שולחן ערוך חושן משפט לב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · לב · ב

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

הגה: ודוקא שלא היה חייב לו, אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים -- פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש). וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוס' פ' הנ"ל).

וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה והוא אינו מודה, אבל אם שכר עדות שקר לעצמו והוציא ממון שלא כדין או שהבעל דין מודה (שם בש"ס) -- חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י). ואם הוא אמר שהוא כדין והעדים מודים שהעידו שקר -- העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה) כדלעיל סי' כ"ט סעיף ב' וכדלקמן סי' ל"ח:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

פטור מדיני אדם:    מיירי ששכרן לחבריה וכמ"ש מור"ם בהג"ה ומ"ה אף אם השוכר מודה בזה פטור השוכר מדיני אדם הואיל ואין הגזילה בידו אף דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי מ"מ הואיל שהוא לא העיד אלא ששכר עדים יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ועוד העדי הן עיקר הגרמא ולא השוכר ומיירי דהעדי' ואותו שהוציא הממון אינם מודי' שהעידו שקר וכמ"ש מור"ם בהג"ה זו וה"ה אם אין להם במה לשלם או שהלכו למדה"י:

הוא אינו מודה:    פי' זה ששכרן לו אינו מודה אבל השוכר עצמו מודה:

אבל אם שכר כו':    נגד תרתי שהתחיל בהן סיים בהיפוכן וכתב אבל אם אינו שכר לחבירו אלא לעצמו ונגד מ"ש והוא אינו מודה כתב או שהבע"ד מודה:

ומ"ש והוציא ממון שלא כדין:    פי' והוא מודה בזה ולא הוצרך לכתבו משום דקאי אדברי המחבר דאיירי כשהשוכר מודה וכמ"ש:

ומ"ש או שהבעל דין מודה:    פירוש או ששכרן לחבריה ואותו החבר מודה ששלא כדין הוציא הממון:

העדי' חייבי' לשלם:    פי' אבל לא זה שהוציא הממון על ידן כיון שהוא אינו מודה ואין העדי' נאמני' עליו דכיון שהגידו מתחלה שוב אינם יכולי' לחזור ולהגיד בע"א אבל לגבי עצמן נאמני' לחייב נפשם וכ"כ הטור בשם הרא"ש בהדיא סי' מ"ו סל"ד והמחבר כ"כ שם בסוף סל"ז ובסי' כ"ט ס"ב ע"ש:

כדלעיל סי' כ"ט:    כצ"ל:

וכדלקמן סי' ל"ח:    עמ"ש מזה בד"מ שם וגם בפרישה בס"ה:

ש"ך - שפתי כהן

(ב) וחייב בדיני שמים ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו הזיקו ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע"ג:

(ג) וכן אם לא שכרן כ"כ התוס' ריש פ' הכונס דף נ"ו ע"א ודייקי לה מדקתני השוכר דוקא וגם מדקתני השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים אבל קשה לי על דבריהם דהא אמרי' בקדושין פ' האיש מקדש דף מ"ג ע"א דאף דאין שליח לד"ע מחייב בדיני שמים דמתמה התם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור ומשני בי דינא רבא ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופרש"י עונש גדול ועונש קטן ואפשר ליישב דבריהם בדוחק אבל מ"מ נ"ל עיקר דלעולם חייב בדיני שמים היכא דגורם היזק לחבירו אפי' לא שכרן והא דקתני השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב ולא קתני דהשולח חייב בדיני שמים היינו כיון דפקח משלם תו לא שייך דיני שמים על המשלח וכ"כ הריטב"א פ' האיש מקדש וז"ל שלח ביד פקח פקח חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' מדיני שמים כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דלא אשתלם ניזק מניזקי' וכן אתה אומר בכל אותם שבריש פ' הכונס עכ"ל והא דקתני השוכר אורחא דמילתא נקט דאם אינו שוכר מסתמא אינן שומעין לו דתרי לא עבדי דחוטאי' אם אין להם הנאה:

