רבינו בחיי על בראשית נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · נ


<< · רבינו בחיי על בראשית · נ

Verse 2

ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דה"ב טז) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו.


Verse 3

שבעים יום. מ' יום של חנטה ושלשים יום לאבלות.


Verse 4

ויעברו ימי בכיתו. מכאן שאין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום שנאמר ויעברו ימי בכיתו ומי לנו גדול ממשה ולא בכו אותו רק שלשים יום וכתיב בו גם כן (דברים לד) ויתמו ימי בכי אבל משה, והחכמים ז"ל היו סבורים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה עד שמצאו מקרא זה במשה ויתמו ימי בכי אבל משה.


Verse 5

בקברי אשר כריתי לי. ע"ד הפשט חפרתי לי מלשון (שמות כא) כי יכרה איש בור.

וע"ד המדרש כריתי מלשון כרי נטל יעקב כסף וזהב ועשה ממנו כרי גדול ונתן לעשו ואמר לו טול בשביל חלקך במערה וזהו אשר כריתי לי כלומר שקניתיו לי בדמי הכרי.


Verse 6


Verse 7

ויעל יוסף לקבור את אביו. מצינו ט' כתות שעלו עמו לקברו. א' ויעל יוסף לקבור את אביו. ב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה, אלו השרים. ג' זקני ביתו. ד' וכל זקני ארץ מצרים. ה' וכל בית יוסף, אשתו ושפחותיו ובניו ועבדיו. ו' ואחיו, אחי יוסף כלן. ז' ובית אביו, הגדולים זולתי הטף. ח' ויעל עמו גם רכב. ט' גם פרשים.


Verse 8


Verse 9

ויעל עמו גם רכב גם פרשים. כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם, כמו שנמצא כתוב בספר יוסף בן גוריון כי צפו בן אליפז בן עשו ארב להם בדרך והתקוטט על זה עמהם עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפש אותו עם מבחר גבוריו והביאוהו למצרים ועמד שם כל ימיו בבית האסורים עד שמת יוסף וכאשר מת יוסף ברח משם והלך לארץ כנפני"א ומלך על כתיים ברומי ובסוף מלך על ארץ יון איטליא והוא היה המלך הראשון ברומי והוא בנה ההיכל הראשון ברומי, ועל כן אמר הכתוב 'גם' רכב 'גם' פרשים, כי מלבד הרכב והפרשים שעלו עמו דרך כבוד עלו עמו אנשי מלחמה כגון תיירים ושומרים להיותם נלחמים כנגדם אם הם צריכים לכך, וזה טעם הגמין הבאים לרבות.

ויהי המחנה כבד מאד. יתכן לומר כי ירמוז גם למחנה העליונים שבאו לשמרו עתה במותו כמו שבאו אליו לשמרו בחייו, ואולי המחנה הזה הם אותם מלאכי אלהים שפגעו בו שקראם (בראשית לב) מחנה אלהים ומזה אמר כבד מאד, ויש בשתי המלות רמז על השם המיוחד בחשבונו ומלויו.


Verse 10

גרן האטד. וכי יש גרן לאטד והלא אטד אחד ממיני הקוצים הוא, אלא שם המקום נקרא כך כמו שמצינו (דה"א יג) ויבאו עד גורן כידון, והלא כידון אחד מכלי המלחמה אלא נקרא גורן כידון על שם שהיה מסובב מכלי המלחמה שכן אמר דוד לגלית הפלשתי (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון.

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. ט' מינין של מספד הם, מספד נהי צעקה הילל נידה מרזח קינים הגה והי. מספד שנאמר (מלכים א יג) ויספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר (ירמיה ט) קול נהי נשמע מציון. צעקה והילל שנאמר (יחזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נידה שנאמר (ירמיה מח) נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיה טז) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח, קינים והגה והי, שנאמר (יחזקאל ב) וכתוב אליה קינים והגה והי, וכשהזכיר כאן מספר גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו, ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף[1] הספידו עליו ט' מיני הספד.

והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ולפי כאב ההספד שנאמר (שמואל ב א) צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שמואל ב ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינים ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך ובכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך, ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון ההיא דרבי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ, כן כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושו, וכתב עוד אנן ספדינן על אב בית דין, עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות, מי מסיר ספקות ומבאר הלכות פסוקות, תורה רבץ, תלמידים קבץ, כלובש תשבץ, בקרית יעבץ ע"כ.

אבל שבעת ימים. אבלות זו קודם קבורה היה שכן כתוב אחרי כך וישאו אתו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה הוא אחר הקבורה לאחר שיסתם הגולל.


Verse 11


Verse 12

כאשר צום. אמר להם הזהרו במטתי שלא יגע בו אחד מבני הכנעניות ואתם בעצמכם תשאו אותה בענין כך, יהודה ויששכר וזבלון מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימן מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, לוי אל יטעון שהוא עתיד לטעון ארונו של מקום ואינו בדין שיטעון ארונו של מת, אם אתם נושאים את מטתי כמצותי עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים במדבר, וזהו שאמרו רז"ל וישאו אותו בניו ולא בני בניו.


Verse 13


Verse 14

וכל העולים אתו. רמז בכאן המלחמה החזקה שהיה להם בקבורת יעקב וע"כ הוצרך לבאר כי הוא ואחיו וכל העולים אתו חזרו בשלום לא נפקד מהם איש לא באותה המלחמה החזקה ולא בדרך כי עמד להם זכות הצדיק בהיותם מתעסקין בו, וכן רמז הכתוב בענין זה במלחמת שכם כי שם הוצרך יעקב לחגור כלי מלחמתו כנגדם, וכמו שדרשו רז"ל שאלמלא כן היו נהרגים שמעון ולוי, ולכך הוצרך לבאר (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען וגו', והוסיף לכתוב הוא וכל העם אשר עמו כוון לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה העצומה.

אחרי קברו את אביו. מה היה הצורך שיפרוט הכתוב את יוסף בדבר הקבורה והלא הזכיר למעלה ויעל יוסף לקבור את אביו ואמר עוד וישאו אותו בניו והנה יוסף בכלל כי הוא האדון המנהיג והגדול שבכלן.

אבל יתכן לפרש שהוצרך לפרש ולהזכיר אחרי קברו את אביו כדי שלא יסתפק אדם בשבועתו של יוסף, ולפיכך תלה ענין הקבורה ביוסף לבדו כאלו לא היו שם שאר הבנים, ומזה הזכיר אחרי קברו את אביו ולא אמר אחרי קברם.


Verse 15


Verse 16


Verse 17

ויבך יוסף בדברם אליו. תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות.

וקרוב אני לומר שיש מזה רמז בכתוב ממה שנכפל הלשון ועשה בזה שני חלקים פשע אחיך וחטאתם פשע עבדי אלהי אביך, והיה ראוי הכתוב לומר ועתה שא נא לפשעם.

אבל כיון הכתוב לרמוז אם תשא פשע אחיך וחטאתם יהיה פשע עבדי אלהי אביך נמחל, ובאר הכתוב כי פשע עבדי אלהי אביו הוא פשע אחיו כי יזכיר להם הש"י עונות ראשונים, והבן זה.


Verse 18


Verse 19

אל תיראו כי התחת אלהים אני. יאמר אין לכם לירא מפני כי ירא אלהים אני משועבד אליו ותחת עבדותו, וזה דעת אונקלוס שתרגם ארי דחלא דה' אנא, לפי שתרגום של יראה דחלא וכאלו אמר גוף של יראת ה' אני, ואין הה"א של תמיה אבל היא ה"א ודאית כה"א (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך, וחזר והזכיר שנית אל תיראו כי הראשון יראת יוסף והשני יראת הרעב, ומזה אמר אנכי אכלכל אתכם לפי שכיון שמת יעקב חזר הרעב ליושנו, וכמו שהזכרתי למעלה והוא דעת רז"ל.


Verse 20


Verse 21

וינחם אותם וידבר על לבם. דרשו רז"ל בדברי תנחומין הללו, היה אומר להם עד שלא ירדתם לכאן היו הבריות מרננין עלי לומר עבד הוא ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות עלי כת של בחורים מצא ואמר אחי הם לסוף הרג אותם כלום יש אדם הורג אחיו, דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד איך יוכל לכבות עשרה נרות.


Verse 22


Verse 23

וירא יוסף לאפרים בני שלשים. ראה יוסף לאפרים בנים רבעים, ולמנשה ראה בנים שלשים, שהרי מלת בני סמוכה לשלשים, והכונה בזה שראה מזרע אפרים בנים רבעים, והיה לו ליוסף בחייו רמז מזה בברכת אביו שיהיה אפרים לגוי גדול ועצום יותר ממנשה, הוא שאמר (בראשית מח) גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ומלת גם יורה כי הבנים כולם בני אפרים ובני מנשה כלם נתגדלו בביתו של יוסף, אבל לאהבת יוסף למנשה הבכור יחס גדול בניו ליוסף ולפיכך הזכיר בהם יולדו על ברכי יוסף, ומה שהוצרך להזכיר בני מכיר שהוא גלעד בן מכיר בן מנשה זקנן של בנות צלפחד, כדי להורות כי יוסף הצדיק גדל בביתו צדיקים שמהם יצאו בנות צלפחד שהיו חכמות וצדקניות שבדור.

Verse 24


Verse 25

וישבע יוסף את בני ישראל. היה הכתוב ראוי לומר וישבע יוסף את אחיו, אלא מלמד שהשביע לכל מי שהוא מבני ישראל ואפילו העתידים להיות ואמר להם פקד יפקד אלהים אתכם, ולכך השתדל משה רבינו ע"ה שהעלה את עצמותיו וחשש לשבועתו של יוסף הוא שכתוב (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל, באר הכתוב כי מפני השבועה שהשביע את בני ישראל לקח הוא בעצמו כאלו יוסף השביעו בזה.

והנה זכה יוסף שיעלה משה רבינו ע"ה את עצמותיו באוכלוסא, הוא שכתוב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, שהרי בידוע כי משפט הלויה בקבורתו של צדיק הוא באוכלוסא שהוא ששים רבוא, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא.

והעליתם את עצמותי מזה, מן המקום הזה, יש שפירשו כי כל שבט ושבט העלו עצמות השבטים כגון שתאמר שבט ראובן העלה עצמות ראובן אביהם, ושבט יהודה העלה עצמות יהודה אביהם, וכן כל שבט ושבט.


Verse 26

וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. יוסף קבר ליעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם הוא משה רבינו ע"ה שנתעסק בעצמותיו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו ז"ל מה עשה משה נטל טס אחד והטילו בנילוס וכתב עליו עלה שור עלה שור, ואמר לו, יוסף יוסף אחיך נגאלים והשכינה מעכבת בעדך וענני הכבוד מעכבים בעדך אם רצונך להגלות ולעלות עלה ואם לאו נקיים אנו משבועתך, לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס וזהו שכתוב ויישם בארון במצרים, גם משה רבינו ע"ה שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו זה הקב"ה שנאמר (דברים לד) ויקבור אותו בגי, ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשותם יש לו שכר גדול ועקב רב, אם בחייו פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק ואם במותו שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק, ועל כן יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים, לעבוד עבודת ה' יתעלה ולשמור משמרתו ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו, כענין שכתוב (תהלים קל) יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, וכתיב (תהלים לא) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים.
סליק ספר בראשית

  1. ^ כנ"ל פסוק ז.