ראשית חכמה/שער היראה/יא
פרק יא[עריכה]
יש עוד כמה פרטים ביראה מחמת הדין. צריך לירא מכמה עדים המעידים עליו בכל יום, כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה דף טז.): "אל תאמינו ברע" (מיכה ז, ה). דרש רבי יהודה בר נחמיה מתורגמניה דריש לקיש: מאי דכתיב "אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף"? אם יאמר לך יצר הרע: חטוא, והקב"ה מוחל לך, אל תאמין בו, שנאמר: "אל תאמינו ברע"; ואין "רע" אלא יצר הרע, שנאמר (בראשית ח, כא): "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"; ואין אלוף אלא הקב"ה, שנאמר (ירמיהו ג, ד): "אלוף נעורי אתה". שמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יב): "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". רבי שילא אמר: שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מעידים בו, שנאמר (תהלים צא, יא): "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". רבי חדקא אומר: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ו, ה): "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", אי זו היא דבר שהיא בחיקו של אדם? הוי אומר זו נשמה. וחכמים אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיהו מג, י): "ואתם עדי נאם ה' ואני אל", עכ"ל.
וברעיא מהימנא (פרשת שופטים, דף רעה) ביארו המאמר וזה לשונם: ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, מי מעיד על האדם? קורות ביתו; ולא עוד, אלא אנשי ביתו מעידין עליו. מאי קורות ביתו? אינון קורות דלבא, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו לח, ב), מלמד שהתפלל חזקיה מקירות לבו. אנשי ביתו, אינון רמ"ח אברים דיליה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין: רשע, עונותיו חקוקים על עצמותיו. ובגינה אתמר: מי מעידין על האדם? קורות ביתו, וגרמין בנויין על מוחא דאיהו מיא. ועלייהו קא רמיז (תהלים קד, ג), "המקרה במים עליותיו", המקרה לשון קורות. ואמאי בגרמין, יתיר מבשרא וגידין ומשכא? בגין דגרמין אינון חוורין, וכתיבא אוכמא לא אשתמודעא אלא מגו חוורו, כגוונא דאורייתא, דאיהי חוורו מלגאו, אוכם מלבר. חוורו מלגאו – אור וחשך, ואית חשך תכלת, ואתמר ביה (תהלים קלט, יב), "גם חשך לא יחשיך ממך", ותכלת איהו נוקבא לגבי חוורי. ולא עוד, אלא דגופא על גרמין עתיד למיקם, ובגין דא זכווי וחובוי חקוקין על גרמין דיליה. ואם יזכה, יקום גופא על גרמין דיליה, ואי לאו – לא יקום, וכמעט לא יהא ליה תחיית המתים. ולא עוד, אלא תרין סהדין על בר נש, עין רואה ואוזן שמעת, ובי דינא סופר ודן חובוי. ולא עוד, אלא שמשא וסהרא סהדין על בר נש כמא דאוקמוה וכו', עד כאן לשונו לענייננו:
והנה בהקדמת המאמר הזה, שאמר שהרשע – עוונותיו חקוקין על עצמותיו וכמעט שאין לו תחיית המתים, נבין, "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר" {ממ|משלי|ה|יא}}. והעניין, כי כל אדם סתם, אפילו צדיק, אין לו צער אלא בהיות לבוש הבשר קיים, שקשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד, יח): "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". וכמו שפירשתי בסוף פרק יב מהשער הזה, שאחר עיכול הבשר – הצדיק יש לו מנוחה ויש לו חילוץ עצמות, שנאמר (ישעיהו כח, יא): "ועצמותיך יחליץ". אמנם הרשע, אחר דין הבשר ודין הקבר, נשאר לו עוונותיו על עצמותיו. ואז הוא נוהם ואומר: איך שנאתי מוסר וכו', וזהו באחריתך בכלות בשרך ושארך, שהוא אחרית איכול הבשר בקבר, ואמרת וגו':
עוד ירצה בשרך ושארך, להורות לנו שכל תאוות העולם הזה הוות ונפסדות. והטעם, כי הבשר היא מהקליפה, ולכך שולטת בה הרקבון; זולתי הצדיקים הגמורים המזככים בשרם בעולם הזה, שאין רימה שולטת בהם במיתתם. והנה עיקר האיברים המתאווים תאווה גשמית הוא על ידי הברית, והברית יקרא בשר, שנאמר (ירמיהו יא, טו): "ובשר קדש יעברו מעליך". והוא מתאווה לאשתו הנקראת שאר, כאומרו (ויקרא כא, ב): "כי אם לשארו הקרוב אליו", ופירשו רבותינו ז"ל (בבא בתרא דף קיא:): אין שארו אלא אשתו. וכאשר יחשוב האדם שכל האיברים המתאווים התאווה יתבטלו ויכלו, יבא להימנע מלרדוף אחר הבלי העולם הכלים והנפסדים. ואל זה כיון באומרו בשרך ושארך. וכיון באומרו בשרך בכינוי לנוכח, להורות שהבשר שהאדם מגדל מעצמו בהיותו נמשך אחר הבלי העולם הוא הבלה ונפסד; אבל מי שקידש בשרו ולא נהנה מתענוגי העולם אלא מסעודת מצוה, כדפירשתי בשער הקדושה פרק טו, אותו הבשר אין הקליפה שולטת בו.
וכן על דרך זה יובן פסוק "אך בשרו עליו יכאב" (איוב יד, יח), כי בשרו שהוא גידל הוא שעליו יכאב, ונפשו עליו תאבל היאך משך עליו הקליפה; אבל הבשר שנתגדל על ידי סעודות מצוה, אין עליו כאב ואין נפשו מתאבלת חס ושלום, ע"כ:
ומאמר ר' שילא, שאמר שהמלאכים ההולכים עמו הם המעידים בו, נראה שכך הם דברי הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת וישב קצא, א), זה לשונו: ועם כל דא בעי ליה לבר נש למבדק בחובוי בכל יומא ויומא, דהא כד בר נש קאים מערסיה, תרין סהדין קיימין קמיה ואזלי בהדיה כל יומא. בעי בר נש למיקם, אינון סהדי אמרי ליה בשעתא דאפתח עינוי (משלי ד, כה): "עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך". קם ואתקין רגלוי למהך, אינון סהדין אמרין ליה: "פלס מעגל רגליך" וגו'. ועל דא כד אזיל בר נש בכל יומא, בעי ליה לאשתמרא מחובוי בכל יומא ויומא. כד אתי ליליא, בעי לאסתכלא ולמבדק בכל מה דעבד כל ההוא יומא, בגין דייתוב מינייהו; ויסתכל בהו תדיר, בגין דייתוב קמי מאריה, כמא דאת אמר (תהלים נא, ה): "וחטאתי נגדי תמיד", בגין דייתוב מינייהו, עד כאן לשונו. הרי שאמר בפירוש שהעדים המזהירים ומעידים בו הם השני מלאכים. ובסוף פרשת שלח לך (קעה, ב) הוסיפו עוד: קם למללא, סהדייא אמרי (תהלים לד, יד): "נצור לשונך מרע" וגו'. אושיט ידוי במלי דעלמא, סהדייא אמרי (תהלים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב". אי ציית להו – יאות; ואית לאו, כתיב (זכריה ג, א): "והשטן עומד על ימינו לשטנו". כלהו סהדין עליה בחובוי לעילא, אי בעי בר נש לאשתדלא בפולחנא דקוב"ה – כולהו סהדין סניגורין קמיה וקיימין לאסהדא עליו טבאן בשעתא דאצטריך ליה, עכ"ל.
עוד הוסיף הרשב"י בעדות התורה, שהיא מעידה עליו. והטעם דכתיב (דברים לב, כה): "לקוח את ספר התורה... והיה שם בך לעד". וזה לשונו (פרשת ויחי דף רכז) בעניין בארבעה פרקים העולם נדון, אמרו שם שבד' פרקים אלו נדונים בני אדם. ואמר אחר כך: ובכל יומא ויומא ספרין פתיחן ועובדין כתיבין, ולית מאן דישגח ולית מאן דירכין אודניה, ואורייתא אסהידת ביה בכל יומא, וקלא קרי בחילא (משלי ט, ד): "מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו", ולית מאן דיצית לקליה. תאנא, בשעתא דבר נש קאים בצפרא, סהדין קיימין לקבליה וסהדין ביה, והוא לא אשגח. נשמתא אסהידת קמיה בכל עידן ובכל שעתא, אי אצית יאות, ואי לאו הא ספרין פתיחין ועובדין כתיבין, עכ"ל. ואמר עוד שם לקמיה: תאנא, בזמנא דדיינין ליה לבר נש לעילא, סלקין לנשמתיה לבי דינא ודיינין על ממרהא, והיא אסהידת בכולא, ואסהידת בכל רעיוני דבר נש, ובעובדין לא אסהידת דהא כלהו בספרא כתיבין, עכ"ל.
ורבותינו ז"ל פירשו כיוצא בזה (ילקוט שמעוני/משלי/רמז תתקנט) בפסיקתא רבתי (ח) בפסוק (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם", אמר רבי אחא: הנפש מגדלת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך ובגלוי, ודפתראות כתובות לפני הקב"ה על מה שבני אדם עושים. לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו, והם עומדים תמהים. משל לאחד שהיה נשוי בתו של מלך, והוא משכים ושואל בשלומו של מלך בכל יום, והמלך אומר לו: כך וכך עשית בביתך, כך וכך כעסת, כך וכך הכית את עבדיך, והיוצא יוצא ואומר לבני פלטין שלו: מי אמר שכך עשיתי? מנין הוא יודע? אמרו לו: שוטה שבעולם! בתו אתה נשוי, ואתה אומר: מנין הוא יודע?! בתו מגדת לו. כך הנפש, "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, י), והיא מגדת לו כל מה שהוא עושה, עכ"ל.
עוד פירשו בתיקונים, שהשכינה היא מעידה על מעשים שבסתר, זה לשונם: ואית חובין דאינון בסתר, ולא יכילן לאסהדא בהון מלאכין דאזלין עם נשמתא דאתמר בה (תהלים פא, יא): "כי מלאכיו יצוה לך", הא שכינתא סהידת עלייהו. הדא הוא דכתיב (ירמיהו כג, כד): "אם יסתר איש במסתרים", בגין דשכינתא על רישיה דאתמר בה (משנה אבות ב א): "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין", עכ"ל.
ומלבד שהשכינה מעידה על המעשים שבסתר, גם כן היא מעידה על כל המעשים, אפילו שבגלוי. וזה אחר הברית שכרת יהושע עם בני ישראל בשכם, שנאמר שם (יהושע כד, נה): "ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'", ונאמר (יהושע נד, כו): "ויאמר יהושע אל כל העם הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דבר עמנו והיתה בכם לעדה פן תכחשון באלהיכם". ולפי הפשט, פסוק זה אין לו הבנה. אלא העניין, כי האבן הזאת היא רמז לאבן בוחן פנת יקרת צור ישראל, היא השכינה, ולכך היא שמעה והיא עדה וכו'. וכן ביאר הרשב"י ע"ה עוד (זהר חלק א רכב ב): תאנא, רבי שמעון פתח ואמר (דברים כט, כט): "הנסתרות לה' אלהינו" וגו'. הנסתרות, תא חזי, כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא מחובוי ולאסתכלא דלא יעבר על רעותא דמאריה, דתנינן: כל מה דבר נש עביד בהאי עלמא, בספרא כתיבי אינון עובדין ועאלין בחושבנא קמי מלכא קדישא וכלא אתגליא קמיה. הדא הוא דכתיב (ירמיהו יג, מ): "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'". אי הכי, היך לא יסתמר בר נש למיחב קמי מאריה? ותנינן: אפילו ההוא מה דחשיב בר נש ואסתליק ברעותיה כלא אסתמר קמי קב"ה ולא אתאביד מניה, עכ"ל לענייננו:
עוד פירשו רבותינו ז"ל בספרי וכן פירשו גם כן בתיקונים, ששמים וארץ הם עדים על מעשי האדם, זה לשונם בספרי (ילקוט פרשת האזינו, שה): דבר אחר: "האזינו השמים". היה רבי בנאה אומר: בזמן שאדם מתחייב, אין פושטין בו יד אלא עדיו, שנאמר (דברים יז, ז): "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו"; ואחר כך בני אדם ממשמשין ובאין, "ויד כל העם באחרונה". כך בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהם? "ועצר את השמים" (דברים יא, יח), ואחר כך פורענות ממשמשת ובאה, שנאמר: "ואבדתם מהרה". ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? "והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כג), עכ"ל.
ובתיקונים אמר: וכמא דאתמר עדות בעלמא תתאה, הדא הוא דכתיב (איכה ב, יג): "מה אעידך ומה אדמה לך". אית עדות בשמים ובארץ, הגא הוא דכתיב (דברים ל, יט): "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ", עכ"ל. וכן ברעיא מהימנא (זהר פרשת שופטים רעא, א): ועוד קוב"ה ושכינתיה סהדין על בר נש, הדא הוא דכתיב: "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ", את השמים – ההוא דאתמר ביה (דברי הימים ב ו, כז) "ואתה תשמע השמים"; ואת הארץ – ההוא דאתמר בה (ישעיהו סו, א) "והארץ הדום רגלי". עוד תרין סהדין, עמודא דאמצעיתא וצדיק, ואינון עד מן "שמע אחד" עד מן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", עכ"ל:
צריך עוד לירא מהדין המתוח עליו בכל יום ובכל שעה, כמו שפירשו ז"ל (ראש השנה דף יא.) על פסוק "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו" (איוב ז, יא): תניא, רבי יוסי אומר: אדם נדון בכל יום, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים". רבי נתן אומר: בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו". רב חסדא אמר מהכא (מלכים א ח, כט): "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו", עכ"ל. עוד אמרו במסכת שבת פרק ב' (דף לב.), תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות אומרים לו: התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין. אדם יוצא לשוק, יהא דומה כמי שנמסר לסרדיוט. חש בראשו, יהא דומה כמי שנמסר בקולר. עלה למיטה ונפל, יהא דומה כמי שהעלוהו בגרדום לידון. אם יש לו פרקליטין גדולים – ניצול, ואם לאו אינו נצול. אלו הם פרקליטין גדולים של אדם? תשובה ומעשים טובים, עכ"ל לענייננו. עוד אמרו ז"ל (ילקוט תהלים תרעא) בפסוק "שמרני כאשון בת עין" (תהלים יו, ח): אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה: נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), נרך בידי, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), אם שמרת שלי אשמור שלך, עכ"ל.
ובזוהר פרשת צו (זהר חלק ג ל ב) זה לשונו: רבי חזקיה פתח, "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" (תהלים קמה, טז). "צדיק ה' בכל דרכיו" הא תנינן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דמאריהון ולא יסטו מארחייהו לבר, דהא בכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא, בגין דעלמא על דינא אתברי וקיימא. ועל דא בעי בר נש לאסתמרא מחובוי, דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי, יתיב בביתיה דינא שריא עלוי, נפיק מביתיה לבר דינא שריא עלוי, ולא ידע אי יתוב לביתיה אי לאו, נפק לארחא על אחת כמה וכמה, דהא כדין דינא נפקא קמיה, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יד): "צדק לפניו יהלך". בגין כך בעי בר נש לאקדמא רחמי קמי מלכא, בגין דישתזיב מן דינא בשעתא דשריא בעלמא, דהא כל יומא ויומא דינא שריא בעלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים ז, יב): "ואל זועם בכל יום", עכ"ל. ועוד (זהר פרשת קרח קעו,א), רבי חייא פתח: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי טז, יד), כמה אית להו לבני נשא לאסתמרא מחובייהו ולנטרא עובדייהו, דהא בכל יומא ויומא עובדין במתקלא סלקין ומשגיחין עלייהו לעילא ואכתיבו קמיה. ועל דא בעי בר נש לאזדהרא מחובוי, דהא כמה זמנין עלמא אתדן, עכ"ל לענייננו.
עוד צריך לירא, כי במדה שאדם מודד – בה מודדין לו, שאם הוא גובר על יצרו – גורם להגביר צד החסד על צד הדין, ואז טוב לו. ואם חס ושלום הוא בהפך, גורם להגביר עליו צד הדין, ואז יסורים באין עליו. וכיוצא בזה פירשו בתיקונים, זה לשונם: ואמאי אתקרי מטטרון "מטה"? דלזמנין מטה כלפי זכו לצדיקיא, ולזמנין מטה כלפי חובא לרשיעיא, ובגין דא אתהפך ממטה לנחש לרשיעיא לאלקאה לון ביה, ומנחש למטה לצדיקיא למיהב לון ביה אגרא; דהכי איהו האי מלאכא לקוב"ה כגוונא דנשמתא דרכיב על גופא. וצדיק בהאי אתר אתמר (שמואל ב כג, ג), "צדיק מושל ביראת אלהים", בגין דאיהו מהפך דינא לרחמי. ובהאי אתר צריך שינוי מעשה בגין דאתהפך מדינא לרחמי, ושינוי השם ושינוי מקום. וקוב"ה דאיהו מלגאו – אתמר ביה (מלאכי ג, ז): "אני ה' לא שניתי", דאיהו רחמים וחנון, לית ביה דינא כלל ולא שינויין. וכד בר נש שליט על יצריה אתהפך נחש למטה, ואם יצריה שליט עליה – אתהפך ממטה לנחש, עכ"ל.
ועוד ירצה בעניין במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כי כפי מה שהתעורר הדין למעלה, אותו השיעור עצמו יושפע לחיצוני שיפרע ממנו, והיינו "כי פועל אדם ישלם לו" (איוב לד, יח), שפירש רשב"י (זוהר פרשת קרח קעז, א) זה לשונו: כי פועל אדם ישלם לו. הא בר נש אזיל בהאי עלמא ועביד עבדתוי וחטי קמיה מאריה, ההוא עובדא תלייא עליה לאשלמא ליה דינא, הדא הוא דכתיב: "כי פועל אדם ישלם לו", ההוא עובדא ישלם לו. ועם כל דא, "אם ישים אליו לבו", כיון דבר נש שוי לביה ורעותיה לאתבא קמי מאריה, "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" בצרורא דחיי, ולא שביק לנפשיה לבר לאיתדנא בדינא אחרא.
והיינו מה שפירשו גם כן בתיקונים בעניין "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיהו ה, כא), זה לשונם: ולית ים אלא אורייתא, מאן דעבר עליה כאילו חוזר עלמא לתהו ובהו. ושבת שקילא לכל אורייתא, מאן דעבר עליה כאילו חזר עלמא לתוהו ובוהו, ובגין דא קרא סמיך ליה (בראשית א, ב), "והארץ היתה תהו ובהו", דאיהו חול לים כחוליא דשלשלאה לכלבא, מאן דאפיק ליה משלשלאיה גרים ליה כמה נשוכין דיסורין דנשיך ליה. ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, ב): "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", ודא סמאל דאיהו תפיס בקולר וכו', עכ"ל לענייננו:
ובזה יובן עונש לעובר על כל לא תעשה שבתורה, כי מצות לא תעשה הם גדרים וסייגים לתפוס סמא"ל בקולר ושלא להתירו, והעובר מתיר החבל, ולכן יגרום רעה לעצמו, שינשך ביסורין בעולם הזה, או בעולם הבא אם לא נתייסר בעולם הזה. וכן אמר עוד בתנא דבי אליהו (ילקוט שמואל רמז קג) בפסוק "ויך באנשי בית שמש" (שמואל א ו, יט), זה לשונו: על הכל הקדוש ברוך הוא פורע מדה כנגד מדה. לפי שהיו בני עלי מקולקלים במעשיהם, יצאו למלחמה ונהרגו מישראל ארבעת אלפים. אמרו ישראל: למה נגפנו ה'? אמר הקדוש ברוך הוא: כשהיו מכעיסים לפני בעזרת ישראל ובעזרת הנשים לא אמרתם כך. שלחו והביאו ארון הברית והריעו תרועה גדולה שאין בה ממש, על אותה שעה אמר (ירמיהו יב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". מיד נהרגו שלשים אלף ונשבה ארון הברית. ואף בפלשתים היתה מכה רבה, שנאמר (שמואל א ו, ז): "ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים". ואף על פי שהיו הכהנים עובדי עבודה זרה, היתה בהם דרך ארץ, שאמרו: "אל תשלחו אותו ריקם". וכשחזר ובא על דרך בית שמש, והיו רחוקים מבית שמש כאלפים אמה במדה, אמרו: נטול הבגדים ונניחם במקום צנוע ונראה מה הם עושים לאלהיהם שכך כבדנוהו; וכן עשו, לקחו בגדיהם ונתנום במקום מוצנע שהיה להם לאנשי בית שמש. כיון שראו את הארון, היה להם ליטול את בגדיהם ולהניחם על פניהם וליפול לפניו כשעה או שתים או שלש עד שיתכסה הארון של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא; והם לא עשו כן, אלא כשראו את הארון היו שוחקים וזוקפים ועומדים ומרקדים ומדברים דברים יתרים, שנאמר (שמואל א ו, יג): "ובית שמש קוצרים" וגו', ונטלו את הארון והלכו להם. לפיכך נפל מישראל חמשים אלף וסנהדרי גדולה עמהם, שנאמר: "ויך באנשי בית שמש" וגו', ומי הרג את כל אלו? אנשי בית שמש הרגו אותם, שלא היתה בהם דרך ארץ, מכאן אמרו: במדה שאדם מודד וכו'. בוודאי רבון העולמים, "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ו), עכ"ל:
ועוד פירשו כמה דברים בעניין "במדה שאדם מודד, בה מודדין לו". ואעתיק מקצת מהם, לא כולם, שלא להאריך. תנן במתניתין (משנה סוטה א ז): במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. היא קשטה עצמה לעבירה, המקום ניוולה. היא גילתה את עצמה לעבירה, המקום גילה עליה. ירך התחיל בעבירה תחילה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט. שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלישתים את עיניו, שנאמר (שופטים טז, כא): "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו". אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו. ולפי שבא על עשר פילגשי אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר ((שמואל ב יח, טו): "ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב". ולפי שגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנאמר (שם טו, ו): "ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל", לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר (שם יח, טו): "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום". וכן לעניין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב, ד): "ותתצב אחותו מרחוק", לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב, טו): "והעם לא נסע עד האסף מרים". יוסף זכה לקבור אביו ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ, ו): "ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים". מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד, ו): "ויקבור אותו בגיא". לא על משה בלבד אמר אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיהו נח, א): "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך", ע"כ:
וכן עוד האריכו כיוצא באלו בתוספתא דסוטה פרק ג, ע"ש. ובגמרא (סוטה ח ב) אמרו שם, תניא: היה רבי מאיר אומר, במדה שאדם מודד, בה מודדין לו, שנאמר (ישעיהו כז, ז): "בסאסאה בשלחה תריבנה". אין לי אלא סאה, פירש רש"י: עבירה גדולה; מנין לרבות תרקב וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע וחצי רובע, תומן ועוכלא מנין? תלמוד לומר (ישעיהו ט, ה): "כי כל סאון סואן ברעש". ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול? תלמוד לומר (קהלת ז, כז): "אחת לאחת למצא חשבון", ע"כ. ופירש רש"י: מנין שכל פרוטה ופרוטה וכו'. ואף על פי שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה, לא ויתרו לו עליהם אלא מצרפין לו אותן לחשבון, עכ"ל:
ועוד אמר בתנא דבי אליהו, ילקוט פרשת האזינו (רמז תתקמב): הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממדת השקר ומדת עולה, שנאמר (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו" וגו' (צפניה ג, ה): "ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה", ואומר (איוב לד, י): "חלילה לאל מרשע" וגו', "כי פועל אדם ישלם לו" (שם, יא). מעיד אני עלי שמים וארץ, אין כל בריה יורדת לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה, ושמא הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו נפטר לו לבית עולמו. אין פירות ותבואה באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהן של בני אדם. אין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם אלא מתוך דרכיהם. אין בני אדם מטמאין בנגעים אלא מתוך דרכיהם. אין בני אדם באים לידי הבאשה אלא מתוך דרכיהם, ואין נשים מטמאות בזיבה אלא מתוך דרכיהם, שנאמר (ישעיהו מה, יח): "כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים". צא ולמד מדרך ארץ, כלום בונה בית אלא על מנת להכניס לו כלים ולהכניס לו פירות, כך בני אדם מדרכיהם נדונים, בשביל להצילם מיום הבא. ולא עוד, אלא בג' דברים אדם מסתכל בכל יום: בשעה שנכנס לבית הכסא, אומר לו: ראה דרכך רמה; בשעה שמקיז דם, אומר לו: בשר ודם אתה; בשעה שהוא הולך לפני המת, אומר לו: ראה לפני מי אתה הולך. ועדיין אינו חוזר בו ומדבר דברים יתרים, שנאמר (משלי יט, ג): "אולת אדם תסלף דרכו". עושה אדם עצמו לדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת; עושה אדם עצמו רשע לנחש ולשקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומנחש ומשקר. עושה אדם עצמו חסיד לסבול את הכל, מוסרין לו מלאך המתנהג עמו בדרך חסידים וסובל את הכל, שנאמר (ירמיהו יז, יא): "אני ה' חוקר לב וגו' ולתת לאיש כדרכיו" וגו'. וכן בדוד הוא אומר (תהלים יח, כז): "עם נבר תתברר"; ואומר: "כי אתה עם עני תושיע", שעניות יפה לו; "ועינים רמות תשפיל", אלו רשעי העולם.
וכן אמר עוד במכילתא בפסוק (שמות יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", זה לשונ:, מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנה מנין? תלמוד לומר בשנה השנית וגו'. ואמר אחר כך: אין לי אלא עד שלא נבנה הבית, משנבנה הבית מנין? תלמוד לומר: "ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה". לא רצו למנות לבניינו, ימנו לחרבנו, שנאמר (יחזקאל לג, כב): "אחרי אשר הוכתה העיר". לא רצו למנות לעצמם, ימנו לאחרים, שנאמר: "בשנת שתים לדריוש", "בשנת שתים לנבוכדנאצר". וכן הוא אומר (שיר השירים א, ח)}: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" וגו'; לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משתעבדים לפני ערביים. לא רציתם לשקול שקלי שמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים ט"ו שקלים במלכות אויביכם. לא רציתם לתקן את הדרכים ואת הרחובות לעולי בית הבחירה, הרי אתם מתקנים את הבורגנים העולים לכרכי מלכים. וכן הוא אומר (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך", בשנאה. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" במשקה, "ועבדת את אויביך" בצמא. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" מלובש, "ועבדת את אויביך" בעירום. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" מרוב כל, "ועבדת את אויביך" בחוסר כל. מאי חוסר כל? שנטלה דעת מהן, ובחוסר תורה מהן, עכ"ל:
עוד צריך לירא, כי כמה דברים עשה הקב"ה בעולם כדי לעורר לאדם שיירא מלפניו יתברך ולא יחטא, כעניין מה שאמרו ז"ל (ברכות דף נו.): "והאלהים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד), אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זה חלום רע. אמר רבי אלסכנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר: "והאלהים עשה שייראו מלפניו", ע"כ. ובזוהר (פרשת פינחס דף רלט) פירשו שם, שהאלהים היא הגבורה, עשה השכינה שייראו מלפניו, מפני שהשכינה היא מקום הדין. וזה לשונו: מהו "עשה האלהים"? אילנא אחרא לתתא מניה, ולא יעשה כהאי, דהאי אילנא תתאה עביד ליה ואתקין ליה, ומאן דיעול לאילנא עילאה יעול (ברשע) [ברשו], וישכח לאילנא תתאה וידחל למיעל אלא כדקא חזי. תא חזי, דהאי נטיר פתחא הוא, ועל דא אקרי "שומר ישראל", ודא אילנא תתאה אתשקיא ומתזן מאילנא דלעילא. ועל דא לא כתיב יעשה אלא עשה, מאי טעמא? שייראו מלפניו בני עלמא ולא יקרבון ליה אלא אינון דיתחזן לקרבא ולא אחרא, ויסתמרון בני נשא ארחי דאורייתא ולא יסטון לימינא ולשמאלא, עכ"ל.
ופירש ביראה ב' דברים: הא', שלא יקרב אל הקודש מי שאינו ראוי, כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, וכדפירשתי בהקדמה בשם הרשב"י מפרשת נשא, שהרוצה לבוא אל הקודש, כמה מקטרגים יש עליו אם אינו ראוי. והוא כדמיון הרוצה ליכנס לבא לראות פני המלך, שקודם שיכנס לראות המלך כמה שערים לפנים משערים יש וכמה ממונים על כל פתח ופתח. והב', ויסתמרון בני נשא ארחי דאורייתא וכו'. והוא במה שפירש בזוהר (פרשת ויצא דף קנב): "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, על מימר בירא, כעניין "על פי ה' יחנו". והיינו שהיא צריכה לאבן נגף וצור מכשול לייסר בני אדם. ובעניין זה יובן חלום רע והרעמים, שכולם הם כחות הדין המתפשטים ממנה לייסר בני אדם, וכאשר הקב"ה ייסר לאדם בייסורין – חייב ליכנע מהדין השולט עליו ולא יקשה ערפו, ולא יהא בועט בייסורין. ואם מקשה לבו, פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת בראשית דף יב) שעליו נאמר "ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי נח, יד), שהיא החיצונית. לכן צריך שיירא ממנו יתברך, ויסתכל במה שאמרו רז"ל בתנחומא בפסוק "איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא" (חבקוק א, ז), זה לשונו בילקוט חבקוק: דבר אחר, איום ונורא הוא, זה האדם השולט בכל מה שברא הקב"ה, דכתיב (תהלים ח, ו): "תמשילהו במעשה ידיך". ממנו משפטו ושאתו יצא, בשעה שהוא חוטא הקב"ה מביא עליו יסורין מגופו. מלך בשר ודם, כשהוא רודה עבדיו הוא מביא מגלבים וחבלים ורודה אותם; אבל הקב"ה אינו כן, כשמבקש לרדות את האדם – מגופו של אדם רודה אותו ומייסרו, שנאמר (ויקרא יג, ב): "אדם כי יהיה בעור בשרו", עכ"ל:
עוד כשיסתכל האדם בנהמת הארי, שכל אדם ירא ממנו כדכתיב (עמוס ג, ח): "אריה שאג מי לא יירא", מפחדו ית' על אחת כמה וכמה, כדכתיב (ירמיהו י, ו): "וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו". וכן אמרו במדרש (מדרש משלי (בובר) כ ב) בפסוק (משלי יט, יב) "נהם ככפיר אימת מלך", זה לשונם: נהם ככפיר אימת מלך. אמר רבי יהודה בר סימון: הרעמים הללו, כשהם יוצאים הם מרעישים כל העולם, ואימתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. דבר אחר, אמר רבי חמא בר חנינא: מה הכפיר הזה, כשהוא צווח בקולו אדם השומע אותו מתיירא, נהמתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, עכ"ל:
עוד יירא, שכמה שלוחים יש לו להקב"ה לעשות דין בבני אדם לפרוע חובו. וכן אמרו רז"ל בבראשית רבה על פסוק "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" (איוב ז, א), זה לשונם: הרבה צבאים מינה הקב"ה לאדם לתבוע עלבון שלו, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים; ולא עוד, אלא כימי שכיר יומו. רבנין אמרין: אפילו דברים שאתה רואה אותם כאילו הם יתרון לברייתו של עולם, כגון יתושים, פרעושים, זבובים, אף הם בכלל ברייתו של עולם; ובכל הקב"ה עושה שליחותו, אפילו על ידי עקרב, אפילו על ידי יתוש, אפילו על ידי צפרדע, עכ"ל:
עוד פירשו ז"ל בילמדנו, שהכותים[1] גם הם שלוחים להזיק כשאין ישראל עושין רצונו של מקום. וזה לשונם על פסוק "יראו גוים ויבושו וגו' ילחכו עפר כנחש" (מיכה ז, יז): כשאין אתם עושין רצוני, כשם שנתגרה הנחש באדם וחוה לאבדם מן העולם, כך אני מגרה בכם הכותים שנמשלו כנחשים, שנאמר (ירמיהו מז, כב): "קולה כנחש ילך", וכן הוא אומר (קהלת י, ז): "אם ישוך הנחש בלא לחש", עכ"ל.
וכן פירשו בזוהר פרשת שמיני (דף לו), שהכותיים וכל חיות השדה כולם הם שלוחים להזיק, זה לשונו: כמה שלוחין אית ליה לקב"ה, ובכולהו עביד שליחותיה, ואפילו בחיות ברא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כז, כב): "ושלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם". ואפילו ביד עם אחר, הדא הוא דכתיב (דברים כח, כ): "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ". אמר רבי אלעזר: ובידא דישראל עביד שליחותא? אמר ליה: אין, כגון רשע בידא דצדיק, פירוש, שהצדיק מצווה להלקות הרשע, שנאמר (דברים כה, ב): "והיה אם בן הכות הרשע" וגו'. אמר אחר כך: אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא לא עביד ביה שליחותא אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה, הדא הוא דכתיב תבנית:שמות: "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו"; ואשר לא צדה דייקא, דלא לקטלא ליה, ודאי והאלהים אנה לידו בגין לאענשא תרוייהו, עכ"ל. ופירשו שם הטעם, שהרשעים[2] וחיות השדה הם באים מצד השמאל, ובזמן שאין בני אדם מכשירים מעשיהם, אלו הם רצועה להלקותם, שכיון שעברו על התורה נרשמו, בעלי הדין מכירין בהם. אמנם ישראל ביד ישראל אחר, אף על פי שהוא רשע, סוף סוף הוא בימין ואינו שליח, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב כדי שיענשו שניהם.
ומסוג יראה זו הוא מה שפירשו רז"ל (סוטה דף ח:), תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו ד' מיתות, דין ד' מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג, או חיה דורסתו; מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה, או נחש מכישו; מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות, או לסטים באין עליו; מי שנתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי (פירוש אסכרה). וכן לעניין מדה טובה, עכ"ל. ובזה נכלל הפרק הזה: