ביאור:בראשית נ טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית נ טז: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר."



וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר[עריכה]

האחים השתמשו בשיטה ידועה מאוד:

  1. שימוש בכוח הרשות. האחים טענו שאביהם המכובד אמר להם, וכפי שיוסף נשמע לו בעניין הקבורה כך הוא חייב להשמע לו מדבריהם.
  2. עדות בשם אדם שנפטר. אחרי מותו, יעקב לא יכול להעיד האם הדבר הוא אמת או לא.

לפי חוקי חמורבי מספר 7, 123, הסכם או תשלום חייב להיות בכתב או בנוכחות עדים, כדי להיות תקף. כאן אין הסכם חתום על ידי יעקב, אבל כל האחים הם עדים אחד לשני. אולם עדותם נחשבת לדבר שמועה חשודה מפי אדם אחר, וכיוון שאי אפשר לשאול את יעקב עדותם לא מתקבלת כאמת.

כיוון שכל האחים מפחדים מעונש ויש להם סיבה לשקר, כל האחים מדברים כאיש אחד – עד אחד, והם לא עדים כשרים.

יוסף היה נוכח בברכת יעקב לבניו, ובמותו של אביו. לא נראה שיעקב ידע על עניין מכירת יוסף כי הוא לא הזכיר את זה בברכתו. לכן ליוסף היתה סיבה לא להאמין להם.

יוסף לא ידע על מה הם מדברים ולא ידע את מחשבותיהם, כך שהוא היה מוכן להקשיב מה אביו ציווה עליהם לאמור.