סמ"ע על חושן משפט ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט ל |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

אינם צריכי' דרישה וחקירה:    אע"ג דכתיב משפט א' יהי' לכם לדיני ממונות ולדיני נפשות ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת היטב מ"מ חכמי תקנו משום שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ילוו דיאמרו שמא יכפרו ועידי הלואה יתכחשו ע"י דרישה וחקירה וגם כדי לנעול דלת בפני עושי עולה שלא יסמכו עושי עולה לומר נעשה עול ולא יתעבד בנו דינא כי העדים יתכחשו ע"י דרישה וחקירה או יאמרו על קצת דרישה שאינן יודעין שגם בזה עדותן בטל בדיני נפשות מ"ה תקנו דלא יצטרכו דרישה בדיני ממונות השכיחין ובכלל דיני ממונות הוא ג"כ ירושות ומתנות וכל הני דקחשיב הטור. והמחבר בר"ס א' דדנין אותן בזמן הזה דליכא מומחין משום נעילת דלת כיון דהן שכיחין ואית בהו חסרון כיס מה"ט נמי תקנו דלא בעינן דרישה וחקירה אפי' לדיינים מומחי' ובזמן המקדש אבל בעידי חבלות והדומה לו הנזכרי' בסי' א' דלא שכיחין ולית בהו חסרון כיס הניחוהו על דין תורה לדרוש ולחקור העדים. והטור והמחבר שכתבו חוץ מעידי חבלות חדא מינייהו נקט וה"ה כל דכוותיה וכמ"ש דזיל בתר טעמא ודו"ק ועפ"ר:

אע"פ שלא כיוונו החודש:    פי' בין אם אמר עד אחד בניסן הי' הלואה והשני אומר באייר והתובע תבע שני מנין בין אם אמר הא' בניסן והשני אומר איני יודע אימת היתה דאז מצטרפין עדותן אע"ג דהתובע אינו תובע אלא מנה ונראה דמזה דאומר השני איני יודע מיירי הטור והמחבר כאן מדסתמו בטענו' התובע וגם דומיא מ"ש ולא המנ' אם הי' ממטבע פ' כו' דפירש דאומר איני יודע וכך היא ביאור דמ"ש ולא המקום וק"ל עפ"ר:

ע"ל סי' ט"ו:    ושם ס"ג נמי נתבאר בהג"ה דריש' וחקיר' בדין מרומה אינה כדרישה בדיני נפשות ע"ש:

ה"ג וסי' י"א ס"ד:    אם בעינן דרישה וחקירה:


סעיף ב[עריכה]

ואם הכחישו זא"ז בבדיקות כו':    עד"ר שם כתבתי לשון הגמ' שדרישות וחקירות הן ז' דברי' שיכול לבא בהן לידי הזמנה ואלו הן. באיזה שמיטה הי'. באיזה שנה הי' באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום דימי השבוע באיזה שעה ביום באיזה מקום נעשה הענין. ושאר שאלות ששאלו להעדים בדיקות מיקרי אלא שהרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דרישה הוא בדיני נפשות כגון במה הרגו בסייף או בארירן ובדיני ממונות מה נתחייב לו אם חביות יין או חביות שמן ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

כיצד א' אומר בניסן כו':    או שאמר הא' בירושלי' כו' טעמו נתבאר ממ"ש דזמן ומקום הן הכחשה בחקיר' שתלוי בהן הזמה מ"ה עדותן בטלה ואפי' תבע את שניהן:

ומ"ש וכן אם אמר הא' חביות של יין כו' עד שהרי הכחישו בדריש':    כן הוא לשון הרמב"ם דס"ל שכל שהכחישו בגוף הענין דרישה מיקרי וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש:

והשני אומר של שמן היתה:    בדרישה ובפרישה הוכחתי שס"ל דאפי' לא אמר השני לא כי מיקרי הכחשה דכל שמעידין סתמא דאמרינן דאזמן א' העידו וכאלו אמר השני אותו הלואה שאתה אומר דיין היתה אני אומר שמן היתה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ג כה"ג ז"ל וכן אם העידו סתם כו' עד שהמע"ה. ואם הא' העיד על חבית יין בניסן והשני על חבית שמן באייר והוא תבע את שניהן ולא אמר לא כי חייב ליתן לוהפחות ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מא' אומר מנה בניסן והשני אמר לא כי אלא מנה באייר דמה התם דעדות שניהן בשו' אמנה עדותן בטל' מכח לא כי ק"ו בא' אמר חבית יין וא' אמר שמן דאין תביעתן שוה ועפ"ר:

ומ"ש עדותן בטל':    ר"ל ואפי' שבוע' נגד העד א"צ ואע"ג דתובעו התובע שניהן חבית של יין ושל שמן מ"מ כיון דמחשב הכחשה בדרישה עדותן בטל לגמרי ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

והשני אומר מנה לבן הי' כו':    כל הני דקחשיב מכאן והלא' בדיקו' מיקרי שאין הזמה תלוי בהן וגם אינן מחולקין בגוף הענין שהרי שניהן אשם מטבע מסהדי וגם בדיוט' עליונה ותחתונה כל שיכולין לראות מזה לזה אינו מיקרי הכחשה דחקירות תלויו' במקום:

וזה תובעו שניהן:    דאלו לא תבע לשניהן אז עד האחד מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י בצירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים נפשם זא"ז כיון דאין הכחשתן אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דבכלל מאתים מנה וה"נ כאלו שניה' העידו אמנה ועד"ר שם הארכתי בראיות מוכרחות ע"ז וגם כתבתי שם דעת נ"י דס"ל דבא' אומר מנה שחור וא' מנה לבן א"צ לתבוע שניהן (וכן כתב רי"ו נ"ב ח"ב ד"מ ג') ולפ"ד נראה פשוט דה"ה באומר א' ק' והשני ר' דא"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידי' בפי' על זמני' מתחלפי' ולא כמ"ש בע"ש דמחלק ביניהון דבמנה שחור ולבן ודיוטא עליונה ותחתונה כ' דא"צ לתבוע שניהן ובמנה ובמאתי' כ' דצריך לתבוע שניהן דזהו דלא כמאן ואף שמדברי ב"י בסי' זה בסעיף ז' נראה שדעתו ג"כ לחלק ביניהן כבר כתבתי ודקדקתי שם עליו והוכחתי שאין חילוק ביניהן ע"ש ודו"ק:

בדיוטא העליונ':    היא עלייה הבולטת מהבית לצד ר"ה ובני ר"ה הולכין אחריה:


סעיף ג[עריכה]

ה"ג:    ומביא חמשה עדי' כו':

אם העידו כל א' בעדות מיוחדת כגון כו':    משמע הא אם העידו סתמא ולא הזכירו שום זמן דנין אותם כמוכחשי' ואומרי' דכוונתן הי' לזמן א' וזהו שמסיק המחבר וכ' ז"ל וכן אם העידו סתם כו' וכמו שכתבתי לעיל בסמ"ע ס"ק י"א ופשוט הוא בעיני ולא כתבתיה אלא לאפוקי ממ"ש בע"ש בפי' דהעידו סתם דהיינו שלא אמרו אחד לחבירו בהדיא לא כי אבל מכל מקום מיירי דמעידין שניהן על יום א' ע"ש וז"א אלא כמ"ש וע' מ"ש עוד שם:

משלם ת"ש וישבע כו':    המחבר קיצר דבריו ובטו' מפרש מילתא בטעמא והיא כיון דקי"ל דבדיני ממונות א"צ שיראו המעשה כא' אלא אפי' אם מעידין העדי' בהדיא כל אחד אהלואה בפני עצמה אם התובע תבע לשניהן. מצטרפין העדי' אע"פ שיש בזה חומרא לנתבע מ"מ כיון דאין לפנינו שום צד הכחשה לא מהתובע ולא מהעדי' מצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ו דמה"ט מצטרפין ה"נ עדותן שהעידו כל א' אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך שמעידין עליו כל העדי' מצטרפין ויהי' לפנינו ע"י הצירוף כאלו יש ב' עדי' על שהלו' ת"ש וישאר עוד עד א' לחייבהו שבועה וכ' הטור ז"ל כיצד נצרף עד של הת' עם עד של הת"ק ויתחייב ע"פ ת' ואח"כ נצרף הק' שנשאר מהת"ק עם הק' של עד הש' ויתחייב בק' הרי ת"ק ואח"כ נצרף הר' של עד השני עם ר' שנשאר מעד של ש' ויהי' בין הכל ת"ש ועד של הק' אין לו צירוף וזוקק לשבועת התורה על הק' וכשבא לישבע על הק' צריך לישבע ג"כ על הת"ש הנשארי' כדין גלגול שבועה אבל אי לא נשאר עד לא הוה מחייבי' שבועה על המאה הנשאר' שאין לה צירוף דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד גם לידי שבועה ועד"ר מ"ש עוד מזה ועמ"ש בסמוך בס"ק י"ז:

ביום א' בהכחשה:    הא דכ' בהכחש' כאן ולא בבבא שאחר זו בהעידו סתם י"ל דקמ"ל כאן דאפי' אמרא' להשני לא כי ויש לפנינו הכחשה גדולה מפורסמת אפ"ה משלם ר' וכמ"ש [ובמ"ש] אחר זה ז"ל וכן אם העידו סתם כו'. וג"כ קמ"ל רבותא דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וג"כ אינן אומרים לא כי בהכחשה אפ"ה אינו משלם יותר מר' ועפ"ר:

אינו משלם אלא ר':    שהרי יש כאן ב' עדי' שאומרים שאין הלואה זו יותר מר' וכן העד המעיד ק' ועד הר' שלדברי שניהן עכ"פ יותר מר' לא הוה וקרי כמאה ומ"ה אף שלדברי שלשה הנשארים הוה לפחות ג' מאות אין מוציאין יותר ממה שאמרי השני' וכן מפו' בטור ע"ש:


סעיף ה[עריכה]

הוחזק כפרן לאותו ממון כו':    ז"ל הרא"ש שם דלדברי שניהן יש בידו נ' זהובים ומחויב שבועה על השאר דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוא הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם לו כל תביעתו והא דאמר ר' חייא (בכופר הכל ועדים מעידים על מקצת) דישבע על השאר היינו דוקא במלוה דלהוצאה נתנה ואימא דמשתמיט לכפור עד שיהיה לו זוזי ומ"ה לא הוחזק כפרן ואע"פ דהכופר בפקדון נמי אינו נעשה חשוד אם לא דהעדי' מעידים שהיה בידו הפקדון בשעה שכפרו דאל"כ יכול להשתמיט ולומר משום דלא ידע היכן הניחו כפרו עד שימצאנו (וכמ"ש הטור לקמן סימן צ"ב) שאני הכא דלא הופקד בידו דבר מבורר שיאמר לא ידעתי היכן הוא אלא מעות הפקידו עכ"ל ואע"ג דלהשביחם נתנו לו ונתנו ג"כ להוציא' מ"מ הל"ל הוצאתי' להשביחם דהא נתנם להוציאם לטובת המפקיד לא ה"ל לכפור משא"כ במלוה שאלו הודה היו כופין אותו לשלם מיד ואין לו במה לשלם שהוציאם לטובתו וק"ל וע"ל סי' ע"ה:

ומשלם ק"ק:    בכאן אין שייך לומר איך העדי' שע"י צירוף יחייבו ממון ושבועה כמ"ש לפני זה בס"ק ט"ו דשאני התם דכל אחד העיד על הלואה מיוחדת לאחד לוה בניסן ולאחד לוה באייר משא"כ בפקדון זה דכל אחד העיד ששמע מהנפקד שהופקד בידו זה שמע נ' וזה שמע ק"נ אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפי' מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הודה לפניהן בזמני' מתחלפים מ"ה לא מקרי זה עדות ע"י צירוף וק"ל:


סעיף ו[עריכה]

בדיני ממונות אע"פ שלא ראו שני העדי' המעשה כאחד:    פי' אלא כל א' ראה המעשה או שמע הודאה מפי הנתבע מה שלא ראה או שמע השני מ"מ כיון דלעדות דכל א' חייב לו מנה מצטרפי. ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אותו אלא זה ראה מבית שלו וזה מבית שלו גם כן איתא בגמרא דמצטרפין. ונקרא בלשון הגמרא עדות מיוחדת והטור והמחבר לא כתבוהו דכ"ש הוא מדין זה דהעידו כל אחד על מעשה בפני עצמו:


סעיף ז[עריכה]

הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו כו':    דוקא כשמעידין שניהן על הלואה בעינן שיתבע שניהן ומטעם דמסיק אבל אם שניהן מעידין על ההודאה או אפי' אם אחד מעיד שראה שהלוה לו מנה והשני מעיד שהוד' לו בפניו מנה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דאמאי דכבר הלוה לו הודה לו אח"כ בפני עד השני. ואפי' אם העיד הראשון בפני הודה לו בניסן והשני מעיד בפני הלוה לו באייר ג"כ א"צ לתבוע לשניהן ואין זה מיקרי הכחשה דאיכא למימר דאמה דרצה להלות לו הודה לו קודם ההלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום עד זמן שאמר עד השני וכ"מ מהרא"ש פ' ז"ב ובנ"י שם ב"י:

א' שהלוה לו בא' בשבת כו':    נראה דה"ה אם תבעו סתם בשני מנין ואו' ששכח אימת הלוהו אם הלוהו יחד או בזה אחר זה ג"כ אין הכחשה שהרי סיימו הטור והמחבר בזה וכתבו ז"ל אבל אם המלוה מודה שלא הלוהו אלא חד מנה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם תבעו ב' מנים אף שלא תבעו בפירוש לאותן הזמני' שאמרו העדי' ג"כ מצטרפין לשלם לו מנה ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה: (הג"ה וכתב ב"י מחס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן וע"ל סימן ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו:

וטעו בעיבורא דירחא:    פי' כגון שר"ח זה היה שני ימי' ביום א' וביום ב' וההלואה נעשה ביום ג' ולעולם אנו מונים מספר ימי החדש מיום ר"ח השני דיום ר"ח הראשון עול' למספר ימי החודש שעבר ונתעבר ממנו אותו החדש שעבר ותלינן לומר שזה שאמר בג' בחדש הי' המעשה לא ידע שהחדש שעבר נתעבר והתחיל למנות ימי החדש הזה מיום ראשון דר"ח נמצא דהלואה נעשה שלשה ימים בחדש ושער האומר שנעשה ב' ימים בחודש ידע שנתעבר החדש העבר ומתחילין למנות מיום השני נמצא דנעשה בשני לחדש והוא שלא הכחישו נפשם בהזכרת ימי השבוע וכ"כ בד"מ:

ואי הוברר הדבר כו':    כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחדש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחדש דכל שמחולקים בב' ימים וכ"ש יותר ליכא למיתלי בטעות זה א"נ אינן מחולקי' אלא ביום א' והוא אחר חצי החדש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחדש והשני אומר י"ז לחדש שכל שאחר חצי חודש כבר ידעו הבריות שנתעבר החודש ולא טעו בהכי (גמ') וכן אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה אחת הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה ב"י וד"מ ב' ועמ"ש בדרישה עוד מזה:

משתבע ליה ש"ד:    ולא אמרינן שאלו עדי' יחשבו במוכחשין ויהיה עדותן בטילה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה דלא מחשבינן למוכחשין אלא כשזה או' לוה וזה אומר לא לוה אבל כאן דכל א' מעיד שלוה ממנו בזמני' מתחלפים מצד העדים יכול להיות דשניהן אומרים אמת (משא"כ לעיל ס"ב דמכחישין זא"ז בלא כי או כיוצא בו) אלא שמצד התובע שאינו תובע אלא ימנה אחד נתברר שחד מנייהו משקר מ"מ א' מהן אומר אמת גם לפי דברי התובע וצריך לישבע שבועה דאוריית' נגד אותו העד אשר"י:

החזיק בקרקע כראוי מצטרפין כו':    אבל אם עד אחר או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בניסן ואחד או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בתשרי דהוה כשני שטרי מתנות על ענין א' (כמ"ש לקמן בסי' ר"מ) דאז בטיל שני לראשון ואף אשני ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה רי"ו נתיב ט"ו חלק ב' ד"מ ז' הביאו וכ' דכך הוא אמת לדינא כיון דגם אותו העד הוא מוכחש מעד הראשון ולאפוקי ב"י ע"ש:


סעיף ח[עריכה]

והשני אומר בתשרי מצטרפין:    פירוש ופטור ממנו ממנה כדמסיק דאע"ג דאמנה דמסהיד האי שראה שפרעו אינו מסהיד האי שהרי על שני זמנים מתחלפי' מעידין מ"מ שניהם מעידין שראו שפרעו מנה והוא טוען שפרעו ק"ק כדברי שני העדי' וכמו שכתב בסעיף ו' בעידי הלואה המעידין על שני זמנים ומינה דאם הלוה בעצמו אינו אומר שפרעו שני מנים אלא מנה אחד דאין מצטרפין יכול המלוה לישבע ש"ד נגד העד אחד וגובה בשטרו כל הק"ק וק"ל:

ואם נעשה השטר קודם ניסן כו':    כ"כ ג"כ בטור ובפריש' כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרי' דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונה אלא שמילתא פסיק' נקט הטור והמחבר ולא בא אלא לאפוקי אם זמן עשיית השטר הוא אחר היום שאמר העד שראה שפרעו הלוה וק"ל:

או אחד מעיד שפרעו מנה כו':    וכ"כ ג"כ הטור ושם בפרישה כתבתי ודקדקתי מדלא כתב רבותא דאפי' אם זמן העד האומר שהודה לפניו הוא לפני זמן העד שאומר שראה שפרעו דמצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר הדין לפני זה בצירוף עדי הודאה והלוא' ש"מ דס"ל דבכה"ג אינן מצטרפין לענין פרעון דדוקא בעידי הלואה מצטרפין משום דעבד לוה לאיש מלוה ואמרי' דשמא המלוה בקש שיודה לו בפני עדי' אותו הלואה שילוה לו אחר כן מחשש שלא יזדמנו לפניו עדי' בזמן ההלואה משא"כ בהודאות פרעון דאין מדרך המלוה להודות ללוה שנפרע ממנו כל זמן שלא פרעו אלא כשיפרענו יחזור לו שטרו וק"ל:

ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו:    כ"כ ג"כ הטור סתם וע"ל הימן נ"ח דכתב הטור דהמוציא על חבירו שטר והלוה טוען פרעתי ומביא עדים שנתן לו בפניהן מעות שאתרע שטרא וכ' שם פלוגתא בזה במאי אתרע דיש גאונים שאמרו דבטל השטר לגמרי (וכוותייהו פסק המחבר) ושהרא"ש פסק שאתרע לענין זה דלא מגבין ביה אבל ג"כ לא קרעינן ליה ואי תפס המלוה לא מפקינן מידיה וכ"פ מור"ם שם בהג"ה וכאן לא כ' הטור ומור"ם כלום ונראה דגם כאן ס"ל הדין כן במכ"ש דהא לא עדיף מאלו שני העדים מעידין יחד ולא בא הטור כאן אלא ללמדינו דמצטרפין לענין דלא יוכל לו' סטראי נינהו ולגבו' ממנו בשטרו בלא תפיסה ומ"ש לפני זה דהשטר פרוע ממנה היינו כשאינו טוען טענת סטראי א"נ ל"ד קאמר פרוע אלא לענין זה קאמר שאינו יכול לגבות כאן וקיצר כאן וסמך אמ"ש דין זה במקומו בדין טענות סטראי שם בסי' נ"ח א"נ שאני הכא דמיידי שמעידים שפרעו ע"ז השטר עצמו מנה וקמ"ל דמצטרפין אבל הראשון נראה עיקר:

סטראי נינהו:    פי' בין שאו' קבלתי אלו המעות על חוב שנתחייב לי ע"פ או קבלתי על חוב אחר שהיה לי עליך בשטר והחזרתיו לך השטר וכ"כ הטור בהדיא והטעם כיון דיש עדים שפרעו וטענות סטראי אינו אלא על טענות ע"פ וכ"כ הב"י וצ"ע אם ידוע הוא בעדי' שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לו' שעל אותו חוב קבלתי ובפרישה כתבתי דנראה דאפי' בכה"ג אינו נאמן ע"ש:


סעיף י[עריכה]

עד א' בכתב כו' מצטרפים:    פי' ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפני עצמו ולומר להד"ם דהרי יש שני עדים נגדו יחד ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגת' כמ"ש בסי' נ"א ס"ב:

ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו':    לעשות המלוה בשטר היינו שיכול לגבות בו ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה ודו"ק:


סעיף יא[עריכה]

יבא ב"ד כו':    דוק' כל שני הב"ד מצטרפין אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד מחדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא אחר מהעדים בכל ב"ד וה"ל ג"כ כעד מפי עד משא"כ בסעיף שאחר זה דמיירי שהעידו שני העדים בכל הב"ד וק"ל:

אבל אחרים ששמעו כו':    פי' אפי' ששמעו ששני העדים העידו בב"ד הא' ושנחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות של שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותם שקבלו ועד"מ:


סעיף יב[עריכה]

יבא אחד מכל ב"ד כו':    כגון שהלכו שנים מכל ב"ד למד"ה:

אבל דיין שהעידו שנים לפניו:    פי' כשהדין היה במותב תלתא וקבלו כדת עדות של שני העדים והלכו להן שני הדיינים אין יכול להצטרף דיין הנשאר עם א' מהעדי' להעיד לפני ב"ד אחר ושאותו ב"ד אחר ידונו ע"פ עדותן ואע"פ דאין זה בכלל עד מפי עד דהרי הדיין כדין קבלו ושם דיין עליו ולא עד מ"מ על מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי הדיין מעיד שנתקבל' עדות זה במותב תלתא לפניו ועד מעיד שראה המעשה ועפ"ר מ"ש עוד מזה והוכחתי דגם הטור איירי מזה שבאין להצטרף להעיד לפני ב"ד אחר ולא כמ"ש עיר שושן דמיירי שיצטרפו לענין לדון הן עצמן דז"א כמו שהוכחתי ע"ש:

עם עד א' מהעדים כו':    ל"ד קאמר דה"ה דאינו מצטרף עם עד אחד שראה המעשה ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר דזיל בתר טעמ' הנ"ל אלא אורחא דמלתא נקט:


סעיף יג[עריכה]

אפי' העידו שנים בשער א' כו':    ול"ד לעידי חזקה שאם שני עדים העידו על שנה א' ושנים על שנה שנייה ושני' על שנה שלישית דמצטרפין כמ"ש הט"ו לקמן בס"ס ל"ח ובס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת וכת כל מאי דאפשר להם להעיד באותו שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה:


סעיף יד[עריכה]

עדות בידיעה כו':    יתבאר בסימן צ'. ע"ש בסוף הסימן דכתב הטור שם וגם המחבר אם נגנב ממנו החפץ וידוע בעדים שהיה לו כלי בבית ולא היה שם איש אחר אלא זה דדנין אותו כאלו ראוהו שהוא גנבו וכן אם ראו עדים שנכנס אצלו חבירו שלם ויוצא משם חבול ולא היה שם איש אחר לומר שהוא חבלוהו תלינן הדבר דבודאי זה הנמצא בבית חבלוהו:

בין מלתא דעביד' לגלויי כו':    צ"ל דאין עד אחד נאמן משום דעבידא לגלויי דדוק' בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד א' משום דעבידי לגלויי וע' בא"ה סימן י"ז: