ראשית חכמה/שער היראה/י
פרק י[עריכה]
הפרק הזה יהיה בביאור שאר בחינות הפגם.
יש עוד פגם בת"ת בתפארת, וזה נתבאר בזוהר (פרשת יתרו עה, ב) זה לשונו: תנינן, כל פקודי אורייתא מתאחדן בגופא דמלכא, מנהון ברישא דמלכא ומנהון בגופא, ומנהון בידי מלכא ומנהון ברגלוי, ולית מאן דנפיק מן גופא דמלכא לבר. וכן בלשון הזה בא בתיקונים (דף קל). ובגין כך, מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא, כמא דכתיב (ישעיהו סו, כד): "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי", בי ממש. וי לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ולא ידעין מאי קא עבדין, דאמר רבי שמעון: ההוא אתר דאיהו חב לגביה, ההוא אתר ממש גלי חוביה. ואמר רבי שמעון: קוב"ה ממש גלי חוביה, בקוב"ה חב, קוב"ה גלי חוביה, דכתיב (איוב כ, כז): "יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו"; "יגלו שמים עונו" – דא קוב"ה, "וארץ מתקוממה לו" – דא קוב"ה [ס"א: דא ארץ]. תניא: שמים גליין חוביה דבר נש, ובשעתא דאיהו גליא חוביה, ארץ עביד דינא בבר נש, דכתיב: "וארץ מתקוממה לו", למעבד דינא ביה, עכ"ל. ודבריו מבוארים.
ויצא לנו מכללות דבריו בחינה אחת ביראה. והוא, כי צריך לירא שלא יחטא. כי המלך, אף על פי שמראה לו כעת פנים צהובות ואינו מראה מיד הכעס והדין, כך דרך המלך להעלים הדין בקרבו, ואחר כך פורע לו הכל, כמו שפירשו בפרשת בשלח (זהר חלק ב נא ב) בטעם למה פסוק "ויט", שהוא כנגד התפארת, כולו ישר ואינו חציו ישר וחציו מהופך? ותירצו כי דרך המלך להעלים הדין; השוטה רואה פני המלך צהובים, חוטא ואינו נשמר מדינו, אמנם הפקח אומר: אף על פי שהמלך פניו צהובות, שומר הדין בקרבו. והיינו "יגלו שמים עונו", כי יגלוהו לעתיד מה שהיה נעלם; "וארץ מתקוממה לו", כי היא הנוקמת נקם ברית, והם שתי קימות: הא' – מה שפגם בה, והב' – כנגד מה שפגם בו, כענין "ונרגן אלוף" שפירש. והאם בתחילה שותקת, אף על פי שפגם, מפני כי "בן כסיל תוגת אמו", עד יבא האב ויגלה הפגם באבר שבו פגם, ואז היא מתקוממת לו לייסר אותו.
וכיוצא בזה פירש הרשב"י (זהר חלק ג כג ב) על פסוק "וארץ מתקוממה לו", זה לשונו: רבי יהודה פתח (ויקרא ד כג), "או הודע אליו חטאתו אשר חטא". הודע אליו מסטרא דמאן? "או ידע חטאתו" מבעי ליה, מהו הודע אליו? אלא קוב"ה פקיד לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש ההוא חובא דהוא חב, ובמה אודע ליה? בדינהא, כמא דאת אמר: "יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו". הודע אליו, כמא דפקיד לאחרא, דתנינן: בשעתא דבר נש חב קמי קוב"ה, ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמי מאריה ואשדי ליה בתר כתפיה, נשמתיה ממש סלקת ואסהידת קמי קוב"ה. כדין פקיד מלכא לכנסת ישראל ואמר: או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אושיט דינא עליה ואודע ליה חוביה, כמא דאת אמר (יחזקאל טז ב): "הודע את ירושלים את תועבותיה". בתר דמטי עליה דינא, כדין אתער רוחיה למהדר בתיובתא קמיה מאריה ואתכנע למקרב קרבנא, דהא מאן דלביה גס ביה – חטי ואנשי חטאיה ולא אשגח עליה, וקוב"ה זמין לקבליה ופקיד לאודעא ליה לההוא חובא בגין דלא יתנשי מיניה, עכ"ל. וכוונתו, שמידת "או" שעולה שבע היא המודעת לאדם חטאו; ו"הודע" הוא ציווי מקוב"ה אליה, שתודיע החטא לאדם:
וכיוצא בזה נתבאר בזוהר (פרשת חוקת דף קפ), שצריך לירא מהדין שבשכינה, שבתחילה פניה מאירים לאדם, ואחר כך מכה והורג. אמר שם שהשכינה נקרא נו"ן כפופה, ואמר אחר כך: נו"ן אמאי אקרי הכי? אלא כמא דאתמר (ויקרא כה, טז): "ולא תונו איש את עמיתו", דהשתא היא באנפהא נהירין ועבדא אונאה לבני נשא; לבתר מחיא כחויא ושיצי וקטיל ואמרה "לא פעלתי און", עכ"ל. ועל זה צוה שלמה המלך עליו השלום (משלי יט, ב): "נהם ככפיר זעף מלך מתעברו חוטא נפשו", כאילו אמר: מתחייב בנפשו, כמו שאמרו במשנה (ברכות פ"א מ"ג): "הרי זה מתחייב בנפשו". ועל זה אמר גם כן (משלי כד, נא): "ירא את ה' בני ומלך".
עוד שם (זהר פרשת ויקרא דף טו) אמר, שכאשר האם יושבת על הבנים, עלמין כלהו בחדוא בשלמותא; מתעברא אימא, כולהו מתעברן מדוכתייהו. וכתיב (דברים כב, ה): "לא תקח האם על הבנים", ותנינן: לא יעביד בר נש חובין לתתא, בגין דאתעבר אימא מעל בנים, עכ"ל. הרי מבואר, שהפגם מגיע עד לסלק האם מעל הבנים, שהם השש קצוות.
עוד נתבאר בתיקונים, שלפעמים פגם מגיע בכל אותיות ידו"ד, וזה לשונו: ורזא דמלה, דיכלין למהרס באתויי דשמיה; הדא הוא דכתיב (שמות יט, כא): "פן יהרסו אל ידו"ד". ובגין דא דיהרסו לון בחובייהו, צריך למבני לון בצלותהון, ע"כ.
עוד מעניין גודל הפגם, מה שפירשו עוד בתיקונים בדברי אליהו, זה לשונם: ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר – אתחשיב כאלו אפריש בך, עכ"ל. ופירש מורי ע"ה שהוא כמשל הקורע לבושי המלך מעל המלך, והבן:
עוד יש פגם בכסא, וזה נתבאר בתיקונים זה לשונם: שכינתא אתמר בה "אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר השירים א, ה), בגין דאיהי בגלות, וכרסייא דילה פגומא בחובין דישראל, דתמן נשמתן דישראל. ובגין דא – זכאה איהו מאן דתקין לה כרסייא בצלותין דיליה בפקודי דיליה, בתר דאיהו כרסייא פגים בגינייהו ואסתלק שם ידו"ד מתמן, דאיהו לא שריא באתר פגים. הדא הוא דכתיב (ויקרא כח, יח): "כל אשר בו מום לא יקרב"; אוף הכי בנשמתא פגומא לא שריא. זכאה איהו מאן דאשלים נשמתיה לשריא ביה שם ידו"ד ועביד ליה כרסייא לגביה, עכ"ל לענייננו.
ונמצא שיפגום האדם בכסא בג' בחינות: אם שהשכינה, בהיות שהכסא שלה פגומה היא מצטערת, מפני שהיא נשמה מתלבשת בתוך הכסא; וכמו שיגיע צער לנשמה בהיות הגוף פגום ומוכה ומעונה מחמת העוונות, כן השכינה שהיא מתלבשת בתוך הכסא מצטערת מהפגמים שבכסא. וביאר שהפגם יגיע לכסא מפני שורש הנשמות שבכסא, וזהו דתמן נשמתין; ובהיותם פוגמות למטה, פוגמות למעלה בכסא. ויגיע מזה פגם בבחינה שנית, שלא יעוררו הנשמות מיין נוקבין לשכינה, אחר היותם פגומות בכסא, וכדפירשו לעיל. ג', שהתפארת, שהוא ידו"ד, שהוא אדם היושב על הכסא, מסתלק מכל וכל, וזהו ואסתלק שם ידו"ד מתמן וכו':
עוד פירש רשב"י (זהר פרשת בהעלותך דף קכט) שבכסא מצטיירים ונכתבים כל העוונות, וזה לשונו: בשעתא דדינא תלי על עלמא ודינין שריין, וקוב"ה יתיב על כורסייא דדינא למידן עלמא בההוא כורסייא, כמה רשימין אתרשימו ביה, כמה פתקין גניזין בגויה בגו אחמתא דמלכא, כולהו ספרין דפתיחו תמן אתגניזו, ובגין כך לא אתנשי מלה ממלכא. והאי כורסיא לא אתתקן ולא שריא אלא בחודש השביעי, דאיהו יומא דדינא, יומא דכל בני עלמא אתפקדן ביה, כולהו עברין קמי ההוא כורסיא, עכ"ל:
עוד מענין הפגם המגיע לעולם המלאכים צריך לירא, כי יש ו' מלאכים שהם נקראים "עיני ה' משוטטות", והם מעידים על כל פגם המצטייר בהם, והולכים ומעידים לפני ע' סנהדרין. וזה נתבאר בזוהר (פרשת משפטים דף קז), זה לשונו: כתיב (דה"ב טז, ט) "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ", אלין נוקבין, וכתיב (זכריה ד, י) "עיני ה' המה משוטטים", אלין דכורין, והא ידיען אינון. דוד אמר (תהלים נא, ו): "והרע בעיניך עשיתי". בעיניך, "לפני עיניך" מבעי ליה? אלא מאי בעיניך, אמר דוד: בההוא אתר דחבנא, בעיניך הוה, דהוינא ידע דהא עיניך זמינין וקיימין קמאי ולא חשבנא לון. הרי חובא דחבנא ועבדנא, באן אתר הוה? בעיניך.
וכן נתבאר ברעיא מהימנא (פרשת אמור דף צט): סנטירא אתא ותבע דינא על כל עובדי בני עלמא, כל חד וחד כפום ארחוי וכפום מה דעבד, וסהדין אתיין וסהדי על כל עובדי בני עלמא, ואלין אינון "עיני ה'", דאינון משטטי בכל עלמא. וכמה אינון עיני ה' דלית לון חושבנא, דקא אזלי ומשטטי בכל עלמא וחמאן כל עובדי בני עלמא. ווי לאינון דלא משגיחין ולא מסתכלין בעובדיהון, דהא לגבייהו קיימין ואזלין סהדי מלכא ומשגיחין, והאי סנטירא קאים קמי מלכא ותבע דינא, פלוני עבד דינא, פלוני עבד כך, והא הכא סהדי.
עוד מסוג זה, שגורם שסמא"ל הטמא יכנס בין עולם המלאכים הקדושים ללמד קטיגוריא, הלא יאמרו: מי שגרם שיכנס הטמא הזה המסריח בינינו, הלא ודאי יענש.
עוד מענין הפגם הנוגע למלאכים הוא שפירש בסבא (פרשת משפטים דף קו) בפסוק "ואשלם נחומים לו ולאבליו" (ישעיהו נז, יח). אמר, כי שני המלאכים ההולכים עם האדם תמיד לשומרו, שעליהם נאמר (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", בהיות האדם חוטא – הם בדלים ממנו ועומדים אבלים עליו מפני חטאו. ובשובו, שנאמר: "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו" בראשונה, מפני ששב בתשובה והתנחם על מה שעבר, ואחר כך "לאבליו" שהם המלאכים שהיו עומדים אבלים עליו. לכן ראוי שיתן אל לבו שלא יחטא, שיגרום שיהיו המלאכים אבלים עליו. והרשב"י ע"ה פירש בפקודין שלו (פרשת נשא דף קכג) שאבליו הם רמ"ח מצוות המתאבלים עליו, וזה לשונו: כל פקודין דעשה דהוו עתידין לשריא ברמ"ח פקודין דיליה, כלהו מתאבלין עליה. ורזא דמלה, "דרכיו ראיתי וארפאהו וגו' ולאבליו", אלין רמ"ח פקודין דקא מתאבלין עליה, דאינון דיוקנא עילאה דשריא על רישיה דבה שריא ידו"ד, עכ"ל:
עוד מעניין הפגם הנוגע לימים, ביארו ז"ל בפסיקתא רבתי זה לשונם: "מכל משמר נצור לבך" (משלי יד, כג). אמר רבי אחא: רמ"ח מצוות עשה בתורה כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם: עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים; ושס"ה מצוות לא תעשה, כמניין ימות החמה, שבכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה, עכ"ל.
וכיוצא בזה פירש רשב"י (זוהר פרשת אמור דף צב) זה לשונו: תא חזי, תנינן: יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש, לאו ביומא אחרא. מאי טעמא? בגין דלית לך יומא לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עילאה, וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא, אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה. ואי דחי ליה ליומא אחרא, הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה, כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עילאה לעילא, ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא; אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא, אתער חסד לעילא, ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה. אתדבר בר נש לרחמי לתתא, אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה, ההוא יומא קאים עליה למהוי אפטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה, דגוונא דא בהפוכא דדא. ועל כלא אי עביד בר נש עובדא דאכזרי, דכי אתער בההוא יומא ופגים ליה, ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא, בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה, עכ"ל:
וכיוצא במאמר זה פירש רשב"י (זוהר פרשת ויחי דף רכד), שהוא מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, טז) "ימים יוצרו", שהימים עצמם יש להם יצירה והויה, שבהם מתלבשת הנשמה אחר יציאתה מן העולם כפי המעשים אשר תקנה בהם. וזה לשונו:
- רבי יהודה פתח ואמר: "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" (ישעיהו מב, יח). החרשים שמעו, אלין בני נשא דלא צייתין למלולי אורייתא, ולא פקחין אודנייהו למשמע לפקודא דמאריהון; והעורים, דלא מסתכלין למנדע על מה אינון קיימין. דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי ולית מאן דישגח, דתניא: אינון יומין דבר נש, כד אתבריאו בההוא יומא דנפק לעלמא, כולהו קיימי בקיומייהו, ואזלין וטאסין בעלמא, נחתין ואזהרן לבר נש כל יומא ויומא בלחודוי, ההוא יומא אתי ואזהר ליה. ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר.
- ותאנא: בתר דקאים בלחודוי, יתיב עד דבר נש עביד מניה תשובה. זכה, תב ההוא יומא לאתריה; לא זכה, ההוא יומא נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר, ותב לביתיה ואתקן בדיוקניה דההוא בר נש ממש, בגין לאבאשא ליה, ודייר עמיה בביתא. ואית דדיוריה לטב, אי הוא זכי; ואי לאו, דיוריה עמיה לביש.
- בין כך ובין כך אתפקדן אינון יומין וחסרין, ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארן. ווי לההוא בר נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא, ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא ולאתקרבא בהדייהו קמי מלכא קדישא.
- תא חזי, כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי הוא זכאי האי בר נש דנפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה, ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו. ווי לההוא דגרע יומוי לעילא, דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי, אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא, ואתלבש במנא חסרא. כל שכן אי סגיאין אינון, ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא. כדין ווי ליה, ווי לנפשיה, דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין, יומין על יומין על חד תרין, דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו, ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי.
- זכאין אינון צדיקיא, דיומיהון כולהון טמירין אינון לגבי מלכא קדישא, ואתעביד מנייהו לבושי יקר לאתלבשא בהו בעלמא דאתי, עכ"ל.
ואמר אחר כך שעל זה נאמר (בראשית כד, א): "ואברהם זקן בא בימים", פירוש, שנכנס ונתלבש בימים כולם, שהיו מתוקנים כראוי. הרי מבואר בעונש מי שאינו מתקן כל ימיו כראוי, דדיינין ליה בגיהנם יומין על יומין על חד תרין.
והטעם, כי אחר היות כל ימי האדם לבוש אחד שלם, והוא שיעור קומה שלימה, שבהם מתקן האדם נשמתו להלבישה, וכל פגם שיהיה ביום אחד הוא פגם בכל הלבוש, שנמצא לבושו קרוע. וכן נתבאר בגמרא (חגיגה דף ה:), אמר שם על רב אידי שהיה הולך ג' חדשים ללמוד יום אחד, וחוזר לביתו ג' חדשים, ודרש עליו רבי יוחנן (ישעיהו נח, ב): "ואותי יום יום ידרושון", כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, כאילו עסק כל השנה כולה. ואמר: וכן במדת פורענות, דכתיב (במדבר יד, לד): "כמספר הימים אשר תרתם את הארץ". וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום חטאו! אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה, עכ"ל. והטעם, כמה שפירשתי, שאחר שהימים הם לבוש לנשמה, והיום הוא חלק שיעור יום מימיו.
ואם חס ושלום פגם, שישוב ביומו, כעניין "שוב יום אחד לפני מיתתך" (משנה אבות ב י), שפירשו ז"ל שנמצאו כל ימיו בתשובה. ופירש מורי ע"ה, שהכוונה, שיאירו ימיו מסוד התשובה העליונה, כמו שבעשרת ימי תשובה – התשובה מתקנת כל ימי השנה. ומפני שכולם חוזרים אליה כן בחזרה, כל יום ויום לבדו מאירים מהתשובה, ונמצאו כולם מתוקנים קודם בוא יום הדין של ראש השנה ועשרת ימי תשובה.
וכן אמר רשב"י (זהר פרשת ויחי רכ) זה לשונו: אבל זכאי חסידי, בכל יומא מסתכלי בלבייהו כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא, ועבדין תיובתא שלימתא קמי מאריהון, ולא יצטרכון למלה אחרא בעלמא דאתי, עד כאן לשונו. ומה שאמר: "ולא יצטרכון למלה אחרא", הכוונה על מה שנתבאר, כי הצלם מסתלק מהאדם, ותלוי אם ישוב בתשובה אם לא. וכן בעניין הפתקין הנמסרים ביד השלוחין שנתבאר שם:
ונחזור לענייננו, שאמר דדיינין ליה בגיהנם יומין על חד תרין. יצא לנו מזה, שכיוון שמענישין אותו על חד תרין, ראוי שבשובו בתשובה יעשה מצוות ותורה בכל יום על חד תרין, וירבה במצות תפלין ערב ובוקר וכל האפשר בידו, וכן לבקר חולים, וכן מרבה בצדקה וכיוצא לכל מצות גמילות חסדים, וישוב בתשובה, כי בתשובה מתקן הימים החסרים, וזו היא מעלה גדולה לתשובה.
ועוד מעניין הפגם הנוגע לימים הוא, שפירשו המפרשים, שבי"ב שעות היום והלילה מתגלגלים י"ב צרופי ידו"ד, בכל שעה צרוף אחד, ואם חס ושלום פוגם, הוא פוגם באותה ההויה המתגלגלת באותה שעה. וזה דומה למה שאמר החסיד: אל תמרוד באדונך והוא משגיח בך.
ועוד פירשו, כי יש תתר"ף חלקים בשעה, וכנגדם שם בן ד' המתגלגל בצירוף ניקודו באלפא ביתא תתר"ף צירופין. ואמר שתתר"ף חלקים אלו שבשעה הם תתר"ף נשימות שאדם מנשים, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ד' הנותן בו חיות הנשימה ההיא, וזהו "כי על כל מוצא פי ידו"ד יחיה האדם" (דברים ח, ג). וכיון שהשי"ת הוא הנותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא. ולזה כיוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה יד) בפסוק (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל יה", ר' לוי בשם ר' חנינא אמר: על כל נשימה ונשימה שהוא נושם, צריך לקלס להקב"ה, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה", עכ"ל. וכשיסתכל האדם בדבר הזה, יירא מלחטוא, וינהג בעצמו ענוה ושפלות; כי איך יחטא ויקל ראשו בחיים שהשי"ת מלך מלכי המלכים משפיע בו?
והיה אומר מורי ע"ה, כי על זה קראו בספרי היכלות לשי"ת "מלך עלוב", כי אין לך עלבון גדול מזה, שבחיים שהוא יתברך שופע באדם, ובאברים שהכין לו לעובדו, יחטא לו. וימשול בזה, למלך שנתן לעבדו מעות לקנות לחם שיתפרנס בו, בא העבד וקנה מהמעות מקל להכות לאדונו, היש לך עבד רע גדול מזה? ועם כל זה השי"ת הוא עלוב ועובר על פשע ומאריך אפו. כל שכן נוצר מטיפה סרוחה, שראוי לעבור על מדותיו, כמו שנאריך בעזרת ה'.
וכלל כל הפגמים כלל הרשב"י ע"ה (זהר פרשת נשא, קכב) במלות קצרות אלו, זה לשונו: כל מאן דעבר על פיקודי אורייתא, כביכול פגים לעילא, פגים לתתא, פגים לגרמיה, פגים לכל עלמין, שאינון מפרישים ימיו וכו', עכ"ל:
ובזה נכלל הפרק הזה: