ביאור:בראשית נ כג
בראשית נ כג: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית נ כג.
וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף[עריכה]
ניתן ללמוד:
- אפרים מופיע לפני מנשה ובניו. יוסף בזמנו התנגד שיעקב יברך את אפרים מעל מנשה, ככתוב: "וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (ביאור:בראשית מח יז), אבל כנראה יוסף קיבל את החלטתו של יעקב וגם הוא שם את אפרים לפני מנשה.
- בכל אופן יוסף התעניין במנשה, ובנו של מנשה, "מָכִיר", מוזכר בשמו.
- יוסף רק 'ראה' את בניו של אפרים עד "בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים", אולם אצל מנשה הוא השתדל להיות מעורב יותר, ובניו ונכדיו של מנשה נולדו על ברכיו.
יוסף חיכה שאלוהים יבחר את אחד מבניו להיות מנהיג העם. הוא רצה שאלוהים ידבר עם ילדיו של מנשה. וכל פעם שילד חדש נולד הוא קיווה שזה יהיה המנהיג, אבל כל פעם הוא התאכזב.
יוסף היה מעורב בנשואים של בניו, ומנשה נשא פילגש ארמיה (דברי הימים א ז יד). יוסף היה מעורב בלידה עצמה של נכדיו, ורצה לראות סימן: כמו תינוק המחזיק בעקב אחיו, או תינוק שמוציא יד ומחזיר ואחר כך אחיו יוצא ראשון. כנראה יוסף חיפש סימנים אבל אלוהים לא נתן לו, עד שנולד משה, ככתוב: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב ב).
חלוקה שבטית[עריכה]
בני ישראל במצרים שמרו מאוד על השתיכות שבטית לפי האבות. הבנים שמרו את שם השבט, והנשים קיבלו את השבט של בעלהן.
השבטים, לפי המשפחות, ידעו שהם יקבלו נחלות בכנען לפי הגרלה, וכבר אז השבטים בחרו את חלקתם, ובני יוסף קיבלו עדיפות לצפון.
העם נשאר מאורגן בשבטים במיוחד בגלל חוקי הגאולה ושנת היובל, בהם אדמת שדה חוזרת למשפחה המקורית.
כאשר הוקמו ממלכת יהודה וממלכת ישראל, רבים מהשבטים נטשו את זהותם השבטית והצטרפו לשבטים הראשיים: יהודה ואפרים.
- ממלכת יהודה, בדרום, היתה מורכבת משבט יהודה ושבט בנימין, נציגים משבט לוי, ואחיו של יהודה שהתבוללו בו: ראובן ושמעון ואחרים.
- ממלכת ישראל, בצפון, היתה מורכבת משבט אפרים ונציגים מעשרת השבטים. בניו של יוסף הוגלו ראשונים מנחלתם, כדברי הנביא ירמיהו: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו א יד).
- בני מכיר קיבלו את חלקתם בגלעד:
- "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה. וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם ... וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן, לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם" (יהושע יג לא)
- "וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה, כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד, כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה, וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן" (יהושע יז א).
- מכל העדיפות הזאת מכיר בן מנשה קיבל את הצפון: היה מרוחק מהמרכז, אנשי יבש גילעד הושמדו בסיפור פילגש בגיבעה (שופטים כא י), והיה הראשון לסבול התקפות מארם, אשור ובבל.
- בתקופת מרדכי נאמר: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים" (ביאור:אסתר ח יז), וחלק מהם היו שאריות מעשרת השבטים, כולל בניו של יוסף, שהצטרפו לשבט יהודה ונעשו יהודים. וכך אפילו מרדכי "אִישׁ יְמִינִי" משבט בנימין, הפך את עצמו להיות "אִישׁ יְהוּדִי" משבט יהודה (ביאור:אסתר ב ה). וזה היה הסוף של החלוקה השבטית בעם ישראל.