קצות החושן על חושן משפט לג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב
[עריכה](א) בן בנו פסול. עיין בפ' י"נ דף קכ"ח מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה וע ין פ' י' יוחסין האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על עובר שבמעי' ממזר הוא אינם נאמרם ר"י אומר נאמנים ותני עלה בברייתא פ' החולץ דמ"ז ר"י אומר נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ואמר ר' חיי' בר אבא לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן ועיין שם משום דאינו נאמן כי אם על בנו ולא על בן בנו וקשה למר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא אמאי אינו נאמן כשיש לו בנים דהא טעמא דאינו נאמן על בנו לחכמים כתב רש"י בפ' עשרה יוחסין ז"ל אינו נאמן משו' דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד ואם כן לר' יהודא דנאמן על בנו משום דכתיב יכיר אם כן על בן בנו נהי דלא קאי עלי' יכיר הא ממילא כשר הוא כיון דאינו קרוב אלא דבלשון רש"י שם כבר עמדו בו הראשונים דלמה כתב הטעם משום דקרוב הוא הא תיפוק לי' דהוי ע"א ואין ערעור פחות משנים ואם כן ניחא למר בר רב אשי:
סעיף יב
[עריכה](ב) נפסק הדין. עיין ש"ך שכתב אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור כשהעיד מתחלה ולא ידעו מקורבחו ונפסק הדין אינו יכול להעיד אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים כו' דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'. וכבר כתבנו מזה בסימן כ"ת עיין שם ראיות מוכרחיות דלא אמרינן עביד לאחזוקי דיבוריה וגם בעל העיטור גופי' ס"ל במי שהגיד עדותו לפני אנשים שאין בקיאין סומכין על העדים עצמן ועיין שם ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורו ועיין שם ועתה באתי להוסיף ראיות ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל ה' סימן ה' בשטר שחתום עליו עד פסול ונתבטל כל העדות מדין נמצא א' מהם קא"פ דכל העדות בטל אם העדים כשרים זוכרים עדותן ע"י השטר יכולין לחזור ולהעיד לפני בית דין והובא ברמ"א סימן ל"ו ובשלחן ערוך סימן מ"ה סעי' י"ג ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבורו ותו אינו מועיל הגדתן פעם שנית והש"ך גופי' כתב בסימן ל"ו על דברי הסמ"ע שמחלק בין הגדה שבשטר להגדה בע"פ והש"ך שם סעיף קטן י"ב חולק עליו והעלה דאפילו הגידו בע"פ עם קא"פ יכולין עוד לחזור ולהגיד בלי צירוף הפסול וזה דומה לקרוב ונתרחק אלמא דלא אמרינין עביד איניש לאחזוקי דיבורו ולכן יראה דעיקר טעמא דבענהעיטור הוא משום דכבר נפסק הדין וטעמא דפס"ד נראה לפי מ"ש בתה"ד סימן ש"י והובא להלכה בדברי הרמ"א סימן רס"ח דאם כבר נפסק הדין הוי מעשה השני' לחוד' עיין שם בתה"ד דלמדו מפ' החולץ גבי ספק ויבם דאמר ר' ירמי' קס דינא ואף על גב דהי' יכול לבא בתורת ממה נפשך אפילו הכי כיון דכבר נפסק הדין אין הדין חוזר ועיין שם דאתי עלה מתורת יאוש כיון דכבר איפסק הדין אם כן ה"נ כיון דכבר איפסק הדין כשהי' קרוב ואז כשהי' קרוב הי' הדין כהלכה דאז הי' פסול לכן גם אחר שנתרחק תו אין הדין חוזר ודו"ק ועוד נראה כיון דתחלתו בכשרות וסופו בפסול פסול אם כן תיכף שהגידו ה"ל סופו בפסול ופסול אפילו שנתרחק:
סעיף יד
[עריכה](ג) ויש מי שמכשיר. ז"ל הסמ"ע הואיל דבצוואה לא הי' תועלת לשכ"מ כי אם לבניו והם רחוקים עמו אף בשעה שנמס' להם העדות וכ"כ בטורי זהב משום דהשכ"מ יכול לחזור ואין הנפקותא אלא לבניו ולפי זה אם הי' מתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין הוי פסול לכולי עלמא עד כאן לשונו הטורי זהב ולענ"ד נראה דגם במתנה בקנין יכולין להעיד נגדבניו ולא הוי תחלתו בפסול וסופו בכשרות לפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים דף מ"ג דהא דפריך ולסלקי בי' תרי מנייהו ולדייני וז"ל וא"ת וכי מסלקי אמאי מכשרי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון שלא נאמר תחלתו בפסול אלא במי שהי' קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' אבל כאן שעכשיו נסתלק ממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראי' שהרי ממון אחרים ולא שלו ולאחרים מעיד כללו אין אדם מעיד לאותו שהי' פסול ליה בשעת ראיה אבל אם הי' פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם למי שהיה עד לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר עד כאן לשונו ובנימוקי יוסף פרק חזקת הבתים אחר שהביא לשון הרמב"ן כתב וז"ל ונראה לי שהרב ז"ל [סובר] דלא אזלינן אלא בתר גברא משום דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו על עצמו מעיד ואם נסתלק ממנו לאחרי' הוא מעיד דלא שייך גבי ממון למימר שיהיה בו פסול עדות שלעולם יש לו לממון בעלים הלכך כשנסתלק מממון לגבי אדם שהממון שלו כשר הוא לו וכן לגבי הממון לא שייך בו פסול ע"כ כ"כ הבית יוסף בשם משרים קרוב שיודע בעדות שדה שנ קרובו ומכרה קרובו או נתנה ומקבל אחריות דמחמתי' לא דמעלמא וערערו על אותה שדה כשר להעיד משרים נ"ב מדבריהם למדנו נדון דידן דכי היכי דאם מכרה לאחר יכול להעיד ה"ה הורישה יכול להעיד אם הוא רחוק ליורש וז"ב לפי שיטת הרמב"ן והנ"י והמשרים אלא לשיטת הראב"ד דטעמא דלא בעינן גבי ממון תחלתו בכשרות הוא משום דגבי נוגע לא שייך תחלתו בפסול כיון דנוגע לעצמו מעולם לא הי' עליו שם עד ואם כן נדון דידן אצל קרובו שפיר הוי תחלתו בפסול וזה נרא' שיטת הרא"ש דפוסל בשכ"מ שהוא קרוב לעדי' ועדים רחוקים לפניו דאף על גב דס"ל דגבי ממון לא שייך תחלתו בפסול וכמו שכתב הרא"ש פ' חזק"ה ופ' ז"ב דלא אמרינן תחילתו בפסול אלא גבי פסול הגוף ולא בפסול ממון היינו דס"ל דוקא אם היה נוגע ולא הי' מעולם עליו שם עד אבל זה שהי' קרובו הי' עליו שם עד פסול וה"ל תחילתו בפסול וכשיטת הראב"ד הנ"ל הובא ברמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים אבל לפי הני רבוותא שזכרנו הרמב"ן והנ"י ומשרים גם במתנה בקנין כשר לבניו וכמ"ש אח"כ מצאתי במוהרי"ט ח"א סימן ק"ה דהקשה בדברי הרא"ש כיון דאין נפקותא לשכ"מ כי אם לבניו והעדים רחוקים לבניו למה יפסל ואוקמה במתנה שכ"מ במקצת דבעי קנין או במודה על חפץ שהוא של פ' דהנפקותא למצוה ואפילו לדע' הגאון כשרי' לבניו משום דכבר נסתלק המצוה ועיין שם ות"ל שכוונתי לדעתו:
אד מ"ש מוהרי"ט במודה יראה לי דבמודה לא מהני לבניו גם לדעת הגאון כיון דבשעת מעשה כשהי' קרובים לו הוי הודאה ואם כן יכול לטעון השבעה וכיוצא בזה כתב כנה"ג בשם משפט צדק הא דמהני סילוק היינו דוקא בעדי ראי' אבל בעדי הודא' לא מהני סילוק מפני שיכ"ל מפני שראה שם שלא הי' שם מי שיוכל להעיד עליו הודה זה שאינו עד כאן לשונו ואם כן ה"נ ואף על גב דגבי שכ"מ לא שייך השטאה אבל השבעה מיהת יכול לומר וצריך לומר אתם עדי וכדאי' בס"פ גט פשוט ואם כן כיון דאין עדי' לא שייך אתם עדי ואין לומר כיון דטעמ' דהשבעה בשכ"מ הוא שלא להשביע את בניו וכיון דאלו רחוקי' לבניו לא שייך טענה זו דליתי' דהא קיימא לן אפילו אין לו בנים כלל נמי יכול לטעון השבע' ולכן נראה דמיירי בקנין ולא במודה ודעת גאון דאפילו בקנין כשרין לבניו וכמ"ש דכי היכא דאם מכרה לאחר יכול להעיד ה"ה הוריש לאחר יכול להעיד. אבל קשה לפ"ז בשט"ח שחתם עליו קרוב ונפסל מחמת קרוב או שהגיד בע"פ איך שקרובו נתחייב לזה ממון ונפסל עדותו מחמת קורבה יוציאו אח"כ אותו הממון לבניו או מבני בניו שהם רחוקים לעדים מיהו לפי מ"ש הרמ"א סעי' י"ב דאם כבר נפסק הדין קם דינא אם כן ה"נ כיון דכבר נפסק בהיותו קרוב אלא דלפענ"ד נראה בזה דאפילו עדיין לא נפסק הדין ובא הקרוב להעיד אחר מיתת קרובו נגד בניו איך שאביהם נתחייב לזה מנה ובחיי האב לא העידו כלל גם כן אין הבני' חייבים לשלם אף שהם רחוקים לעדים ומשום דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכיון דהלוה פטור נכסוהי נמי פטורין וכדאי' פ' יש בכור ובטור ש"ע סימן מ"ט עיין שם וז"ב:
ולפי זה הך דינא דגאון אינו אלא כשהעידו על חפץ מבורר או קרקע מבורר כנדון דמשרים דבזה לא שייך נכסוהי דבר אינש אינון ערבים ומשום הכי הבני' שהם רחוקים מוציאין מידם ע"פ עדות זה אבל בחוב דנכסים אינן אלא ערבים וכיון דהלוה פטור ערב נמי פטור. ומעשה בשטר שלם זכר על סך מסויי' כנהוג והעד החתוספות הי' קרוב אל הנותן השטר שלם זכר ורחוק לבניו. והנה לדעת הטורי זהב ודאי פסול כיון דהוא חוב על סך מסויים והחוב הותחל מחיים אלא שהבריר' ביד היורשים לסלק החוב בחלק ירושה הן רב הן מעט אבל על כל פנים חוב דאבוהן היא והותחל החוב בחיי קרוב הוי תחלתו בפסול אלא גם לפי מ"ש דשכהוסבה הנחלה לרחוק לעדים הרי הוא כנסתלק הקרוב ויכול להעיד היינו דוקא בדבר מבורר כגון קרקע או חפץ אבל בחוב לא ואם כן בשטר שלם זכר שבא ליטול בתורת חוב שנתחייב לו חמיו וכיון דהלוה פטור דאין עליו עדים גם בניו פטורין משום דנכסוהי אינון ערבין וכמ"ש: