משנה אבות ב י

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה י | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

הם אמרו שלשה [שלשה] דברים.

רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ^לז, ואל תהי נוח לכעוס.

ושוב יום אחד לפני מיתתך.

והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף^לט, וכל דבריהם כגחלי אש^מב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְּבָרִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ,

וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס;

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים,

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה;

שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל,

וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב,

וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף,

וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הם אמרו - שלשה, שלשה דברים.

רבי אליעזר אומר:

יהי כבוד חברך, חביב עליך - כשלך,

ואל תהי נוח לכעוס,

ושוב - יום אחד לפני מיתתך.

והוי מתחמם - כנגד אורן של חכמים,

והוי זהיר מגחלתן - שמא תיכווה,

שנשיכתן - נשיכת שועל,

ועקיצתן - עקיצת עקרב,

ולחישתן - לחישת שרף,

וכל דבריהם - כגחלי אש.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אל תהי נוח לכעוס - אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות. וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם אמרם "כל מי שכועס כאילו עובד עבודה זרה", וסמכוהו לאמרו "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר"(תהלים פא, י), רוצה לומר ששני הדברים אחד.

ושוב יום אחד לפני מיתתך - והוא אינו יודע מתי ימות שמא היום שמא למחר, ויהיו כל ימיו בתשובה.

אבל אמרו והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, אינו ממאמריו אשר הוכיח בהם, אבל הוא ממה ששמעו מזולתו והיה מספר אותו, ומפני זה לא נמנה מכלל דבריו. והכוונה בזאת הצוואה, שהוא שאומר לך כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהם ואל תתגאה עליהם, אבל תהיה חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך, ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך, שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה, ולא תגיעך מהן התועלת אשר תקוה.

והמשיל זה במי שמתחמם באש, שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ויקבל תועלת באורו, ואם יפשע בעצמו ויוסיף להתקרב אליו ישרף, וישוב לו התועלת לנזק. והוא עניין אמרו על צד המשל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה.

ואחר כך הוסיף להפחיד מזה ואמר, לא תחשוב שאם ינשכוך בלשונם תשוב ותפייסם בדברים ויתפייסו, כי אמנם לא ישמעו לקול מלחש כמו שלא ישמע אליו השרף, כמו שאמר "אשר לא ישמע לקול מלחשים"(תהלים נח, ו). ואתה תדע זה מעניין גיחזי, במה שהתריס כנגד רבו אלישע, שנפל בחולי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בעניין "וארבעה אנשים היו מצורעים"(מלכים ב ה, כ). וכן הנוצרי עם רבי יהושע בן פרחיה. ובכולם התבאר הנזק שהשיגו וזולתם ממקדיחי תבשילם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הם אמרו שלשה דברים - בדרך ארץ ובמוסרים ובמדות. דאילו בענין האסור והמותר והפטור והחייב, דברים הרבה אמרו. אי נמי, אלו השלשה דברים הוי מרגלא בפומייהו תמיד:

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך - ואימתי יהא זה כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך. הרי דבור אחד. ושוב יום אחד לפני מיתתך, הרי שנים. והשלישי, הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו':

שוב יום אחד לפני מיתתך - לפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר:

והוי זהיר בגחלתן - שלא תנהג בהן קלות ראש ^לח:

שלא תכוה - שלא תיענש על ידן:

נשיכת שועל - רפואתו קשה, לפי ששיניו דקות עקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באזמל ולהרחיב הנשיכה:

עקיצת עקרב - קשה מנשיכת נחש:

ולחישתן - דיבורן:

לחישת שרף - כהבל היוצא מפי השרף, ששורף בשעה שהוא לוחש. פירוש אחר, השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים, כדכתיב (תהלים נח) אשר לא ישמע לקול מלחשים ^מ, כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבוא לפייסו אינו מקבל פיוס ^מא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ולא פליג אדתנן לקמן פרק ד' משנה י"ב כבוד חברך כמורא רבך. דהתם בחברים שהם חברים בתורה. דרך חיים. ובמד"ש כתוב דיש ספרים דגרסי גם כאן יהי כבוד תלמידך וכו' וכתב דא"א לגרוס כבוד חברך כשלך שא"כ אם הוא בטבע שלא יקפיד על כבודו. נמצא שאף לכבוד חברו לא יחוש. וזה ודאי דאינו. וכך אמר דוד המלך ע"ה [תהלים ט"ו] הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. אמנם בתלמיד יצדק היטב אמרו יהי כבוד תלמידך כשלך. כי דיו לתלמיד להיות כרבו ע"כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שלא אמר התנא שיהא חביב עליו כשלו. אלא כשכבוד עצמו חביב עליו. והיינו דלא קאמר יהי כבוד חברך בעינך כשלך. והיה בלשון קצרה. אלא דבמי שגם כבוד עצמו חביב עליו הוא מדבר. ולכך האריך לומר חביב עליך. ותדע שכן הוא שהרי במשנה י"ב שאמר ר' יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. וכי סלקא דעתך שאם יהיה אדם מפזר ממונו ומאבדו שיהא ג"כ רשאי לפזר ולאבד ממון חברו. אלא שלא דבר ר' יוסי כלפי אותו האדם. ולא אמר אלא במי שגם ממונו חביב עליו אף כאן לענין כבוד ג"כ לא אמר אלא במי שגם כבודו חביב עליו:

והוי זהיר בגחלתן. פי' הר"ב שלא תנהג בהן קלות ראש. וז"ל הרמב"ם כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן. ואל תתגאה עליהן. אבל תהי חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך. ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך. שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו. (וכו') [ואם יוסיף להתקרב ישרף]:

שנשיכתן נשיכת שועל וכו'. כלומר שפעמים הם מזיקים בפעל שלם. וזה כמו הנשיכה. ואמר שהיא כנשיכת השועל שרפואתה חשה. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה. וזה כמו עקיצה בלבד. ואמר שהיא כעקיצת עקרב. ולפעמים שאינן מזיקין כי אם בדבור בלבד ואמר שזה כלחישת השרף. כך נראה לי. [ואמנם נ"ל עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים. כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב דף (א"ו) [מ"ז] וכדבפרק מרובה [דף פ"א] גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא. ה"נ היו אלו הכינויים שבמשנתינו ג"כ ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות שלחכמי המשנה]:

לחישת שרף. שורק בפיו בלע"ז

) שיפל"א כדרך שעושים אווזים הללו זה לזה. רש"י:

שרף. פירש הר"ב השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים. כדכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים. דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ"ח ה') ומ"ש הר"ב כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. ומסיים הרמב"ם ואתה תדע זה מענין גחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים מענין ארבעה אנשים מצורעים וכן עם אחרים. ובכלם התבאר הנזק שהשיגו:

וכל דבריהם כגחלי אש. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא. שנאמר [ויקרא ט"ו] תהיה בנדתה עד שתבא במים [ותנן במשנה ג' פ"ה דנדה. תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה] וחכמים גזרו אף אם טבלה. שהרי גזרו על יחוד פנויה. ל"ש טהורה ול"ש טמאה. רש"י.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(לז) (על המשנה) כשלך. ולא פליג אדתנן לקמן פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך, דהתם בחברים שהם חברים בתורה. ד"ח. ועתוי"ט:

(לח) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן ואל תתגאה עליהן, אבל תהיה חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך, ואל תוסיף לתתקרב אליהן יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה. ולא תגיעך. מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ואם יוסיף להתקרב ישרף:

(לט) (על המשנה) שנשיכתן כו'. כלומר שפעמים הם מזיקים בפועל שלם, וזהו כמו הנשיכה כו'. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה, וזהו כמו עקיצה בלבד כו'. ולפעמים שאינם מזיקים כי אם בדבור בלבד וזהו כלחישת השרף. עוד נ"ל שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן, שכן מצינו בגמרא בלשון כינוי:

(מ) (על הברטנורא) דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו:

(מא) (על הברטנורא) ואתה יודע מענין גיחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בוחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בענין ארבעה אנשים מצורעים, וכן עם אחרים. ובכולן התבאר הנזק שהשיגו. הר"מ:

(מב) (על המשנה) כגחלי אש. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים, כגון יחוד של פנויה, שסתם אשה נדה היא. שנאמר תהיה בנדתה, עד שתבא במים, וחכמים גזרו אף אם טבלה, שהרי גזרו על יחוד פנויה ל"ש טהורה ול"ש טמאה. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הם אמרו שלשה שלשה דברים:    כצ"ל:

ושוב יום אחד:    לפני מיתתך ס"פ שואל. וביד פ"ז דהלכות תשובה סימן ב':

ושוב יום אחד לפני מיתתך:    כתב הר"י אשכנזי ז"ל ס"א וכי יודע אדם באיזה יום ימות ויעשה תשובה אלא בכל יום ויום יעשה אדם עצמו כאילו למחר הוא מת ונמצאו כל ימיו בתשובה ע"כ:

והוי מתחמם וכו':    עד סוף המשנה כתב הר"מ דילונזאנו ז"ל מכאן עד סוף המשנה נראה מפט"ו דאדר"נ שאינו משנה. ובהכי א"ש דלא פשי מג'. ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הם אמרו שלשה שלשה דברים:    כל אחד מהן הזהיר ג' דברים, כמוזכר במשניות דלקמן עד משנה ט"ו:

רבי אליעזר אומר:    הזהיר על ג"ד שראוי להשלים הנפש בהן. מדות ישרות, שמירת המצות, לימוד התורה:

ואל תהי נוח לכעוס:    במדות, הזהיר ביותר מכעס, שבה תלייין מדות רעות רבות. ומשום דכל כעס בא לרוב ע"י שפגע א' בכבוד חבירו מעט, וחבירו חוזר ומקניטו מעט יותר, ושוב האחר משיבו קשות יותר ויותר, וכמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ז א'], האי תגרא דמיא לבדקא דמיא. לכן יעצו התנא אם תרצה להשמר מכעס שמפרך הגוף והנפש, יהי כבוד וכו', דכמו דלא ניחא לך שיבזוך גם ברמז, ג"כ השמר לבלי לומר לחברך דבר שיפגע כבוד חבירך גם רק במקצת. וכמו שבאם זלזלת אחרים, לא ניחא לך שיזלזלוך יותר ממה שזלזלת כן אם זלזלוך לא תזלזל למזלזליך יותר ממה שזלזלך [כביצה ד"כ ע"ב]:

ושוב יום אחד לפני מיתתך:    כאן מזהיר על קיום המצות. שהאדם לבו נוטה יותר לחטוא מלהצטדק משום דבחטאו ישיג העונג מהר. אבל העונש והעונג שע"י החטא או המצוה ליום הכסא יבוא, ובוצינא טבא מקרא [כסוכה נ"י]. לכן שוב מדעתך, כאילו השתא יום א' לפני מיתתך, וקרוב יום ה'. ולא אמר פן תמות היום. מדיכול להתנצל מדאין מרגיש בעצמו חולשת וחולי עדיין. אבל ראוי לאדם לחשוש, מה לא יוכל להתהוות בין היום למחר:

והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים:    זה אמר כנגד לימוד התורה שנקראת אור, שנאמר ותורה אור [משלי ו' כ"ג]. אמנם אפשר לקבל האורה מהאור מרחוק, אבל א"א שיתחמם מהאור מרחוק. להכי אמר הוה מתחמם וכו', ר"ל לא תסתפק להיות מואר מלימודם מרחוק, אבל ראה שתתקרב אליהם ותחמם הרגשותיך כשתראה מעשיהם בהתלהבות קדוש, דגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה [כברכות ד"ז ב']:

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה:    תזהר שלא תפגם כבודם ע"י שאתה רגיל תמיד עמהם. דאף שידמו לך כגחלים עוממות בלי כח להבה לעשות לך רעה, תתירא מהם שלא תכוה:

נשיכת שועל:    ששיניו עקומות ולהכי נשיכתו קשה להרפא:

ועקיצתן:    כשחלשים מלנשכך רק יעקצוך [שטעכען בל"א]:

עקיצת עקרב:    שעקיצתו מסוכנת ע"י הארס שמבליע בכל הגוף:

ולחישתן:    [צישען]:

לחישת:    כשחלשים אפילו מלעקצך בקרוב לך, ורק מרחוק ינשפו הבל כעסם עליך:

שרף:    שהוא נחש מאורס מאד, שבהבל פיו נושף וממית כרגע, ולכן נקרא שרף:

וכל דבריהם:    אף אם לא יקללו אותך, רק ידברו וישפכו נפשם לפני ה' שירחם עליהם:

כגחלי אש:    שעפים ומבעירין בהשחת שרוף וכלה גם בריחוק מקום, אף את הדברים שאין בהן רוח חיים, דקב"ה תבע ביקריה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]

הפירוש הם אמרו הם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי כל אחד מהם אמר שלשה דברים ולזה נכפל במשנה שלשה ב' פעמים ובלא ספק כי הרבה דברים אמרו זולת אלו והלא התנא הראשון הנזכר במשנ' בתחלת ברכות הוא רבי אליעזר ובמס' נדה פרק ראשון אמרו הלכה כר' אליעזר בארבע' דברים בסדר טהרות ובשאר סדרים יש כמה וכמה וכן רבי יהושע הוא בר מחלוקתו בכמ' מקומות מהתלמוד ורבי יוסי הכהן ור' אלעזר בן ערך נזכרו בקצת מקומות ורבי שמעון בן נתנאל הוא שלא ראיתי בשום מקום שנזכר אלא במקום הזה ומה שאמרה המשנה שלא אמרו אלא שלשה דברים אלו זהו בדברי המוסרים ובדברי דרך ארץ ודברי תוכחות אבל בדיני התורה אמרו יותר משלשה דברים וכן איפשר לומר כי שלשה דברים היו אומרים תדיר ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו כמו שפירשתי בפרק ראשון. ויש תימה שהרי בדברי רבי אליעזר יש יותר משלשה דברים. ורבינו משה ז"ל פירש כי השלשה דברים יהי כבוד חבירך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ושאר הדברים אינו אומרם מעצמו אלא ששמעם מאחרים ולזה יקשה מעט מה שאמרו בגמ' בפ' שני שעירי ובפרק הישן על רבי אליעזר שלא אמר דבר ששמע מאחרים. ורבינו יונה ז"ל תירץ בזה כי השלשה הראשונים היו מרגלא בפיו תמיד והאחרון לא היה רגיל לאומרו. ורבינו שלמה ז"ל פירש יהי כבוד חבירך ואל תהא נוח לכעוס הוא דבר אחד והשני שוב יום אחד והשלישי והוי מתחמם וכן הוא פירושו יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך אימתי כשלא תהיה נוח לכעוס שאם תכעוס תביישינו ברבים ותזלזל בכבודו ודעלך סני לחבירך לא תעביד כמו שאמרו בשני משבת וכמו שיקשה עליך מי שיוציא עליך בכעסו שם רע ומלבין פניך ברבים כן יהיה כבוד חבירך חביב עליך וכן פירשו באבות דרבי נתן ואם תהי נוח לכעוס תבזהו ותקללהו וכבר אמרו א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו שנא' הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כמו שנזכר בנדרים בפרק ארבעה נדרים וכן אמרו שם א"ר הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנא' רשע בגובה אפו בל ידרוש וגו' רבי ירמיה מדפתי אמר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנא' כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת. וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע שמפני שכעס על יורם נסתלקה שכינה ממנו שנא' והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה מפני שכעס בא לכלל טעות ושכח דיני הגעלה. וכן בענין אלעזר ואיתמר כמו שנזכר בספרא ובספרי. ורבינו משה ז"ל כתב כי מפני הכעס נענש שלא נכנס בארץ כי כעס על ישראל ולא היו חוטאים כלל וכבר השיב עליו רבינו משה בר נחמן ז"ל מהכתוב שנא' ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם ועוד למה נענש אהרן אבל החטא במשה ואהרן היה מפני שלא קדשו השם שנא' על אשר לא קדשתם אותי והשם נתקדש מאליו שנא' ויקדש בם כי חשבו שמפני חטא הקהל לא יעשה להם נס וזהו שנא' שם ויפלו על פניהם ולא שאלו עצה מה יעשו כמו שעשו ברפידים ואף כשאמר להם האל ית' ודברתם אל הסלע לא חשבו שיצאו ממנו מים דרך נס וזהו שאמרו שמעו נא המורים אינכם ראויים לנס ולא יעשה הנס המן הסלע הזה נוציא לכם מים וחשבו שימותו ישראל בצמא במדבר ולא יצאו מים וזהו שנאמר אשר מריתם פי שאמרתי לכם להוציא דרך נס ולא האמנתם בי שנאמר יען לא האמנתם בי והכיתם את הסלע וזהו המעל שנאמר אשר מעלתם בי כי שניתם רצוני והיה עונשם שימותו במדבר כאשר דמו וישראל נכנסו ובהם נתקיימה מחשבתם למות במדבר וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר ולא מפני הכעס שאמרו שמעו נא המורים נענשו כי אחר זה אמר להם ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם אבל החטא היה שחשבו שיד ה' תקצר לעשות להם נס ולזה דמו זה רבותינו ז"ל בספרי לחטא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אלא שמפני שהיה בסתר היסך עליו הכתוב ומכל מקום הכעס מדה רעה הוא ואליהו זכור לטוב אמר לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בפרק תפלת השחר וכתיב אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. ואמרו אל תבהל כאומרו אל תהי נוח לכעוס שאפילו בדברים שהכעס ראוי בהם צריך האדם שיקבלנו במתינות ולא יהא נוח ומהיר בכעסו כי הכעס הוא כמו הארס של נחש שהוא בין שיניו ואינו צריך להקיאו מגופו כמו שהזכירו ז"ל בפרק אלו הן הנשרפין לדעת רבי יהודה כן כעס הכסיל הוא בחיקו מזומן לצאת ומי שהוא נוח לכעוס יזלזל בכבוד חבירו אמרו שהכועס עונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר ובעל חמה רב פשע וזאת היא האזהרה שהזהיר ר' אליעזר ואמרו באבות דרבי נתן אל תהי נוח לכעוס כהלל פירוש שהיה ענותן ולא היה קפדן כשמאי כמו שהזכירו בפרק במה מדליקין ואמרו כי מפני שנטה אליהו זכור לטוב למדת הכעס והרג נביאי הבעל סילקו הקב"ה ואמר לו אינך צריך לעולמי:

שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו בפרק שואל במסכת שבת וכן במדרש תהלים שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי יודע אדם יום שימות שיעשה תשובה אמר להם כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות מחר ונמצא כל ימיו בתשובה ויש משניות שהוא כתוב בהם ובמדרש תהלים סמכו זה לפסוק למנות ימינו כן הודע ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ומשלו משל בגמרא למלך שזימן אורחים הפקחים קשטו עצמן כמו שנזכר שם. ואמרו במדרש קהלת משל לאשתו של בולדריס פירוש מלח שהיא מקושטת בכל יום ואומרות לה שכינותיה בעליך במדינת הים ובפני מי את מתקשטת אומרת להם בעלי מלח הוא אם יזדמן לו מעט רוח בא ונמצא עומד למעלה מראשי מוטב שימצאיני בכבודי ולא בניוולי ועל זה היה אומר דוד עני אני וגוע מנוער. וזה אזהרה שלא יהיה כאותם שנאמר בהם הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה והם כבהמה שנאמר כצאן לשאול שתו:

והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים. מכאן ואילך הוא הדבר השלישי שהיה מזהיר עליו רבי אליעזר והמשיל חכמים לאש שנאמר הלא כה דברי כאש ואמרו עליהם שהם גופם אש בסוף חגיגה והם דומים לאש שהיושב כנגדו מתחמם ונהנה ממנו ואם יתקרב אליו יותר מדאי יהיה נכוה ונשרף ממנו כן המתקרב לחכמים הוא מקבל תועלת מהם ומהתורה שילמד מהם ואם יתקרב אליהם יותר מדאי וינהוג עמהם קלות ראש ישרף באש היוצא מפיהם כי יענישוהו ואין לו רפואה וכמו שאמרו במסכת ע"ז פרק שני וכן בשבת פרק שמנה שרצים חיוייא דרבנן לית ליה אסוותא. ובראשון משבת אמרו תחת חבר ולא תחת ת"ח. וחבר היא אומה רעה הרבה מהפרסיים כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ובמקומות אחרים על כן אמר אחר כך הזהר מהם שלא יענישוך כי עונשם חזק מאד שאין לו רפואה דימה לנשיכת שועל ששיניו עקומות ועקושות ודקות והבא לרפאת נשיכתו צריך להוסיף פצע באיזמל להרחיב הנשיכה. ועקיצתן עקיצת עקרב. שהוא עוקץ בזנבו והיא קשה הרבה כמו שאמרו לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק בפרק אין עומדין. ולחישתן ודיבורן היא כלחישת שרף שהיא שורפת בהבל היוצא מפיו בשעה שהוא לוחש. ואף כל דבריהם כגחלי אש אשר הוא יותר קשה מהלהבה והלחש היוצא מהשרף וזהו שאמרו בתעני' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה כל פנים כן פירש רבינו שלמה ז"ל שם על כן התקרב אליהם בענוה ושפלות ואל תתגאה ותתיהר בפניהם שלא יארע לך מה שאירע לגחזי ולאותו וכבר אירע לתלמידו של רבי אליעזר עצמו כן כמו שאמרו בראשון מחגיגה ובמסכת ידים בתוספתא על רבי יוסי בן דורמסקית שאמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו מפני שאמר לו נמנו וגמרו בבית המדרש כך ולא אמר תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין וכן אמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך וכן אירע לו כמו שנזכ' בפסחים פרק אלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן רבן גמליאל היה אחי אשתו רצה נחשול שבים לטבעו כשברכוהו בתנורו של עכנאי לולי שאמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא מפני כבודי ומפני כבוד בית אבא עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל כמו שנזכר בפרק הזהב וכשנפל על פניו בתפלה מת רבן גמליאל מיד כמו שנז' שם. ובילמדנו פרשת במדבר סיני סמכו זה לצדיק כתמר יפרח מה תמרה עושה תמרים ועושה קוצים לכל מי שמבקש לגנוב התמרים הקוצים שולטים בו כך הצדיקים והחכמים בני תורה כל מי שאינו משמר את עצמו מהם נופל בגיהנם ולוקה בעול' הזה למה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

הם אמרו שלשה דברים וכו'. יש לשאול למה בחרו כל אחד ואחד לומר שלשה דברים לא פחות ולא יותר, ועוד הרי רבי אליעזר אמר דברים הרבה, ועוד יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך מאיזה טעם דבר זה, ועוד אין הדברים נקשרים יחד אל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך וכן הוי זהיר בגחלתן של חכמים שאמר אחר כך, ועוד כפל הלשון שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף ואף כל דבריהם כגחלי אש, מה ענין כל אחד ואחד שכ"כ הרבה לומר. יש לך לדעת כי כל אחד מאלו חכמים בחרו לומר ג' דברים, מפני כי דברים אלו דברי מוסר שיהיו על לוח לב האדם תמיד לא יסורו ממנו, וג' דברים דרך האדם לזכור אבל יותר משלשה ישכח מקצת מן הדברים. ולפיכך אמרו (פסחים דף ג.) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ולכך בחרו בג' דברים וכן תמצא ברוב מוסר שהם במסכתא זאת ג' דברי מוסר ועוד כי ג' דברים אפשר שיהיו מן ענין אחד ויש קשור זה בזה ודבר זה הוא מסגולת השלשה שהם מתקשרים כאשר תניח אותם זה אצל זה ע"י האמצעי שהוא בין שתיהם, ולפיכך סגולת השלשה שיש להם קשור ביחד וכאשר האדם מזכיר את אחד יזכיר גם את השני ואת השלישי, אבל לומר הרבה דברים א"א שיהיה להם קשור שיהיו ענין אחד ואין זכירה להם ויבא בהם השכחה. ולפיכך כל אחד אמר ג' דברי מוסר, ואלו ג' דברי מוסר הם ענין אחד ודבר אחד. וזה שאמר ר"א אומר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, כבר אמרנו בתחלת המסכתא כי האדם צריך לג' דברים עד שהוא שלם, הא' שיהיה שלם עם הש"י כמו שבארנו שם והארכנו שם מדברי חכמים, הב' שיהיה שלם עם זולתו מן הנבראים, והג' שיהיה שלם בעצמו ואם אינו שלם בעצמו הוא בעל חסרון, וכמו שבאו על זה דברי חכמים ג"כ מאן להוו חסידא כמו שבארנו בהקדמה ותמצא שם מבואר:

וזה שהתחיל רבי אליעזר לומר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, שכאשר יהיה האדם בעל מדה זאת בודאי הוא שלם עם הבריות בכל דבר, ומה שאמר לקמן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך, לקמן מדבר מחבירים שהם חבירים בתורה, וכאן מדבר מכל חבירים שהם חבירים ביחד אף אם אינם חבירים בתורה ללמוד תורה ביחד, והטעם הוא כמו שיתבאר לקמן בעז"ה. וכנגד שלא יהיה בעל חסרון בעצמו, אמר אל תהא נוח לכעוס כי הכעס הוא רע לעצמו של אדם, כמו שאמר הכתוב הסר כעס מלבך ובמסכת נדרים (דף כב.) אמר ר' יוחנן הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו שנאמר והסר כעס מלבך ורעה מבשריך ואין רעה אלא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה, ועוד שם אמר רבה בר רב הונא הכועס אפילו שכינה אינו חשובה כנגדו שנאמר רשע בגובה אפו אין אלקים כל מזימותיו רבי ירמיה אומר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת עוד שם רב נחמן אמר בידוע שעונותיו מרובין שנאמר ובעל חמה רב פשע ע"כ, ואין לך חסרון בעצמו יותר מזה שאמר משכח תלמודו ומוסיף טפשות וכל הדברים שזכר. ואמר אח"כ ושוב יום אחד לפני מיתתך, ופירשו ז"ל בפרק השואל (שבת דף קנג.) שר"ל שיעשה כל ימיו תשובה כי לא ידע האדם יום מותו ולפיכך כל ימיו יהיה בתשובה, דבר זה שיהיה טוב לשמים, כ"א חטא אל ה' ישוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו. ומ"מ יש להקשות למה הוציא ר"א בלשון זה ולא אמר שיעשה כל ימיו תשובה, ועוד למה אמר מכ"ש יהי' כל ימיו בתשובה, שאם עשה תשובה בילדותו למה צריך אליו התשובה אח"כ עד שיהיה כל ימיו בתשובה. ויראה לומר כי בודאי עיקר התשובה יום אחד קודם מיתתו שימות מתוך התשובה, ולפיכך אף אם עשה תשובה בילדותו צריך שיהיה התשובה כל ימיו שימות בתוך התשובה, שאם ימות מתוך התשובה שהוא שב אל ה' בעת מותו תשוב הנשמה ג"כ אל האלקים אשר נתנה, וזהו תשובה לגמרי אל הש"י עד שנשמתו צרורה בצרור החיים וכ"ז מחמת שהוא מת מתוך התשובה, ודבר זה יתבאר בנתיבת עולם בביאור וע"ש. הרי ר"א נתן מוסר לאדם להשלים את האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם ושלא יהיה אדם חסר בעצמו ויהיה שלם עם הש"י, עד שבאלו שלשה דברים האדם שלם בכל דבר:

ואמר רבי אליעזר עוד שלשה דברים אחרים שייכים אל השכל, כי מה שאמר והם אמרו ג' דברים הכוונה בזה שאמרו ג' דברים השייכים זה לזה, ור"א אמר ג' דברים השייכים ביחד, ועוד אמר ג' דברים השייכים ביחד, והאחרונים שייכים אל שלימות השכל ודבר זה בפני עצמו שאינו שייך אל ג' דברים הראשונים ואין משתתפים באדם והוא דבר בפני עצמו ולפיכך אלו שלשה הם בפני עצמם. ואמר והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, כלומר שיהיה דבק בחכמים, ונקרא זה שמתחמם נגד אורן של חכמים, כי כאשר מתחמם מקבל הנאה ע"י זה וכמו שהתבאר למעלה בפרק משה קבל ענין המתדבק בחכמים אצל והוי מתאבק בעפר רגליהם. ואמר ואל תכוה בגחלתן, כלומר שיהיה נזהר שלא יגרום לו הקירוב הזה כאשר הוא מתקרב אליהם ויהיה רגיל עמהם, שיחטא להם מרוב הרגלו עמהם, ולכך יהיה נזהר שלא יהיה נכוה בגחלתן כאשר הוא מתקרב להתחמם כנגדן. ומה שאמר והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים הוא דבר אחד, ומה שאמר והוי זהיר מגחלתן הוא ענין שני. ונתן טעם לדבריו מפני שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, פי' כי שלשה דברים יש בהם, שאם הת"ח שונא אחר דבר זה נקרא נשיכה שכל שונא מבקש לנשך שונאו, ואמר כי נשיכת חכמים נשיכת שועל, פי' כי אמרו על השועל שאין לך בחיות רעות שהוא מעמיק בנשיכה כמו השועל, עד שאינו נושך לחצאין רק הוא נושך ומעמיק עד שגומר כל האבר בנשיכה, וכן השנאה של ת"ח פועל באדם ואין הפעולה לחצאים רק שהשנאה הזאת מכלה האדם לגמרי. ודבר זה הוא בשביל חוזק השכל של ת"ח שהוא פועל לגמרי, כי אין כח השכלי כמו כח החמרי שכחו מתחלק לחצאים, אבל כח השכלי אין מתחלק לחצאין והוא פועל לגמרי ואינו לחצאין. ואם אינו שונא רק שיש דבר מה בלבו, ואין זה שונא גמור רק שנגע בכבוד של ת"ח, והדבר הזה לא נחשב רק עקיצה בלבד ולא נחשב נשיכה, וכנגד זה אמר כי עקיצתן עקיצת עקרב שהוא סכנה גדולה מאוד. ולחישתן פי' אף שאין לת"ח דבר עליך רק כעס בלבד, ודבר זה נקרא לחישה כי השרף כאשר כועס הוא לוחש בעצמו כמו אדם כאשר הוא כועס הוא לוחש בעצמו, ואמר שאם יכעוס עליך אע"ג שאינו שונא לך רק הכעס בלבד כעסו היא כעס שרף שיש לחוש מאד שלא יבא לידי נשיכה ויסתכן, וכן הכעס של ת"ח יש לחוש אל סכנה:

ואמר אף כל דבריהם כגחלי אש, ודבר זה מחובר אל והוי זהיר מגחלתן פי' גזירת והרחקת של חכמים העובר על דבריהם של תלמידי חכמים וכדאיתא בפ"ק דברכות (דף ד:) העובר על דברי חכמים חייב מיתה ואמר עוד בני הזהר בדבריהם יותר מבשל תורה כי דברי תורה עשה ולא תעשה והעובר על דבריהם חייב מיתה. וזכר זה ענין שלישי בפני עצמו כי שלשה ראשונים מה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף הכל ענין אחד כאשר עשה דבר אחד כנגדם, אבל מה שאמר ואף כל דבריהם כגחלי אש דבר זה נאמר על העובר גזירותם שחייב מיתה. וכל דברי מוסר שאמר ר"א הם שלש עד שכל דבריו שלש על שלש, דהיינו מתחילה אמר שלש דברים עד ושוב יום א' לפני מיתתך, ואמר עוד שלשה מה שינהג עם ת"ח דהיינו שיהיה דבק בחכמים ויהיה נזהר שלא יעשה דבר נגד כבודם וגם לא יעבור גזירותם וזהו האחרון שאמר ואף כל דבריהם וכו', וג' דברים הם חלקי העונש שבא על האדם. ואפשר לפרש כי אלו ג' דברים שזכר כל אחד מוסיף על הראשון כי הכל לפי מה שהוא נוגע בכבודו, כי אם נגע בכבוד ת"ח בדבר שהוא גדול מאוד אף אם נוגע בת"ח בדבור בלבד כיון שהוא דבר גדול נענש מיד, ובדבר שאינו כל כך גדול אינו נענש בנגיעה בלבד רק אם הוא מוסיף לפגוע בכבודו, ואם הוא עוד פחות אין נענש כ"כ רק אם הוא מרבה לחטא. ולפיכך אמר נשיכתן נשיכת שועל שהוא מרבה לנשוך וזה כנגד האדם אשר הוא מוסיף לפגוע בכבוד ת"ח אף כי אין הדבר ההוא ענין גדול מאד שנגע לגמרי בכבודו, ולפיכך מדמה דבר זה לנשיכת שועל כי השועל אין לו ארס כ"כ רק מפני שהוא מעמיק בנשיכה הוא מזיק לו, וכך אף אם לא נגע בו בדבר שהוא כבודו לגמרי מ"מ מרבה בדבר זה דומה לנשיכת שועל כאשר מעמיק לנשוך הוא מזיק לו ביותר, ואם הוא נחשב שנגע יותר בכבודו נענש יותר מיד כמו עקיצת עקרב שהעקרב יש לו ארס ואף אם לא הרבה לעשות נענש, ואם היה אותו דבר שנגע בכבוד ת"ח הוא דבר שתולה בו כבודו לגמרי, אף בדבור מעט ורמז בלבד נענש ולכך מדמה זה לשרף שיש לה ארס גדול ובלחישה הוא בלבד שורף ופירוש זה נכון:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

רשב"ץ פירש הם אמרו ג' דברים והלא דברים רבים אמרו אלא הכוונה שבדברי מוסר ודרך ארץ ותוכחות לא אמרו אלא ג' דברים אבל בד"ת אמרו דברים רבים. וכן אפשר לומר כי ג' דברים אלו היו אומרים תמיד ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו לא כן בשאר הדברים אשר אמרו ע"כ:

ורמב"ם ז"ל פירש כי הג' דברים הם א' יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ב' ואל תהי נוח לכעוס. ג' ושוב יום אחד לפני מיתתך. ושאר הדברים שאומר והוי מתחמם וכו' לא אמרם מעצמו רק שמעם מפי אחרים:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש כי אע"פ שבדברי ר' אליעזר יותר מג' יש אומרים שחלוקת הוי מתחמם אין כאן מקומה שהוא אמרה במקום אחר ומגיהי הספרים ערבוה כאן מצד שהיא נמשכת למאמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך וכו' שכמו שמזהיר לתלמיד להתחמם כנגד אורו הזהיר ג"כ לרב שלא יקל בכבוד התלמיד אלא יסביר לו פנים לזרזו בלמודו. וכתב שזה הפירוש נראה לו עיקר וראיה לדבר מאבות דרבי נתן שלא הוזכרה שם חלוקת הוי מתחמם על כן נראה דגריס יהי כבוד תלמידך:

ולי נראה דאפשר כי השתי חלוקות הראשונות הם אחת וכוונת ר"א להזהיר על הכעס ואמר אם תרצה לקנות מדה זו שלא תהא נוח לכעוס השתדל שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך ואהבת לו כמוך ואל תהי נוח לכעוס כלומר ובזה לא תהיה נוח לכעוס לפי שלעולם אין הכעס כ"א רק מסבת היות האדם מקיל את כבוד חבירו על כן כועס כנגדו ומחרפו ומגדפו נמצא שמ"ש יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך היא הקדמה וסיוע ותרופה לאדם לבל יכעוס כנגד חבירו כי כבודו חביב עליו כשלו על דרך מש"ה ואהבת לרעך כמוך כמו שאם אתה בידך הזקת את עצמך לא תאמר ידי זאת עשתה היזק לידי האחרת אחזיר בידי האחרת להכות בזאת מפני ששתיהם שלך ואתה מרגיש בכאבה של זו כזו כך כל ישראל הם עם אחד ואם יזיק לך חברך הרי הוא כאבר מגופך ממש ואף אם הוא יכה אותך אין ראוי שתחזיר אתה להכותו כמו שלא היית מכה בעצמך. ונראה לי שסמך לזה את חקותי תשמורו אפשר שכוון למ"ש בגמ' שבא אדם לפני הלל ואמר לו למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת אמר לו ואהבת לרעך כמוך בפסוק זה תלוי כל התורה כולה וז"ש ואהבת לרעך כמוך ואם אתה עושה כן הרי מעלה אני כאלו כל חקותי אתם שומרים ולא לבד המצות והמשפטים אלא אף החוקים שאין להם טעם אתם שומרים כי כולם תלוים במצוה זו:

ורש"י ז"ל פי' להפך שעיקר האזהרה היא יהי כבוד חברך וכו' ומי יסייעו לקנות בעצמו מדה זו לכבד את חבירו נתן לזה תרופה והיא שאל יהי נוח לכעוס לפי שאם יכעוס א"א שלא יזלזל בכבוד חבירו וזו היא כוונת רש"י ז"ל יהי כבוד חברך וכו' אימתי בזמן שלא תהא נוח לכעוס עכ"ל. וכן פי' רבינו עובדיה ז"ל ומה שאמר ושוב יום אחד היא חלוקה שנית והוי מתחמם חלוקה שלישית:

והחסיד ז"ל פי' כי באלה הג' יוכל האדם להשיג השלימות. והג' דברים הא' בדרך ארץ. הב' במצות. הג' בתורה. וכבר ידעת שהשלם בתורה יקרא חכם ובמצות יקרא בעל הבית ובדרך ארץ ע"ה והחסר משלשה אלו נקרא בור. אמנם בשלשתן הוא כל השלימות לפי שכאן נכלל עיון מעשה מדינית יהי כבוד חברך דבר בד"א. ואל תהי נוח לכעוס הוא תשלום זה כ"א יכעוס עליו בקלות אין זה כבודו לא יכעוס כנגד מי שנתחייב בכבודו. ושוב יום אחד כנגד המצות. והוי מתחמם כנגד התורה עכ"ל:

ואפשר לי לומר שכוונה כי בהיות כי כבוד שמכבדין את האדם נמשך לו ממה שהוא מכבד את אחרים וכענין שאמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות א"כ צריך לך שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך כי כבוד חברך הוא כבוד עצמך כיון שהוא סבה לכבוד עצמך. א"נ בהיות כי יש ב"א שאינו מחשיב בעיניו הכבוד שמכבד אותו חבירו ואם הוא מכבד את חבירו דבר מועט נראה בעיניו כי כבוד גדול עשה לו לכן להרחיק את האדם ממדה רעה כזו אמר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כלומר הכבוד חברך מכבד אותך יהי חביב עליך להחשיבו כשלך כלומר ככבוד שלך אשר אתה מכבד אותו שהיא חביבה בעיניך כמו כן יהי כבוד חברך שמכבד אותך חביב עליך. א"נ צוה לאדם שאם תראה שום אדם נוגע בכבוד חברך ומחרפו ומגדפו יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ולא תשתוק רק תעמוד כנגדו ותתקוטט עמו על אשר נגע בכבוד חברך וכמו שאם היה נוגע בכבודך היית עומד כנגדו ומתקוטט עמו לפי שנגע בכבודך וכבודך חביב עליך כן יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך. ולפי שלפעמים יאמר האדם אם אני מתקוטט עם המחרף והמגדף הריני מוכרח לבא לכלל כעס ובא לכלל כעס בא לכלל טעות ועבר על לא יהיה בך אל זר ע"כ אמר התנא אני נותן לך עצה לתקן את הכל ע"כ סמך ואל תהי נוח לכעוס כלומר לעולם כשאתה רוצה לכעוס תרגיל עצמך שלא תכעוס מהרה כי פרי המהירות חרטה ואפשר שתכעוס שלא כדין ועבירה היא בידך רק תמתין מעט עד שתשקול במאזני צדק אם ראוי שתכעוס אם לאו ע"כ אמר ואל תהי נוח לכעוס כלומר שלא תכעוס מהרה אמנם אחר ששקלת בשכלך ויראה בעיניך שצריך לכעוס כנגדו ראוי לעשות כן. יצא לנו מכאן שאם הוא מחוייב להתקוטט עם מי שנוגע בכבוד חבירו כ"ש שאין ראוי שהוא יהיה נוגע בכבוד חבירו ולא ירים יד על אחרים אפי' שיהיו ראוים להרמת יד וכמו שמצינו באיוב שאמר אם הניפותי על יתום ידי וגו' הכוונה כלום הרימותי ידי על היתום ואפי' הרמה בעלמא וכ"ש שלא הכיתיו ולפי שלפעמים כשאדם מכה את היתום הרואים חורקים את שיניהם באמרם למה זה העשיר בגאותו הכניע את היתום לענותו שלא כדין ואמר איוב לא מבעיא שלא עשיתי כזה אלא אפי' בזמן שהיתום הטיח דברים כנגדי אף כי אראה בשער עזרתי כלומר שבעיני הרואים טוב להכותו והם עוזרים אותי אפ"ה לא הרימותי ידי כנגד היתום כי אמרתי בלבי הקב"ה אבי יתומים ואם אכה אותו כתפי משכמה תפול ולכן מנעתי עצמי כי פחד אלהים עלי כלומר אני ירא מלפניו. או יאמר כשנדייק למה לא אמר יהי כבוד חברך חביב לך כשלך מה מלת עליך אמנם הכוונה שכשתראה שבני אדם מכבדים את חברך שהוא בעיניך חברך ושוה אליך ומכבדים אותו יותר ממך וזהו עליך יהיה חביב עליך זה הכבוד כשלך כלומר כאלו היה זה הכבוד שלך שהיו מכבדים אותך יותר ממנו שהיה חביב עליך והיית חושב בלבך שעל שראוי לך יתר שאת על חברך כבדוך יותר ממנו אף כי בעיניך הוא חברך ואתה שוה לו שוה בשוה כן כשמכבדים אותו יותר ממך יהיה חביב בעיניך כי בוודאי ראו בחברך שום מעלה שבשבילה ראוי לאותו כבוד יותר ממך ולכן אל ירע הדבר בעיניך. א"נ לפי הספרים דגרסי יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך יאמר לפי שר' אליעזר ראה את רבן יוחנן בן זכאי רבו שהיה מכבד את תלמידיו והיה מונה שבחן וע"כ אמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ולפי שאם הרב יהיה נוח לכעוס על התלמידים בשעה ששואלים ממנו ספקותיהם ימשך מזה שמיראתם אותו לא ישאלו ממנו ולא ילמדו כענין ולא הקפדן מלמד לכך אמר ואל תהי נוח לכעוס כלומר לכעוס על התלמיד והרי מצינו בדוד המע"ה שהיה משפיל עצמו לילך בשווקים וברחובות לדרוש ולהוכיח לרבים כמו שאמר ואתהלכה ברחבה וגו' כלומר כשאני מקיים מצותיך איני מסתפק במה שאני שומר התורה לבדי אלא אני קורא בקול גדול מוכיח לרבים בשווקים וברחובות וז"ש ואתהלכה ברחבה וברחובות ובשווקים אני הולך להוכיח לרבים כשאני פקודיך דרשתי וז"ש שהמע"ה חכמות שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ כאשר הם נדרשים בחוץ לזכות הרשעים אז תרונה אמנם אם הם לבדו אז הם בוכים וברחובות כשנדרשים ברחובות אז תתן קולה האמתית כי לכך נתנה. ומתיישב ג"כ שלא אמר ואל תכעוס שנראה שהיה שולל הכעס לגמרי וזה אינו כי כבר אמרו זרוק מרה בתלמידים. ונ"ל שהגירסא הנכונה היא יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך חדא דלא לפלוג אדרבי אלעזר בן שמוע שאמר לקמן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך וכו' הרי שנתן מדרגה גדולה לחבירו יותר מתלמידו ולתלמידו די שיהיה חביב עליו כשלו אמנם כבוד חבירו צריך שיהיה כמורא רבו ודוחק הוא לומר דפליג עליה ועוד שא"א שיאמר שיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו שאם האדם יהיה טבעו שלא לחוש על כבודו והוא נבזה בעיניו א"כ נראה שאין להקפיד אם ג"כ יבזה את חבירו זה בוודאי אינו שהרי מצינו בדוד המע"ה כאשר מנה המעלות והמדות הטובות אשר ימצאו בקדוש אשר יגור וישכון בהר קדשו יתברך אמר מי יגור באהלך וגו' הולך תמים וגו' ואמר עוד נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד הכוונה שאם היותו צדיק גמור ואינו רודף אחר הכבוד רק הוא מבזה את עצמו והוא נבזה בעיניו נמאס אמנם אעפ"כ אינו מעריך את שאר יראי ה' לנבזים ונמאסים רק ואת יראי ה' יכבד וכבוד חברך חביב עליו יותר משלו לפי שבשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו וא"כ לפי זה א"א שנאמר שאמר התנא שיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו וכיוצא בזה מצינו בדוד המע"ה שאמר פנה אלי וחנני כמשפט וגו' כי אף שהיה דוד מאוהבי שמו ית' לעולם הצדיק נראה לו כאלו מתנת חנם היא הטובות שייטיב הוא ית' לו אמנם לאחיו וחבריו שהם אוהבי שמו ית' נראה בעיניו שהם ראוים לכל הטובות אשר גמלם הש"י ולכן אמר אלי הוא מתנת חנם וז"ש וחנני אמנם לשאר אוהבי שמך הוא משפט ודין ליתן להם טובה כי הם ראוים אליה ולכן פנה אלי וחנני ותן לי מתנת חנם כמו שהוא משפט וראוי לעשות טובה עם אוהבי שמך כן עשה אלי אף שאיני ראוי אלא במתנת חנם אמנם בתלמיד יצדק היטב אומרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ואפי' אם הרב ישפיל ויבזה את עצמו אין כאן קפידא אם יחשיב את תלמידו כמותו כי דיו לתלמיד להיות כרבו:

ואל תהי נוח לכעוס פי' רבינו יונה ז"ל טבע בני אדם להיות נמשכים אחר הכעס ואמר אף אם לפעמים על כרחך לכעוס על הפחות לא תהיה נוח לכעוס וכי יעלה עשן באפך תשקול במאזני שכלך אם ראוי לכעוס או אם יש איזו טענה להסיר הכעס מלבך ולזה לא אמר ואל תכעוס רק ואל תהי נוח לכעוס וז"ש שלמה המע"ה אל תבהל ברוחך לכעוס כי אם בהמתנה ולא יעשה כמו הכסיל שהכעס בחיקו ינוח וכיון שהוא בחיקו הוא קרוב וממהר לצאת כמו הנחש שהארס בין שיניו וכשנושך מיד הארס יוצא שם:

וה"ר יצחק קארו ז"ל פי' כי הוא מקושר עם מה שאמר יהי כבוד חברך וכו' כלומר ואע"פ שעיינת בכבוד חברך והוא חטא לך אל תהי נוח לכעוס:

והחסיד ז"ל פי' כי כשתבדוק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו ע"ה שהיא עין טובה וזה שהעויין את האנשים בעין רעה ימלא בטנו ממומי האנשים ובמעט סבה כנודות חדשים יבקע כאומרו כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה ולכן לא במהרה הוא כועס ארז"ל בשלשה דברים האדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו. ובחן מתיקות דבריהם כי משתית הכוס בבת אחת תכיר מה שהוא רגיל לשתות כאלו גרת עמו ימים רבים. בכיסו כי הרגיל לעשות צדקה היא מזומנת לו. בכעסו הוא מה שפירשתי כי מן הנגלה תעמוד על המרירות וכוס התרעלה אשר בקרבו ולזה היטיבו רז"ל שאמרו כי הכועס כאלו עובד ע"א עד כאן:

ושוב יום אחד לפני מיתתך אפשר שהכוונה שאף שהרשעת כל ימיך אל תתיאש מן הרחמים ולא תחשוב שלא יקבלו אותך אם תשוב בתשובה שלמה כי זה אינו כי אפילו הרבית לחטוא ולהרשיע סליחת אלהים רבה וגדולה וישב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש ואפי' אם הוא גוסס אם ישוב בתשובה הקב"ה מקבל אותו אי נמי הכוונה היא כפשטן של דברים שאין אדם יודע אימתי ימות ויעשה תשובה היום שמא ימות למחר נמצא כל ימיו בתשובה ולז"א ושוב יום אחד וכו'. אח"כ מצאתי להרב ר' ישראל שכתב בדברי התנא השני פרושים שפירשתי. ונ"ל שזו היא כוונת דוד המלך ע"ה במה שאמר עני אני וגוע כלומר עני אני מן המצות שלא קיימתי את כולן וגוע מנוער כלומר שאפי' בימי נעורי חושב אני שאני גוע ועושה תשובה היום שמא אמות ואגוע למחר ועל כן נשאתי עלי אימך ופחדך על שכל ימי אפונה ויהיה מלשון פן כמו שפירשוהו המפרשים. והענין הוא לפי שכל מלת פן נאמר על השמא כמו שאמר הכתוב פן תשחיתון פן יפתה לבבכם כי היא מלה מורה על השמא וכל מה שאני עושה אני חושש פן ימשך ממנו נדנוד עבירה וז"ש בני קרח אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול ואהיה צדיק כשאחשוב בלבי תמיד שעכשיו יקחני וז"ש כי יקחני סלה שאני חושב סלה שמא אמות למחר ויקחני ואינני בזה אני שב בתשובה ונפדה מיד שאול:

ואפשר להמשיך המשנה כן יהיה כבוד חברך חביב עליך אם תרגיל עצמך שלא לכעוס ואם אין אתה יכול לעמוד כנגד יצרך הרע המביא אותך לכלל כעס ומתגבר עליך זכור לו יום המיתה וז"ש ושוב יום אחד לפני מיתתך שישוב היום שמא ימות למחר ואם לא יספיק זה כי עדיין הוא מתגבר עליך משכהו לבית המדרש וז"ש והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו'. ושניהם כאחד היה עושה דוד המע"ה וז"ש נפשי בכפי תמיד וגו'. ולפי שצריך לאדם להכניע יצרו בשני דברים. א' בעסוק בתורה ב' בזכור לו יום המיתה וכמ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה לכן אמר דוד שתים אלו אני עושה כי לעולם נפשי בכפי תמיד כאלו היום אני מת אני זוכר לעולם יום המיתה הרי האחת. ועוד שנית תורתך לא שכחתי דהיינו משכהו לבית המדרש עם זה יכולתי לעמוד כנגד יצרי הרע ואף שנתנו רשעים פחים שהם יצה"ר וסיעתו לא יכלו כנגדי אלא עמדתי על עמדי ומפקודיך לא תעיתי.

ואמר והוי זהיר וכו' שלשה כנגד נדוי חרם שמתא שאחד גדול מחבירו והשמתא גדולה מכולם ואף אם לא יעשו לך שום אחד מהם קללתם הקלה אפילו על חנם היא באה עליך וז"ש וכל דבריהם כגחלי אש. ושוב יום א' לפני מיתתך כ' הס' לב אבות כי אע"פ שעבר עבירות כל ימיו נאמר עליו שוב לפי שנשמתו ממקום קדוש יהלך ושכלו חלק אלוה ממעל אשר ממנו בא לו ואם כן הרי הוא חוזר ושב אל מקורו. ועוד כי האדם בקטנותו אינו מכעיס את ה' בטרם דעתו מאוס ברע ובחור בטוב ואם כן הרי הוא שב לימי עלומיו כי בטבע נולדנו דורכים אל התמימות אלא שאחרי כן פנינו עורף לרדוף אחר הרעה ואין זה כי אם רוע לב:

והרב ר' משה אלשקר ז"ל פי' כי אמר שישוב היום שמא ימות למחר ויזכיר לו יום המיתה ולא יחטא ומזה היה מתרעם השי"ת על ישראל שהיו אומרים אכול שתה כי מחר נמות כי מטבע העולם שכשיזכור יום המיתה ידאג ואלו הם בהפך ועל כן אמר אם יכופר העון וגו' עכ"ל:

אי נמי יאמר בהיות כי התורה משולה לאש כמ"ש הכתוב הלוא כה דברי כאש וגו' וכל העוסק בה הוא ממש מתחמם כל גופו כמו המתחמם באש וכל אדם חייב להתחמם ולחדש בתורה חדושים ורמז לזה על דרך הלצה הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע אמר תן בי דעת להבין בתורה שאחדש מדעתי ולא אצטרך לגנוב חדושים מאחרים וז"ש ואל אל בצע שלא אצטרך לגנוב ולהיות בוצע חדושי אחרים אלא הט לבי כדי שמלבי אהיה מחדש. אמנם צריך שלא יהיה מה שיתחמם ויחדש הפך סברת חז"ל ולכן אמר והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים כלומר שיהיו מכוונים החדושים שלך כנגד אורן של החכמים והם הדרשות של רז"ל שדרשו בתורה אשר אלו הדרשות יקראו אורן של חכמים לפי שנמשלים לאור ולאש והזהיר לאדם ואמר והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה כלומר שלא תחלוק על דברי רז"ל ותאמר הפך דבריהם כי פורץ גדר ישכנו נחש שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף ולפי שדברי רז"ל יתחלקו לג' חלקים הא' מדרשים אשר אין מהם נפקותא לא לדיני ממונות ולא לדיני איסור והיתר. הב' דיני ממונות. הג' דיני איסור והיתר. וכנגד הא' אמר נשיכת שועל והנשיכה של שועל אין בה סם המות רק סובל צער גדול וכיון שאין בה סם המות בא לו זה העונש על שחלק עליהם בדבר שאין בו נפקותא של דין על כן ינשכוהו נשיכת שועל שאינו ממית. וכנגד החלוקה השנית אמר עקיצת עקרב שיש בו סם ממית לפי שכיון שחייב את הזכאי וזיכה את החייב הרי זו עבירה היא בידו ויעקצוהו עקיצת עקרב שיש בה סם המות אמנם אינו סם כל כך להמית בהכרח כי אפשר להתרפאות ע"י שום תרופה וגם דיני ממונות יוכל להתרפאות כי ניתן להשבון והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'. וכנגד החלוקה השלישית שהיא מעוות לא יוכל לתקון אמר לחישת שרף אשר מעולם לא תוכל להרפא. ואמר וכל דבריהם כגחלי אש כלומר תדע לך שכל דבריהם חשובים לפני ית' כגחלי אש כלומר כאמתתה של תורה הנמשלת לאש כמ"ש הכתוב הלוא כה דברי כאש כענין מה שאז"ל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה:

ואפשר שאור היא השלהבת המקפת את הגחלת והשלהבת הוא פשטן של דברים והגחלת הוא הסוד הנעלם בתוכו וזהו והוי מתחמם כנגד אורן שהוא הפשט והוי זהיר בגחלתן שהוא הסוד שלא תטעה ותכוה כי במופלא ממך אל תדרוש:

והוי מתחמם כנגד אורן וכו' כתב הרב רבי יונה ז"ל כנגד ולא קרוב שלא תכוה משל למתתמם כנגד האור אם הוא עומד רחוק נהנה ואינו נכוה אם הוא קרוב נכוה כך הנהנה מחכמת החכמים צריך לעמוד בפניהם באימה ופחד ולא בקלות ראש ולא יתקרב עצמו יותר ממה שהם יקרבוהו שנשיכתן נשיכת נחש ולא יעלה בלבך לפתותם בדברים כי לחישתן לחישת שרף אשר לא ישמע לקול מלחשים וכל דבריהם כגחלי אש ולכן לא תחלוק על דבריהם לומר גם לי לבב לומר סברא כמותם כי דבריהם בחידוד מרוב החכמה השורפת כאש בקרבה ע"כ:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש קרוב לזה והוי מתחמם וכו' לומר שאין להתרחק מהם יותר מדאי וגם לא להתקרב יותר מדאי פן יקל בכבודם ויענש. ואיוב אמר אשחק אליהם לא יאמינו לא היו מאמינים שאני משתעשע עמהם ולא מפני זה היו ממעטים בכבודי וזהו ואור פני לא יפילון. שנשיכתן נשיכת שועל כלומר שלא ירגיש בעונש לשעתו ואח"כ יגיעהו עונש גדול כדמיון עונש נשיכת השועל ששיניו דקות ועקומות כלפי פנים וכשהשינים נכנסות בבשר אין מרגיש בנשיכה מרוב דקות השן אבל כשחזר להוציא שינו נאחז בבשר בכפיפת השינים ונעתק עמהם והוא מרגיש אז כאב גדול מכל נשיכת שאר בעלי חיים וגם הארס לרוב דקותו אין הבשר מרגיש בו לשעתו אלא שאח"כ נוקב ויורד ומתפשט ומכאיב ע"כ:

וה"ר משה אלשקר ז"ל פירש שנשיכתן נשיכת נחש וכו' הזהיר שלא יטה מסייגי החכמים ומדבריהם ימין ושמאל והסיבה שנשיכתן נשיכת נחש כי פורץ גדר ישכנו נחש. ויש גורסין שנשיכתן נשיכת שועל כמעט אין לה תרופה כי צריכה כמה פתילות כי שיניו עקומות כשיני המגרה. וכל דבריהם כגחלי אש שאם לא יעשו מכה יעשו רושם על כל פנים עכ"ל:

והרב ר' יהודה אלשקר ז"ל פירש כי צריך ליזהר מן החכמים בין בחייהם בין לאחר מיתה לפי שבמיתתם קרויים חיים ושומעים חרפתם ועל כן דימה אותם לגחלת שאע"פ שהיא טמונה בארץ עדיין היא חיה ועומדת ואם תקרב אליו תכוה, כן המזלזל ת"ח אפי' אחר מיתה אשר קבורים בארץ המה יכוה עד כאן:

ורשב"ץ פירש וכל דבריהם וכו' וז"ש ז"ל בתענית האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא קא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה וכפירש"י ז"ל שם ע"כ:

וה"ר יצחק בר שלמה ז"ל פירש כי נראה לו גירסת רש"י ורשב"ם ז"ל דגרסו שנשיכתן נשיכת שועל עיקר לפי שכל אלו הג' הם לא זו אף זו כלומר לא מבעיא שהם מזיקים בנשיכתן כשועל שאינו ממית בנשיכתו אלא עושה חבורה אלא שעוקצין עקיצת עקרב מלשון עוקץ והוא הזנב שהעקרב מכה בזנבו ששם כנוס הארס וממית ולא הזכיר נשיכת הנחש שגם הוא ממית לפי שרצה לשנות ג' מיני היזק בשלשה לשונות נשיכה עקיצה לחישה ובנחש אין נופל בו כי אם לשון נשיכה ועוד שרצה לשנות שלשה מיני היזק שונים זה מזה. פה וזנב והבל. השועל נושך בפיו. העקרב עוקץ בזנבו. השרף שורף בהבל פיו. והנחש עיקר היזקו שנושך בפיו שנא' הוא ישופך ראש ולכן לא הזכירו במשנה זו: