ביאור:בראשית נ ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית נ ג: "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם."



וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם[עריכה]

וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים[עריכה]

תאור החניטה מתואר בערך 'מנהגי קבורה' של מצרים העתיקה.
בתהליך החניטה מוצאים אברים כדי למנוע מהם להרקב בתוך הגוף. הטיפול נועד לא לפגוע בעור החיצוני. לאחר הניקוי מיבשים את הגוף במשך זמן מה כדי למנוע ממנו להרקב. לפי הכתוב התהליך הזה לוקח 40 ימים. בערך וויקיפדיה נאמר שהטכניקה הטובה ביותר ארכה 70 יום.

וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם[עריכה]

לפי החלק הזה של הפסוק בכו ליעקב שבעים יום. לא כתוב: 'כי כן ימלאו ימי החנטים, ואחרי כן בכו לו עד היום השבעים'.

  • במנהג שלנו השבעה מתחיל לאחר הקבורה. בימים עד שהקבורה בוצעה, אנשים יכולים לבכות, אבל זה לא מקצר את משך השבעה.
  • אפשרי שבזמן החניטה של 40 יום בכו ליעקב, ואחר כך המשיכו 30 יום לסכום כללי של 70 יום,
  • ייתכן שבמשך ה40 יום לא בכו ליעקב, וכאשר נגמרה החניטה התחילו 70 יום של בכי, וכך נתנו ליעקב כבוד של 110 ימים.

רש"י נאבק בנושא והוא הסביר: "ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה". כנראה לא נראה לו שבכו בזמן החניטה וההכנה, ולא נראה לו שבכו 70 יום נוספים לסכום כללי של 110 ימים, ורק אז יוסף בקש רשות לצאת לקברו את אביו בכנען.