קטגוריה:בראשית נ יב

רש"י שאל: 'מה יעקב ציווה על בניו שהם יעשו לו?'

סביר שאלו בניו של יעקב. יעקב ציווה על יוסף ביחיד, וכאן מדובר שיעקב ציווה על כולם דבר מה.

במשפט מופיעות מספר מילים מלכותיות: "צִוָּם" ו"כֵּן", ולכן המשפט עומד לעצמו.
המשפט מודיע לנו שבעייני בניו, יעקב היה מלכם ומנהיגם. בקשתו היא ציווי. את מאמרו חייבים לקיים, ולכן מופיע המילה המלכותית "'כן" אשר מופיעה רק בדברי אלוהים, מלאכים ומלכים, ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ... וַיְהִי כֵן'" (ביאור:בראשית א ט), "וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (ביאור:בראשית יח ה), "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ, כֵּן הָיָה" (ביאור:בראשית מא יג).

משפט פתיחה של מעשיהם של בני-יעקב.

יוסף נשבע שהוא יקבור את אביו בקברות אבותיו - הוא התחיל לקיים את שבועתו. עד עכשו יוסף עשה כרצונו: הוא חנט את יעקב, הוא גרם שיתאבלו 70 יום במצרים ויעכבו את הקבורה.
אחיו חיכו בסבלנות וחששו שהוא עומד לקבור את אביו במצרים והם לא יוכלו להגיד דבר.
יוסף בחר את מסלול ההליכה, והוא, ביחיד, עשה "לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (ביאור:בראשית נ י).

לפני מותו יעקב ציווה על כל בניו לקבור אותו, כדבריו: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי ... מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (ביאור:בראשית מט לב).

עכשו תפקידו של יוסף נגמר, והוא מרשה לאחיו הבוגרים לקחת את הפיקוד בכניסה לכנען.

מעניין שגם משה, בדיוק בשלב הזה, וייתכן שבמקום הזה, העביר את הפיקוד ליהושע ולשבטים.

תאור המעשה מופיע בפסוק הבא: "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (ביאור:בראשית נ יג).