נתיבות המשפט/ביאורים/ל
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בחקירות עדותן בטילה. נסתפקתי בעדים שהעידו בניסן לפני ב"ד שפ' לוה מפ' מנה ואח"כ בתשרי חקרו אותן הב"ד באיזה זמן היה הלואה שהעדתם והכחישו עצמן בחקירות אם נתבטל העדות של, ההלואה למפרע אם נאמר כיון דבד"מ לא בעי דו"ח א"כ תיכף כשאמרו פלוני לוה נגמר עדותן וא"י לחזור בהן א"י ג"כ לבטל עדותן ע"י הכחשת חקירות אכן נראה דודאי נתבטל עדותן למפרע דאלת"ה לא משכחת לה להכחשת חקירות רק כשהגידו החקירות תכ"ד לעדותן וכן הזמה לא היה מועיל רק באם הגידו החקירות תכ"ד לעדותן וזה לא שמענו מעולם וראיה לזה מהא דסי' ל"ד סעיף ט' דאם אמרו בזמנו כתבנו (") והוזמו דנפסלו למפרע' אף דהגדה היה בשעת חתימה ואמירת בזמנו כתבנו הוא אחר זמן רב וטעם לזה נראה כיון דבדיני נפשות ודאי אף אם אמרו החקירות אחר כ"ד לעמתן והוזמו נפסלין למפרע דהא החקירות מגוף העדו' הוא והוה כאלו הפסיקו באמצע עדותן כדי דיבור דודאי נפסלו מהתחלת זמן עדותן וכיון דמדאוריית' דיני ממונות שוה לדיני נפשות רק שחכמים הקילו לכתחלה לא יהי' צריכין דו"ח אבל בדיעבד כשהיה דו"ח ד"מ שוה ממש לד"נ ונפסלו למפרע. ולפ"ז מיושב הא שתמה הט"ז בסי' מ"ג אדין המבואר בסי' ל"ד הנ"ל וז"ל קשה טובא א"כ אמאי פסלינן להאי שטרא נימא דמאוחר הוא והא דאמרו בזמנו וכו' שיקרא הוא אלא השתא הן אומרין כן. ולפמ"ש מיושב כיון דאם הגידו עדותן בניסן והזמן הגידו בתשרי נפסלין כשהוזמו אח"כ משעת הגדת עדותן דהיינו מניסן ובודאי אם מסופקין אימת היה ההגדה של גוף העדות אם בר"ח ניסן או בר"ח אייר ודאי דאין יכולין לפסול העדים רק מר"ח אייר כמבואר לקמן סי' ליד סעיף כ"ג בהג"ה ומש"ה בשטר אף שכתו' בו זמן לא הוי כנחקרה עדותן רק על גוף ההלואה ולא על הזמן דעל הזמן אין ראי' מהשטר דאימר מאוחר הוא ולא הוי הגדתם שבשטר רק כהגדה בב"ד פ' לוה' מפ' וכשאומרין אחר כך בזמנו כתבנו הוי כמו שהגידו שזה שמעדנו אז בהשטר שפלוני לוה מפ' היה בזמן פ' וכשהוזמו על יום פ' נפסלו משעה שראו השטר בחתימתן שאז בודאי היה ההגדה לפני ב"ד ונפסלין מאז אבל קודס לכן אין יכולין לפוסלן דילמא לא חתמו עדיין בזמן ההוא הוי ממש כמסופקין בזמן ההגדה הנ"ל. ולפ"ז בשטר שלא נזכר בו כלל הזמן ואין כתוב בו רק סתם פ' לוה מפ' מנה ואחר זמן כשבא השטר לפני ב"ד קראוהו להעדים ושאלו אותן על הזמן ואמרו שהיה בזמן פ' והוזמו ע"ז (זה) נפסלו ג"כ משעה שראו השטר בחתימתן ובט"ז שם תי' תי' אחר ועיין תומים שפי' דבריו וז"ל דלהכי נפסלין דמה"ת ישקרו ויאמרו בזמנו כתבנו אם באמת אחרוהו למה להן לשקר ולומר זמן אחר וימנעו האמת אלא ודאי שישקרו בגוף ההלואה. ואף לפי פירושו נראה דבנ"ד דהיינו שהגידו הזמן אחר זמן שהגידו גוף העדות ג"כ יש לומר כך דודאי שיקרו בגוף ההלואה דאם באמת ראו ההלואה בזמן אחר למה היה להן לשקר בזמן ולמנוע האמת. וע' ס' קצה"ח במה שכ' לתרץ קושיית הפ"י שהקשה אהא דאמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין הא בעינן זמן משום דו"ח. ותי' הוא דכיון דחתמו סתם ועדים שחתמו על השטר הוי כנחקרה עדותן אז והוי כאומר היום דלא בעי דו"ח כמ"ש הר"ן וכו'. ואין לדבריו שחר דהא אפי' אם אמרו בב"ד סתם פ' לוה מפ' לא הוי כאומר היום. ואף בגיטין וקידושין עיקר מה שמעידין בחתימתן לא על גוף הגירושין שהן מוסרין הגט לבעל וא"י מהגירושין רק שעדותן הוא שהבעל צוה להן לחתום כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל ס"ק י"ט ע"ש ואם היה צריך לגט דו"ח היה צריך לכתוב בגט הזמן שאמר להן הבעל למען יהיו יכולין להזים אותן ועוד קשה דא"כ גט מאוחר לפסול מהאי טעמא ומה שכתב הוא תשובה לזה אין לו שחר כלל וכן גט מוקדם לפסול מדאורייתא ובישו' קושיית הפ"י כתבתי במקום אחר בס"ד (ועש"ך סק"ו ויש שם ט"ס וצ"ל וראב"ן כ' בסי' ס"ג ותיבת ורמב"ן ט"ס עוד צ"ל שם ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו וכו':
לא כי אלא באייר וכו'. עסמ"ע סק"ט דאפי' שבועה נגד העד א"צ וכו' ואפי' תובעו שניהם. ולפ"ז אם היה הרבה עדים ושנים הכחישו לשנים או בשלשה וא' הכחיש לשנים בדרישות כה"ג והמלוה תובע שניהן עדותן בטילה כמבואר בש"ס וברמב"ם הלכות עדות. והנה הרבה תמוה לי בכאן. ?א להרמב"ם דס"ל שהכחשה בגוף העדים כגון ביין ושמן דהוי הכחשת דרישות דהא בב"ק דף ע"ד בכת א' אומר שינו והדר עינו ונתחיי' להעבד דמי עין וכת אחד אומרת עינו והדר שינו דחייב בדמי שן אף דדמי ממש ליין ושמן וכן במנה ומאתים בסנהדרין פ' ז"ב גבי מנה ומאתים לב"ש דס"ל דהכחשת בדיקות גם כן פוסל קאמר התם דנחלקה עדותן ומשמע דעכ"פ נשאר ע"א וכן מסתבר לכאורה דהא הוי כתובעו מנה והוה ב' כתי עדים מכחישות זא"ז שכת א' אומרת לוה לכת אחת אומרת לא לוה ואח"כ תובעו בהלואה אחרת מזמן אחר ובאו ג"כ אלו ב' עדים ואותו הכת שאמרו קודם על ההלואה ראשונ' לא לוה אמרו השתא לוה והכת שאמרו מקודם לוה אמרו עכשיו לא' לוה הלואה זו דנראה דחייב לו הלואה א' ממ"נ דהא ממ"נ כת אחת כשרין הן וא"כ הכא בתבעו שניהם בשני זמנים וב' כיתי עדים מכחישין זא"ז בלא כי ממש להא דמי. ?ב דאי הפירוש במאי דאמר לא כי דהיינו שהראשון אמר שראה עם השני הלוא' בניסן והשני מכחישו ואמר לא כי שלא ראה עמו רק שראה הלואה של אייר עם הראשון והראשון מכחישו ג"כ ואמר שלא ראה עמו הלואת אייר והמלוה תובע שניהם קשה הא מבואר בסי' כ"ט סעיף ג' בהג"ה דאם אומר העד פ' היה עמי ופ' אמר שלא היה עמו דאין זה הכחשה וכיון דלא הוי הכחשה א"כ בשנים נגד שנים ממילא איכא שני עדים על כל הלואה וחייב בשני המנים ובעד נגד עד חייב שבועה ואפי' אם מתובע אינו תובע רק הלואה אחת של ניסן חיי' לשלם המנה שמעידין העדים כשיש ב' נגד ב' שמכחישין זא"ז בחקירות דהא לא איתכחשו להו מבתראי דמה שמעידין השנים שלא ראו עמם לא הוי הכחשה ואי הפי' דלא כי שמכחישין גוף ההלוא' שהראשון אומר באחד בניסן הלוה לי והשני אמר לא כי שהמלו' היה עמו בניסן רק בתשרי ראיתי שהלו' קשה דא"כ צ"ל שגם הראשון אומר לא כי על ההלוא' שמעיד השני באייר דא"כ ישאר הלוא' שמעיד עליו השני כיון שתובע שניהם וליכא מאן דמכחיש להו וא"כ היה לו להזכיר בש"ע שגם הראשון אומר לא כי ?ג קשה דהא דיני ממונות שוה לד"נ בהכחשת חקירות בדיעבד כמבואר בש"ך סי' ל"ג א"כ במתני' דתנן א' אומר בשלש' וא' אומר בחמשה עדותן בטל' וכ"ה ברמב"ם ואפי' איכא הרבה עדים ולא קתני לא כי ואף שיש הרב' עדים ומעידין שבא על הערו' דהוי כתובעו שניהם כיון שאפשר להיות שניהם אמת שבא עלי' בניסן ובתשרי. ?ד קשה על דעת הרמב"ן בסי' ל"ג שהביא הש"ך דאפי' בדרישות כשר בד"מ ואפילו בלא כי דהיינו שמכחיש הלוא' שמעיד עליה הראשון ואומרים שהמלו' היה עמהן כמבואר בבע"ת שער כ"ט ח"ד. וקשה מהא דסי' קמ"ה סעיף ב' בהעיד א' שאכלה אג"ה ואי' העיד שאכל' בד"ו ומכחישין זא"ז אין מצטרפין ודמי ממש להא כיון דכל א' מעיד שהוחזק ג' שנים רק שמכחישין עצמן בחקירות דהיינו בזמן החזק' שכל אחד מעיד חזקה בשנים אחרים ומכחיש הענין שמעיד האחר. לכן נראה לפענ"ד דמיירי כאן שהעידו ביחד או בתכ"ד שפלוני לוה מפלוני שראינו ביחד והואיל ונצטרפו ביחד בראי' והגדה הרי הן עדות אחת וכיון שהכחישו עצמן בחקירות כל העדות בטל בין אם הכחישו עצמן בסתם כגון כשחוקרין אותן באיזה זמן היו ואמר הא' בשלש' בחודש היה ההלוא' שראינו ביחד והשני אומר בחמשה בחודש העדות בטל אפי' בהרב' עדים ורק אחד מכחיש ולא דמי להא דסי' כ"ט סעיף ג' באומר פלוני היה עמי ואותו פלוני מכחישו דלא הוי הכחשה דשם לא נצטרפו יחד להעיד משא"כ כאן שנצטרפו יחד גזירת הכתו' הוא כשמכחישין עצמן בחקירות שיתבטל עדותן כמ"ש התוס' לענין חוזר ומגיד בפסחים דף י"ב בד"ה באיז' יום וכן אפי' בהרב' עדים ונצטרפו ביחד ובחקירות אמרו שנים בניסן והשנים אחרים מכחישין או מזימין שאמרו עמנו הייתם בניסן רק מה שראינו ביחד היה באייר כיון שנצטרפו ביחד והכחישו עצמן בחקירות נתבטל עדותן של כולם והזמתן ג"כ נתבטל והוא והן פטורין אבל אם לא נצטרפו ביחד להעיד בתוך כדי דיבור מעיקרא והשנים אחרים באו ואמרו עמנו הייתם בניסן רק באייר ראינו שלו' העדים חייבין לשלם מכאשר זמם והלו' חיי' לשלם ההלואה שנית כשתובע שניהם כמבואר במכות דף ה' ע"א וכן כשמכחישין עצמן וכל א' אומר על הזמן שהעיד השני עמו היה המלו' או בשנים נגד שנים חיי' לשלם הלואה אחת ממ"נ וכן באחד נגד שנים אחד במקום שנים לאו כלום הוא. ולא קשה שוב מהא דב"ק דף ע"ד דשם לא נצטרפו יחד לא בראי' ולא בהגדה. וגם מסנהדרין לא קשה דהכחשת בדיקות אינו מבטל כל העדות בד"מ כמבואר בש"ס וברמב"ם הל' עדות רק מטעם קא"פ יכולין להקשות לב"ש וזה כבר הקשו התוס' בסנהדרין ותירצו שפיר. והא דקאמר הכא לא כי ובמתני' אמר סתם זה אומר בשלש' וזה אומר בחמשה עדותן בטיל' אף בלא אמירת לא כי היינו טעמא דבד"צ עדות מיוחדת כשר ואם לא אמרו ל"כ י"ל שכוונתם בהא שבאו יחד להצטרף שרוצין להעיד כל אחד על הלואה מיוחדת זה בניסן וזה באייר ומתוך כך יצטרפו ועל דעת זה באו להצטרף ולא להכחיש עצמן כלל לכך בעינן שיאמר ל"כ ופירושו של ל"כ היינו שאומר שאותה הלוא' שנצטרפנו ביחד להעיד עליה לא על הלואת ניסן באנו רק על הלואת אייר משא"כ בדיני נפשות דעדות מיוחדת אין מצטרפין ע"כ על מעשה אחד מעידין מש"ה אפי' בלא אמירת ל"כ הוי הכחשה וכן אפי' אם לא אמרו קודם החקירות כלל רק שאמרו העדות והחקירות ביחד דהיינו שאחד אומר בפנינו הלוה פ' לפ' והב' אומר ל"כ אלא אותו ההלוא' שראינו ביחד ונצטרפו בראי' והגידו בתוכ"ד על חיוב הלוה רק מכחישין עצמן בחקירות שכל העדות בטל אבל אם לא הגידו אחד בתכ"ד של חבירו או אפי' הגידו ביחד רק שאמרו שלא ראו ביחד הרי הן כשתי כתי עדים ואם מכחישין עצמן ה"ה כב' כתי עדים המכחישי' זא"ז. והראב"ן שהביא הש"ך דמכשיר בהכחשת חקירות ע"כ צ"ל ג"כ בכה"ג שבאו להצטרף ביחד וכ"א מסייע לחבירו כגון שאמר אותו ההלוא' שראינו ביחד היה באייר וכיון שמודה לו בגוף ההלוא' אין פוסל הכחשת חקירות אפי' אם מכחיש הזמן של ניסן בהזמה כגון שאומר עמנו הייתם בניסן רק שראינו ביחד באייר ומכ"ש כשמכחיש הזמן של ניסן בהכחשה שאומר עמי היה המלוה אבל אם מזימין הזמן של ניסן ועל הלואת אייר אומרים שראו בעצמן ולא נצטרפו עם הראשונים משלמין מתורת הזמה והלוה חייב לשלם הלואת אייר כשתבעו שניהם כדמוכח במכות דף ח' ע"א ובהכחשה חייב הלוה לשלם הלואה אחת ממ"נ דאטו מי לית ליה לראב"ן הכחשה והזמה בד"מ אלא ודאי כדכתיבנא דהיא מטעם כיון דגם עד השני מודה לראשון בגוף הלואה שראה עמו ביחד ובע"א נגד ע"א לא נשאר רק ע"א וחייב שבועה דעל כל הלוא' איכא עד אחד בהכחשה. וא"ש הא דסי' קמ"ה כיון שאחד מכחיש החזק' שאומר חבירו ועל החזק' שמעיד הוא לא בא להצטרף עם השני רק אומר אני ראיתי לבדי ובאמת אלו באו והעידו שראו ביחד איך שאכל ג' שנים בדילוג רק שהכחישו עצמן זה אמר אג"ה וזה אמר בד"ו או שני' אחרו' היו מצטרפין לדעת הראב"ן ואין לתרץ הא דסי' קפ"ה דהוא מטעם כיון דאם נקח דברי שני העדים לאמת הוי אכל רצופין באתרא דמוברי וליכא חזקה. דז"א דהא לדעת הראב"ן אפי' באין תובעו שניהם שא"א ליקח דברי שניהם לאמת ואפ"ה מצטרפין ועוד דא"כ קשה למאן דס"ל דאכלה רצופין באתרי דמוברי דהוי חזקה הא ש"ס מפורשת הוא הא דאחד אמר אג"ה וא' אמר בד"ו דלא הוי חזקה. ובתומים הקשה משבועות דף ס"ח באחד אומר ג' ואחד אומר ה' שמצטרפין דהיינו כשיבוא עוד א' ויאמר ה' ע"ש ואמאי והא כבר נתבטל עדותן ע"ש בתומים ויש לומר דשם מיירי שלא נצטרפו בראיי' דהיינו שא' ראה מחלון זה וא' מחלון זה דהוי כשני עדיות כמ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק ו' ע"ש. דאין להקשות מהרמב"ם שפסק בסי' י"ב מהל' גירושין גבי שנים שאמרו כ"א זו אשתי דלא הוי עדות הואיל וכל אחד לעצמו העיד ע"ש הא בלא"ה איכא הכחשת חקירות שכל א' מעיד שנתקדשה לאחר ואינו אומר כלל שנצטרף עם האחר דזה אינו דהרמב"ם כ' טעם זה דכ"א לעצמו העיד משום שפסק בפרק ט' מהלכות אישות בעד נגד עד אף שהיא אומרת גם כן לא נתקדשה דלא תנשא לכתחתל' והוא משום דיש לה עד מסייע מעיז' וה"נ מעיז' בפני כל א' דהא יש לה עד מסייע נגד כ"א להכי הוצרך הרמב"ם לטעם דכל א' לעצמו העיד. והנה אף שכתבתי דבד"מ כשלא הגידו ביחד ומכחישין כל א' את חבירו שאומר המלוה היה עמו בזמן שאומר השני דבב' נגד ב' חייב לשלם ממ"נ הלואה אחת בד"נ נראה דאם ב' אומרים פ' הרג נפש בניסן ובאו ב' אחרים אחר כ"ד והכחישום ואמרו ההורג היה עמנו בניסן רק באייר ראינו בעצמינו שפ' הרג הנפש והראשונים מכחישין השנים שאין הב"ד יכולין להרוג הרוצח מכח ממ"נ כיון שאין הב"ד יודעין ע"י איזה כת גומרין הוי עדות שאאי"ל דהא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ע"פ וכאן אין ידוע ע"י איזה כת שנגמר הדין שנהרוג אותן כמו אם היו ד' עדים מעידים שפלוני הרג נפש והב"ד יודעין שכת א' פסולין וא"י איזהו מהכת שהן פסולין רק שלא היה להם צירוף כגון שלא ראו מחלון א' דאין הורגין הרוצח מכח ממ"נ דהוי עדות שאאי"ל. ולפי"ז מוכח דבממון לא בעינן עדות שאי"ל דהא גבי מנה ומאתים בסנהדרין פרק ז"ב ס"ל לב"ש נחלקה עדותן וס"ל דבב' אומרים מנה וב' מאתים דחייב לשלם מנה אף שכת אחת פסולין הן לב"ש כמ"ש התוס' שם ואפ"ה מחייבין הלוה אף שא"י ע"'י איזה כת הן גומרין את הדין והוי עדית שאאי"ל א"ו דלא בעינן בממון עדות שאי"ל: מעשה בעדים שהעידו על קדושין שא' העיד שביום ב' בשבוע קידש פלוני לפלונית והשני העיד ג"כ כן רק שאמרו שניהם שהיה ג"כ ביום השוק וידוע לכל שיום השוק לא היה ביום ב' ולפענ"ד דלא מבעי' אם העידו קודם על איזה יום ואח"כ העידו שהיה ביום השוק ודאי לא נתבטל עדותן דהא התוס' בפסחים י"ב ד"ה באיזה יום הקשו וז"ל תימה כיון דכבר כיונו יום אחד לחדש למה למשיילינהו באיזה יום והלא אפילו לא כיונו איזה יום ה"ל חוזרין ומגידין וא"י לחזור אחכ"ד ותירצו כיון דז' חקירות ילפינן מקר' צריך שלא יכחישו זא"ז ולא את עצמן עכ"ל ולפ"ז הכא כיון שכיוונו היום ואח"כ אמרו שהיה ביום השוק הרי הן כחוזרין ומגידין דכאן לא שייך תי' התו' דהא יום השוק אינו מהז' חקירות. ואפילו אמרו קודם שהיה ביום השוק לא נפסלה עדותן דיום השוק אף שתלוי בזמן לאו מחקירות הן דודאי אף אם יאמרו העלים שבאותו היום שהיה זה המעשה היה ג"כ דבר המפורסים לרבים כגון ביאת המלך לעיר או גשם שוטף וידוע שלא היה באותו יום בשבוע שאמר שאין זה מבטל העדות דאפשר שיודע באיזה יום בשבוע היה המעשה שמעיד עליו רק שאינו זוכר באיזה יום היה הדבר המפורסם דמילת' דלא רמיא עליה דאינש היא וסובר שהדבר המפורסם היה ג"כ ביום ההוא שהרי עינינו רואות שאינו זוכר אימת היה יום השוק שהרי אומר ביום ב' ובאמת היה ביום ד'. וגדולה מזו נ"ל דאפילו זה אומר על רגל שלנו כגון שאמר שהיה בעצרת וביום ב' וידוע שעצרת היה ביום ד' דלא נתבטל העדות דמחמת שטועה וסובר שעצרת היה ביום ב' אומר שהיה בעצרת דעיקר חקירות אינן רק מה שדרשו בש"ס מקרא דהיינו בכמה בחודש. תדע דהא הר"ן בחי' כתב דאפילו באומר אמש צריך לחקירות מדאוריית' אלמא דעיקר חקירות הן אותן הז' דוקא וכל שאר דברים בדיקות מיקרי:
וזה תובעו שניהם. הפוסקים חתרו למצוא טעם מה"ת יהיה עדיף הכחשת התובע מהכחשת עדים וע' ט"ז. ובתומים תי' דכשהתובע אינו תובע רק מנה שחור אפילו אם מודה שחייב לו מנה לבן פטור דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין כיון דב' מינים הן ע"ש. ומ"מ לא נתיישב לדבריו הא דמנה ומאתים וכן דמי חבית יין דמי חבית שמן דהא בדמי חטין ושעורין חייב כמבואר בסי' פ"ח. (") ולפעד"נ הטעם פשוט דהא דמצטרפי בהכחשת עדים בבדיקות הוא מטעם דלא דייקי כמבואר בחי' הר"ן ובכל המפרשים דעדים עבידי דטעי בבדיקות ואף דבכל עדים המעידין שחייב לו סך מעות כך וכך מחייבינן לי' כל הסך שאומרים העדים ולא אמרינן שמא לא דייקו בסך המעות ובא' אומר מנה וא' אומר מאתים אמרינן דלא דייקי עכצ"ל דבמקום דאיכא הכחשה מיישבין דברי העדים אפי' בדוחק כדי שלא לפוסלן ואמרי' דלא דייקי וטעי. אך קשה כיון דעכצ"ל גבי מנה ומאתים דלא דייק וטעה בסך המעות ולא ידע כמה הסך שהלוה היאך אנו מקבלין אותו לעד כלל דכמו שיכולין לומר שהיה מנה וסבור מאתים כן י"ל שהיה רק חמשים וסבור ר' והיאך מקבלין עד שיודע שטעה בסך המעות לעד ואי משום שהעד הב' אומר ג"כ מנה הרי כל העדות יוצא מפי ע"א. ועכצ"ל דתלינן הטעות בעד האומר מנה דאותו העד הוי כאלו מעיד שני עדויות עדות אחת מעיד לחייב הלוה שלא הי' פחות ממנה ומעיד לחייבו מנה ועדות הב' מעיד לסייע להלוה שמעיד שלא היה יותר ממנה ובא להכחיש העד האומר מאתים ולפטור את הלוה ממנה הב' ותלינן הטעות בהעדות שמעיד על המנה במה שאמר שלא היה יותר ממנה כיון שהעד השני מעיד שהי' יותר ממנה שהיה מאתים דבמקום הכחשת עדים תלינן בטעות אבל במה שמעיד עד המנה שלא הי' פחות ממנה דליכ' מאן דמכחיש ליה דהא גם עד המעיד מאתים מעיד שלא היה פחות ממנה א"כ באותו העדות שמעידין שני העדים דהיינו שלא היה פחות ממנה מקבלין עדותן דהא איכא ב' עדים שלא הי' פחות ממנה דבאותו עדות דליכא מכחיש נגדו לא תלינן בטעות דיותר יש לתלות הטעות במה שאמר שלא הי' יותר דאיכ' מכחיש כנגדו מלתלות הטעות במה שאמר שלא היה פחות דליכא מכחיש נגדו ואדרב' גם עד הב' מסייע לו בזה ועוד דאין לתלות הטעות בבעל הר' ולו' שלא דקדק בהסך דא"כ לא הי' לו להעיד משא"כ כשתלינן הטעות בבעל המנה אמרינן דדקדק שפיר שהי' מנה בודאי ולכך העיד במנה ועל המותר לא דיקדק ולכך לא העיד על יותר ממנה רק על מנה משא"כ כשהתובע אינו תובע רק מנה ומוד' באצבע שהעד האומר ר' טעה היינו שהי' הסך פחות שלא הי' רק מנה וסבור ר' אין אנו יכולין לקבל אותו לעד כלל דכמו שהי' יכול לטעות בין מנה למאתים כמו כן הי' יכול לטעות בין חמשים למאתים ועד שידוע שטע' וסבור על סך מועט שהוא יותר אין אנו יכולין לידע מעדותו כמה הי' בו. ולפ"ז במנה ור' כשתובעו שניהם א"צ לתבוע רק ר' משא"כ בדמי חבית יין ודמי חבית שמן כשאין מעידין על הסך צריך לתבוע שניהם היינו יין ושמן דכשתובע רק א' דהיינו דמי חבית יין לחוד ועכצ"ל שהעל שמעיד חבית יין וטעה וסבר שמן אין אנו יכולין לקבל אותו לעד כלל דדילמ' הי' שכר וטעה שראה יין וסבר שמן אמרינן דילמא הי' שכר וסבר שמן אבל כשתובע שניהם מישבין דבריהם ואמרינן שהי' באמת שני חביות יין ושמן וזה דיקדק על החבית יין ולא דיקדק על החביות השני ולכך אינו אומר רק מהיין והב' לא דיקדק רק על השמן ולכך אינו אומר רק שמן. ולפ"ז בא' אומר בפני הודה מנה וב' אומר שהוד' מאתים בעינן שיתבע ב' ההודאות דאז אמרינן דזה דיקדק על המנה וזה דיקדק על המאתים אבל כשאינו תובע רק ההודאות המאתים אז ע"כ העד שאומר ששמע ההודאות מנה טעה בשמיעתו א"נ אפשר ששמע פחות ממנה וטעה דהא מעיד על מה שלא שמע משא"כ בראיית הלוא' אף שהי' מאתים מ"מ ראו ג"כ מנה דכמו שיכול לטעות בין יין לשמן כמו כן יכול לטעות בין שכר לשמן. והשת' א"ש ג"כ הא דסי' פ"ב גבי לוה אמר מחצה פרוע והעדים אומרים כולו פרוע דנשבע וגוב' מחצה דקש' דהא הוי כעין תובעו שניהם דאין מקבלין אותו לעד כלל דמ"ש הלוא' כשהמלו' אומר פחות ממה שאומרים העדים דאין מקבלין אותו לעדות ומ"ש פרעון כשהלו' אומר פחות ממה שאומרים העדים ראוי ג"כ שלא לקבל את העדים כיון שהלו' פוסלן והי' ראוי להיות שהמלו' יגבה שטרו משלם ומשום מגו לא מהימן הלוה דמיירי התם באופן דליכ' מיגו כמ"ש הסמ"ע שם ע"ש. וגם (") בלא"ה קשה להבין הדין כמ"ש הסמ"ע והש"ך דממ"נ אם מחזיקין אותן לעדים מוכחשין מכח הודאת הלוה המלו' נאמן על שטרו ואם לא נחזיק אותן למוכחשין אמאי צריך הלוה לישבע הא יש לו שני עדים. ולפמ"ש ל"ק כיון דע"פ הודאת הלוה טעו בסך המעות שהי' פחות והיו סבורים שהי' יותר אין אנו מחזיקין אותן לעדים אפילו על מנה דאימר הי' פחות אפילו ממנה וטעו לכך מחויב הלוה לישבע אבל שטרא איתרע דהא פרעון ודאי הי' דאין לחוש רק שטעו בהסך והוי כפוגם שטרו ע"פ עדים דמחויב לישבע עכ"פ וכיון שהוא אומר לא נפרעתי כלום אינו יכול לישבע דהא איכא עדים שבודאי פרע. ועוד דהא העדים אינן פסולין דהב"ד מחזיקין אותן לכשרים רק נגד הלוה נפסלין אבל ודאי דאין מניחין המלו' לישבע בב"ד נגד העדים הכשרין בב"ד והוי דינו כפוגם שטר והוא חשוד דמפסיד שטרו כמבואר בסי' צ"ב סק"ט ואפילו לדעת הי"א שם דהמלו' גובה שטרו כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ב ס"ק נ"א מ"מ כיון שידוע ע"פ עדים שהי' פרעון וא"י לב"ד כמה הי' פרעון אין לך דרר' דממונ' גדולה מזה ומועיל גביה תפיס' ברשות ושובר פרעון הוי כתפיס' ברשות כמבואר סי' מ"ב בש"ך סקי"ח ובס' תקפו כהן. ואין זה דומה למ"ש בכללי ד"ת דכל ספק שהיה לעדים מחמת שלא ראו הדבר בשלימות דלא הוי ספק דשא"ח שאין ספק רק להב"ד אי טעו העדים ודאי דמועיל ביה תפיס' ברשות. ועוד כיון דמ"מ איתרע שטר' אף הי"א שבסי' פ"ב סעיף ט' מודים דאינו גובה כשא"י לישבע. ולפ"ז בתבעו מנה ועדים מעידין מאתים דאין מקבלין עדותן לחייבו על פיהן במנה מ"מ חייב שבוע' מדין העדאת עדים דר' חייא. ועט"ז שהקשה מהא דסי' קמ"א בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין דא"צ המחזיק שיאמר שאכלה שתיהן. ובס' קצה"ח חי' דהכחשת התובע עם הבע"ד הוי הכחש' וכיון דשם מוחזק בקרקע א"מ מידו ע"ש ואין בדבריו ממש דבקרקע אינו מועיל תפיס'. ומ"ש הוא דלפעמים מועיל תפיסה בקרקע כגון במילתא דעביד' לגלויי לאו כלום קאמר ועוד דא"כ הכא נמי יהיה מועיל תפיס'. וכן בסי' פ"ג גבי מחצה פרוע מועיל תפיסה לפי דעתו ועוד יש להשיבו אך להשיב זה הוא יגיעת בשר. ולפעד"נ דלא קשה מידי דל"צ שיהי' תובע שניהם רק במקום שהכחשת התובע הוא נוגע בסך הממון בפחות ויותר שאם הן משקרין לפני ב"ד בכונה הן פסולין לעדות כגון במנה ור' או ביין ושמן שפירש"י שם שהשמן הוא יקר מהיין וכן צ"ל במנה שחור ומנה לבן שמטבע ישנה חשובה מן החדשה ואף אם נתלה בטעות שטעה שהיה פחות והי' סבור שהי' יותר אין כאן עדות כלל וכן אם הוא טוע' וא"י מה הי' אם יין או שמן נוכל לומר ג"כ שהי' מין אחר כגון שכר וכן אם טוע' במנה שחור דהיינו מטבע ישנה אמרי' כיון שטעה בנוגע לסך הממון בגוף צורת המטבע אמרינן אימר הי' מטבע אחרת שאינו עולה לסך מנה אין עדותן עדות אבל כשמכחישין עצמן בבדיקות שאינו בגוף הממון כגון מארנקי שחורה ומארנקי לבנה דאפי' מאן דפוסל בהכחשת בדיקות מכשיר בהא א"צ שיהיה תובעו שניהם דהא אפי' אם משקרין בכונה לפני ב"ד מאיזה ארנקי נתן לו לא נפסל בכך וכן אם טעה ולא דקדק בזה אמרי' דמ"מ בסך הממון שלא לגרום היזק לחבירו ודאי דמדקדק רק מאיזה ארנקי שאינו עושה היזק לא דיקדק מש"ה בזה אומר אכלה חטין וזה שעורין כיון שאין נוגע לגוף הממון דאף אם לא דיקדקו מאיזה מין אכל ואף אם נאמר שטעה ואכל מין שאינו לא חטין ולא שעורין ג"כ הוי חזקה א"צ התובע לתבוע שניהם וראיה לזה מדיוטא עליונה ותחתונה שיכולין לראות מזה לזה שכת' הנ"י דהוי הכחשת בדיקות ולא מצריך שיהיה המלוה תובע שניהם אלא ודאי דהוא מטעם שכתבתי. והנה הא דצריכין שיתבע שניהם היינו דוקא בע"א המכחיש לע"א אבל כשכ' מכחישין לב' בבדיקות אפי' אינו תובע אלא א' חייב לשלם כמ"ש הסמ"ע סי' ל"א סק"א. ובזה נ"ל ליישב תמיהת התוס' בב"ק דף ע"ד בד"ה עבד כ"ד ניחא שכתבו וז"ל הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהוא דלגמרי באין לסיועי' . ולפי הנ"ל יש ליישב דהנה לכאורה קשה במאי דאמר התם גבי כת א' אומרת הפיל שינו וסימא עינו וכת א' אומרת עינו והדר שנו דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה ע"ש. הא בעינן שהתובע יתבע שניהם והכא העבד מכחיש להעדים. אך באמת לא קשה דבשני כתי עדים אין מזיק הכחשת התובע כנ"ל. ולפ"ז בסיפא דמוקי לה במיפך והזמה וכיון דעדים הראשונים אמרו שינו והדר עינו ע"כ גם העבד אמר כן דהא קתני שהרי עבד אומר כן דאם לא היה אומר כן היו העדים נפסלין בהכחשת פיו ובפרט שהכחישה הוא בחקירות דהיינו בזמן השן ובזמן העין ואחר כך כשבאו עדים אחרים ואפכינהו ואזמינהו הרי העדים הראשונים נפסלים על ידי הזמה ועדים האחרונים נפסלים בהכחשת התובע דהא העבד מכחיש להו בחקירות של זמן העין והשן ונפטר האדון מתשלומין ומאי ניחא ליה לעבד במאי דקאמרי הני ובתוס' כתבו כמה טעמים דמיירי שיודעין היו שיבואו עדים ובודאי היה ניחא ליה לעבד אלו היו אומרים האמת כמו שהוא דאז היה נוטל דמי שן מה שאין כן השתא שאומרים שינו והדר עינו לבסוף כשיבואו עדי הזמה ויאמרו האמת יפסיד הכל ולא יטול אפילו דמי שן לזה אמר דעבד כל דהו ניחא ליה דניפוק לחירות. וא"כ י"ל דמיירי שאין מכחישין עצמן בזמן השן כגון שאמרו שהפיל שינו ביום ב' ועין ביום ג' והאחרונים אמרו שהעין הי' ביום א' א"כ ודאי דנפיק לחירות וא"ל כיון שהוא פוסל העדים אף נגד השן [לא יצא] שבועה לחירות דזה אינו כמבואר בתומים סי' כ' סק"ב דעדים שהוכחשו מפי הבעל דבר אין נפסלין לעדות אחרת אפי' נגד הבעל דבר ומכ"ש כשהן רק מוכחשין מפיו בחקירות ובדיקות כנ"ל ברור:
וישבע ש"ד על מאה. עט"ז שכתב הטעם הא דלא מחייבינן שבועה מטעם דר"ח קמיית' כיון דהעדאת עדים לא ילפינן רק מק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס א"י שמחייבו שבועה. ועדים ע"י צירוף אינו מחייבו קנס דאין חיוב קנס אלא על מעשה שראו שניהם כאחת כמו דלא מהני בא' אומר נסתר' שחרית וא' אומר נסתרה ערבית ובסעיף ה' מיירי ששמעו הודאה מפיו בשעה אחת וכו' ע"ש ובתומים תמה עליו חדא דגם הודאה אחר הודא' לא שייך בד"נ. קושי' ב' דא"כ עדים שא"י בחקירות דא"י לחייבו קנס לא יחייבו שבועת ר"ח קמיית'. ובקצה"ח תמה על הט"ז והתומים דבקנס ודאי מועיל עדות מיוחדת כמו בממון דהא לא בעינן הגד' ביחד בקנס כמבואר בב"ק דף ע"ד והגדה מקשינן לראיה וא"כ לא בעינן נמי ראי' כאחד. ולפענ"ד טעה בזה דודאי עדות מיוחדת כשר בד"מ כגון שא' ראה מחלון זה וא' ראה מחלון זה שהיה אצל המעשה שני עדות אבל לצרף שני עדות שכל א' ראה מעשה אחר כגון שאחד ראה היום שנגח שורו ונתחייב קנס ואחד ראה ביום שני שפיתה בתו או נגיחת שור אחר זה לא יאמר בר בי רב דחד יומא שמצטרפין לחייבו ממ"נ דא"כ אפילו אחד מעיד שראה שנתחייב קנס ע"י נגיחת שור וא' ראה שהלוה מעות ונתחייב יצטרפו ג"כ והא ודאי ליתא דקנס כשלא הי' עדים בדבר אין בו שום חיוב. דאשר ירשיעון אלהים כתיב בקנס ובעינן שהב"ד יהיו יכולין לחייבו מכח מעשה זה וזה פשוט דברור ולזה מביא הט"ז ראי' שפיר מעדי יחוד לענין קידושין שא' ראה שחרית וא' ערבית דלא מצטרפי (") והטעם כתבו כיון דקידושין לא נגמר בלא עדים לא מהני ראיית אחד כלל וה"נ קנס אין בו שום חיוב כשלא הי' עדים בדבר על מעשה זה שמעיד דבעינן אשר ירשיעון אלקים שיהיה הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה וכיון שאין הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה שאין בו רק ע"א מה מועיל אח"כ מה שראה ע"א בפ"א אח"כ שהלוה לו מעות בשלמ' להפוסקים דמהני תפיסה בקנס כשיש מגו הרי הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה וקרינן בי' אשר ירשיעון אלקים וכן כשמעידין ששור בין שוריו נגח יכולין לחייבו על מעשה זה. גם מה שהקשה בתומים מעדים שא"י בחקירות ל"ק כלל דהא מדאורייתא גם בממון בעי' חקירות וגוף הק"ו לחייב שבוע' הוא מדאורייתא ובודאי מדאורייתא עדים שא"י חקירות אינם מחייבים שבוע' דלא ממון רק שחכמים הקילו דאף דליכא חקירות הוי כנחקרו והוי כנחקרו גם לענין שבועה גם מה שהקשה מהודאה אחר הודא' דליתא בד"מ לק"מ דבקנס אלו לא הי' הודאה פוטרת בקנס הי' הודאה אחר הודאה מצטרף דבקנס כשר עדות מיוחדת רק בקנס לא משכחת הודא' המחייבת ולמאן דס"ל דהודאה חוץ לב"ד מחייב כמבואר בסי' א' מחייב גם בכה"ג ובממון ודאי מחייב הודאה וכיון דזה הוי במנה א' יכולין ללמוד מקנס דב' עדים שראו מעשה א' המחייבת קנס בזה אחר זה כגון שזה ראה תחילת ביא' והלך וזה ראה הגמר ביא' מחייבין קנס כיון שראו מעשה א' המחייבת וה"נ כיון דהודא' מחייבת בממון הוי כראו מעשה א' המחייבת בקנס ויכולין ללמוד זה מזה. ועוד דהתומים בעצמו כתב דעדות מיוחדת בממון אינו רק מדרבנן וע"כ צ"ל דעדות מיוחדת היינו היכא שכ"א ראה מעש' אחר דעדות מיוחדת היכא שאחד ראה מחלון זה מקר' ילפינן לה במכות דף ו' וכיון דעדות מיוחדת כזה הוא רק מדרבנן והבו דלא להוסיף ואין מחייב שבועת מש"ה בהודא' אחר הודא' דהוי כעדות מיוחדת על מעש' אחת מחייב שבועה. אך לפמ"ש לעיל בישוב דחקירות לא אתי שפיר תי' זה:
דנין הדבר כמכחישין להקל. עיין ט"ז שהקשה מסי' כ"ט דמיישבין דברי העד שלא יהיה מוכחש. ומחלק הט"ז דכשהכחשה הוא בחקירות שאז יפסלו העדים מיישבין דבריהם וכאן מיירי בהכחשת בדיקות דלא נפסלו העדים דנין כמכחישין. ומזה תמה על הסמ"ע גבי חבית יין ושמן שכתב דמסתמא דנין אותן כמוכחשין. והט"ז פליג דכיון דהוי הכחשת דרישות אין דנין אותן כמוכחשין רק התם הטעם כיון דאמר של שמן היתה מוכח דאזמן אחד מעידין דהיתה משמע מה שאתה אומר של יין היתה אני אומר של שמן היתה אבל בסתם כשאומר ראיתי חבית שמן וזה אומר ראיתי יין אין דנין אותן כמוכחשין כיון שהוא הכחשת דרישות. ובתומים תמה מהש"ס מהא דמקשה בפסחים י"ב אלו דייקינן בהנן סהדי וכו' נימא איפכא מ"ד שלש תחלת שלש ומ"ד ד' בסוף ד' והוי עדות מוכחשת וכו'. וכן הקשו התוס' שם גבי א' אומר בשנים וכן בסנהדרין ס"ט הוכיח מזה דאזלינן בתר רובא ומהט"ז קשה דהא הכחשת דרישות הוא ולעולם מיישבין דברי העדים כדי שלא יפסלו וא"ל דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה דהא כל הראיות שמביא הר"ן שמיישבין דברי העדים יליף מהא דא' אומר בג' וא' בד' וזה בד"נ. ועוד דא"כ בד"מ אם א' אומר בג' וא' אומר בה' יהיה עדותן קיימת דנימא הך דאמר בשלשה סוף ג' ומ"ד בה' תחלת ה' ובשיעור זה אדם טועה עכ"ל בקיצור ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה דכך הוא האמת הברור דרק בדיני נפשות אמרי' אלו דייקינן דהא בהדיא מסיק הש"ס בקושיא דאלו דייקינן ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העד' בפסחים ובסנהדרין שם וקרא זה לא שייך רק בד"נ ובד"מ דלא שייך קרא דושפטו ודאי דלא דייקינן בא' אומר בג' וא' אומר בה' לפסול עדותן ומסתמא כשרין וכהט"ז. תדע דהא התוספות בפסחים שם בד"ה אלא אמר רבא הקשו גבי א' אומר בג' וא' אומר בה' מהא אלו דייקינן ומתרצין דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו עכ"ל. ולפי דברי התומים דמתניתין מיירי אפי' בד"מ והועלה על הדעת דבד"מ בשביל הוצאת ממון לא דייקינן לקיים עדותן והוצאת ממון יהיה נקרא להחמיר הא כל ממון הוי חומרא לזה וקולא לזה. ועוד א"כ אם יעידו עדים לפטור ממון וא' יאמר בג' וא' בה' יהיה עדותן קיימת ובתומים מדייק לה מדקתני סתמא משמע דאפי' בממון הדין כן ע"ש א"כ מוכח ג"כ מזה דאפי' אם מעידין על פטור ממון ג"כ הדין כן והא ודאי לא נקרא להחמיר. ועוד היאך יעלה על הדעת דמשום הוצאת ממון יהי' נקרא להחמיר ולפסול העדים יהיה נקרא קול' וכדי שלא להוציא ממון נפסל עדים ואדרב' איפכא מצינו בשני כיתי העדים המכחישה זא"ז דמשום חזקת כשרות דעדים מוציאין ממון אלא ודאי דרק בד"נ הדין כן דלא מחמרינן לקטול נפש ולקיים עדותן אבל בד"מ ודאי דדייקינן בסהדי שלא לפוסלן וא"כ ע"כ מתניתין דא' אמר בג' וכן כל סוגית הש"ס דפסחים ובסנהדרין בד"נ מיירי וא"כ יש לומר ג"כ דאפי' בסתמא כשר בד"מ כל שאפשר ליישב דבריהן כשמכחישין עצמן בחקירות משום חזקת כשרות וכדעת הט"ז ומה שהקשה בתומים על הא דדייק הר"ן דמיישבין דברי העדים מהא דא' אומר בג' וא' בד' ושם בד"נ מיירי לק"מ דהא הר"ן בדבר המצוי לטעות מיירי כמ"ש הר"ן בתשוב' והתומים ואפי' בבדיקות ומק"ו יליף לה הר"ן דאם בד"נ ואף להחמיר תולין בטעות מכ"ש בד"מ וכן מוכח מסי' כ"ט שכתב דמיישבין דברי העדים ואפי' בדרך דחוק ויליף לה משטר שהוזמו עדיו דאמרינן דמאוחר הוא אף דהוא דרך דחוק אלמא דבד"מ אמרינן אף דרך דחוק כדי שלא לפסול העדים משא"כ בד"נ אפי' דרך מורווח לא אמרינן להחמיר ולקיים עדותן כמו שכתבו התוס'. ומה שהקשה דהא בסי' כ"ט מיישבין דברי העד שלא יהיה חוזר ומגיד אף דשם העד לא מיפסל רק שאין מקבלין עדותו משום חוזר ומגיד ואפי' הכי מיישבין דברי העדים. יש לומר דמ"מ אם לא ניישב דבריו ונחזיקינהו לחוזר ומגיד והוי כאומר שקר העדתי ויהי' נאמן לגבי עצמו לחייב עצמו ולפסול נפשו במה שהוא לזכותו כמבואר בסי' צ"ג סעיף ה' מש"ה מיישבין דבריו שלא נחזקינהו לפסול לגבי נפשיה ועוד דשם מיירי כשנוכל ליישב באופן דדמי לדבר שהעדים מצויין לטעות כגון שהרוב מצויין לדבר בל' זה על פי' זה:
החזיק בקרקע. ואם א' מעיד שנתן לפלוני בפניו ובפני עד א' שמת בניסן והשני מעיד שבפניו ובפני עד שמת נתן בתשרי כתב בב"י בשם המשרי' דהוי שני שטרי מתנות על ענין א' דאמרי' ביטל שני את הראשון ובשני ליכא אלא חד סהדי ותמה הב"י ולא כתב טעם לתמיהתו ובס' קצה"ח כתב דסברת הב"י הוא דוקא בשטרות שייך לומר שזייף אבל בעדים שהן קיימים לא שייך למפסל סהדי. ולא דבר נכונה דודאי מצי למפסל סהדי במה שמעידין על זכותו כמבואר לעיל גבי הכחשת בדיקות בעינן שיתבע שניהם מהאי טעמא. ואף שכתב הש"ך שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ד בד"ה א"כ אורועי סהדי והיינו רק לפסול חתימתן דאימר זיופו זייף ע"ש ודאי דהתוס' מודים דיכול לפסול עדים לגבי נפשיה ע"פ הודאתו רק שדעת התוס' בתי' הב' הוא דכל כמה דנוכל לתלות הודאתו שאינו פוסל העדים תלינן ולכך תלינן הכא יותר שהודאתו היה שהשטר מזוייף ולא תלינן שפוסל העדים אבל היכא דלא אפשר דלא למיתלי ההודאה רק בפיסול העדים ודאי דנאמנין ונפסלין לגבי נפשייהו. ונלפענ"ד נראה דיפה תמה הב"י דודאי לא דמי שני שטרות לשני עדים דבשלמא בשני שטרות איכא הוכח' דעדים הראשונים פסולין הן לדברי התובע דאי אמת הוא שהי' הקנין בזמן הראשון דהיינו בניסן למה היה לו לחזור וליקח שטר אחר מתשרי ולגרע ולקלקל לעצמו כיון שכבר שטרו בידו מניסן. ואין לומר דילמא בשעה שקיבל השטר שני מתשרי נאבד שטרו מניסן והוכרח ליקח שטר מתנ' מזמן שני כמבואר לקמן בסי' מ"א דזה אינו דא"כ עכ"פ עכשיו בב"ד שיש השטר מזמן ראשון בידו למה לו להוצי' השטר מזמן שני ועכשיו כשמוציא השטר מזמן שני הוי כאלו מודה שנעש' מזמן שני דאם לא לא היה מוציאו בדבר שמקלקלו ומגרע כחו וכשמוציאו ע"כ מודה הוא שלא נעשה קודם והוי כמעיד שאלו הראשונים פסולין הם שמעידין בשקר משא"כ כאן שמביא ע"א על הקנין שמזמן ראשון וע"א על הקנין שמזמן שני אין בזה ראיה שהראשון שקר ענה דשמא מחמת שלא היו מצויין עדים הראשונים בתשרי שיתנו לו שטר מזמן ראשון שמתו או שהלכו למדינת הים או שלא רצו ליתן לו שטר ובקש ממנו שיקנו ממנו עדים אחרים מחדש ושיצוה לכתוב לו שטר מזמן שני וגם עתה לא נחשב להודא' במה שמביא העד שמזמן שני דהא ע"כ צריך להביאו דהא אין לו שני עדים מבלעדו ולפ"ז אפי' העד האחד אינו מעיד רק שבפניו בלבד היה קנין בזמן ראשון והעד השני מעיד שבפניו בלבד היה קנין בזמן הב' ג"כ סגי כיון דעל ידי צירוף יש שני עדים שקרקע זו שלו ואין לדמות כלל עדים לשטר שיש לו ראיה תחת אפונדתו מ"מ מוציא השני משא"כ עדים וגם אפי' במכר יש לומר מחמת שלא היו העדים מצוין והוא כפר הוצרך שיקח מחדש דעביד אינש דזבין דינ' כמבואר בב"ב דף ל' ע"ב משא"כ בשטר דנחשב הודא' במה שמוציא עכשיו בב"ד השטר מזמן שני:
שפרעו מנה בניסן. עסמ"ע ס"ק כ"ז שכתב דבעינן שהלוה לטעון שפרעו שני מנים ובתומים כתב דאף אם אינו טוען רק מנה א' נאמן במגו שהי' טוען שנים כמו בסי' פ"ב אם לא שטען מנה א' קודם שהעידו העדים ע"ש. ונרא' דהש"ע אזיל בשיטת רש"ל שהביא הש"ך בסימן ל"ב סק"ד דאם מודה שהעדים הן פסולין דלא מהני מגו והכא ג"כ הרי מודה שהעד שמעיד המנה בתשרי הוא פסול דהא מכחישו בהמנ' שבתשרי ואינו טוען רק על מנה שבניסן וע"כ מודה הוא שהעד פסול ולא מהני מגו משא"כ בסימן פ"ב דאינו מכחיש רק במנה ומאתים שהן הכחשת בדיקות והעדים לא נפסלו מהני מגו:
יבא בית דין אצל ב"ד וכו'. עסמ"ע סקל"ד שכתב אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד חדש. נראה דדוקא אחד מכל ב"ד א"י להצטרף אבל שנים מכל ב"ד מצטרפין דכל שנשאר שנים עדיין תורת ב"ד עליהן תדע דהא יכולין לכתוב קבלת עדותן בתורת ב"ד ולכתוב בו וחד ליתוהי וב"ד השני דנין ע"פ כתבם כמו ע"פ מעש' ב"ד וכמ"ש בסי' כ"ט סעיף ה' משא"כ א' מכל ב"ד. ובסיפא דקיבלו כל ב"ד שני עדים אפילו בא' מכל ב"ד סגי הטעם דהא כל א' יכול לדון ע"פ שמיעתו מהעדים לב"ד ואין צריך כלל לשמוע מהשני משא"כ כשקיבלו כל אחד מעד א' לבד דאז כשבא כל א' לא סגי במה ששמע הוא מפי העדים לבד כיון שעדיין לא נתחייב על ידו דהא לא שמע רק מע"א לבד וצריך הוא לשמוע מהשני שקיבל ג"כ עד השני ואחד אינו נאמן שנתקבל עדות של עד השני בפני ב"ד והוא פשוט: