זהר חלק ב קז א
דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה
הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא" • באתר "תא שמע"
מתוך: זוהר חלק יד (עריכה)
חב ההוא חובא דבת שבע, ותנינן מאן דאתי על ערוה (אתתא ברעותא) אסרה על בעלה; וחב לחבריה וחב לקודשא בריך הוא? --לאו הכי הוא. דההוא דאת אמר - בהיתרא הוה. ודוד דיליה נקט. וגט הוה לה מבעלה עד לא יהך לקרבא. דהכי הוה מנהגא דכל ישראל, דיהבין גט זמן לאתתיה כל דנפיק חילא. וכן עבד אוריה לבת שבע. ולבתר דעבר זמן והות פטורה לכלא, נטל לה דוד. ובהיתרא עבד כל מה דעבד, דאלמלא לאו הכי ובאסורא הוה, לא שבקה קודשא בריך הוא לגביה. והיינו דכתיב לסהדותא, (ש"ב יב כד) "וינחם דוד את בת שבע אשתו"-- סהדותא דאשתו היא. ודאי אשתו ובת זוגו הות, דאזדמנת לגביה מיומא דאתברי עלמא. (ורזא דמלתא, מלכותא דלעילא דאיהו אתעביד רגלא רביעאה למרכבתא עלאה, ואתקרי בת שבע, על אבן אחת שבעה עינים) הא סהדותא דלא חב דוד חובה דבת שבע כדקאמרן.
ומה היא חובה דחב (אלא) לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לאחרא? דקטל לאוריה בחרב בני עמון, ולא קטליה איהו בשעתא דאמר ליה "ואדני יואב", דהא דוד הוה רבון עליה (ועל יואב). וקרא אוכח דכתיב (שם ב כג ח) "אלה שמות הגבורים אשר לדוד", ולא "אשר ליואב". ולא קטליה ההיא שעתא, וקטליה בחרב בני עמון. וקרא אמר ולא נמצא אתו דבר (מ"א טו, ה) "רק בדבר אוריה החתי" - "רק" למעוטי קא אתי - בדבר אוריה, ולא באוריה. וקודשא בריך הוא אמר, (ש"ב יב, ט) "ואותו הרגת בחרב בני עמון", וכל חרב בני עמון הוה חקיק ביה חויא עקים דיוקנא דדרקון, ואיהו ע"ז דלהון. אמר קודשא בריך הוא, יהבת חילא לההוא שקוץ (ד"א דכיון דחרב בני עמון אתגבר ההיא שעתא על אוריה, כמה תוקפא תקיף ההוא חויא עקימא) בגין דבשעתא דקטלו בני עמון לאוריה, וסגיאין מבני ישראל עמיה, ואתגבר בההיא שעתא חרב בני עמון, כמה תוקפא אתתקף ההיא ע"ז שקוץ.
ואי תימא אוריה לא הוה זכאי כיון דכתיב עליה "אוריה החתי" -- לאו הכי. זכאה הוה. אלא דשמא דאתריה הוה חתי, כמה דאת אמר (שופטים יא א) "ויפתח הגלעדי", על שום אתריה אתקרי הכי. ועל דא "בדבר אוריה החתי", דשקוץ בני עמון אתגבר על מחנה אלהי"ם, דמשריתא דדוד דיוקנא ממש דלעילא הוו, ובההוא שעתא דפגים דוד משריתא דא, פגים לעילא משריתא אחרא. ועל דא אמר דוד (תהלים נא ו) "לך לבדך חטאתי"-- לבדך ולא לאחרא. דא הוה ההוא חובה דחב לגביה. ודא הוא 'בדבר אוריה'. ודא הוא 'בחרב בני עמון'.
כתיב (דה"ב טז, ט) "כי יהו"ה עיניו משוטטות בכל הארץ"-- אלין נוקבין, וכתיב (זכריה ד, י) "עיני יהו"ה המה משוטטים"-- אלין דכורין. והא ידיען אינון. דוד אמר (תהלים נא ו) "והרע בעיניך עשיתי" - "בעיניך"? "לפני עיניך" מבעי ליה? אלא מאי "בעינך"? אמר דוד בההוא אתר דחבנא - בעיניך הוה, דהוינא ידע דהא עיניך הוו זמינין וקיימן קמאי, ולא חשבנא לון. הרי חובא דחבנא ועבדנא באן אתר הוה? --בעיניך.
"למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" -- ולא יהא לי פתחון פה למימר קמך, תא חזי כל אומנא כד מליל, באומנותיה מליל, דוד בדיחא דמלכא הוה, ואף על גב דהוה בצערא, כיון דהוה קמי מלכא תב לבדיחותיה כמה דהוה, בגין לבדחא למלכא. אמר: מארי דעלמא, אנא אמינא (שם כו ב) "בחנני יהו"ה ונסני", ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך. הא חבנא למען תצדק בדברך, ויהא מילך קשוט. דאלמלא לא חבנא יהא מלה דילי קשוט, ויהא מילך בריקניא. השתא דחבנא - בגין דלהוי מילך קשוט. יהיבנא אתר לצדקא מילך. בגין כך עבידנא -- "למען תצדק בדברך תזכה בשפטך". אהדר דוד לאומנותיה, ואמר גו צעריה מלין דבדיחותא למלכא.
תנינן, לאו דוד אתחזי לההוא עובדא, דהא איהו אמר (שם קט כב) "ולבי חלל בקרבי" (אנקיד חלל, כבר הוה חלל