שולחן ערוך חושן משפט ל ז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · ל · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו ב' מנין אחד שהלוה לו באחד בשבת והמנה השני בשני בשבת אבל אם המלוה מודה שלא הלוה לו אלא מנה אחד חזינן אי איכא למימר דטעי חד מנייהו בזימנא דהלואה כגון שאומר האחד בב' בחדש ואחד אומר בג' בחדש דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפי דאימור אחד מנה מסהדי ואי הוברר הדבר דבתרי מנה מסהדי הא ודאי חד מנייהו שקרן הילכך משתבע ליה שבועה דאורייתא ומפטר:
- הגה: עד אחד העיד שראובן נתן לשמעון קרקע בקנין ועד אחד מעיד ששמעון החזיק בקרקע כראוי מצטרפין דהוי כהודאה אחר הלואה (תשו' הרא"ש כלל נ"ט סי' א'):
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו כו': דוקא כשמעידין שניהן על הלואה בעינן שיתבע שניהן ומטעם דמסיק אבל אם שניהן מעידין על ההודאה או אפי' אם אחד מעיד שראה שהלוה לו מנה והשני מעיד שהוד' לו בפניו מנה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דאמאי דכבר הלוה לו הודה לו אח"כ בפני עד השני. ואפי' אם העיד הראשון בפני הודה לו בניסן והשני מעיד בפני הלוה לו באייר ג"כ א"צ לתבוע לשניהן ואין זה מיקרי הכחשה דאיכא למימר דאמה דרצה להלות לו הודה לו קודם ההלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום עד זמן שאמר עד השני וכ"מ מהרא"ש פ' ז"ב ובנ"י שם ב"י:
א' שהלוה לו בא' בשבת כו': נראה דה"ה אם תבעו סתם בשני מנין ואו' ששכח אימת הלוהו אם הלוהו יחד או בזה אחר זה ג"כ אין הכחשה שהרי סיימו הטור והמחבר בזה וכתבו ז"ל אבל אם המלוה מודה שלא הלוהו אלא חד מנה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם תבעו ב' מנים אף שלא תבעו בפירוש לאותן הזמני' שאמרו העדי' ג"כ מצטרפין לשלם לו מנה ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה: (הג"ה וכתב ב"י מחס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן וע"ל סימן ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו:
וטעו בעיבורא דירחא: פי' כגון שר"ח זה היה שני ימי' ביום א' וביום ב' וההלואה נעשה ביום ג' ולעולם אנו מונים מספר ימי החדש מיום ר"ח השני דיום ר"ח הראשון עול' למספר ימי החודש שעבר ונתעבר ממנו אותו החדש שעבר ותלינן לומר שזה שאמר בג' בחדש הי' המעשה לא ידע שהחדש שעבר נתעבר והתחיל למנות ימי החדש הזה מיום ראשון דר"ח נמצא דהלואה נעשה שלשה ימים בחדש ושער האומר שנעשה ב' ימים בחודש ידע שנתעבר החדש העבר ומתחילין למנות מיום השני נמצא דנעשה בשני לחדש והוא שלא הכחישו נפשם בהזכרת ימי השבוע וכ"כ בד"מ:
ואי הוברר הדבר כו': כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחדש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחדש דכל שמחולקים בב' ימים וכ"ש יותר ליכא למיתלי בטעות זה א"נ אינן מחולקי' אלא ביום א' והוא אחר חצי החדש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחדש והשני אומר י"ז לחדש שכל שאחר חצי חודש כבר ידעו הבריות שנתעבר החודש ולא טעו בהכי (גמ') וכן אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה אחת הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה ב"י וד"מ ב' ועמ"ש בדרישה עוד מזה:
משתבע ליה ש"ד: ולא אמרינן שאלו עדי' יחשבו במוכחשין ויהיה עדותן בטילה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה דלא מחשבינן למוכחשין אלא כשזה או' לוה וזה אומר לא לוה אבל כאן דכל א' מעיד שלוה ממנו בזמני' מתחלפים מצד העדים יכול להיות דשניהן אומרים אמת (משא"כ לעיל ס"ב דמכחישין זא"ז בלא כי או כיוצא בו) אלא שמצד התובע שאינו תובע אלא ימנה אחד נתברר שחד מנייהו משקר מ"מ א' מהן אומר אמת גם לפי דברי התובע וצריך לישבע שבועה דאוריית' נגד אותו העד אשר"י:
החזיק בקרקע כראוי מצטרפין כו': אבל אם עד אחר או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בניסן ואחד או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בתשרי דהוה כשני שטרי מתנות על ענין א' (כמ"ש לקמן בסי' ר"מ) דאז בטיל שני לראשון ואף אשני ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה רי"ו נתיב ט"ו חלק ב' ד"מ ז' הביאו וכ' דכך הוא אמת לדינא כיון דגם אותו העד הוא מוכחש מעד הראשון ולאפוקי ב"י ע"ש:
ש"ך - שפתי כהן
(יג) אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין בסמ"ע שכתב וז"ל הג"ה וכתב ב"י מחו' ס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן עכ"ל ולא נהירא דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אני אברר את דברי והשני אינו רוצה לברר וכן הוא להדיא בקידושין דף ס"ו גבי שלח ואחויי ומהרי"ק שם מייתי ראיה דכיון דיכול להתברר והשני אינו מברר הראשון נאמן ולא השני ע"ש ודו"ק. ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהעתיק הב"י בסימן כ"ח כן בשם מהרי"ק ותו' בקדושין פ' האומר וכ"כ הד"מ והסמ"ע כאן בסי' זה בשם מהרי"ק שהרי לא נאמר דין זה בקידושין שם רק גבי איסורין משום דע"א נאמן באיסורין אלא היכא דאחר מכחישו אינו נאמן והלכך בדבר דיכול להתברר אומרים דנאמן להחמיר בדבר איסור אבל בממון לא שמענו דין זה מעולם ולא אשתמיט חד מהפוסקי' דלכתוב כן וגם מהרי"ק שם לא כתב כן לדינא לענין ממון רק מייתי שם דוגמא דמצינו בדבר שיכול להתברר לא סמכינן על הדחוי ע"ש והנראה כדברי וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ והסמ"ע בזה צל"ע:
(יד) וטעו בעבורא דירחא. ע' בגמרא ר"פ בן סורר ומורה ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ה גבי ובד"נ לא אזלינן בתר רובא ודוק היטב:
(טו) ואי הוברר הדבר כו'. כתב סמ"ע כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחודש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחודש וכו' עד א"נ אינן מחולקין אלא ביום אחד והוא אחר חצי חודש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחודש כר עכ"ל כן הוא בב"י וד"מ וכן הוא בעיר שושן ודלא כאגודת אזוב דף ע"ז ע"ד וכן הוא להדיא ברמב"ם ספ"ט מהל' עדות דאחר חצי החדש לא אמרי' דטעו ע"ש וכן הוא בהגהות אשר"י ס"פ גט פשוט פר"י ממהרי"ח וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה כן ובריב"ש סימן שפ"ב:
באר היטב
(יג) כשתבע: דוקא כשמעידין שניהם על הלואה בעינן שיתבע שניהם אבל אם מעידין על הודאה או אפילו א' מעיד על הלואה וא' על הודאה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דהודה לו בפני עד הב' על מה שכבר הלוה לו ואפילו אם זמן הודאה הוא קודם לזמן הלואה אמרינן דלא נזדמן לו להלוות באותו יום והודה על שהבטיחו להלוות לו אח"כ. סמ"ע.
(יד) בשני בשבת: נרא' דה"ה אם תבעו סתם בשני מנים ואומר ששכח אימת הלוהו אם ביחד או זא"ז ג"כ אינו הכחשה וכ' הב"י ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן ע"כ ור"ל עד הב' אומר אברר דברי כל זמן שאינו מברר הראשון נאמן וע"ל סי' ע' וריש סימן ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ול"נ דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אברר דברי והב' אינו רוצה ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהרי לא נאמר דין זה אלא באיסורין משום דע"א נאמן רק אם אחר מכחישו אינו נאמן לכך בדבר שיכול להתברר אמרינן דנאמן להחמיר אבל בממון לא שמענו זה מעולם וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ בזה צ"ע עכ"ל.
(טו) הוברר: כגון שמחולקים בשני ימים או שהוא אחר חצי החודש וכן אם א' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה א' הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה. סמ"ע.
קצות החושן
(ה) פ' החזיק בקרקע. וכתב במשרים דאם ע"א אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בניסן ועד אחד אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בתשרי דהוי כשני שטרי מתנות על ענין א' דאז ביטל שני לראשון ומשני ליכא אלא חד סהדא ועיין בית יוסף שכתב ע"ז ז"ל ודברים תמוהים המה ע"כ ובד"מ כתב ז"ל ואיני יודע למה כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דע"א שקר דא"א להיות ב' העדיות אמת ואם כן אין במתנה אתרונה רק ע"א ודמיא להא דכתב הר"מ דאם המלוה תובעו רק מנה א' כו' עיין שם וראיתי בב"ח שכתב על דבריהם ז"ל ולפע"ד פשוט דהב"י הבין דשני העדיות מעידין שנתן המתנה לראובן והיינו הלואה אחר הלואה דמצטרף אבל אם עדות הראשונה היא שנתן המתנה לראובן והאחרונה היא שנתן המתנה לשמעון זה ודאי דמי לשני שטרי מתנה וכו' והפסיד מקבל מתנה וזה דעת הרב בד"מ ולענין הלכה זה וזה אמת עכ"ל:
ושותא דמרן הב"ח לא ידענא דודאי גם בד"מ הבין שהעידו על מתנה שנתן לאיש א' ז"א בניסן וז"א בתשרי אלא כיון דביטל שני את הראשון ליכא אלא מתנ' בע"א וכמבואר בטור וש"ע חו"מ סימן ר"מ דביטל שני את הראשון וכדאי' בפ' נערה דאמרינן אודי לי' שהראשון מזויף ונתרצה לקנות מזמן שני ואם כן ליכא אלא ע"א במתנה השנית וזה פשוט:
ובדעת הבית יוסף יראה משום דלא אשכחן בש"ס אלא שני שטרות היוצאין על שדה אחת ביטל שני את הראשון וכרפרם שם דאודויי אודי לי" ובשטרות דוקא שייך אודי לי' דאפשר הוא מזויף וכמ"ש רש"י שם ואף על גב דכת"י יוצא ממ"א אימר ציורי צייר לי' אבל היכא שהעדים קיימים ואמרין עדותן בע"פ ל"ש אודי לי' כיון דלאו. שקר בודאי הוא ול"א אודי לי' שהראשון הוא עד פסו.ל דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן ועיין שם בש"ס פ' נערה דאמרו שם נ"מ לארועי סהדי ופירש"י החתומים בשטר הראשון וכתבו תוספות שם ז"ל תימא גדול הוא מה שפי' בקונטרס לפסול העדים דאין לפסול העדים בענין זה ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעידו העדים שחתומין בראשון מרעין לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין א"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הזה מזויף ועיין שם ואם כן לפי תירוץ השני י"ל דל"א ביטל שני את הראשון אלא בעדות שבשטר ומשום דאימור זייף אבל היכא דהעדים קיימים לא פסלו לראשון והרמ"א אפשר דס"ל. כתי' הראשון שבתוספות ונ"מ לארועי סהדי אפילו אומרים בע"פ ומשום דאודי שהס פסולין: