"כ בנוגע כיון שמעיד לחובתו ונתבטל הזכות שיש לו בנגיע' זו שוב על ממון אחר הוא מעיד ונאמן דלא גרע מסילוק דמועיל ומש"ה הדין המבואר בסעיף ו' דאם שני שותפין הלוו לאחד ואמר שותף אחד שנפרע החוב דחלקו נמחל מטעם הודאת בע"ד ושוב על ממון אחר הוא מעיד דאין לך סילוק גדול מזה דהא באמירתו נסתלק תיכף מחלקו ועדותו כשר על חבירו וכן בשני לוין כיון שבאמירתו נתחייב בחלקו תיכף נאמן ג"כ על חבירו דהוי כסילוק ואין עדות רק על של חבירו. והא דתשו' הרא"ש ג"כ א"ש דשאני פורעי המס דהמעות מה שחייב אחד מבני העיר נקרא בעל חוב דהא אינו ידוע על מי יוטל ההערכה של אותן העשרה זהובים שמחוסר אחד מבני העיר וא"י כמה יעריכו השמאים על כל אחד ואחד וכ"א מבני העיר מסופק כמה יגיע עליו מהמס ההוא. ועוד כיון דקיי"ל דבר מתא אבר מתא מיבעט כמבואר בב"ק דף קי"ג ולקמן סי' קכ"ח א"כ יכול המלך או הגבאי שלו לתפוס את אחד מבני העיר עבורו ואז יהי' זה שלא נתן המס הבע"ח של זה הנתפס לבד וכל העיר יהיו רק ערבים בעדו וכיון דחוב זה של ראובן שמעידין עליו אותן העדים הן בע"ח של העדים הוי כמעיד על ממונו או על שיעבודו דלא הוי עד כלל אפי' מעיד ג"כ לחובתו כשהוא חב לאחרים ג"כ. וה"נ הוי כאילו הלוה אמר על שטר שבידו פרוע ומחיוב לערב א"נ מטעם עד:
ובא הא' להוציאה וכו'. עסמ"ע סק"ג עד כמ"ש הטור סי' קע"ו סל"א וכו'. והוא שם בש"ע סעיף כ"ה. ובסמ"ע סקנ"ט. ודוקא כשהשותף בעיר דמזה מיירי התם אבל אם אינו בעיר כלל אין מקבלין עדות שלא בפניו כמו שאין מקבלין ביתומים קטנים אף שיש גם כן גדולים:
ואפילו על חלק השותף עסמ"ע סק"ח עד חלוקתינו בטעות. ובט"ז סי' קע"ה סק"ד חלק על דברי הסמ"ע ובקצה"ח משוח דבריהן דכשטרפו בע"ח אין זה חלוקת טעות משא"כ כשלקחו נגזל דהוי חלוקת טעות. וכבר הארכתי בסי' קפ"ב ובכמה דוכתי דגם בגזילה לא נקרא מקח טעות רק מטעם אחריות. ומ"מ נראה כדבריו ולהשוות המחלוקת דהא התוס' בכ"מ כתבו דאף דלא אמרינן גבי בע"ח אחריות ט"ס מ"מ בגזילה דצריך להחזיר גם הפירות לכ"ע אחריות ט"ס ה"נ יש לחלק בזה דאף שבשותפין שחלקו אחריות מבע"ח לאו ט"ס הוא כיון דהספק הוא על זה כמו ע"ז מ"מ במילה כיון דצריך להחזיר גם הפירות גם בספק ודאי דלא יכנס בלא אחריות כנ"ל. ומדברי הסמ"ע יש ללמוד דשותפין שחלקו שדהו ונשתדף השדה ביד אחד אין הבע"ח של השותף שנשתדף השדה בידו יכול לטרוף מחלק שביד השותף השני ולומר (") כיון דאחין שחלקו כלקוחות דמי ובע"ח טורף מלקוחות דזה אינו דהן כלקוחות מטעם דאין בריר' והתוס' בגיטין מ"ז ד"ה טבל וחולין כתבו דאין בריר' הוא ספק דיש לומר ג"כ שכ"א הגיע לו את שלו וא"כ אין הבע"ח יכול לטרוף מספק כמ"ש הר"ן בכתובות פ' מי שהיה נשוי ולא פליגי שם רק כשיש ספק אם יש מקום לגבות מב"ח אבל כשגוף השיעבוד מסופק לכ"ע אינו גובה. ומכאן מוכח זה דאלת"ה א"כ אף בחלקו א"י להעיד מפני שמעמידו בפני בע"ח כיון שנטלו את שלו מידו מעיד כדי שב"ח שלו יקח מהשותף שלו חלקו דנהי שכ' הסמ"ע דהוא א"י לומר דחלוק' בטעות הי' מ"מ לענין בע"ח לא מהני הודאה שלו ויכול לטרוף דהבע"ח יאמר חלוק' בטעות הי' אלא ודאי דאין חבע"ח יכול לטרוף משותפין שחלקו כמ"ש. אך באמת א"א לומר כך דנהי דבאשתדף חלק של שותף אחד באמת אין הבע"ח יכול לטרוף חלק שני מטעם הנ"ל מ"מ כאן שניטל מחמת גזילה הבע"ח יאמר שחלוקה בטעות הי' ודאי דיכול לטרוף חלק השני. ולענין הקושיא דמעמידו בפני בע"ח כיון דההודא' לא מהני לחוב לאחריני יבואר לקמן בסעיף י"ז ע"ש ודע דהא שכתב המחבר לפסול עידי המערער אין הכונה להעיד על העדים של המערער לפוסלם בגזלגות דבזה ודאי אפי' חלקו אינן יכולין להעיד דהא כשמעיד שהן פסולין הדבר נוגע גם לחלקו דהא אם יאמינו לו שהן פסולין אף חלקו לא יוציא המערער והרי הוא נוגע בעדותו ואין בעדותו ממש וע' בסי' ל"ב בש"ך סקכ"ח גבי לדידי אוזפן ברבית דצריך לומר ולא שקיל עידי דאל"ה נוגע ומכ"ש כאן. אך הסמ"ע הי' לו הוכחה דאין הכונה במחבר שבא לפוסלן להעדים בגזלנים דע"ז לא שייך הלשון מה שסיים המחבר דאפי' על חלק השותף לא יועיל עדותו וכך הי' לי להמחבר לכתוב דאינו מועיל העדות אפי' לגבי אחרים דהא העדים נשארו כשרים לעדות לכל העולם כיון דאינו מועיל עדותן לפוסלן כמבואר בסמ"ע ס"ק ט"ו וגם א"א בכאן למיפלג דיבוריה אך הכונה במ"ש לפסול עדי המערער דהיינו שבא להעיד להכחיש עדי המערער שהעידו שהמוכר גזל אותן השדות ומעיד השותף שלא גזלן המוכר רק לקחן מהמערער ומיירי שטוען על השדה שנפל לחלקו שאינה גזולה וגם מעיד בתורת עדות על השדה שנפל לחלק השותף שגם כן לאו גזולה הוא ובזה כת' הסמ"ע שפיר. ואין להקשות דהא מוכרח ג"כ לומר על חלק השותף שג"כ אינו גזול דירא דאם לא יאמר כן ויקח המערער חלק השותף יטעון השותף שחלוקה בטעות הוא ויחלק עמו מחדש. דזה אינו דלמה לו להעיד בזה הא השותף שלו טוען כמוהו שהשד' אינה גזולה וא"כ ממ"נ אם יקבלו הב"ד עדות של המערער את שניהם יקחו ואם לא יקבלו העדות חלק שניהם ישאר בידם:
ואפילו לא סילק עצמו. עש"ך סק"ג עד שמסלק עצמו קודם שראה העדות וכו' והיינו כשרא' העדות אחר שנעשה שותפי כגון שראה שטר מכירה ביד המוכר מהמערער אחד שנעשה שותף דהיה תחלתו בפסול בעינן סילוק קודם שראה אבל בעדות שרא' קודם שנעשה שותפו דתחלתו בכשרות אפילו סילוק אחר שראה מהני:
ישלם לו דמיה. ודוקא שאינו מקבל אחריות רק לגבות מב"ח ולא ממשעבדי דאם מקבל גם לטרוף ממשעבדי יש חשש נגיעה דאימר קנה שדה בין הבע"ח ובין הקבלת אחריות ומכרה אחר שקיבל אחריות דלא קיבל אחריות נגד הלוקח ואז הבע"ח מוקדם לא יכול לטורפו מיד הלוקח כיון שלא כ' להבע"ח דאקני ויטרוף מיד השותף והשותף יטרוף מיד הלוקח שלא באחריות ולא יהיה נגדו לוה רשע כיון שהוא שלא באחריות וכ"כ התומים. אך קשה דמ"מ יש לחוש דילמא עשה השותף אפותיקי חלקו שהוא שוה מאה זהו' לבע"ח בעד הק' זהובים ואח"כ נתקלקל השדה ואינו שוה חלקו רק נ' זהובים ויצא חלק א' בגזילה מת"י ואז הבע"ד יחזור על חלק השותף לגבות החצי ואף שהחצי שת"י השותף אינו שוה רק נ' וממילא כשיטרוף החצי לא יהיה שוה רק כ"ה זהו' ומכל מקום ינוכה על החוב סך נ' זהובים דהא אם יהיה כל השד' בידו אף שלא היה שוה רק נ' זהובים היה מנוכה כל המאה זהובים דהא אפותיקי מפורש הוא וכשגובה החצי מנוכה חצי החוב משא"כ אם יוצא השדה בגזילה מת"י השותף ג"כ יהיה בע"ח על כל המאה ויהיה לוה רשע על כל החוב דזה אינו קושי' דאם יצא רק חצי השדה ממנו אין הבע"ח צריך לגבות שדה האפותיקי כשאינו שוה כדי חובו כמו בקנה שדה בית סאתים בסי' קפ"ב דהלוקח יכול לומר לסאתים אני צריך ה"נ יכול לומר כן בעל אפותקי וצריך לשלם לו כל חובו כשלא נשאר רק חצי השדה:
וכפר א' והוד' הב'. באורים כתב דוקא כשטוען המלו' ברי דאז אין המודה נאמן במגו דלא היה אומר שחייב לו רק ג' מה שמגיע על חלקו והוא משום דאף אם יאמר כן מ"מ הא יהיה מחוייב לישבע נגד המלוה ועד הצריך שבוע' אינו עד אבל כשהמלוה טוען שמא נאמן בעדותו ממנו כמו בשליח נעשה עד דנאמן במגו ע"ש. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דדוקא בשליח שאינו בע"ד כלל ואין הדבר נוגע לו כלל ויש לו מגו דשוב אינו נוגע בעדותו נאמן מטעם עד אבל הכא דהא הוא עד והוא ג"כ בע"ד דהא אם לא ישלם השני הוא יתחייב לשלם להמלוה והשני מחוייב להחזיר לו כל מה שישלם לחבירו נמצא שאפשר שיהיה תובע וממילא שוב אינו נאמן אפי' יש לו מגו דכיון שהוא ג"כ תובע הוא בגדר מגו להוציא ודוקא במקום שאינו תובע לעצמו כלל נאמן מתורת עד כשיש לו מנו ולא כשהוא תובע ג"כ כנ"ל. ועיין בסי' ע"ז ראיה לזה:
לאחד מהחתומים. ולא בעי' שיראו עדים חתימתו מקודם שקודם שקנ' כיון דאיכא עדים שקנה אין כאן רק חשד' בעלמא וכשר כמבואר בסי' ט"ו ע"ש:
הגזברים. עש"ך סק"י דאפילו משום הנא' בעלמא פסול. ועיין תומים דקרוב לנוגע כזה כשר לכולי עלמא כיון דאין בו צד ממון לא מיחשב בעל דבר רק שפסול מטעם דחשיד לשקר וא"כ קרוב דלא נחשד לשקר כשר:
אע"פ שאם יתעשר. ובס' קצה"ח תמה דא"כ כל מי שהוא עני יהיו קרובים כשרים להעיד שפרע שט"ח. ומחלק דנוגע אינו אלא כנוטל שכר להעיד ואינו פסול רק מדרבנן וכו' ולא דיבר נכונה דהא דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן הוא רק כשנוטל שכר שיעיד בין לזכות בין לחוב אבל כשאינו נוטל שכר רק כשיעיד לזכות הנותן שכר פסול מדאורייתא כיון שהעדות נוגע לו וקושייתו מעיקרא ליתא ולק"מ דדוקא כשמעיד לאחרים רק שהוא נוגע אמרינן דשמא יתעשר לא חשיב נגיעה אבל להעיד לעצמו אף שאין בו שום זכות פסול לעצמו מטעם קרוב דאפילו לחוב אינו נאמן על עצמו מטעם עדות רק מטעם הודאת בע"ד אבל עדות לא מיקרי כיון שהוא בעל דבר וכן קרובו של בעל דבר כל שהעדות הוא נגד הבע"ד ממש אף קרובו פסול והוא פשוט וכמש"ל סק"א:
לוה שבאו לערער וכו'. נראה דדוק' כשנשאר קרקע אבל מטלטלין לאו שיורא הוי דלא סמיך דעתיה אמטלטלין. וכן נרא' דאם אין לו קרקע כלל ובא להעיד על מטלטלין אף שלא נשאר בידו מטלטלין אחרים יכול להעיד דעיקר טעם הפסול דכשמעיד על דבר ששיעבודו עליו הוי כמעיד על חפץ שלו כיון שהוא משועבד לו ובקרקע דוקא שייך שיעבוד משא"כ במטלטלין דלאו שיעבודי' עלייהו. וראי' זה מהב"ח ופרישה שכתבו בטעם דהלוקח שני מעיד לראשון כשיש למוכר קרקע אחרת אף דאם יטרפנו הנגזל מראשון חוזר על המוכר ולא ישאר לשני סמך על אחריות שלו וכתבו דמשום דכתחלה מקח של שני לא סמכה דעתו על זה כיון שהוא משועבד על אחריות של הלוקח ראשון ומכ"ש במטלטלין דאין בהם שום שיעבוד וסמיכת דעת וגם הסברא מורה כן דאלת"ה א"כ אם א' יהי' חייב לחבירו דינר יהיה פסול לו לכל עדיות במטלטלין ובמו"מ. ולפ"ז ה"ה במלוה ע"פ יכול להעיד כיון שאין לו שיעבוד:
ואם ישאר בידו קרקע אחר. אפילו ממשעבדי ואפי' אצל ערב וכ"כ התומים. ואין לומר דיהיה נוגע מטעם הראשון נוח לו דכאן כיון דאין כאן רק חששות רחוקות רק כ"ז דאין לו שיעבוד רק על זה הוי כמעיד. על שיעבודו וכמעיד על שלו דמי משא"כ כשיש לו שיעבוד על מקום אחר ומה"ט לוקח שני מעיד לראשון אף דאיכא למיחש לנגזל ובע"ח שיקח זה הקרקע ולא יהיה לו על מי לחזור מ"מ כיון דהשדה של לוקח ראשון אינה משועבד לו יכול להעיד עליו. והנה בלוקח שמעיד למוכר כתבו התוספות ג"כ דכשיש למוכר קרקע אחר נגד אחריותו דמעיד. ובספר קצה"ח חולק ע"ז וכתב כיון דלוקח אית ליה על המוכר ג"כ אחריות משבח ושבח אין לו קצבה ולפענ"ד נרא' דלפמ"ש לעיל דמלוה דמעיד על מטלטלין של לוה אף דמיניה מצי גבי אף מטלטלין כיון דאי מזבני להו לא מצי טריף לא מיקרי שיעבוד שלו ויכול להעיד עליו ה"נ נגד השבח כיון דלא מצי טריף ממשעבדי לא מיקרי הקרקע שיעבודו. וגם כבר הוכיח בתומים דלא נפסל בשביל שבח לעדות דאלת"ה אפי' נשאר קרקע ביד מוכר לא יעיד לו דהא אם יצא הגזילה מת"י ויטרפנו הלוקח שני מיד המוכר שוב לא יהיה לראשון אחריות על השבח משדה זו כיון שהוא כבר משועבדים ת"י הלוקח שני:
שלא באחריות. עש"ך סקכ"א שהקשה על הסמ"ע שכתב דמשום חשש תרעומת לא יעיד מהא דפריך בש"ס והאמר ר"פ ה"ל לאקשויי בלא"ה דהא תרעומ' אית ליה כיון דלא אסיק אדעתיה תירוצא דהש"ס דמכיר בה שהיא בת חמורו. ולפענ"ד נראה ליישב דבמטלטלין כיון דלעולם אית ליה לחלוקח הדמים שנתן מהנגזל משום תקנת השוק לית ליה תרעומת על המוכר ומשום שבח ל"ש תרעומת כיון שאין לו היזק משא"כ בקרקע שאין מקבל שום דמים ומפסיד מעותיו שפיר אית ליה תרעומת כנ"ל (ויש ט"ס בש"ך סקכ"ד בס"ה אלא נ"ל דצ"ל שם ולא קאמר רב זביד בלא כו' ותיבת ודקאמר רב זביד ט"ס:
שאפשר שנוח לו וכו' הנה בתומים סקי"ה יצא לידון בדבר החדש דבע"ח יכול לגבות אף שהיה יאוש דיאוש מטעם הפקר וכשם שהבע"ח יכול לטרוף מדבר שהפקיד כן יכול לטרוף מהדבר המיואש. ולפענ"ד הא ודאי לית' דא"כ אף ביאוש דאבידה כשיש לו בע"ח ששיעבד לו מטלטלי אג"ק יכול לטרוף מהמוכר אבידה אחר יאוש וזה לא שמענו מעולם אלא ודאי דשאני יאוש מהפקר דהא דבע"ח יכול לטרוף מהקרקעות שמכר כתב רש"י בפסחי' דף ל' ע"ב בד"ה דכ"ע אתי מלוה וטריף כיון דמחמת דשיעבוד הוי כדבר שאינו ברשותו ולא הוי מכיר' ומש"ה אתי וטריף משא"כ יאוש העיקר הוא דמהני יאוש הוא רק לדבר שאינו ברשותו דהא כל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו מפני שאינו ברשותו ואפי' הכי מועיל יאוש דביאוש גזירה הכתוב הוא ורחמנא בע"כ דידיה אפקה מרשותו ולא מטעם הפקר הוא כלל ואדרב' במקום שהוא ברשותו לא מהני יאוש כלל כמ"ש הרמב"ן בב"מ במלחמות גבי בטלה לפני יאוש ובמקום אחר הארכתי בזה ממילא גם הבעל חוב אינו יכול לטרוף כיון דלא שייך הטעם שכתב רש"י בטריפת בעל חוב:
ביאוש ושינוי רשות. עש"ך בסי' שנ"ג סק"ה מה שהקשה שם אדין זה ושם יבואר אי"ה:
אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן וכו'. בתומים הקשה דילמא רוצה להעמידו בפני בע"ח דנגד הב"ח לא מהימן בהודא' שלו דא"כ לחוב אחריני ותירץ דכיון שמודה שמעון שהשד' הוא של ראובן והרי בע"ח של שמעון נפרע משדה של ראובן ומחוייב ראובן להחזיר דמיו לשמעון וכשלא ישלם יהי' לוה רשע ולא ישלם ג"כ. ותמוהין לי דברי' אלו דהא זה הוי כנתפס על חבירו ואין לך מי שנתפס על חבירו דהי' חבירו חייב לשלם כיון דלפי דעתו בעידי שקר לקח הימנו. לכן נ"ל כיון דעיקר הטעם שלא יהי' לוה רשע בפני הבריות כפ"ש הש"ך סק"א וכאן כיון שהוד' שהשד' של ראובן וא"כ הבע"ח שלו כשלוקח' בחובו מיד ראובן בגזל לקחו ואינו נפטר מחובו נגד הבע"ח והרי הוא לוה רשע ולא ישלם בעיני הבריות ואדרבא הבריות יאמרו שע"י שהוא רשע ואינו משלם להבע"ח גרם להבע"ח שיהי' ג"כ גזלן שיגאל השדה מראובן: