קטגוריה:בראשית נ י

<< | ספר בראשית • פרק נ' • פסוק י' | >>

ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים.

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.

המהדורה המוטעמת:

וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

וַיָּבֹ֜אוּ וַ - ו' החיבור
יָּבֹ֜אוּ - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, רבים

צורת יסוד: c/935
מורפ': HC/Vqw3mp עַד עַד - מילת יחס

צורת יסוד: 5704
מורפ': HR־גֹּ֣רֶן גֹּ֣רֶן - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך

צורת יסוד: 1637
מורפ': HNcbsc הָאָטָ֗ד הָאָטָ֗ד - מילית, ה' הידיעה

צורת יסוד: 329
מורפ': HTd אֲשֶׁר֙ אֲשֶׁר֙ - מילית, זיקה (ש/אשר)

צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr בְּעֵ֣בֶר בְּ - מילת יחס
עֵ֣בֶר - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך

צורת יסוד: b/5676
מורפ': HR/Ncmsc הַיַּרְדֵּ֔ן הַ - מילית, ה' הידיעה
יַּרְדֵּ֔ן - שם עצם, פרטי

צורת יסוד: d/3383
מורפ': HTd/Np וַיִּ֨סְפְּדוּ וַ - ו' החיבור
יִּ֨סְפְּדוּ - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, רבים

צורת יסוד: c/5594
מורפ': HC/Vqw3mp־שָׁ֔ם שָׁ֔ם - תואר הפועל

צורת יסוד: 8033
מורפ': HD מִסְפֵּ֛ד מִסְפֵּ֛ד - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 4553
מורפ': HNcmsa גָּד֥וֹל גָּד֥וֹל - תואר, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 1419 a
מורפ': HAamsa וְכָבֵ֖ד וְ - ו' החיבור
כָבֵ֖ד - תואר, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: c/3515
מורפ': HC/Aamsa מְאֹ֑ד מְאֹ֑ד - תואר הפועל

צורת יסוד: 3966
מורפ': HD וַיַּ֧עַשׂ וַ - ו' החיבור
יַּ֧עַשׂ - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/6213 a
מורפ': HC/Vqw3ms לְאָבִ֛יו לְ - מילת יחס
אָבִ֛י - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
ו - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: l/1
מורפ': HR/Ncmsc/Sp3ms אֵ֖בֶל אֵ֖בֶל - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 60
מורפ': HNcmsa שִׁבְעַ֥ת שִׁבְעַ֥ת - תואר, מספר מונה, זכר, יחיד, נסמך

צורת יסוד: 7651
מורפ': HAcmsc יָמִֽים יָמִֽים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד

צורת יסוד: 3117
מורפ': HNcmpa׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

וַיָּבֹ֜אוּ גרש (שליש, דרגא 4)

עַד־גֹּ֣רֶן מונח (משרת, דרגא 5) הָאָטָ֗ד רביעי (משנה, דרגא 3)

אֲשֶׁר֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

בְּעֵ֣בֶר מונח (משרת, דרגא 5) הַיַּרְדֵּ֔ן זקף קטן (מלך, דרגא 2)

וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם קדמא, זקף קטן (מלך, דרגא 2)

מִסְפֵּ֛ד תביר (משנה, דרגא 3)

גָּד֥וֹל מרכא (משרת, דרגא 5) וְכָבֵ֖ד טפחא (מלך, דרגא 2)

מְאֹ֑ד אתנחתא (קיסר, דרגא 1)

וַיַּ֧עַשׂ דרגא (משרת, דרגא 5) לְאָבִ֛יו תביר (משנה, דרגא 3)

אֵ֖בֶל טפחא (מלך, דרגא 2)

שִׁבְעַ֥ת מרכא (משרת, דרגא 5) יָמִֽים סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד גורן מוקפת בשיחי אטד. ניתן לזהותה עם בית חוגלה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מערבית לנהר הירדן, וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד, וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְּרֵי דְּאָטָד דִּבְעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא וּסְפַדוּ תַּמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחְדָּא וַעֲבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שִׁבְעָא יוֹמִין׃
ירושלמי (יונתן):	וְאָתוּ עַד בֵּית אִידְרֵי דְאָטָד דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא וּסְפָדוּ תַּמָן מִסְפַּד רַב וּתְקֵיף לַחֲדָא וְעָבֵד לְאָבוֹי אוּבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"גרן האטד" - מוקף אטדין היה ור"ד (סוטה יג) על שם המאורע שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב עמדו כולן ותלו בו כתריהם והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

גֹּרֶן הָאָטָד – מֻקָּף אֲטָדִין [=קוֹצִים] הָיָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ עַל שֵׁם הַמְּאֹרָע, שֶׁבָּאוּ כָּל מַלְכֵי כְנַעַן וּנְשְׂיאֵי יִשְׁמָעֵאל לְמִלְחָמָה; וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, עָמְדוּ כֻּלָּן וְתָלוּ בוֹ כִּתְרֵיהֶם, וְהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים כַּגֹּרֶן הַמֻּקָּף סְיָג שֶׁל קוֹצִים (שם י"ג ע"א).

אבן עזרא

עריכה

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •

ויעש לאביו אבל — אחר שקברוהו, כאשר אמרו קדמונינו ז"ל:

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

גרן האטד. וכי יש גרן לאטד והלא אטד אחד ממיני הקוצים הוא, אלא שם המקום נקרא כך כמו שמצינו (דה"א יג) ויבאו עד גורן כידון, והלא כידון אחד מכלי המלחמה אלא נקרא גורן כידון על שם שהיה מסובב מכלי המלחמה שכן אמר דוד לגלית הפלשתי (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון.

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. ט' מינין של מספד הם, מספד נהי צעקה הילל נידה מרזח קינים הגה והי. מספד שנאמר (מלכים א יג) ויספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר (ירמיה ט) קול נהי נשמע מציון. צעקה והילל שנאמר (יחזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נידה שנאמר (ירמיה מח) נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיה טז) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח, קינים והגה והי, שנאמר (יחזקאל ב) וכתוב אליה קינים והגה והי, וכשהזכיר כאן מספר גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו, ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף^[2] הספידו עליו ט' מיני הספד.

והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ולפי כאב ההספד שנאמר (שמואל ב א) צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שמואל ב ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינים ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך ובכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך, ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון ההיא דרבי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ, כן כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושו, וכתב עוד אנן ספדינן על אב בית דין, עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות, מי מסיר ספקות ומבאר הלכות פסוקות, תורה רבץ, תלמידים קבץ, כלובש תשבץ, בקרית יעבץ ע"כ.

אבל שבעת ימים. אבלות זו קודם קבורה היה שכן כתוב אחרי כך וישאו אתו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה הוא אחר הקבורה לאחר שיסתם הגולל.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"ויבואו". הגם שכבר בכו עליו במצרים, כ"ז שהיה המת עמהם היה נדמה להם שהוא חי עמהם, ועתה שבאו לעבר הירדן הרגישו מצרים כי אבדו אבדה גדולה במותו, והיה ההספד על שלא זכו שיקבר בארצם, שאז היה זכותו מגין עליהם כמו שע"י ברכתו את פרעה נתקצרו ימי הרעב, וע"כ אמר "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד", ע"י שראו שמתאבלים פה שנית, ידעו שאין האבל הזה על המת רק על מצרים בעצמם, ע"ד בכו בכה לאובדים ולא לאבדה, וע"כ אמרו "אבל כבד זה למצרים", ר"ל שהאבל הוא על מצרים לא על יעקב, וע"כ לא השתתפו יושבי כנען באבל זה, כי קרא שמה אבל מצרים, כי הם אין להם להתאבל, כי בהפך הם הרויחו עתה שהצדיק נקבר בתוכם:

כלי יקר

עריכה

• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •

"ויבואו עד גורן האטד". שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו"ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים. בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל.

ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז"ל (תוספתא סוטה י.ג) שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע"י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל (א.יב) יתבאר בע"ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע"כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו.

ועל דרך שאמרו, רז"ל (ב"ק ס.) אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ"ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ"ש (ויקרא כא.א׀ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז"ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר"ל זה התחלת הפורענות שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

וכשראו המצריים,שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב. ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע"כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר.

ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו"ק מ"ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ"מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע"כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום.