שולחן ערוך חושן משפט לא ב
<< · שולחן ערוך חושן משפט · לא · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות אחד במנה ואחד בר' וכפר הלוה בשני השטרות וכת אחת מאלו חתומה בשטר זה וכת שנייה חתומה בשטר זה אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנקיט' חפץ ומוציאין שטר של ר' מידו וקורעין אותו ואם הוציא שטר אחד בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו גם כן (וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו שני שטרות שאלו העדים חתומים עליו)
שני מלוים שהוציאו כל אחד שטר על לוה שאלו הכתות חתומים בו כל כת בשטר אחד והלוה כופר בשניהם זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל ואפי' כתוב נאמנות בשטרות צריכין לישבע:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
לא ישלם אלא מנה: דכיון שהב"ד אינן יודעין איזהו פסול יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' הגדול של ק"ק הוא הפסול לכך מוציאין אותו מידו ושורפין אותו שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בו בב"ד אחר אבל כשמוצי' השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפי' באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה כן נרא' שהוא דעת המחבר וע"פ מ"ש הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
וישבע על השאר בנק"ח: כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה דע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקין וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ועד"ר:
וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו': צ"ע למה כתב מור"ם וי"א בל' פלוגת' אדבר שהוא עצה טובה להתובע ואפשר לומר דהכל מודים בעצה טובה כזו ונראה דמ"ש וי"א כו' ה"ל כאלו כתב וי"א שיכול הלוה להשביע אם יש לו ב' שטרות והשת' א"ש דקאי אל' המחבר דכ' ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו ג"כ ומדסתם דבריו משמע דס"ל הכי אפי' כשהוציאן בב"ד א' ואע"פ שהב"ד יודעין שכבר גבה בהא' תחל' דה"ל בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה וכמש"ל ולפ"ז מסתבר לומר כשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאינו יכול הנתבע אפי' להשביעו אם אין בידו שטר אחד מאלו והוא ג"כ בכלל זו באה בפני עצמו ומעידה כו' דאי ס"ל להרמב"ם דהנתבע יכול להשביע מתחל' א"כ איך יגבהו הב"ד אפי' בלא טעות הנתבע מאחר שהן יודעין שכבר גבה בהראשון והלוה עכ"פ טוען שאינו ח"ל כלום ואף שכבר נגבה הראשון ואינו מ"מ כל שהוא בב"ד אחד והמלוה אחד והלוה אחד ה"ל כאלו הוציאן יחד וע"ז כתב מור"ם דיש חולקין ואומרי' דיכול הלוה להשביעו כו' ומ"ה טוב לו שישרוף תחלה הקטן ועפ"ר מ"ש עוד מזה ולא כמ"ש בע"ש דערבוב הדברים כאלו לית פלוגת' בינייהו וכתב דגם בב"ד אחד מגבין שניהן מלוה אחד למלוה אחד כשהוציאן זה אל זה מדינ' אלא שעצה טובה הוא למלוה שיוציאו בזא"ז ע"ש שהאריך ואין דבריו ברורין בעיני וכמ"ש בפריש' ודריש' ע"ש וגם בע"ש בעצמו נראה שחזר מזה שהרי כתב בסוף סעיף זה ז"ל או בב"ד זה ואינן זוכרין ממנה כו' הרי דהוצרך דוקא שלא יהיו זוכרין ממנה וגם אח"כ בס"ג נראה כאלו חזר בו שהרי כתב שם ז"ל י"א שאין שייך לחלק בין לוה אחד כו' משמע דס"ל שם דפליגי בזה ודו"ק:
שלא ישביעוהו כו': פי' שבועות היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל כשאין הלוה נתן לב להשביע אין הב"ד משביעין אותו גם לסברת הי"א הללו והני מילי כשבא לגבות בהראשון אבל כשבא לגבות בהשני באותו הב"ד מאותו הלוה כבר כתבתי דלבעל סברא זו אין הב"ד מגבין אותו מאחר שהן יודעין שכבר גבה ממנו בא' ועפ"ר:
ישביעהו כו': אבל כששרפו אין שייך לומר שישביעוהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מודה שהי' לו שטר אחר ושרפו יכול לגבות השני שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לידי גביות ב' השטרות והוי כאלו לא הי' רק א' והוא כשר כן כתב בד"מ לאפוקי ב"י ע"ש:
זה נשבע ונוטל וזה כו': פי' כל אחד נשבע שבועה בנק"ח שחייב לו ונוטל ואע"פ שהאחד מוציא ממנו בשטר פסול מ"מ דינייהו של אלו הב' מלוי' כדין חנוני ופועלי' שיתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר בסי' צ"א דשניהן נשבעין ונוטלין אע"פ שגם שם הא' ודאי משקר:
ואפי' כתוב נאמנות בשטרות: ה"ט דכיון דכת א' מהן פסול שטר שחותמין עליו שיש בו נאמנות ג"כ פסול אלא שקי"ל שבב' מלווין כל א' יכול להוציא בשטרו מ"מ אין הולכין אחר הנאמנות:
ש"ך - שפתי כהן
(ב) וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו דה"ל כמוד' במקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדול ההודאת פיו מהעדאת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו ודאי כשר וה"ל כתביעה והודאה דע"פ עכ"ל סמ"ע. ר"ל כיון דאין כאן שטר כשר בודאי לא הוי שעבוד קרקעות וכך הקשה הראב"ד וכן תירץ בכסף משנה ואינני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דאינו גובה הקטן רק מבני חרי ולא ממשעבדי וכמו שכתב בעה"ת שער כ"ט ח"ג ע"ש הרי"ן מגא"ש אבל לפע"ד זה אינו דודאי גובה המנה ממ"נ אפי' ממשעבדי ובעה"ת לא מיירי התם אלא במלוה אחד וב' לוין כדלקמן סעיף ג' מטעם שאם היה כופר לא היה יכול לגבות א"נ בהך דינא דהכא בגדול אבל בקטן דחייב עכ"פ משמע בבעה"ת שם דגובה אפי' ממשעבדי וכן בב' מלוין וב' לוין כ' שם דגובה ממשעבדי אבל לי נראה לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא מש"ק ולא בא אלא לומר דדין זה דומה לדרבי חייא וכמודה מקצת ובמודה מקצת גופי' וכן בדר' חייא גופיה קשיא למ"ד שעבוד' דאוריית' אפי' במלוה ע"פ היכ' משכחת לה ש"ד וצריך לתרץ בדלית ליה קרקע וכמ"ש התוס' בריש בבא מציע' והר"ן ריש פ' שבועות הדיינים וכ"כ הרא"ש והטור והמחבר באמת לקמן ס"ס פ"ח וכן מפרש דברי הרמב"ם בדלית ליה קרקע ונראה פשוט שגם הר"ן שכ' כאן דנשבע היסת אינו חולק על הרמב"ם לענין דינא שהרי לא הביא דברי הרמב"ם אלא מיירי בדאית ליה קרקע ולא כב"י וסמ"ע שכתבו דחולק עוד הקש' הכ"מ שם דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כ' בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוק' במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ בשאינו מודה על מה שבשטר וכמו שחלקתי בסי' ע"ה סעיף ו' בהגהות ע"ש:
(ג) שלא ישביעוהו כו'. אבל נששרפו אין שייך לומר שישבעוהו וכ' עד לאפוקי ב"י עכ"ל סמ"ע וכן השיג עליו הב"ח:
באר היטב
(ג) וקורעים: כדי שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בב"ד אחר אבל כשמוציא השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפילו באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחד באה בפ"ע ומעידה כ"נ דעת המחבר עכ"ל הסמ"ע וכתב עוד דהטעם דנשבע על השאר בנק"ח משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' ואע"ג דאין כפירה והודא' שבשטר מביאה לידי ש"ד כמ"ש בסי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה בע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקים וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ע"כ. וז"ל הש"ך ואיני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דגם הקטן אינו גובה רק מבני חרי ולא ממשעבדי אבל לענ"ד זה אינו דודאי מנה גובה ממ"נ ממשעבדי ולי נרא' לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעות ומיירי בדלית ליה קרקע עוד הקש' הכ"מ דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כתב בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ באינו מודה על מה שבשטר כמ"ש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה עכ"ל.
(ד) ישביעהו: פי' שבועת היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל אין הב"ד משביעין אותו כשלא נתן הלוה לבו לכך וה"מ כשבא לגבות בראשון אבל כשבא בהשני עוד לאותו ב"ד אין מגבין אותו מאחר שיודעין שכבר גבה ממנו בהראשון וכששרפו לא שייך לומר שישביעהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מוד' ששרף א' מ"מ יכול לגבות בזה שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לגבות שניהם אך צ"ע מ"ש הרמ"א וי"א דטוב לו שישרוף כו' בלשון פלוגתא בדבר שהוא עצה טובה ואפשר לומר דהכל מודים בזה ונרא' דכ"כ משום דמשמע מדעת המחבר דכשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאין הנתבע יכול להשביעו אם אין בידו שטר אחר ע"ז כתב מור"ם די"ח וס"ל דיכול הלוה להשביעו כו' ומש"ה טוב לו שישרוף הקטן עכ"ל הסמ"ע (ומה שנתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסי' רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסים הוי רשע י"ל דשם יש איסור גם לדעת המוכר דאסור למכור לכתחל' אבל כאן לדעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור. ט"ז).
קצות החושן
(א) וישבע ולא שעבוד קרקעות דמיירי דלית לי' קרקע והילך לא הוי אף על גב דא"י לכפור דהיינו דוקא כשמודה בדבר שא"י לכפור ה"ל הילך אבל זה שכופר הוי מודה במקצת עיין ש"ך: