סמ"ע על חושן משפט כח

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט כח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

כל מי שיודע עדות כו':    כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה ס"א:

עדות לחבירו:    לאפוקי לע"א וכמ"ש בסמוך בס"ג:

וראוי להעידו:    לאפוקי קרוב או פסול ואפי' למ"ד החרם חל על הקרובי' מ"מ כל זמן שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאות עון כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י:

ויש לחבירו תועלת:    בו לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלוה הודה בפניהן שחייב לזה ולא אמר אתם עידי דאין תועלת בעדותן דיכול הלה לומר שלא להשביע את עצמו כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סימן ל"ב ופ"א ואפי' אם שמעו שהודה לו ע"פ תביעתו כתבתי בדרישה דנראה דאין צריכין להעיד כדי דע"י עדותן יצטרך לישבע של השטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יאמר זה הלא הודיתא בפני פ' ופ' צריך לשבע שלהשטות נתכוון אם לא שיטעון להד"ם ובזה אף אם יעידו העדים ויטעון להד"מ יהיה פטור מהשבועה וכמ"ש הטור בר"ם ל"ב ע"ש:

חייב להעיד:    כמ"ש בפ' ויקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ואע"ג דלפני זה כתיב ושמעה קול אלה מ"מ הוכיחו רז"ל דונשא עונו לא עליה קאי דא"כ ישא עונו מבעי ליה אלא ה"פ דקרא ושמע קול אלה להעיד בדבר עדות שבלא"ה נמי היה בכלל אם לא יגיד ונשא עונו אז אחרי שמעו קול אלה ולא הגיד חייב נמי קרבן המפורש שם בפרשה ועפ"ר:

אם יתבענו:    דכמו דבלא תביע' אינו חייב קרבן על שמעו קול אלם ה"נ לענין נשיאות עון אינו בלא תביעה ועפ"ר:

בב"ד:    דמדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ודרשינן כיון שהגיד (שאינו יודע לו עדות) . שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דוק' בב"ד וע"ל סי' כ"ט סק"ח:

בין שיש עד א' עמו:    פי' אפי' אותו עד אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד כ"כ מור"ם ועפ"ר:

בין שהוא לבדו:    דעד א' מביא לידי שבועה דאוריית' ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו ל' הטור:

ואם כבש עדותו כו':    ואפי' ב' עדים הן שכבשו פטורים בדיני אדם:

פטור מדיני אדם:    פי' אף אם אחר שכבשו עדותן וזה כבר פרע. (כגון שתבעו התובע בשטר והן ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים עדות שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחלה) וחוזרי' ומודים שידעו לו עדות שאינו חייב לו ושוב אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי דגרמו הזיק לחבירו וכמ"ש לקמן בסי' כ"ט ובס"ס מ"ו באמרם כתב ידינו הוא זה אבל שטר אמנה הוא כו' דנאמנים אצל עצמן וחייבים לשלם להנתבע קמ"ל בכאן דאינם חייבים:

אלא כמוציא ש"ר כו':    ועל כזה אמרו טובי' חטא וזיגוד מנגיד:

אע"פ שא"ל אדם שיודע בו שאינו משקר:    דמה שנאמר בתורה או ראה או ידע ידיע' זו היינו דוק' ע"פ עצמו של לוה שהודה לו בפניו בהודאה גמור' או אמר אתם עידי לכל מר כדאית ליה וכדלקמן סי' ל"ב ופ"א:

ולא תעיד רק שיפחד כו':    וזה אסור משום מדבר שקר תרחק (גמ') ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא היה חייב לו ולא כמ"ש בע"ש ע"פ מ"ש הב"י דשקר שבזה הוא שיגרום שיוציאו ממון ע"פ עד אחד דז"א דהרי כאן מיירי שאינו מבקש ממנו אלא שיעמוד כדי שיסבור ב"ח שיש לו ב' עדים ויודה לו וכשירא' זה שלא יודה לו יפרוש משם ולא יעיד ואז לא יוציאו הב"ד הממון ע"פ עד א':

סעיף ב

אבל לא יוכל להשביען:    פי' להשביען בב"ד בפ"ע להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ובשבועה שאין אנו יודעים לו עדות או שיאמרו אמן על השבוע' שמטיל עליהן ☜ ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג ג"כ א"צ לקבל עליהן בענין זה דשבועה וחרם ענין א' הוא ודוק' בב"ה יכול להטיל חרם או שבועה על הכלל דהיינו לומר כל מי מכם שיודע או על יחידים בפרט וכמ"ש בהגד"מ ע"ש ס"ג: (הג"ה וכתב הריב"ש סימן ק"ע דכשבא להעיד על דבר עבירה שיש לחוש שמיראתן לא יגידו יכול להשביען עכ"ל ד"מ ו'):

צורך שעה:    וכתב שם כגון שרואין שהעם מקילין בעדות שקר ואינם מקילין בשבועות שקר:

אף הקרובי' צריכי' להעיד:    ☜ ע' בהג"א ר"פ שבועו' העדות דכתב בשם א"ז דאין החרם שנותנין אחר עדות חל אקרובים ואפי' אמר על הרחוק ועל הקרוב אין חייב להגיד שהרי אמר על דעת המקו' ואין זה דעת המקו' שקרוב יעיד ודייק כן ממשנה דר"פ שבועת העדות דתנן שם שבועת העדות נוהג ברחוקים ולא בקרובי' מ"ט דכתיב אם לא יגיד וגו' והקרובי' אם הי ומעידים לא היו מוציאין ממון על פיהם השתא נמי שנשבעים. אין עונש השבועה חל עליהן להתחייב בקרבן אבל ראב"ש כתב ז"ל דלא היא דלא פטר הכא אלא מקרבן שבועות העדות אבל שבועה חייל עליהן ואם הזיד לוקה כדאמרי' וכו' עד ונקר' עבריין דלב ב"ד מתנה כך כדי לחקור אחר האמת ומיהו ממונא לא מפקינן אלא בכשרים להעיד וכן שמעתי מריב"א הלוי עכ"ל וגם המרדכי ר"פ שבועת העדות כתב אות באות כדעת ראב"ש הנ"ל ובד"מ הביא שני הדיעות וכתב דעת המרדכי באחרונה וצ"ע למה כתב כאן כדעת החולקי' עליו שכן עיקר:

ויש חולקין:    וע"ל סי' י"ו מ"ש מזה:

וכן עיקר:    ואע"פ דלעיל סי' י"ז ס"ג סתם המחבר וכתב דאפי' אם הזכות של העדות והראיה יודע בהן זה שכנגדו חייב להעיד ושם לא כתב מור"ם עליו כלום משמע דהסכים עמו הא כתבתי שם דשם איירי דכשנגדו יודע מי הן עדיו או אצל מי ימצא ראיותיו ולא איירי שם בעדות שיעיד לו בע"פ ועמ"ש עוד שם:

סעיף ג

ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם:    הכלל בזה דכל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאלו היה מעיד עליו בדין ישראל ה"ז מותר להעיד לו הן אחד הן שנים ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור:

אבל אין חייב לשלם:    צ"ע דבי"ד סי' של"ד קחשיב הטור והמחבר בסעיף מ"ג כ"ד דברים שמנדין אותן עליהם וכתב שם ז"ל התשיעי המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ודוחק לומר דשאני הכא דתבעוהו העכו"ם להעיד מ"ה הקילו בו שא"צ לשלם דאכתי קשה דלא ה"ל לסתום שם אלא לחלק דאם תבעוהו פטור מלשל' ואפש' דלצדדין כ' שם דלפעמי' מנדין אותו לחוד והיינו אם אין יכול לברר ששקר העיד ופעמי' מנדין אותו עד שיתן והיינו כשיכולין לברר. גם י"ל בדוחק דה"ק מנדין אותו כשאינו רוצה לשהות עוד בנידוי ישלם אלא שק"ק מ"ש זה ממי שנתחייב לישבע שבועת היסת ואינו רוצה לישבע דג"כ אין יורדין לנכסיו אלא שמנדין אותו ל' יום ואח"כ מתירין נידויו ופוטרין אותו וכמ"ש בטור בספ"ז וה"נ כאן דלא החרימוהו אלא משום חציפותו וא"ל דר"ל אם אינו רוצה לשהות אפי' ל' יום בנידוי ישלם דלשון עד שישלם לא משמע הכי:

אם יש לברר ששקר העיד:    ישלם בישראל לישראל לא שייך זה דבדיני ישראל אין מוציאין ממון ע"פ ע"א ובב' עדים אין שייך בירור דתרי כמאה וע"ל ר"ס כ"א [ל"א]:

סעיף ד

מותר להעיד לו אם יתבעוהו:    אפילו אם הוא במקו' שנותנין לו שבועה על הכפירה וע"י ע"א דמסייע לו פוטרין אותו משבועה ואלו לא העיד שמא היה משלם ולא הי' נשבע אפילו הכי מותר דהרי גם בדיני ישראל עד אחד המסייע פוטרו משבועת היסת ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

וכ"ש שב' עדים יכולי' להעיד:    פי' כשהעכו"ם התובע מוציא ממון ע"י:

שאין מוציאין:    ממנו ע"פ ע"א יכולי' להעיד כצ"ל והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון ע"פ לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר להעיד ועד"ר:

דהרי בדינינו:    אין מוציאין ממון "על "ידן "כעל פי ע"א כן הוא הגירס' הנכונה ור"ל דכמו דע"א אסור להעיד במקו' שמוציאין העכו"ם ממון ע"י ע"א מה"ט נמי אפילו במקו' שאין מוציאין ממון ע"י ע"א מ"מ כיון שנוהגי' להוציא ע"י ב' שהן קרובי' זה לזה אסור להן להעיד כיון שבדיננו אין מוציאין ע"י קרובי' והרי דינם כדין ע"א הנ"ל שאסור להעיד וק"ל עיין בהגד"מ:

סעיף ה

אלא הם שולחין אליו:    פי' שולחי' אליו ג' אנשים דהוי ב"ד וב"ד מוסר לב"ד וכמ"ש לקמן ס"ס ל' אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד אם לא במקום שיש תקנה שהצבור תקנו ביניהן ששלוחיהן יקבלו עדות דאז הולכין בתר התקנה כמ"ש בסמוך בס"ג [בסכ"ג] ועמ"ש בסמ"ע בסמוך סל"ז מזה עוד:

צד אפרושי מאיסור':    עפ"ר ודרישה שם כתבתי דנ"ל דל"מ אם הב"ד רוצים להתיר אשה שסוברים שמת בעלה והוא יודע שחי שצריך להעיד אלא אפי' איפכא נמי משום דג"כ יש בו צד אפרושי מאיסור' כגון אם לאחר שאסרוהו הב"ד לאשה זאת בא אחר וקדשה ואמרו לו הבריות שהיא נשואה כבר ואין קידושין תופסין בה דאז ילך זה וישא אחרת או אחד מהנשים שאסורות לו מחמת קידושי הראשונה והוא לא יחוש לקידושין הראשוני' והרי זה חומרא דאתא לידי קול'. וכן רבים כאלה כתבתי עוד מקצתן בדרישה ומ"ה דקדק הטור וכתב צד אפרושי מאיסור' ולא כב"י שכתב ע"פ פרש"י דכה"ג א"צ להעיד ע"ש:

ויש הוכחה לדבריו:    המחבר השמיט זה ואזיל לטעמיה שכ' בב"י שצ"ל של הרמב"ם וסייעתו א"צ להוכחה דכיון שהב"ד יודעין שבעל דין אלם דיינינן הכי לכל האלמים ואני כתבתי בדרישה דנ"ל דלית בזה פלוגתא כלל שלכ"ע בעינן הוכחה או רגלים לדבר שיראי' העדים להעיד מפני אלמותן ע"ש:

הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא כו':    בגמ' אמרו בזה דכשיבואו מסתמא יעידו דתרתי נא עבדי שישתקו ולא יבאו להעיד וכשיבאו יכפרו לומר שלא ידענו עדות מפני יראתו דהאלם:

להעיד מעומד:    דכתיב ועמדו שני האנשי' וכמ"ש בסי' י"ז דאעדים קאי ושם בס"ג כתב הטור דכבר נהגו להושיב העדים והבע"ד כדי להסיר המחלוקת וכתבו המחבר ג"כ בס"ס זה וע"ש:

ואם העד ת"ח כו':    דאת י"י אלהיך תירא כתיב לרבות ת"ח וה"ל האי ועמדו עשה והאי את ה' אלקיך תירא עשה ועשה דכבוד תורה עדיף גמ':

סעיף ו

צריכין הדיינין להיות יושבין וכו':    מדכתיב וישב משה לשפוט את העם ועוד מדכתיב ועמדו שני אנשים לפני אלקים מכלל דהאלקים דהיינו הדייני' יהיו יושבים בשעת עמידת העדים לפניהם להעיד:

שלא ישמעו מפי המתורגמן:    דכתיב ע"פ שנים עדים דוקא על פיהם ומשום דיש לחוש שישנה המתורגמן את דבריהן וגם יכול הדיין לחקור יותר ע"פ שמיעתו מפי העדים עצמן וע"ל סי' י"ז מ"ש לענין ב"ד וה"ה כאן לענין העדים:

סעיף ז

כת עדות שקר:    דע"י עדות שקר בא רעב ודבר בעולם כדאי' בפז"ב ויליף לה מדכתיב נשיאי' ורוח וגשם אין (בשביל) איש מתהלל במתת שקר וכתיב מפץ וחרב וחץ שנון (בשביל) איש עונה ברעהו עד שקר:

ובושת המעיד בה בעה"ז ובעוה"ב ושהוא בזוי בעיני השוכרו:    הל' זה אינו לא ברמב"ם ולא בטור דהרמב"ם כ' דמודיעין לו בושת המעיד שקר בעה"ז ובעה"ב ולא סיים לכתוב ושהוא בזוי כו' ולא כתב שמודיעין לו בושת עוה"ז ועה"ב והדין עמהם שהבושה שבעה"ז הוא שהוא בזוי בעיני השוכרו וכן משמע שם בגמ' ר"פ זה בורר ויליף לה מדכתיב והושיבו שני אנשים בליעל נגדו והעידוהו לאמר ברך נבות אלקים ומלך שהשוכרים עצמן קראן בני בליעל:

סעיף ח

אח"כ מוציאין את כל אדם לחוץ:    כן הוא לשון הרמב"ם והוא מהמשנה דפ' זה בורר (דף כ"ט) אבל הטור לא כתבו ועל כל פנים נראה לי דהאי כל אדם לאו דוקא הוא דהא מסתמא הבע"ד נשאר שם בשעה שהעידו לפני הבית דין ולכאורה היה נראה דגם הבע"ד קאמר דמוציאין לחוץ ומיירי דכבר העידו שניהן בפני הבע"ד ובפני כל העומדי' שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו כן קאמר דמוציאין את הכל לחוץ ובודקין את כ"א לבדו וכן משמע הל' במשנה והפוסקי' דכתבו דשואלין את כל אח' היאך אתה יודע שהוא חייב לו ולא קאמר דמעיד כ"א שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל ז"א מדפריך שם בגמ' (דף ל') וז"ל ואח"כ מכניסין אותן למאן אי לבע"ד התם קאי ופירש"י דהא לא קתני שהוציאן כו' משמע דס"ל להגמ' פשוט דמאי דקתני המשנה ואח"כ מוציאין לא קאי אבע"ד ודו"ק:

ה"ג שזה חייב לזה:    ואם אמר הוא אמר לי חייב כו' כדאיתא שם:

הוא אמר לי חייב אני לו כו':    משום דטענינן לי' שלא להשביע נפשו אמר כן כמ"ש לעיל ולקמן ר"ס ל"ב:

או שיאמר בפני הודה לו:    ובטור כתב עד שיאמר אתם עדי והמחבר אזיל לטעמיה שפסק בסימן פ"א כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל דבמודה לו לפני עדים בהודאה גמורה ה"ל כאומר אתם עדי ע"ש:

סעיף י

אא"כ הלך למדינת הים:    משום דמן התורה כה"ג הוי עדות אלא שחכמים הצריכו לומר עדותו בפי' ובכה"ג העמידו על דברי תורה:

סעיף יא

וכן נוהגין:    אבל התוס' והרא"ש והמרדכי והטור כתבו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדותו בכתב כל שזוכר העדות ויכול להעיד בפיו (לאפוקי אלם דאין ראוי לקיים בו ע"פ שנים עדים כו') אם רצה ומשום כל הראוי לביל' אין בילה מעכבתו משמע דהכי ס"ל ☜ וראיתי ממורי הוראה שלא רצו לטרוח הת"ח ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב ידו ולשלחו לב"ד וכן נ"ל מאחר דלר"ת וסייעתו אפילו בלא ת"ח מותר לעשות כן:

סעיף יב

בעדות שבשטר:    ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון העולם כדי שלא תנעול דלת שלא ילוו משום יראה שימותו העדים או ילכו למדינת הים לאפוקי אם כתבו דבריהם בפנקסיהן דלא מהני אפילו לר"ת וסייעתו כשאין העדים לפנינו דה"ל כאלמי' דאינן ראוין להעיד בפיהן ועיין בהגד"מ מ"ש וע"ל בסי' מ"ו ס"י ובסי' קמ"ו ס"ה ובסמ"ע ס"ק ז' ח': (הג"ה) וכתוב בהגהת מרדכי דקידושין דבדיני ממונות הלכה מפי הגבורה להכשיר עדות בכתב כמו בשאר עדות ד"מ ט"ו:

סעיף יג

כל זמן שזוכר האדם כו':    ל"מ אם נעשה מתחל' עד בדבר דאז מתחלה רמיא אנפשיה ואינו שוכחו אלא אפילו לא נעשה מתחלה עד בדבר מכל מקום כשעתה רמיא אנפשי' לזוכרה מעיד לו ועד"ר:

סעיף יד

אפילו אם הי' המזכיר עד השני:    כן הוא בגמרא ויש רבותא בהזכרת העד יותר מבאחר דה"א דהעד יחשב קצת נוגע בדבר דניחא לי' דדברי עדותו יעשה פרי כשיסכים השני עמו לכל דבריו והטור לא כתב על ידי העד אלא על ידי אחר ר"ל אפילו אם העדים שניהן שכחו הדבר ואחר הזכירם ויש בזה ג"כ צד רבותא טפי וק"ל:

ואם העד ת"ח כו':    כן כתב רש"י והטור והרמב"ם כתב אם הבע"ד המביאן הוא ת"ח והב"י הקשה עליו ומ"ה השמיט כאן דבריו והטור הביא דברי רש"י ודברי הרמב"ם אחריו ומשמע דס"ל כהרמב"ם או כדברי שניהן וכן נלע"ד וכתבתי טוב טעם לדבריו בדרישה ע"ש:

סעיף טו

אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד:    משום שנאמר והועד בבעליו ודרשינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו וע"ל סימן ק"י ס"ט בהג"ה דבדבר ברור מקבלין שלא בפניו ועיין עוד מדין קבלת עדות שלא בפניו בסי' ק"מ ס"י:

אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ החרם:    פי' והא השתא דמשנין בעדו' נמצא דנשבעו לשקר ופסולים הן לעדות קמ"ל דלא שכל שלא בפניו אין מדקדקין כל כך בעדותן ה"ה אם הגידו בראשונה על פי השבועה ר' מנחם שם ועד"מ מה שכתב עוד מזה:

ולכן אם הבע"ד כו':    פי' לכן כיון דאין מדקדקים בזה כ"כ מקילינן ג"כ בהא:

סעיף טז

הי' הבע"ד חולה מקבלין כו':    בזה לא כתב המחבר דבעי' דשלחו אליו ולא בא והיינו כדעת הי"מ שכתב הטור שחלקו בין חולה שיש לחוש שימות פתאום להולך למדינת הים שיש שהות לשלוח אחריו אבל כשאינו בעיר מסתמא לא ימתינו העדים מלילך למדינת הים עד שישלחו אחריו ויבא וז"ש המחבר או שאינו מצוי בעיר כו' (ובחנם האריך מור"ם אחר זה במה שחזר וכתב ז"ל ודוקא שאין לחוש שילכו כו' ועוד כת' אח"כ וכן אם הי' הדבר נחוץ כו' עד ואין העדים יכולין להמתין דכל זה בכלל דברי המחבר המה) אבל התוס' והרא"ש והטור ס"ל דגם בחולה בעינן שישלחו ע"ש וז"ש מור"ם אח"כ בסוף סעיף י"ז אף ע"פ שיש חולקים:

ואם הי' הנתבע חולה כו':    דדוקא בתובע שחולה הקילו משום שיאמר אני רוצה להזכיר העדים לכוין את העדות ואם אמות ישתכח העדות ויפסיד כל החוב משא"כ בחולה הנתבע דאז יכול לגבות החוב כשיגדלו היתומי' וגם משום שבכאן לא פשע במה שלא בא כיון שהוא חולה ולא הי' יכול לבא ועפ"ר:

שיפלו הנכסים קמי יתומים:    בטור סיים וכתב ז"ל כי מזל רע דידיה גרם שחלה הנתבע ☜ עוד כת' בשם הראב"ד דאפילו יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים לקבל עדותו קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטני' אין שומעין לו עכ"ל. ובפרישה כתבתי הטעם בשם מור"ש דדוקא כשאדם ודאי חייב לחבירו ויש לחוש שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפרעון אמרי דלוקחין הב"ד ממונו מידו וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ג ולא בכה"ג דעדיין לא נתברר דחייבין לו:

וי"א דכל ששלחו כו':    אדלעיל אמ"ש המחבר בר"ס ט"ז קאי והא דכתבו מור"ם בשם י"א אף על גב דמימרא בגמ' משמיה דשמואל היא בר"פ הגוזל והטור כתבו בלי מחלוקת משום דהרי"ף והרמב"ם השמיטו האי מימרא דשמואל וס"ל דאותה מימרא אינה מוסכמת הוא אליבא דאינך אמוראי ודאין מקבלין כ"א בחולה או בהולך למדינת הים ומה"ט נמי השמיטו המחבר:

אם פתחו ליה בדינא:    פי' התחילו לטעון לפניהן דאז אין יכולין לומר לא אדון לפניכם אלא בפני ג' אחרים שבעיר הזאת וכמ"ש לעיל סי' י"ג אבל אי לא פתחו יכולין לומר אין רצוני שתקבלו אתם עדותי אלא מי שידון אותי יקבלם ולא אדון לפניכם:

סעיף יז

ועדיו במקום אחר:    ☜ וכתב העיטור וה"ה לעדים שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותן (ד"מ כ"א):

סעיף יח

אבל המביא עדים לפטור כו':    דדוקא במקו' שבאין להוציא ממון על ידי עדים בעינן לפניו:

סעיף יט

אין מקבלין עדות על הקטן:    עיין בטור ופרישה שמבואר שם שאפילו אם הוא יודע שהקטן הוציא לפלוני בעבדיו בחזק' מהשדה או מהבית מכל מקום כיון שיש לו בו חזקת אבות אין מקבלין עדות של הדר בה שטוען שקנהו מאביו ושיש לו עדים שהחזיק בה ג' שנים אלא ימתין עד שיגדיל והיינו דוקא אם הקטן כבר הוציאו וזה שהוציא מידו בא לתובעו אבל אם הקטן בא להוציא בדין אין שומעין לו להקטן אלא מעמידין לו אפוטרופוס ומקבלין עדותו של זה הדר בו בפניו ודנין ביניהן או ממתין עד שיגדל ואז תובע לזה שדר בו וע"ל סי' קמ"ט ס"ך מזה ועוד בסימן ק"י ס"ט דבקטן בדבר ברור מקבלין וכן בצוואה:

סעיף כ

אין שנים ראוין לקבלת עדות:    דה"ל כעד מפי עד וכמש"ל:

סעיף כב

נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר כו':    פירוש כשאינם דנים על פי העדות שהעידו לפניהן אלא מקבלין עדותן ושולחין העדות לב"ד אחר לדון עליו וכמ"ש לפני זה בסי' י"ד [בסי"ז] ולקמן בסמ"ו יתבאר הדין כן בדין עידי הקיום ע"ש וסיים שם בטעמא כיון דבית דין בתר בית דין לא דייקי וע"ל סי"ט מ"ש מזה:

סעיף כג

וכן אם רצו כו':    ומפורש שם בתשובה שהסופר צריך לכתוב בשטר שיודע שנמסר העדות בתחלה לו עם עוד א' ששמו פב"פ ושאותו פלו' נפטר לעולמו ושהוא כתב וחתם לבדו אחר פטירת העד חבירו כתקנת הקהל ע"ש:

סעיף כד

לא הפסיד זכותו כו':    וה"ה בכת אחר כת והוכחשו וע"ל סי' ל"א בסופו:

אין מקבלין העדות אלא ביום כו':    משום דה"ל כדין וגם בדין אם קבלו הבעל דין עליהם לדון בלילה מותר לדונם בלילה וכמ"ש לעיל בסימן ה' ע"ש:

אין דנין ע"פ אותה קבלה:    ל"ד למ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסימן ה' ס"ס ב' די"א דאם דנו בלילה דדיניהם דין דהתם ה"ל דיעבד ממש משא"כ הכא דרוצי' לדון על העדות לכתחלה לא מיקרי דיעבד ממש ולא כמ"ש בע"ש הטעם משום דהכא כתיב להדיא והי' ביום הנחילו ובדין כתיב ושפטו בכל עת דהא האי קרא דושפטו לבית דין אתא ותחילת דין ג"כ נפקא לן מהאי קרא דוהיה ביום הנחילו וכמ"ש בסימן זה:

סעיף כו

ואם היו נסמכי' על העמוד כו':    ובסי' י"ז ס"א כתב מור"ם בהג"ה דעמיד' ע"י סמיכה כזה ה"ל עמיד' לענין עדים ובע"ד שצריכי' לעמוד וכתבתי שם סק"ו דה"ט כיון דקרא אסמכתא בעלמא הוא אזלינן בתרווייהו לקולא גם כתבתי שם דנראה אם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדי' או הבע"ד נסמכי' וגם הדייני' הפוסקי' אותו הדין נסמכין דאינו מותר לכתחלה דממ"נ אי מחשב ישיבה גבי דייני' לא מחשב עמידה לגבי עדים: