ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקתי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרשה א (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה א

[א] "אם בחקתי תלכו"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר (תהלים פא, יד): "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי".  ואומר: (ישעיהו מח, יח): " לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי".  וכן הוא אומר: (דברים ה, כה): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה.

[ב] "אם בחקתי תלכו"-- יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה.

  • וכן הוא אומר (ויקרא כו, יד) "אם לא תשמעו לי"-- יכול אלו המצות? וכשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מצות אמורות. אם כן למה נאמר "אם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
  • [ג] וכן הוא אומר "זכור את יום השבת לקדשו"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "שמור", הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
  • וכן הוא אומר (דברים ט, ז) "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "אל תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
  • וכן הוא אומר (דברים כד, ט) "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
  • וכן הוא אומר (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק"-- יכול בלבך? כשהוא אומר (דברים כה, יט) "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
  • [ד] וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "ונתתי את עריכם חרבה"-- יכול מאדם? כשהוא אומר (ויקרא כו, לב) "והשימותי אני את הארץ", הרי אדם אמור. הא מה אני מקיים "ונתתי את עריכם חרבה"? מעובר ושב.
  • וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "והשימותי את מקדשיכם"-- יכול מן הקרבנות? כשהוא אומר "ולא אריח בריח ניחוחכם", הרי קרבנות אמורים. הא מה אני מקיים "והשימותי את מקדשיכם"? מן הגדודיות.

[ה] "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם"-- הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות; שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק א (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק א

[א] "ונתתי גשמיכם בעתם"-- ברביעיות.  אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות?  אמרו, אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדים בערבי שבתות -- אינם אלא סימן קללה. הא מה אני מקיים "ונתתי גשמיכם בעתם"? ברביעיות.  מעשה בימי הורדוס שהיו גשמים יורדים בלילות; בשחרית זרחה החמה, ונשבה הרוח, ונתנגבה הארץ, והפועלים יוצאים למלאכתם ויודעים שמעשיהם לשם שמים.

"ונתתי גשמיכם בעתם"-- בלילי שבתות.  מעשה בימי שמעון בן שטח בימי שלמניציה (ס"א שלמצו) המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב; וצררו מהם חכמים והניחום דוגמא לדורות הבאים להודיע כמה חטא גורם. לקיים מה שנאמר (ירמיהו ה, כה) "עונותיכם הִטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם".

[ב] "ונתתי גשמיכם בעתם"-- לא גשמי כל הארצות.  הא מה אני מקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"? שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות; והם באים ולוקחים מכם, ומעשירים אותם בכספים, כענין שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים". וכן הוא אומר (דברים לג, כה) "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ"-- שיהיו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל.

[ג] "ונתנה הארץ יבולה"-- לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון.  ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר (תהלים קיא, ד) "זכר עשה לנפלאותיו". וכן הוא אומר "תדשא הארץ דשא עשב"-- מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות.

[ד] "ועץ השדה יתן פריו"-- לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון.  ומנין שהעץ עתיד להיות ניטע ועושה פירות בן יומו? תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר "עץ פרי עושה פרי למינו"-- מלמד שבו ביום שהוא נטוע, בו ביום עושה פירות.

[ה] מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? תלמוד לומר "עץ פרי"; אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר "עושה פרי"!? אם כן למה נאמר "עץ פרי"? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל.

[ו] ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? תלמוד לומר (ויקרא כו, ד) "ועץ השדה יתן פריו".

[ז] "והשיג לכם דיש את בציר"-- שתהיו עסוקים בדיש עד שיגיע בציר; "ובציר ישיג את זרע"-- שתהיו עסוקים בבציר עד שיגיע הזרע.

"ואכלתם לחמכם לשבע"-- אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא והוא מתברך במיעיו כענין שנאמר (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך".

"וישבתם לבטח בארצכם"-- בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.

[ח] שמא תאמרו "הרי מאכל, הרי משתה; אם אין שלום, אין כלום!" תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ"-- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר (ישעיהו מה, ז עיין שם) 'עושה שלום ובורא את הכל'-- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ב

[א] "ושכבתם ואין מחריד"-- לא יראים מכל בריה.

"והשבתי חיה רעה מן הארץ"-- ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם.  ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו. אמר ר' שמעון, אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקין או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת"-- למשבית מזיקין מן העולם; משביתן שלא יזיקו.  [ב] וכן הוא אומר (ישעיהו יא, ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"-- מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו.   וכן הוא אומר "גמול ידו הדה"-- זו חיה ההורגת את הבריות.

[ג] "וחרב לא תעבר בארצכם"-- אין צריך לומר שלא יהיו באים עליכם למלחמה, אלא שלא יהיו העוברים והשבים עוברים ממדינה לחברתה כדרך שעברו בימי יאשיהו.

"ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב"-- שיהיו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו.

[ד] "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו": "מכם"-- מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם.  "ומאה מכם רבבה ירדפו"-- וכי כך הוא החשבון?! [ס"א והלא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"?!] אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה.

"ונפלו אֹיביכם לפניכם לחרב"-- שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.

[ה] "ופניתי אליכם"-- משלו משל למה הדבר דומה: למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד ועשה עמו מלאכה ימים הרבה. נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם. אמר לו המלך לאותו הפועל "בני, אפנה לך! הרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט; אבל אתה -- חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך!".    כך היו ישראל בעולם הזה מבקשים שכרם מלפני המקום ואומות העולם מבקשים שכרם מלפני המקום, והמקום אומר להם לישראל "בני, אפנה לכם! אומות העולם הללו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט; אבל אתם -- חשבון רב אני עתיד לחשב עמכם!". לכך נאמר-- "ופניתי אליכם".

"ופניתי אליכם"-- בטובה.   "והפריתי אתכם"-- בפריה ורביה.   "והרביתי אתכם"-- בקומה זקופה.

"והקימותי את בריתי אתכם"-- לא כברית הראשונה שהפרתם אותה שנאמר (ירמיהו לא, לא): "אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'".   לכן-- (ירמיהו לא, ל): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה".


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ג

[א] "ואכלתם ישן נושן"-- מלמד שכל המִתְיַשן מחברו, יפה מחברו.

"נושן"-- אין לי אלא יין שדרכו לכך; מנין לרבות כל המתישן? תלמוד לומר "ישן נושן".

"וישן מפני חדש תוציאו"-- שיהיו גרנות מלאים חדש והאוצרות מלאים ישן ואתם מקפידים האיך נוציא ישן לפני חדש.

[ב] "ונתתי משכני בתוככם"-- זה בית המקדש.  "ולא תגעל נפשי אתכם"-- משאני גואל אתכם שוב איני מואס בכם.

[ג] "והתהלכתי בתוככם"-- משלו משל למה הדבר דומה: למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריס "מה לך מיטמר מלפני! הריני כיוצא בך!".  כך עתיד הקדוש ברוך הוא מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא וצדיקים רואים אותו ומזדעזים מלפניו ואומר להם "הריני כיוצא בכם!".

[ד] יכול לא יהא מוראי עליכם? תלמוד לומר "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם".

אם אין אתם מאמינים לי כל הדברים הללו -- "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם"-- אני שעשיתי לכם נסים במצרים, אני הוא שעתיד לעשות לכם כל הנסים הללו.

[ה] "מהיות להם עבדים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים ז, ח) "ויפדך מבית עבדים", יכול שהיו עבדים לעבדים? תלמוד לומר "להם עבדים"-- היו למלכים ולא היו עבדים לעבדים.

[ו] "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם"-- משלו משל למה הדבר דומה: לבעל הבית שהיה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה לאותו איש עשרה בנים; זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו; עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה. לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמלונים.  כך ישראל בעולם הזה -- שולטן אחד בא ומשעבדם והולך לו, ובא שולטן אחר ומשעבדם והולך לו; והמענה ארוכה שנאמר (תהלים קכט, ג) "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם". למחר כשיגיע הקץ אין הקדוש ברוך הוא אומר לאומות "כך וכך עשיתם לבני..." אלא מיד הוא בא ושובר את העול ומקצץ הסמלונים שנאמר "ואשבור מוטות עולכם". וכן הוא אומר (תהלים קכט, ד) "ה' צדיק קצץ עבות רשעים".

[ז] "ואולך אתכם קוממיות"-- ר' שמעון אומר מאתים אמה.  ר' יהודה אומר מאה אמה, כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים; נשים מנין? תלמוד לומר (תהלים קמד, יב) "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל"; וכמה היא תבנית היכל? מאה אמה.

דבר אחר: "ואולך אתכם קוממיות"-- בקומה זקופה שלא תהיו יראים מכל בריה.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרשה ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ב

[א] "ואם לא תשמעו לי"-- אם לא תשמעו למדרש חכמים.  יכול למה שכתוב בתורה? כשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מה שכתוב בתורה אמור. הא מה אני מקיים "ואם לא תשמעו.."? למדרש חכמים.

[ב] "ואם לא תשמעו לי"-- מה תלמוד לומר "לי"? אין "לי" אלא זה שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו.   וכן הוא אומר "כנמרוד גבור ציד...", שאין תלמוד לומר "לפני ה' "; אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו.   וכן הוא אומר "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד", שאין תלמוד לומר "לה' "; אלא אלו שיודעים את רבונם ומתכונים למרוד בו.

[ג] "ואם לא תשמעו לי..."-- מה תלמוד לומר 'לא תעשו'? וכי יש לך אדם שאינו למד אבל עושה? תלמוד לומר "ואם לא תשמעו..ולא תעשו"-- הא כל שאינו למד, אינו עושה.

  • או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים? תלמוד לומר "ואם בחקתי תמאסו"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים.
  • או יש לך שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים אבל אינו שונא את חכמים? תלמוד לומר "ואם את משפטי תגעל נפשכם"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס אחרים, סוף שהוא שונא את החכמים.
  • או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים אבל מניח לאחרים לעשות? תלמוד לומר "לבלתי עשות"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, סוף אינו מניח לאחרים לעשות.
  • או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא חכמים ואין מניח לאחרים לעשות אבל מודה במצות שנאמרו מסיני? תלמוד לומר "את כל מצותי"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה מואס באחרים ושונא חכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שהוא כופר במצות שנאמרו מסיני.
  • או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו אבל אינו כופר בעיקר? תלמוד לומר "להפרכם את בריתי"-- הא כל שיש בו כל המדות הללו, סוף שהוא כופר בעיקר.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ד

[א] "אף אני"-- איני מדבר אלא באף.

"אני" אשר בניתי, אני אהרוס. "אני" אשר נטעתי, אני אתוש. וכן הוא אומר (ירמיהו מה, ד): "הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ".

"אעשה זאת"-- זו קשה לכם יותר מכל, ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב.

"לכם"-- מידכם היתה זאת; אין הרעה יוצאת מלפני לעולם. וכן הוא אומר (איכה ג, לח : עיין שם) "מפי עליון לא תצא הרעות" אלא הטוב.

[ב] "והפקדתי עליכם בהלה"-- שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו; עד שהראשונה פקודה אצליכם אביא אחרת ואסמכה לה.

"בהלה"-- מכה המבהלת את הבריות ואיזו? זו מכת מותן.

[ג] "את השחפת"-- יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה ובשרו שמור עליו; מה תלמוד לומר "ואת השחפת"? מלמד שהוא נשחף.  או עתים שהוא שחוף אבל נוח לו ואינו מקדיח... תלמוד לומר "ואת הקדחת"-- מלמד שהוא מקדיח.  או עתים שהוא מקדיח אבל סבור בעצמו שיחיה... תלמוד לומר "מכלות עינים".  או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה... תלמוד לומר "ומדיבת נפש".

"וזרעתם לריק זרעכם"-- זורעה ואינה מצמחת.  ואם זורעה ואינה מצמחת מה אויבים באים ואוכלים?! אלא זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת; ובשניה מצמחת ואויבים באים ואוכלים אותה.

דבר אחר: "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם"-- כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר; שתהא עמל בהם ומגדלם והחטא בא ומכלם. וכמו שנאמר (ס"א וכן הוא אומר) (איכה ב, כב) "אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם".

[ד] "ונתתי פני בכם"-- כשם שנאמר בטובה "ופניתי אליכם" כך נאמר ברעה "ונתתי פני בכם".   משלו משל למלך שאמר לעבדיו "פונה אני מכל עסקי ועוסק עמכם" ברעה.

[ה] "ונגפתם לפני אויביכם"-- שיהיה המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפים אתכם מבחוץ.

"ורדו בכם שונאיכם"-- שאיני מעמיד עליכם אלא 'מכם ובכם'. ובשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי שנאמר (שופטים ו, ג-ד) "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר"; אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר מטמוניות שלכם שנאמר (מיכה ג, ג) "וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי..."

"ונסתם"-- מפני אימה.  "ואין רודף אתכם"-- מבלי כח.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ה

[א] "ואם עד אלה"-- ר' אליעזר אומר אין המקום מביא פורעניות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה שנאמר "ואם עד אלה".

ר' יהושע אומר, שלא יהיו ישראל אומרים "כָלו המכות ואין לו אחרת להביא עלינו"; תלמוד לומר "ואם עד אלה"-- עוד יש לי אחרים מאלה וכאלה להביא.

"ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתכם"-- אתם עברתם לפָנַי שבע עבירות, בואו וקבלו שבע מיני פורעניות.

[ב] "ושברתי את גאון עוזכם"-- זה בית המקדש; וכן הוא אומר (יחזקאל כד, כא) "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם".   ר' עקיבא אומר "ושברתי את גאון עוזכם"-- אלו הגבורים שבישראל כגון יואב בן צרויה וחבריו.   אחרים אומרים "ושברתי את גאון עוזכם"-- אלו הגאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולולייניס אלכסנדרי וחבריו.

[ג] "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"-- זו קשה לכם יותר מן האחרונה; שבאחרונה מהו אומר: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת" (דברים כח, כג)-- שיהיה השמים מזיעים כדרך שהנחושת מזיע, והארץ לא תהיה מזיע כדרך שאין הברזל מזיע [והיא משמרת פירותיה]. אבל כאן מהו אומר: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"-- שלא יהיו השמים מזיעים כדרך שאין הברזל מזיע, והארץ תהיה מזיע כדרך שהנחושת מזיע והיא מאבדת פירותיה.

"ותם לריק כחכם"-- רבי אומר זה הכרם.  ויש אומרים זה הפשתן.  ויש אומרים זה הכח.   דבר אחר: זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו -- נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו.

[ד] "ותם לריק כחכם"-- הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא נכש ולא כסח ולא עדר ובשעת הקציר בא שדפון וירקון והלקה -- ואין בכך כלום; אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש ועדר וכסח ובשעת הקציר בא שדפון והלקה -- הרי שיניו קהות.

"ולא תתן ארצכם את יבולה"-- מה שאתה מוביל לה.

"ועץ הארץ לא יתן פריו"-- שלא יהיה העץ חונט את פירותיו, ובשעה שהיא מפריח יהיה מקליח את פירותיו.

[ה] "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי"-- אתם עשיתם את דיניי עראי בעולם, אף אני אעשה אתכם עראי בעולם.

"ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם"-- אתם עברתם לפָנַי שבע עבירות, בואו וקבלו שבע פורעניות.

[ו] "והשלחתי בכם את חית השדה"-- אין לי אלא חיה משכלת. חיה שאינה משכלת מנין? תלמוד לומר (דברים לב, כד) "ושן בהמות אשלח בם".  יכול יהיו נושכים ולא ממיתין? תלמוד לומר "עם חמת זוחלי עפר"-- מה אלו נושכים וממיתים, אף אלו נושכים וממיתים. כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית ושור נושך וממית.

[ז] "ושכלה אתכם"-- אלו הקטנים.

"והכריתה את בהמתכם"-- מחוץ.   "והמעיטה מכם"-- מבפנים.

"ונשמו דרכיכם"-- 'דרך' "דרכיכם"-- לרבות שבילים גדולים וקטנים.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ו

[א] "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית"-- נקם בברית ונקם שאינו בברית; איזו נקם שאינו בברית (ס"א איזו נקם שהוא בברית)? כגון סימוי עינים שסימו את עיני צדקיהו מלך יהודה.

"ונאספתם אל עריכם"-- מפני המצור.   "ושלחתי דבר בתוככם"-- שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפים אתכם מבחוץ.

"ונתתם ביד אויב"-- הלכה אין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים אותו לקברו קוברי מתיהם ניתנים ביד אויב.

[ב] "בשברי לכם מטה לחם"-- לרבות כל מסעדי לחם.   "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"-- מבלי עצים.   "והשיבו לחמכם במשקל"-- שתהא פת נפולת והן יושבות ומשקלות אותה בתנור.

ר' יוסי בן דורמסקית אומר "משקל" מה תלמוד לומר? משל: ביד אדם איסר ופרוטה והוא יושב ומשקלו ואומר "אקח בו פת?... אוכל אני ולא שבע; אקח בו תמרים! שמא אוכל אני ושבע!". -- אף על פי כן אוכל ולא שבע שנאמר "ואכלתם ולא תשבעו".  דבר אחר: "ואכלתם ולא תשבעו"-- זה רעב של מהומה.

[ג] "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"-- אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו. והיתה מודדתו בטפחים בכל שנה, ונותנות משקלו זהב לשמים. ומשהקיפו מצודת ירושלים -- טבחתו בידה ואכלתו, ועליה מקונן ירמיהו ואומר (איכה ב, כ) "רבוני! אם תאכלנה נשים פרים, עוללי טיפוחים!". משיבה רוח הקודש ואומרת (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא!"-- זה זכריה בן יהודע הכהן.

דבר אחר: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"-- אין לי אלא אבות אוכלים בשר בנים ובנות; בנים אוכלים בשר אבות מנין? שנאמר (יחזקאל ה, י) "לכן אבות יאכלו בנים בקרבך ובנים יאכלו אבותם".

[ד] "והשמדתי את במותיכם"-- כמשמעו.   "והכרתי את חמניכם"-- אלו הנחשים והקסמים שבישראל.

"ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם"-- וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים? אלא שהיה אליהו זכור לטוב מחזר על כל תפוחי הרעב; מצא אחד תפוח ומוטל ברעב. אמר לו "בני, מאיזה משפחה אתה?". אמר לו "ממשפחה פלונית". אמר לו "וכמה הייתם?". אמר לו "שלשת אלפים". "וכמה נשתייר מכם?". אמר לו "אני". אמר לו "רצונך לומר דבר אחד ולחיות?". אמר לו "הן!". אמר לו "אמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". צעק מיד ואמר (עמוס ו, י): "הס! כי לא להזכיר בשם ה'" לא למדני אבא כך!".  מה היה עושה? נוטל יראתו ונותנה על לבו ומגפפה ומנשקה עד שכריסו נבקעת ונופל, הוא ויראתו, לארץ. לכך נאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם".

"וגעלה נפשי אתכם"-- זה הגולה.   ויש אומרים זה סילוק שכינה.

"ונתתי את עריכם חרבה"-- 'עיר' "עריכם" [נראה דצ"ל "עריכם" "עריכם":מלבי"ם] -- לרבות הכרכין והמחוזות.
"והשימותי את מקדשיכם"-- 'מקדש' 'מקדשי' "מקדשיכם" -- לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

"ולא אריח בריח נחוחכם"-- כמשמעו.

[ה] "והשימותי אני את הארץ"-- זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו מארצינו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח"; לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה"-- זו האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת רוח.

[ו] "ואתכם אזרה הגוים"-- זו מדה קשה לישראל, שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד, הם רואים זה את זה ומתנחמים -- ואתם, אין אתם כן! אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה לחברתה, שנאמר (ירמיהו טו, ז): "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ".

[ז] "והריקותי אחריכם חרב"-- חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה היא חוזרת, וכמים הנשפכים ששוב אין חוזרים לכלים.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ז

[א] "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה"-- זו מדה קשה לישראל;   שבשעה שאדם גולה מתוך כרמו ומתוך ביתו וסופו לחזור, כאילו אין כרמו וביתו חרבים. אתם -- אין אתם כן! אלא "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה". מפני מה? שאין סופכם לחזור.

[ב] "אז תרצה הארץ את שבתותיה"-- אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר (ויקרא כו, לד-לה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות".

[ג] "והנשארים בכם והבאתי מֹרך בלבבם"-- אינו אומר "והבאתי מִרוּך בלבבם" אלא "והבאתי מורך בלבב" ואיזו? זו אימה ופחדה דאגה ורעדה ויראה.

[ד] "ורדף אותם קול עלה נדף"-- אמר ר' יהושע בן קרחה פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה; עמדנו ורצנו ואמרנו "אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים!". לאחר זמן נפנינו אחרינו, וראינו שאין בריה, וישבנו במקומנו ובכינו, ואמרנו "אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף".

"ונסו מנוסת חרב"-- מפני אימה.  "ונפלו ואין רודף"-- מבלי כח.

"וכשלו איש באחיו"-- אינו אומר "איש באחיו" אלא בעון אחיו; מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

"ולא תהיה לכם תקומה לפני אֹיביכם"-- זו שעה שנלכדה בה ירושלים.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ח

[א] "ואבדתם בגוים"-- רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.  אחרים אומרים, "ואבדתם בגוים" -- אין 'אובדן' אלא גולה. יכול אובדן ממש? כשהוא אומר "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", הרי אובדן ממש. הא מה אני מקיים "ואבדתם בגוים"?   --אין 'אובדן' אלא גולה.

[ב] "והנשארים בכם ימקו בעונם"-- אינו אומר "ימקו" אלא "ימקו בעונם".

"וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ"-- והלא כבר הבטיח המקום לישראל שאינו דן האבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבותם, שנאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"?! אם כן למה נאמר "ואף בעונֹת אבותם..ימקו"? אלא בזמן שהם תופסים (ס"א תפוסים) מעשה אבותם, דור אחר דור דוריהם, נדונים על ידיהם.

[ג] "והתודו את עונם ואת עון אבֹתם"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מתודים על עונותיהם, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי".

[ד] "אף אני אלך עמם בקרי"-- הם עשו את דינַי עראי בעולם, אף אני אעשה אותם עראי בעולם.

"והבאתי אותם בארץ אֹיביהם"-- זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם!" אני איני מניחם אלא אני מעמיד נביאיי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפיי שנאמר (יחזקאל כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" ; על כרחכם, שלא בטובתכם, ממליך אני מלכותי עליכם.

[ה] "או אז יכנע לבבם הערל"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מכניעים לבם לתשובה, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם".

[ו] "וזכרתי את בריתי יעקוב..."-- ולמה נאמרו אבות אחורנית?   אלא אם אין מעשה אברהם כדאי -- מעשה יצחק; ואם אין מעשה יצקח כדאי -- מעשה יעקב;   -- כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו.

[ז] ולמה נאמר באברהם ויעקב 'זכירה', וביצחק לא נאמר 'זכירה'? אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח.

ולמה נאמר באברהם וביצחק "אף", וביעקב לא נאמר "אף"? אלא מלמד שמטתו של יעקב אבינו שלימה.

[ח] אין לי אלא אבות; אימהות מנין? תלמוד לומר "..את..", ואין 'אֶתִים' אלא אימהות שנאמר (בראשית מט, לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו".

ומנין שהברית כרותה לארץ? תלמוד לומר "והארץ אזכור".

[ט] "והארץ תעזב מהם ותִרֶץ את שבתֹתיה"-- אני אמרתי להם שיהיו זורעים (ס"א זורעים לי) בשש ומשמיטים לי אחת, בשביל שידעו שהארץ שלי. והם לא עשו כן; אלא יעמדו ויגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי שנאמר "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם".

"יען וביען"-- וכי ראש בראש פרעתי מהם מישראל? והלא לא פרעתי מהם אלא אחת ממאה שחטאו לפני! אם כן למה נאמר "יען וביען"?   'יען במשפטי מאסו'-- אלו הדינים; "ואת חקתי געלה נפשם"- אלו המדרשות.

[י] "..זאת"-- זו עונה של מדבר;   "..גם זאת"-- זאת עונה של בעל פעור;   "ואף גם זאת"-- זו עונה של מלכי האמורי.

"לא מאסתים ולא געלתים לכלֹתם"-- וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו?! והלא כל מתנות טובות שנתנו להם, ניטלו מהם. ואילולי ספר תורה שנשתיירה להם לא היו משנים (ס"א משונים) מאומות העולם כלום!   אלא "לא מאסתים"-- בימי אספינוס (ס"א אספסיינוס); 'געלתים'-- בימי יון; "לכלתם להפר בריתי אתם"-- בימי המן; "כי אני ה' אלקיהם"-- בימי גוג.

ומנין שהברית כרותה לשבטים? שנאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שהברית כרותה לשבטים.

"אלה החקים והמשפטים והתורֹת":    "החוקים"-- אלו המדרשות; "והמשפטים"-- אלו הדינים; "והתורות"-- מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל; אחד בכתב ואחד בעל פה.  אמר ר' עקיבא, וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה נתנו להם -- "זאת תורת העולה" "זאת תורת המנחה" "זאת תורת האשם" "זאת תורת זבח השלמים" "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

"אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל"-- זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים.

"בהר סיני ביד משה"-- מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרשה ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ג

[א] "בני ישראל" מעריכין, ואין העכו"ם מעריכים.  יכול לא יהיו נערכים? תלמוד לומר "איש", דברי ר' מאיר. אמר ר' מאיר, אחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מפני מה אני אומר נערכים אבל לא מעריכים? מפני שריבה מדת הנערכים ממדת המעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים.

[ב] ר' יהודה אומר, "בני ישראל" נערכים, ואין העכו"ם נערכים.  יכול לא יהיו מעריכים? תלמוד לומר "איש". אמר ר' יהודה, אחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מפני מה אני אומר מעריכים אבל לא נערכים? מפני שריבה מדת המעריכים ממדת הנערכים, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים.

[ג] אי "בני ישראל", יכול אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "ואמרת אליהם".

"איש"-- פרט לקטן.   או יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלאה?... תלמוד לומר "כי יפליא".

"כי יפליא נדר"-- נאמר כאן "נדר" ונאמר להלן (דברים כג, כב) "נדר"; מה "נדר" האמור כאן-- כי יפליא, אף "נדר" האמור להלן-- כי יפליא. ומה "נדר" האמור להלן -- בל תאחר לשלמו, אף "נדר" האמור כאן-- בל תאחר לשלמו.

"נדר בערכך"-- הקיש עירוכין לנדרים; מה נדרים ב'בל תאחר לשלמו', אף עירוכין ב'בל תאחר לשלמו'.

[ה] "בערכך"-- להביא ערך הסתום.

דבר אחר: "בערכך"-- ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו.   [ו] או יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו? תלמוד לומר "נפשות".

"נפשות"-- ולא המת.   אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס? תלמוד לומר 'והעמיד..והעריך'-- את שיש לו 'העמדה' יש לו 'הערכה', ואת שאין לו 'העמדה' אין לו 'הערכה'.

  • [ז] דבר אחר: מה תלמוד לומר "נפשות"?    שיכול אין לי אלא אחד שהעריך את אחד; אחד שהעריך את מאה מנין? תלמוד לומר "נפשות".
  • [ס"א דבר אחר: מה תלמוד לומר "נפשות"?]    שיכול אין לי אלא איש שהעריך את האיש והאשה; אשה שהעריכה את האיש והאשה מנין? תלמוד לומר "נפשות".
  • דבר אחר: מה תלמוד לומר "נפשות"?    שיכול, כל שהוא בכלל דמים יהיה בכלל עירוכין; מנוול ומוכה שחין שלא היו בכלל דמים לא יהיו בכלל עירוכין... תלמוד לומר "נפשות".

[ח] "והיה..." מה תלמוד לומר? שיכול, כל שהוא בכלל עירוכין יהיה בכלל דמים; טומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש שלא היה בכלל עירוכין לא יהיה בכלל דמים... תלמוד לומר "והיה...".

[ט] 'זכר'-- ולא טומטום ואנדרוגינוס.  יכול לא יהיו בכלל איש אבל יהיו בכלל אשה? תלמוד לומר "ואם נקבה היא"-- זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

ומנין ששנת ששים כלמטה הימנו? תלמוד לומר "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר"-- מלמד ששנת ששים כלמטה הימנו.

[י] אין לי אלא שנת ששים; שנת עשרים ושנת חמש מנין?   ודין הוא! חִייב שנת ששים וחִייב שנת עשרים ושנת חמש; מה שנת ששים-- כלמטה, אף שנת חמש ושנת עשרים-- כלמטה הימנה.  [יא] הין! אם עשית שנת ששים כלמטה הימנו להחמיר; נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנו להקל?!   תלמוד לומר "שנה" "שנה" לגזירה שוה; מה "שנה" האמורה בשנת ששים-- כלמטה הימנו, אף "שנה" האמורה בשנת חמש ושנת עשרים-- כלמטה הימנו, בין להקל בין להחמיר.

ר' אליעזר אומר מנין לחדש אחד ויום אחר החדש הרי הוא כשנת ששים? תלמוד לומר "ומעלה". נאמר כאן "ומעלה" ונאמר להלן (במדבר ג, מ) "ומעלה": מה "ומעלה" האמור להלן-- חדש אחד ויום אחר החדש, אף כאן-- חדש אחד ויום אחר החדש.  [יג] אין לי אלא לאחר ששים; אחר חמש, אחר עשרים מנין?  ודין הוא! חייב אחר ששים וחייב אחר חמש ועשרים: מה אחר ששים-- חדש אחד ויום אחד אחר החדש, אף אחר עשרים-- חדש אחד ויום אחד אחר חדש.

[יד] "ואם מך הוא מערכך"-- אם הוא עני מליתן ערך.

"והעמידו לפני הכהן"-- להוציא את המת.  אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס? תלמוד לומר 'והעמיד...והעריך'-- את שיש לו 'העמדה' יש לו 'הערכה', ואת שאין לו 'העמדה' אין לו 'הערכה'.

[טו] יכול אפילו אמר "ערך של פלוני עלי" ומת, יהיה פטור? תלמוד לומר "יעריכנו"-- אפילו מת.

"והעריך אֹתו הכהן"-- שלא יתן אלא בזמן הערך.

"על פי אשר תשיג יד הנֹדר"-- לא יד הנידר; בין איש בין אשה בין קטן.

מכאן אמרו: הישג יד בנודר, והשנים בנידר, והערכין בנערך, והערך בזמן הערך.

"יעריכנו הכהן"-- בנין אב לכל הנערכים שיהיו בכהן.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק ט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ט

[א] אמר "רגלה של זו עולה!", יכול יהיה כולה עולה? תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש"-- אין כולה קדש.  יכול תצא לחולין? תלמוד לומר "יהיה קדש".   מה יעשה לה? תִמכֵר לחייבי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו הרגל, דברי ר' מאיר ור' יהודה.  ר' יוסי ור' שמעון אומרים מנין אפילו אמר "רגלה זו של זו עולה!", תהיה כולה עולה? תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש"-- לרבות את כולה.

[ב] יכול אף הקדש בדק הבית יעשה תמורה? תלמוד לומר "קרבן"-- יצא הקדש בדק הבית שאינו "קרבן".

[ג] אוציא הקדש בדק הבית שאינו קרבן ולא אוציא את של ציבור? תלמוד לומר "לא יחליפנו".   אוציא את של ציבור ולא אוציא את של שותפים? תלמוד לומר "ולא ימיר אותו"-- היחיד עושה תמורה ואין ציבור ולא השותפים עושין תמורה.

[ד] אמר ר' שמעון: והלא המעשר בכלל היה; ולמה יצא? להקיש אליו -- מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד.   או דבר שאתה לומדו בדרך אחד אתה לומדו בכל הדרכים שיש בו! מה מעשר מיוחד שהוא הקדש מזבח ונוהג בבקר ובצאן ונאכל לשני ימים, אף איני מרבה אלא את שהוא כיוצא בו; מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד? תלמוד לומר 'בהמה' 'ואם...בהמה'.

[ה] "ולא ימיר אֹתו"-- הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה.  ר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. אמרו לו: הקדש עושה תמורה; ולא הולד ולא התמורה עושה תמורה.

[ו] "טוב ברע או רע בטוב"-- תמימים בבעלי מומין ובעלי מומין בתמימים.  מנין ל'רע' שהוא בעל מום? שנאמר (ס"א תלמוד לומר) (דברים יז, א) "לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע".

"ואם המר ימיר"-- לרבות את האשה.  "ואם המר ימיר"-- לרבות את היורש.

"בהמה בבהמה"-- אחת בשתים ושתים באחת; "בהמה בבהמה"-- אחת במאה ומאה באחת.  ר' שמעון אומר: "בהמה בבהמה" ולא "בהמה בבהמות"! אמרו לו, בהמה אחת קרויה "בהמה" ובהמות הרבה קרוים "בהמה".

  • [ז] "בהמה בבהמה"-- לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה.
  • "בהמה בבהמה"-- ולא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה.
  • [ח] "בהמה בבהמה"-- ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה.
  • "בהמה בבהמה"-- ולא עוברים באיברים ולא איברים בעוברים; לא איברים בשלמים ולא שלמים בהם.   [ט] ר' יוסי אומר ממירים איברים בשלמים ולא שלמים בהם. אמר ר' יוסי, והלא במוקדשין האומר "רגלה זו עולה" -- כולה עולה, אף כשאומר "רגלה של זו תחת זו" תהא כולה תמורה תחתיו.

[י] "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש"-- והיכן קדושה חלה עליו? בבית בעלים; אף תמורה בבית הבעלים. [יא] והלא הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואינו עושה בבית כהן, דברי ר' עקיבא.  אמר ר' יוחנן בן נורי: וכי מפני מה אין ממירין בבכור?   אמר לו רבי עקיבא: חטאת ואשם מתנה לכהן והבכור מתנה לכהן; מה חטאת ואשם אין ממירין בהם, אף הבכור אין ממירין בו.  אמר לו ר' יוחנן בן נורי: אינו ממיר בחטאת ואשם שאין זכייה בחייהם, תאמר בבכור שזכה בו בחייו?!   אמר לו רבי עקיבא: השבתָ על הדין; מה אתה משיב על המקרא?! "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש"-- היכן קדושה חלה עליו? בבית בעלים; אף תמורה בבית בעלים.  [יב] ואם משנתנו לכהן-- זה וזה אין עושין תמורה.

[יג] "והיה הוא..." הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה.  [יד] והלא דין הוא! ומה אם הקדש --שאין קדושה חלה עליו בבעל מום קבוע-- עושה תמורה, תמורה --שהקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע-- אינו דין שיעשה תמורה?!   תלמוד לומר "והיה הוא..קדש"-- הקדש עושה תמורה ואין [ס"א התמורה עושה תמורה] (תמורתו עושה תמורתו).

[טו] "...יהיה קדש"-- מלמד שהקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע.  והלא דין הוא! ומה אם הקדש --שהוא עושה תמורה-- אין קדושה חלה עליו בבעל מקום קבוע, תמורה --שאינה עושה תמורה-- אינו דין שלא תהא קדושה חלה עליו בבעל מקום קבוע?!  תלמוד לומר "יהיה קדש"-- מלמד שקדושה חלה עליו בבעל מקום קבוע.

[טז] ר' יוסי בר' יהודה אומר "יהיה קדש"-- לעשות את השוגג כמזיד.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרשה ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ד

[א] "ואם כל בהמה"-- יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר? כשהוא אומר (ויקרא כז, כז) "ואם בבהמה הטמאה וּפָדָה", הרי בהמה טמאה אמורה!   --הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו.  יכול יפדו על מום עובר? תלמוד לומר "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "-- יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר.

[ב] "טמאה"-- לרבות את המתה.  יכול אפילו אמר "הרי זו הקדש" ומתה, תפדה?   תלמוד לומר והעמיד...והעריך"-- את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה.

[ג] מנין לרבות המתה ולהוציא את שאמר "הרי זו הקדש" ומתה? אחר שריבה הכתוב מיעט!   הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה: מה בהמה טמאה המיוחדת (ס"א מיוחדת) ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה ומוציא את שאמר "הרי זו הקדש" ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה.  [ד] או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל הדרכים שיש בו! מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלים בה וכולה לשמים, אף אני ארבה את כיוצא בו; וכי מה יש לנו? פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של צבור ושל יחיד? תלמוד לומר 'בהמה' 'ואם בהמה' "ואם כל בהמה".

[ה] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן"-- בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים.

[ו] "והעריך הכהן אֹתה בין טוב ובין רע"-- אין פודים ההקדשות אכסרה.

"כערכך הכהן כן יהיה"-- אמר אחד "הרי הוא שלי בעשר סלעים", אמר אחד בעשרים, אמר אחד בשלשים, אמר אחד בארבעים, אמר אחד בחמשים. חזר בו של חמשים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של ארבעים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של שלשים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של עשרים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של עשר-- מוכרים אותו בשוה ונפרעים משל עשר המוֹתר.

[ז] "ואם גאל יגאלנה"-- לרבות את האשה.  "ואם גאל יגאלנה"-- לרבות את היורש.

"ויסף חמישתו על ערכך"-- הרי כאן שתים: אחד מוסיף חמישית ואחד שאינו מוסיף חמישית, ואין ידוע אם בבעלים, אם בכל אדם...; מה מצינו בגאולות האמורות למטן-- הבעלים מוסיפים חמשית ואין כל אדם מוסיפים חמישית, אף הגאולות האמורות כאן-- הבעלים מוסיפים חמשית ואין כל אדם מוסיף חמשית.

[ח] "ואיש כי יקדיש את ביתו"-- יכול בבית דירה הכתוב מדבר? כשהוא אומר (ויקרא כז, טו) "ואם המקדיש יגאל את ביתו", הרי בית דירה אמור! הא מה אני מקיים "ואיש כי יקדיש את ביתו"?   --מקדיש אדם את נכסיו.

"קדש לה' "-- מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק י (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק י

[א] "והעריכו הכהן בין טוב ובין רע"-- אין פודין את ההקדשות אכסרה.

"כאשר יעריך אֹתו הכהן כן יקום":

  • הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים-- הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חמישית.
  • אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ואחד"-- הבעלים נותנים עשרים ושש.
  • "עשרים ושנים"-- הבעלים נותנים עשרים ושבע.
  • "עשרים ושלש"-- הבעלים נותנים עשרים ושמונה.
  • "עשרים וארבע"-- הבעלים נותנים עשרים ותשע.
  • "עשרים וחמש"-- הבעלים נותנים שלשים, שאין מוסיפים חמישית על עלויו של זה.
  • אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ושש"-- אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים; ואם לאו, אומרים לו "הגעתיך".

[ב] "ואם המקדיש יגאל"-- לרבות את האשה.  "ואם המקדיש יגאל"-- לרבות את היורש.

"ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"-- אם נתן את הכסף, הרי הוא שלו; ואם לאו, אינו שלו.

[ג] 'שדה אחוזתו' (ויקרא כז, טז)-- אין לי אלא שדה אחוזתו מאביו; שדה אחוזתו מאמו מנין? תלמוד לומר "יקדיש איש".

"והיה ערכך לפי זרעו"-- ולא לפי גידוליו.

" זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף"-- הרי זו גזרת מלך.   אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי-- נותן בזרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

[ד] מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשנת היובל ואם הקדישה תהא מקודשת? תלמוד לומר "ואם משנת היובל יקדיש שדהו".

( "שדהו" (ויקרא כז, יז) מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדים עמה? תלמוד לומר "שדהו" )
[ עיין במלבי"ם סימן צב שרוצה למחוק הפסקא הנ"ל ובמקום זאת לגרוס: "שדה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", אין לי אלא שהקדיש בענין הזה; מנין לרבות לתך וחצי לתך ותרקב וכולי ת"ל 'שדה', מכל מקום. ]

[ה] "כערכך יקום"-- נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות. מה טיבו של פונדיון זה? קולבון לפרוטרוט.

[ו] "...אחר היובל"-- סמוך ליובל.   מופלג מן היובל מנין? תלמוד לומר "ואם אחר היובל יקדיש שדהו..."

"שדהו" (ויקרא כז, יח) מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר היו שם נקעים נמוכים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים הרי אינם נמדדים עמה? תלמוד לומר "שדהו".

  • [ז] מנין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה? תלמוד לומר "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת ".
  • [ח] מנין שאין מחשבים את החדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים? תלמוד לומר "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת".
  • [ט] ומנין שאם אמר "הריני נותן דבר שנה בשנה", אין שומעין לו אלא נותן את כולם כאחד? תלמוד לומר "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת".

[י] "שנים הנותרֹת"-- שנים הוא מחשב ואין מחשב חדשים.  ומנין אם רצה הקדש לעשות חדשים שנה יעשה? תלמוד לומר "וחשב".

"עד שנת היובל"-- שלא יכנס בה כלום.

"ונגרע מערכך"-- אף מן ההקדש; שאם אכלה ההקדש שנה או שתים לפני היובל או לא אכלה אלא שהיתה לפניו -- מנכה סלע ופונדיון בכל שנה ושנה.

[יא] "ואם גאל יגאל"-- לרבות את האשה.  "ואם גאל יגאל"-- לרבות את היורש.

'שדה' (ויקרא כז, יט) מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי אלא המקדיש בית כור בענין הזה; הקדיש בית לתך, בית סאה, בית קב מנין? תלמוד לומר "השדה".

"ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם"-- אם נתן את הכסף הרי שלו ואם לאו אינה שלו.

[יב] "ואם לא יגאל את השדה"-- הבעלים. "ואם מכר את השדה"-- הגזבר.

"לאחר"-- ולא לבנו.   או "לאחר"-- ולא לאחיו?..   כשהוא אומר "לאיש"-- לרבות (ס"א להוציא) את האח.

ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח? אחר שריבה הכתוב, מיעט!   מרבה אני את הבן שהוא קם תחת אביו לייעוד ולעבד עברי, ומוציא אני את האח שאינו קם תחת אחיו ליעידה ולעבד עברי.

[יג] "לא יגאל עוד"-- יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה? תלמוד לומר "לא יגאל עוד"-- לכמות שהוא אינה נגאלת אבל לוקחה הוא מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה.


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק יא (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יא

[א] "והיה השדה בצאתו ביובל"-- מלמד (ס"א מגיד) שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש.

מה "קדש" (ויקרא כז, יד) אמור להלן-- אינו יוצא אלא בפדיון, אף "קדש" האמור כאן-- לא יצא אלא בפדיון; [ב] מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה, דברי ר' יהודה.  ר' שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנים.  ר' אליעזר אומר לא נכנסים ולא נותנים אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני; לא נגאלה -- נקראת רטושי רטושין עד היובל השלישי; לעולם אין הכהנים נכנסים בה עד שיגאלנה אחר.

[ג] "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר שדה שהיא יוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו; יכול יאמר "הואיל והוא יוצא לכל אחיו הכהנים, הרי היא תחת ידי -- הרי היא שלי"? תלמוד לומר "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו"-- שדה אחוזתו של כהן שלו, אין זו שלו; אלא יוצא לכל אחיו הכהנים.

[ד] "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה; יכול תהיה לפניו כשדה מקנה? תלמוד לומר "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו.."-- שדה שאינה שדה אחוזה, יצאה זו שהיא שדה אחוזה, דברי ר' מאיר.  ר' יהודה ור' שמעון אומרים: הלוקח שדה מאביו, הקדישה, ואחר כך מת אביו; יכול תהיה לפניו כשדה מקנה? תלמוד לומר "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו"-- שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאה זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה.

שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינה שלו.

"וחשב לו הכהן את מכסת"-- אין "מכסת" אלא דמיה; מלמד שהוא נותן את שוויה.  [ה] ר' אליעזר אומר, צא וראה! נאמר כאן "וחשב" ונאמר להלן (ויקרא כז, יח) "וחשב": מה "וחשב" האמור להלן-- נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף, אף "וחשב" האמור כאן-- נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף.

[ו] "ונתן את הערכך ביום ההוא"-- שלא ישהא; שאפילו מרגליות בקלים אין לה אלא מקומה בשעתה.

[ז] "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו"-- יכול הגזבר הנקנה ממנו? תלמוד לומר "לאשר לו אחוזת הארץ".  יאמר "לאשר לו אחוזת הארץ"! מה תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו"? מנין אתה אומר שדה שיצתה לכהנים ומכרה הכהן והקדישה הלוקח; יכול כשיגיע יובל השני תחזור לבעלים הראשונים? תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו".

"וכל ערכך יהיה בשקל"-- אין נערכין פחות מסלע.

"בשקל הקדש" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (במדבר יח, טז) "ופדויו מבן חדש תפדה", יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות? תלמוד לומר "בשקל הקדש".  אין לי אלא סלעים של קדש; מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "תפדה"-- לרבות דבר המטלטל. אם כן למה נאמר "בשקל הקדש"? פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות.

"עשרים גרה יהיה השקל"-- לימדך כמה הוא סלע.
מנין אם רצה לרבות, ירבה? תלמוד לומר "יהיה".   מנין אם רצה לפחות, לא יפחות? תלמוד לומר (במדבר יח, טז) "...הוא".


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרשה ח (עריכה)

ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרשה ח


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק יב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יב

[א] "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כז, כה) "בשקל הקדש", יכול אין לי אלא סלעים של הקדש; מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "ופדה"-- לרבות דבר המטלטל.  ואם כן למה נאמר "בשקל הקדש"? --פודה בכל דבר שהוא מטלטל ובלבד שהוא צריך לישום בכסף; אמר "טלית זו תחת חמור זה", יצא לחולין וצריך לעשות דמים.

[ב] "וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו"-- שיהא הוא וחומשו חמשה.

"ואם לא יגאל"-- בבעלים.  "ונמכר בערכך"-- לכל אדם.

[ג] "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ"-- ולא כל אשר לו.

"...מאדם"-- לרבות עבדו ושפחתו הכנענים.  או "אדם"-- לרבות עבדו ושפחתו העברים"?...   תלמוד לומר "ובהמה".

"מאדם"-- ולא כל אדם, ['מבהמה'-- ולא כל בהמה] (עיין במלבי"ם שבהמה נלמד מביניהם), "ומשדה אחוזתו"-- ולא כל שדה אחוזתו; יכול אם החרים אדם את כולם יהיו מוחרמים? תלמוד לומר "אך".  אמר ר' אלעזר בן עזריה, ומה לגבוה אין אדם רשאי להחרים את נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו!

[ד] "לא ימכר"-- לגזבר; "ולא יגאל"-- לבעלים.  ומה יעשה לו? (ויקרא כז, כא) "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו".  או יכול אף על פי שפירש לשם?...  תלמוד לומר (ויקרא כז, כח) "הוא".
[ה] ר' יהודה בן בתירה אומר מנין שסתם חרמים לבדק הבית? תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' ".  או יכול אף על פי שפירש לכהן?... תלמוד לומר "הוא".

[ו] מנין שמחרים אדם את קדשיו? תלמוד לומר "כל חרם קדש".   מנין שמחרים אדם את קדשי קדשים? תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים".

יכול הכהנים והלוים יהיו מחרימים? תלמוד לומר "אך", דברי ר' יהודה.  ר' שמעון אומר: הכהנים אינם מחרימים, שהחרמים שלהם; הלוים מחרימים, שאין החרמים שלהם.   רבי אומר: נראים דברי ר' יהודה בקרקעות שנאמר "כי אחוזת עולם הוא להם", ודברי ר' שמעון במטלטלים שאין חרמים שלהם.

[ז] מנין למחויבי מיתות שאמר "ערכי עלי" לא אמר כלום? תלמוד לומר "...חרם..לא יפדה".  אין לי אלא מחויבי מיתות החמורות; מחויבי מיתות הקלות מנין? תלמוד לומר "כל חרם...לא יפדה".  יכול עד שלא נגמר דינו? תלמוד לומר "אשר יחרם מן האדם לא יפדה"-- ולא עד שלא נגמר דינו.   [ח] ר' חנניא בן עקביא אומר, נערך מפני שדמיו קצובים אבל לא נידר מפני שאין דמיו קצובים.   ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין.

[ט] "זרע הארץ"-- לרבות שום ושחליים וגרגיר.  או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים? תלמוד לומר "מזרע הארץ"-- ולא כל זרע הארץ.

"מפרי העץ"-- לרבות כל פירות האילן.  או יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גרידה? תלמוד לומר "מפרי העץ"-- ולא כל פרי העץ.

מנין לרבות את הירקות למעשר? תלמוד לומר "וכל מעשר".  יכול בשתי מעשרות הכתוב מדבר? תלמוד לומר "הוא". "הוא" אמור כאן והוא אמור להלן: דברים מחוסרים כאן אמרם הכתוב להלן.

[י] "ואם גאל יגאל"-- לרבות את האשה.  "ואם גאל יגאל"-- לרבות את היורש.

"איש"-- פרט לכהן.  או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר "גאל יגאל".

"ממעשרו"-- אין לי אלא מעשר שנכנס משדותיו; לקח, ירש, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "ואם גאל יגאל".

"ממעשרו"-- ולא כל מעשרו; פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא ופרט לפחות משוה פרוטה.

" יֹסֵף עָלָיו"-- שיהא הוא וחומשו חמשה.

[יא] מנין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ולא מן הצאן על הבקר? תלמוד לומר "וכל מעשר בקר וצאן".

[יב] יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים?...  ודין הוא! ומה חדש וישן --שאינם כלאים זה בזה-- מתעשרים זה על זה, כבשים ועזים --שהם כלאים זה בזה-- אינו דין שלא יתעשרו זה על זה?!   תלמוד לומר "וצאן"-- משמע כל צאן אחד.

[יג] קל וחמר לחדש וישן שיתעשרו מזה על זה! ומה אם הכבשים והעזים --שהם כלאים זה בזה-- מתעשרים זה על זה, החדש וישן --שאינם כלאים זה בזה-- אינו דין שיתעשרו מזה על זה?!   תלמוד לומר (דברים יד, כב) "עשר תעשר..."-- שתי מעשרות שנה; אין מעשרין משנה לחברתה, [דברי ר' עקיבא].


מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בחקותי/פרק יג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יג

[א] "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט"-- פרט לטריפה שאינה עוברת.

אין לי אלא בזמן שמונים בשבט; רבוצים או עומדים מנין? תלמוד לומר "העשירי יהיה קדש".

אין לי אלא בזמן שקרא שמו "עשירי"; מנין אף על פי שלא קרא שמו "עשירי"? תלמוד לומר "העשירי יהיה קדש".

יכול אפילו היו לו מאה ונטל עשרה? עשרה ונטל אחד? תלמוד לומר "העשירי"-- אין זה מעשר.    ר' יוסי בר' יהודה אומר-- מעשר.

[ב] קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי; מנין ששלשתן מקודשים? תלמוד לומר "העשירי יהיה".  או יכול שאני מרבה את שנים עשר?...   אמרת לא. הואיל והוא מקדש (ס"א מקודש) וטעותו הקדש (ס"א מתקדשת):   מה הוא אינו מקדש (ס"א מקודש) אלא את הסמוך לו, אף טעותו אינו מקדש (ס"א לא תתקדש) אלא את הסמוך לו.

[ג] נמצאת אומר: קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי-- שלשתן מקודשין; התשיעי נאכל במומו, העשירי מעשר, והאחד עשר קרב שלמים.

ועושה תמורה, דברי רבי מאיר.  ר' יהודה אומר, וכי יש תמורה עושה תמורה?! אמר ר' מאיר, אילו היה תמורה לא היה קרב!

קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי עשירי, ולאחד עשר עשירי-- אין אחד עשר מקודש.
קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי אחד עשר, ולאחר עשר עשירי:   רבי אומר אינו מקודש. ר' יוסי בר' יהודה אומר מקודש.   זה הכלל שהיה רבי אומר, כל שנעקר (ס"א כל שלא נעקר) שם עשירי ממנו -- לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש.

[ד] מתוך שנאמר (דברים יב, יא) "וכל מבחר נדריכם", יכול יהיה מרגל ומוציא את היפה? תלמוד לומר "לא יבקר בין טוב לרע".

"ולא ימירנו ואם המר ימירנו"-- הא אם המר סופג את הארבעים.

'אם ימירנו'-- לרבות את האשה.  "ואם המר ימירנו"-- לרבות את היורש.

"וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל":   בבכור הוא אומר (במדבר יח, יז) "לא תפדה", נמכר הוא. ובמעשר הוא אומר "לא יגאל" ואינו נמכר; לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

  • [ה] ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר? תלמוד לומר "העשירי יהיה קדש"-- מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.
  • ר' יוסי הגלילי אומר (שמות יג, יב) "והעברת"-- שמעשר בהמה בעמוד ועשר.
  • [ו] ר' עקיבא אומר (דברים יד, כב) "עשר תעשר"-- מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.
  • [ז] רבי אומר "..אלה המצות.."-- מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.

"אלה המצות"-- אין נביא רשאי לחדש דבר (בס"א עוד דבר) מעתה.

[ח] "אשר צוה ה' את משה"-- כדאי השליח לשולחו.  "את משה אל בני ישראל"-- כדאי השליח למי שנשתלח אצלו וכדאי מי שנשתלח אצלו לשליח.  "אל בני ישראל"-- זכות ישראל גרמה.

"בהר סיני"-- שכולם נאמרו מסיני.