(הגה) ולע"ד לכאורה נראה ראיה לדברי התוס' מהא דאמרי' בסנהדרין פרק ז"ב דף ס"ט ע"א מנין שאין טועני' למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלח טען הוא מאי הל"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל וטעם דאמרי' אין שליח לד"ע הוא נמי משום אותה טענה דדברי הרב כו' ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוי וא"כ לא הוי מועיל הטענה דדברי הרב נגד הקב"ה משום דדיני שמים הוי ואע"ג דאיתא במדרש רבה שדנו אותו בסנהדרין של ע"א מ"מ דין שמים הוא א"ו אין שליח לד"ע אפי' בדיני שמי' ויש לדחות בדוחק ודו"ק) וע"ל סי' תי"ח:

(ד) העדים חייבין לשלם. פי' אבל לא זה שהוציא הממון על ידו כיון שהוא אינו מודה ואין העדי' נאמני' עליו דכיון שהגידו מתחלה שוב אינן יכולי' להחזיר ולהגיד בע"א אבל לגבי עצמן נאמנין לחייב נפשם עכ"נ סמ"ע ובהכי איירי הנ"י בשם הרא"ה ודלא כב"י וכ"כ בד"מ ע"ש וכן כ' הרמב"ן להדיא בדיני גרמי שלו הבאתיו לקמן סי' ל"ח והיכא שיש תביעה לאחד עם ג' וא' נעשה בע"ד וב' נעשו עדי' אם מודי' אח"כ צריכין להחזיר המעות אף שאומרי' שבדין לקחו ממנו שהוא חייב להם כן פסק מהרש"ל ביש"ש דב"ק פ' ד' סי' י"ח:


ט"ז

באר היטב

(ב) השוכר:    מיירי ששכרן לחבריה כמ"ש בהג"ה ואפי' אם השוכר מודה פטור מדיני אדם הואיל ואין הגזיל' בידו אע"ג דקי"ל כמאן דדאין דיני דגרמי מ"מ כיון דהוא לא העיד אלא ששכר עדים יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד כו'. סמ"ע.

(ג) שמים:    ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו היזקו. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"ג. ש"ך.

(ד) פיתה:    זהו דברי התוספות בר"פ הכונס והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלעולם חייב בדיני שמים אפילו לא שכרן מיהו בהג"ה שם מביא ראיה לדברי התוספות מגמרא דסנהדרין מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו'. ע"ש.

(ה) לעצמו:    והוא מוד' בזה וכתב הש"ך בשם מהרש"ל והיכא שיש תביע' לא' עם ג' וא' נעש' בע"ד והב' עדים אם מודים אח"כ צריכין להחזיר המעות אף שאומרים שבדין לקחו ממנו שהוא חייב להם עכ"ל (ועיין בתשובת חכם צבי סי' קל"ח).



קצות החושן

(א) לא שכרן. עיין ש"ך שהקש' מפ' האיש מקדש דף מ"ג דאף דאין שליח לדבר עבירה מחייב בדיני שמים דמתמה התם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפילו בדיני שמים נמי פטור ומשני בי דינא רבא בי דינא זוטא א"ב ופרש"י עונש גדול ועונש קטן עיין שם ולי נראה דכאן מיירי מחיוב תשלומין בד"ש וכההיא דאמרינן כיוצא א"י אם נתחייבתי פטור מדיני אדם וחייב לשלם בד"ש וה"נ בשוכרן חייב לשלם בד"ש אבל עונש בדיני שמים ודאי אית ליה אפילו אם אינו שוכרן משום דאף דאין שליח לדבר עבירה ענוש הוא בד"ש והתם בין דינא רבא ובין דינא ועא אינו כלל מעין הדין שנתחייב בדיני אדם כגון רוצח בסייף ואם עשה שליח עונשין אותו משמי' בעונש מן השמים בדינא רבא או בדיני זוטא אבל הכא בשוכרן היא מידי אחרינ' שהוא חייב לשלם בד"ש וכמה מיני גרמא איכ' שנפטר מתשלומין אפילו בד"ש ואלו עונש ודאי א"ל אפילו בגורם דגורם והוא פשוט:

(ב) חייבים לשלם. והיכא שיש תביעה לא' עם שלשה וא' נעשה בעל דין ושנים עדים אם מודים אח"כ צריכין להחזיר המעות אף שאמרו שבדין לקחו ממנו שהוא חייב להם כן פסק מהרש"ל ביש"ש דב"ק פ"ד סימן י"א הובא בש"ך ולדעתי יש לעיין בזה ולכן נעתיק לשון מוהרש"ל וטעמא דידי' וז"ל ולא דמי לשלש' שנושים בא' אף דאין לך תערומות גדולה מזו שאני התם דמעידין עדות שקר שאומרים הוא חייב כל המנ' לזה ואינו אמת וגם עדותם אינו עדות מאתר שנוגעים בעדותם ואם כן רחמנא הוא דפטרי' לזה בטענותו אינו חייב והם הוציאו ממנו שלא כדין תורה ואם הודו אח"כ בפני בית דין פשיטא דמחויבין להחזיר כל המנה וליכא כאן מגו דמגו במקום עדים לא אמרינן והנראה שהוציאו ממנו מנה שלא כדין כמאה עדים דמי וגם איתרע חזקתי' דלאו קושטא קאמרי עכ"ל:

ולענ"ד נראה דאין להוציא ממון מה"ט דאשכחנא מגו כהאי בפרק חזקת הבתים דף ל"ב ההיא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתי' והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא גחון לחיש לי' לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהא שטרא מעליא ה"ל ואבד ואמינא אינקט האי בידאי כל דהו א"ר מה לי לשקר איבעי א"ל שטרא מעלי' הוא א"ל ר"י אמאי קם סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא וכתב שם נש."ם ז"ל ולא דמי לשאר מה לי לשקר שבגמרא ששני הטענות יכולין להיות אמת אותו שהוא אומר ואותו שהי' יכול לטעון ולא ענין אמרינן מגו אבל הכא מה לי לשקר במקום עדים שהרי כל כחו וחזקתו ע"י שטר זה והאיך נאמר מה לי לשקר בשטר זה איבעי אמר שטרא מעליא הוא והלא מודה בשטר פסול הוא והודאת בעל דין כמאה עדים ואלו באו שני עדים שאמרו פסול ליכ' תו מה לי לשקר עד כאן לשונו והנה הרואה יראה כי דברי מוהרש"ל הוא בדומה ממש לדברי הרשב"ם דהוי מגו במקום עדים כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים אמנם דברי הרשב"ם אינו מובן כלל גם לגדולי נבוני' וכבר כתב הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים שדברי רשב"ם אינו מובן דמ"ש משאר מגו דאלו רצה לשקר לא הי' מודה ועיין שם ותמי' זו קיימת גם על דברי מוהרש"ל ובתוספות שם כתבו בטעמו דר"י דלא הוי מגו משום דהיה מוכרת לשקר תחלה ולומר הא שטרא א"נ משום דהוי טוען וחזר וטוען דמעיקרא טען והא שטרא ועתה חזר בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא שטרא מעליא הוי לי' עד כאן לשונו. וגם להני טעמי' אפשר דכיון מוהרש"ל במ"ש וגם איתרע חזקתי' דלא קושט' קאמרי והיינו שהוכרחו לשקר תחלה לומר עדים אנחנו וגם הוא חוזר וטוען כי מתחלה בא בזכות העדים ועכשיו מודה דהוא שקר בעדים אך לכל הטעמים שנאמרו בדרב יוסף חזינן דרבה פניג וס"ל דאפילו הכי הוי מגו אף על גב דהוכרח לשקר תחלה וגם הוא טוען וחוזר וטוען אפילו הכי הוי מגו ואנן קיימא לן כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי וטעמ' דאיפסק הלכתא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי פי' רשב"ם דהוא משום ספיקא דדינא כיון דלא אתברר טעמא דרבה ורב יוסף הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה ובתוספות הקשו דאם כן נימא אוקי קרקע בחזקת מארי' ולזה פי' טעמא דהלכתא כר"י בזוזי משום דהוי מגו להוציא ואם כן לכל הפירושים בין לפי' רשב"ם בין לפי' תוספות אין להוציא מיד העדים הללו כלום דלפי' רשב"ם דהוי ספיק' דדינא אם כן ודאי אין להוציא ולפי' תוספות אם כן טעמא דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום מגו. להוציא ואם כן הכא שכבר הוציאו ה"ל מגו להחזיק אלא דאם עדיין לא הוציאו ובאו לבית דין והודו שהמה נוגעין בזה הוי מגו להוציא אבל אם כבר הוציאו הוי להחזיק ואם כן מכל השיטו' והפרושי' שנאמרו בזה מבואר האי דינא דאין להוציא מיד העדים הללו את הממון. איברא בתוספות פ"ב דכתובות דף כ"ה משמע כדברי מוהרש"ל אבל לא מטעמי' עיין שם באומר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה שבידו להאכילו בתרומה ואין בידו להשיאו אשה ור' חייא דס"ל דאינו נאמן כלל משום דקרוב הוא אצל בנו וז"ל תוספות שם מדנקט בני זה וכהן הוא משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו והוא בא להעיד שהוא בנו ושהוא כהן ושאינו בן גרושה ותימא אם כן יהי' נאמן לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני וי"ל אף על גב דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב היא כדאמרינן בהחולץ דף מ"ז לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואין אתה נאמן לפסול את בניך אף על גב דרבי קאמר בסמוך אני מאמינו להאכילו בתרומה שהרי בידו להאכילו בתרומה אלמא אף על גב דקרוב הוא לדבריו נאמן במגו התם ודאי מהמנינין לי' משום דאית לי' מגו אף דידעינן שהוא בנו אבל האי מגו אי הוי ידעינן שהוא בנו ליכא מגו עד כאן לשונו ואם כן אמרינן להו לדבריכם נוגעים אתם ואין נוגע נאמן:

אמנם יש לחלק דהתם עיקר העדות שבאו להעיד הוא איך זה בני ואם כן אמרי' לי' לדבריך קרוב אתה וכן בההיא דהחולץ דבא לפסול את בנו משום שהוא נכרי אמרינן לי' נמי לדבריך נכרי אתה ואין אתה נאמן אבל הכא עיקר העדות שזה חייב לזה מנה ואח"כ הודו שהם פסולים ונוגעים אם כן ה"ל כאומר אין שטרא זייפא דהיכא דהוא להחזיק הוא נאמן וגם בלאו הכי איכא עוד תרוצים אחרים בקושיות תוספות עיין שם בשיטה מקובצת ועיין בתשובת הרא"ש כלל נ"ח סימן ה' וז"ל שאלה ראובן תבע מנה משמעון וכפר שמעון והביא ראובן עדים לדבריו ואמר שמעון שהעדים פסולים שהם הודו בפני עדים שיש להם חלק באותו מנה שתבע ראובן לעצמו תשובה אם קודם שהעידו העדים אמרו כבר לפני עדים שהמנה שתבע ראובן לשמעון הם שותפים בו העדות שהעידו אח"כ אינו כלום כיון שכבר אמרו תחלה שהיה להם להסתלק מאותו מנה ורע עשו שהעידו ודמיא לזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא יהי' לך עסק עם ג' אנשים שלא יהי' א' בעל דין ושנים עדים אבל אם כבר העידו לאו כל כמיני' לבטל העדות ולומר לעצמינו העדנו כי אנו שותפיסן כיון שראובן מכחישן ואמר שאין להם חלק באותו מנה עד כאן לשונו. ומשמע דאם הי' ראובן מודה שיש להם חלק באותו מנה היה עדותן בטילה ואף על גב דאית לי' מגו דלא הודה משו' דא"ל דברי הרא"ש מיירי דעדיין לא הוציא וה"ל מגו להוציא ומשום הכי אינו נאמן אלו לא הי' מכחישן וכן העדים עצמן לא הי' נאמנין במגו משום דה"ל מגו להוציא אבל היכא שכבר הוציאו נרא' דאין להוציא מיד המוחזקין וזה נראה ברור ודו"ק:



פירושים נוספים

▲ חזור לראש