כד הקמח/אבל ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבל ב[עריכה]

שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם (קהלת ט', י"א). כל דבריו של שלמה ע"ה דברי חכמה ולשונו לשון עמוק אפילו המשכילים לא יבינו תכלית כוונתו בתחלת העיון, ומצד עומק דבריו יחשבו המעיינים בהם שהם הפך האמונה, והם אמונה ממש וע"ז אז"ל (שבת פ"ב) בקשו לגנוז ספר קהלת והענין מפני שקרוב הדבר שישתבשו בו הדיעות מרוב עומק לשון הספר, כי לא היתה דעת רבותינו ז"ל שיהיה שלמה המלך בלתי מאמין ואמרו כי מה שהעמידוהו לפי מה שמצאו כתוב בסופו (קהלת י"ב, י"ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' כי חתימת הספר ביראת הש"י מקטעת רגלי המעיין המשתבש בו, ומה שהבין בו הפך האמונה לא יכול לדונו לדרך רעה שהרי הספר חתום ביראת הש"י, וא"כ החסרון אינו תלוי בספר כי אם בהבנתו ואם אולי יתלנו בספר יקרה לו כמי שעיניו כהות ומסתכל בעין השמש ויאמר כי השמש כהה ולא ידע כי בעינו עמד הנגע. מכלל הכתובים בספר קהלת שמתוכם נראה שהם הפך האמונה הוא זה כי יאמר שאין המרוצה לקלים ולא המלחמה לגבורים וכן השאר כי אם ע"פ מערכת הכוכבים והוא שאמר (קהלת ט', י"א) כי עת ופגע יקרה את כולם כלומר ע"פ העת והשעה יקרה לכלם פגע, והוא כלשון (שם ג) לכל זמן ועת לכל חפץ. והיא אמונה ממש יאמר שאין המרוצה לקלים ולא המלחמה לגבורים וכן השאר כי אם ע"פ הזכות הנמצא בהם כי אין הקל ניצל במרוצתו ולא הגבור בגבורתו אם לא שקדם להם זכות שהם ראויים לכך וניתנו להם סבות שיביאו להם התועלת ההוא. הרי לך שכל הפעולות בעניני השלוה והטובה הוות בעולם לפי הזכות הנמצא באדם גם הפעולות שהם בהפך מזה לפי העונש, ומדרך התורה שיתלה האדם השלוה והטובה הבאה לאחרים לזכות מהם או מאבותיהם, והשלוה והטובה שבאה לעצמו לחסד ה' ית' לא למערכת הכוכבים ולא לזכותו כי ראוי לו שיחזיק עצמו כרשע וחוטא ואפי' הוא צדיק, וזה פשט הכתוב (שם ז) אל תהי צדיק הרבה כלומר אפילו אתה צדיק הרבה אל תהי בעיניך צדיק, וראוי שיתלה הצרות והמקרים הבאים בין לו בין לאחרים לחטא ועון לא שיתלנו במקרה ויאמר כך וכך נגזר מדרך המערכה וממשפטי הכוכבים והתולה אותם למקרה מן השמים מוסיפין לו מאותו מקרה וע"ז הזהירה תורה ואם תלכו עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי. ומלת שבתי תורה כי מתחלה היה חושב שלמה ע"ה כי המרוץ לקלים והמלחמה לגבורים כי כן הוא הענין בדרך הטבע ומנהגו של עולם, וכאשר חזר לחשוב בענין הזה ראה בעין השכל כי לא כן הדבר, ומזה אמר שבתי כי המלה הזאת אמורה אצל הדברים שהן צריכין עיון גדול ולא ישיגם המשיג בתחלת העיון כענין ידיעת הש"י שכתוב בו (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך, ואמר תחת השמש כי כל הפעולות הטבעיות תחת השמש הם ולא על השמש אבל הזכות הוא על השמש. ומזה דרשו ז"ל (קהלת א', ג') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש הוא דאין לו יתרון הא על השמש יש לו יתרון וזהו הזכות המגיע לו בקיום התורה והמצות. וע"כ הזכיר דוד ע"ה ענין התורה והשמש במזמור אחד. הזכיר השמש תחלה הוא שאמר (תהלים י"ט, ה') לשמש שם אהל בהם והזכיר אחריו תורת ה' תמימה לבאר כי מעלת התורה והמצות והזכות שבה הוא למעלה מן השמש, ומפני זה הקדים השמש תחלה שהוא המאור הגדול והודיענו קצת דרכיו ואח"כ הזכיר כי עוד יש מאור גדול ממנו והיא התורה, וכן בנוסח התפלה והברכות של ק"ש אנו מזכירים המאורות תחלה ואומרים ברוך אתה ה' יוצר המאורות, וסמיך ליה והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך:


ובמדרש שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם, לא עמדה קלותו של עשהאל ביום שהגיע פקודתו ולא עמדה גבורתו לאבנר משהגיע יומו. וגם לא לחכמים לחם כגון אני שהיה לחמי ליום אחד ששים כור סלת ועכשיו וזה היה חלקי מכל עמלי, לא לנבונים עושר כגון איוב בתחלה ויהי מקנהו שבעת אלפים צאן כשבאתה שעתו אמר (איוב י"ט, כ"א) חנוני חנוני אתם רעי, ולא ליודעים חן כגון משה שלא היה חכם ויודע כמוהו בישראל ולא מצא חן בתפלתו שיכנס לארץ. ענין המדרש הזה להורות על פחיתות העולם שאינו עומד על תכונה אחת אבל הוא מקבל תמורות ואפי' גדולי העולם אינם נמלטים מן הרשת הפרושה בו אלא גלגל הוא שחוזר בעולם, ולכך היו נוהגין לאכול בבית האבל עדשים וכן באבלו של אברהם הזכיר בו הכתוב ונזיד עדשים מה עדשה זו עגולה כך העולם גלגל הללו משוררים והללו בוכים הללו שוחקים והללו עצבים, וע"כ כל מי שיש בו יראת שמים אין ראוי לו שישתדל בדבר אחר כי אם בעבודת הש"י בלבד, ומדרך העבודה הוא שיחשוב אדם ביום המיתה שהוא מכוסה ונעלם ממנו וכענין שאמרו רז"ל שבעה דברים מכוסים מן האדם יום המיתה ויום נחמה ועומק הדין ואין אדם יודע במה משתכר ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ומלכות בית דוד מתי תקום ומלכות חייבת מתי תפול וכיון שנתבאר שהעולם כלו הבל גמור ואין לו לאדם אלא תורה ותשובה ומע"ט יצטרך אדם שיתבונן באחריתו באשר הוא סוף כל האדם. ושיבחר ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה. ושיזהר בהספד המת לכבוד החיים כי בזה יפנה לבבו ומחשבתו מתענוגי העוה"ז ויחשוב בעבודת הש"י בלבד ועם זה יהיה שכרו שלם לעוה"ב כי מתוך ההספד יתעורר האדם להבזות תענוגי הגוף ולהשיבם עד דכא, ויבא מזה לעשות היראה והעבודה עיקר: וכבר נשאלה שאלה בגמרא דסנהדרין (דף מו:) פרק נגמר הדין אם ההספד הוא כבוד המת או כבוד החי וכך אמרו איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבא הוא, למאי נ"מ דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על ארונו זהו סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה. ש"מ יקרא דשכבא הוא. וענין ההספד הוא להזכיר חסדי המת וטובותיו ופעולותיו ומדותיו וטובות שהתעסק בהם בחייו ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ולפי כאב ההספד שנא' (שמואל ב א', כ"ג) צר לי עליך אחי יהונתן ולפי המאורע שאירע לו שנא' (שמואל ב ג', ל"ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך לזכור הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כ"ז, ב'-ג') ואתה בן אדם שא אל צור קינה ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבונך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך וכל קהלך יפלו בלב ימים ביום מפלתך. ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד הוא סיפור חסדי המת כגון ההיא דברי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח', ט') והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. ותשעה מיני הספד הם ואלו הן. מספד נהי זעקה הילל נודה מרזח קינים הגה והי. מספד שנא' (מלכים ב י"ג) וספדו עליו הוי אחי. נהי שנא' (ירמיהו ט', י"ח) כי קול נהי נשמע. צעקה שנא' (יתזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נודה שנא' (ירמיהו מ"ח, י"ז) נודו להם כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיהו ט"ז, ה') כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד. קינים שנא' (יחזקאל ב', י') וכתוב עליו קינים והגה והי. וכן מצינו בהספדו של יעקב אבינו ע"ה שכתוב בו (בראשית נ', י') ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד שעלו עמו תשע כתות לקברו ואותן תשעה כתות הספידו עליו תשעה מיני הספד הללו, ואלו הן תשע כתות שעלו עמו, הראשונה (שם) ויעל יוסף לקבור את אביו, הב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים, השלישית זקני ביתו, הרביעית וכל זקני ארץ מצרים, החמישית וכל בית יוסף והם אשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו, הששית אחיו אחי יוסף כולם, השביעית ובית אביו הגדולים זולתי הטף, השמינית ויעלו עמו גם רכב, התשיעית גם פרשים. למדנו מכל זה כי ההספד יקרא דשכבא הוא כי גם האומות היו נוהגין כן קודם שניתנה התורה כמו שהזכרנו. אך יש בינינו ובין האומות חלוק כוונות כי אנשי מצרים כוונו בהספדו של יעקב לשני דברים, האחד מפני כבוד המלכות והשני מפני חסרון תועלת גופני שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אוה"ע בהספדם בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני והם מצטערים עליו צער גופני שאבדו ממנו התועלות הגופניות, אך ישראל כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה זרה להקב"ה מפני שהמת היה איש צדיק שומר דרך ה' והיה תיק לתורה ולמצות ולמע"ט וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצות, ולזה כוונה התורה שקבעה לנו בזה מצות אבלות והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק והוא שדרשו ז"ל כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כ"ד, ל') ויקבור אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים אשר מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר לקברם מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב בו ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו: ועוד יש בענין ההספד דרך חיים כי הוא סיבה שיתבונן אדם בפחיתות העוה"ז שכולו הבל גמור ודבר בטל ויזכור כי ימיו טפחות וכצל הוא על הארץ כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים ל"ט, ו') הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך ואמר עוד (תהלים ק"ב, י"ב) ימי כצל נטוי. ודרשו ז"ל לא כצלו של כותל אלא כצלו של עוף הפורח באויר כי מתוך ההספד יכנע האדם והחי יתן אל לבו ויחשוב עצמו כמת ויתבונן במי שהוא חיי החיים כלם הוא המלך החי הטוב והמטיב לכל, וכדי לקבוע זה בלב תקנו רז"ל להזכיר לשון החי בבית האבל, וכן דרשו ז"ל (מסכת אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון לפני ממ"ה הקב"ה, ושלשתן למדנו אותן מן הכתוב שאמר שלמה (קהלת י"ב, א') וזכר את בוראך קרי ביה בארך בורך בוראך מאין באת זהו בארך. ולאן אתה הולך זהו בורך לשון בור שהוא הקבר. ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון זהו בוראך. וע"ז אמר שלמה ע"ה וזכור את בוראך שיזכיר שלשה דברים הללו, וכאשר יזכור אותם אז תהיה מחשבתו משוטטת למעלה בענייני העולם העליון הנצחי שכולו יפה ומום אין בו. כי זאת מחשבת המשכיל בכל עת ובכל שעה וז"ש שלמה (משלי ט"ו, כ"ד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. אמר אורח חיים והיה יכול לומר דרך חיים כמ"ש (שם ו') ודרך חיים תוכחות מוסר, אבל בא לרמוז על נפש המשכיל שהיא נחשבת בעוה"ז כאורח שנשבה והוא כלוא בבית האסורים והוא נכסף ומשתוקק למעלה להתקשר ולהאחז עם המעלות העליונות השכליות ואמר למען סור משאול מטה כדי לצאת ממאסר הגוף שהיא כלואה ומסוגרת בתוכו משל למה הדבר דומה למי שהוא דר בעיר אחת והסכמתו לדור בעיר אחרת שהרי אין דירתו שם דירת קבע אלא דירת עראי ואין ראוי לו לקנות כלי בית וחפצים ותשמישים וכ"ש שדות וכרמים לפי שישיבתו באותו העיר עראי ומחשבתו בעיר אחרת וע"כ איננו רוצה להתיישב שם. כן המשכיל דירתו למעלה ויש בה אורח חיים והוא מתאוה ונכסף לשוב שם למען לא יתגאל בטינוף התאוות ובטומאת תענוגי הגוף זהו למען סור משאול מטה. וע"כ סמך לו הכתוב הבא אחריו (שם טו) בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. קרא גאים הקובעים במחשבתם דירתם בעוה"ז וכל עיקר מחשבתם על יישובו על התמורה והחילוף כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים מ"ט, י"ב) קרבם בתימו לעולם וע"כ יתגאה לבם בהצלחתם ועל כן הם מיושבים בבתי שלותם ע"כ יסח השם ביתם החזק מדה כנגד מדה והיה מספיק הכתוב לומר למען סור משאול למה הוצרך לומר מטה אלא כדי לרמוז הגוף והנפש מטה כננד מעלה כי כל דבר ודבר חוזר ליסודו, הגוף חוזר ליסודו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד מן הידוע בענין הנפש כי כשם שהגוף מת בטבע כן הנפש חי בטבע וכשם שהגוף חי במקרה כן הנפש מתה במקרה, ומיתת הנפש הוא החטא, ומפני שהגוף מת בטבע ויורד למטה אמר בענין הגוף משאול מטה, ואמר בנפש המשכיל אורח חיים למעלה למשכיל על שם שהיא עולה למעלה. וכ"כ בקהלת (קהלת ג') ומי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה כנגד מה שהזכיר ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כלומר אותה הנפש שהיא עולה למעלה מי יודע אותה כי לא היה שלמה ע"ה מסופק בדבר ח"ו ואינה ה"א התמיהה אלא ה"א וודאית כי היא בוודאי העולה למעלה על מזבח ה':


ודבר ידוע שהצדיקים מגינים על הדור וכשהם מסתלקים מן הדור הנה זה בעון הדור שכן מצינו ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו ענני כבוד מחופפין אל ישראל בזכות אהרן וכשנסתלק אהרן נסתלקו ענני כבוד זהו שהאומות שהיו מתפחדים מישראל מתחלה בקשו להלחם בהם שכן כתיב במלך ערד (במדבר כ"א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל מכאן דרשו חז"ל וישמע הכנעני מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וע"כ סמך הכתוב וישמע הכנעני למיתת אהרן וכדי ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בהמ"ק ולכך מת אהרן בחדש שנשרף בו בהמ"ק זה חדש אב הוא שכתוב (שם לג) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' בחדש החמישי באחד לחדש ובתשעה בו נשרף בהמ"ק. ובמקום אחר דרז"ל קשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות שלכך סמך הכתוב שבירת הלוחות למיתת אהרן שנא' (דברים י') אשר שברת ושמתם בארון וסמיך ליה ובנ"י נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. ודרז"ל וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שעשו שם במוסרה אבל גדול כאלו שם מת אהרן ויקבר שם ואבל זה היה בשביל בני לוי שהרגו שם במוסרה הרבה מישראל על ח' מסעות שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה, אבל אהרן בהר ההר נקבר שכן אמר לו הקב"ה למשה (במדבר ב') קח את אהרן והפשט את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו והעל אותם הר ההר. ודרז"ל והפשט את בגדיו בגדי כהונה גדולה הפשיטו והלבישם לאלעזר בנו, א"ל הכנס במערה נכנס וראה מטה מוצעת ונר דלוק א"ל עלה למטה ועלה פשוט ידיך ופשט עצום עיניך ועצם קמוץ פיך וקמץ מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים ל"ב) כאשר מת אהרן אחיך באותה מיתה שנתאוית לה. הר ההר הר על גבי הר והיה אהרן קבור באותו מקום ששמו הר ההר שנא' כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר, ויש לשאול בכאן כי כל ימי המדבר היה אחד מג' עננים שהיו הולכין עם ישראל שהיה משוה להם את ההרים וא"כ היאך נשאר הר זה והלא ישראל עברו דרך שם שנא' (שם) ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר אבל דרז"ל שכל ההרים השוו ושלשה הרים נשארו בגבהן הר סיני למתן תורה הר נבו לקבורת משה הר ההר לקבורת אהרן, נמצאת למד שהצדיקים מכפרין ומגינים על דורם והעולם צריך להם כשם שהוא צריך למאורות. ודרז"ל בזמן שהמאורות לוקין סימן רע לכל העולם, משל למלך שעשה סעודה לעבדיו וכעס עליהם ואמר לשמשיו טול פנס מפניהם והושיבם בחשך. והנה תלמידי חכמים נמשלים למאורות, ותועלתם גדולה מתועלת המאורות. וכן א"ר אליעזר לרבן יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו טוב אתה לישראל מגלגל חמה שגלגל חמה בעוה"ז ורבי בעוה"ז ובעוה"ב וכשהמאורות הם נעדרים אז העם הם יושבים בחשך, והנה הדור יושב בחשך כשאבד מהם איש צדיק וחייבים הכל לבכות ולעורר הספד עליו לכבודו שכבר הוכחנו כי ההספד הוא כבוד המת ולעתיד לבא יבטל ההספד בבטול יצה"ר ותמח הדמעה מעל כל פנים ויזכו כל ישראל לתחיית המתים שהיא המעלה שהראה הקב"ה למשה כמה שדרשו ז"ל (דברים ל"ב) עד הים האחרון אל תקרי הים אלא היום האחרון זה תחיית המתים שהיא המעלה המיוחדת לישראל שכן דרשו בסיפרי א"ר סימא מאי דכתיב (תהלים נ') יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ זו הגוף לדין עמו למי שהוא מדיין עמו מכאן לתחיית המתים מן התורה לישראל, ע"כ:


ומצינו ד' מעלות פרטיות לישראל ואלו הן הארץ והתורה והנבואה ותחיית המתים, ונראה לי לפרש ולהוכיח ארבעתם מן הכתוב. הארץ הוא שכתוב (דברים ל"ג, כ"ח) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש הזכיר עין יעקב כלו' זרע יעקב כדי שיתבאר מזה כי להם לבדם נתנה הארץ ולא לאומה אחרת ולכך פרט ואמר עין יעקב, התורה הוא שכתוב (שם) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב באר בזה כי לא נתנה תורה אלא לנו שאנו קהלת יעקב, ולכך פרט ואמר קהלת יעקב שלא נתנה התורה אלא ליעקב ולכל המתקהל עם יעקב. הנבואה הוא שכתוב (דברים י"ח, ט"ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך כדי שלא תבין בלשון מאחיך שיהיו בכלל זרע אדום וישמעאל שהם אחים. ולכך פרט ואמר כמוני כלו' מזרע יעקב כמוני. תחיית המתים הוא שכתוב (שם לג) אף שמיו יערפו טל כלו' אף שמיו של עין יעקב שהזכיר יערפו טל והוא טל שבו עתיד הקב"ה להחיות המתים וסמך לו מיד אשריך ישראל מי כמוך כלו' שאין אומה בעולם כמותכם שתזכה למעלה הזאת, והוא שכ' (דניאל י"ב, ב') ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, לא תבין שיהיו עכו"ם בכללם כי מלת רבים נאמר על ישראל כלשון (אסתר ח', י"ז) ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וזהו דבר ישעיה הנביא עליו השלום שאמר (ישעיה כו, יט) יחיו מתיך כו' דבר עמהם לנכח כלו' מתי ישראל, ואמרו במדרש שיר השירים (שיר השירים ב') אני חבצלת השרון רבנן אמרין הארץ אמרה אני חבצלת אני היא וחביבה אני שכל מתי עולם חבויי' בי שנא' יחיו מתיך לכשיבקשם הקב"ה ממני אני מחזירם לו וארטיב מע"ט כשושנה שנא' (ישעיה כו, יט) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, הקב"ה יזכנו לאותו זמן להמנות בכלל הצדיקים כדי שנזכה לאותה מעלה שכן דרשו ז"ל בכתובות בפרק אחרון (דף קיא:) עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין מירושלים שנא' (תהלים ע"ב, ט"ז) ויציצו מעיר כעשב הארץ: