התורה והמצוה ויקרא כו ג

סימן א

ויקרא כו ג:

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה א:

[א] "אם בחקתי תלכו"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר (תהלים פא, יד): "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". ואומר: (ישעיהו מח, יח): " לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי". וכן הוא אומר: (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה.

אם בחקתי תלכו: סֵדֶר הלשון במאמרים שיש בהם תנאי כפול להקדים את הדבר שיבקש שיהיה כן. ועל כן יקדים הן ללאו, כמ"ש בקדושין (דף ס). ופירשו התוס' שהדבר שיבקש שיהיה כן הוה כְהֵן ומקדימו בלשון. וכן מה שהקדים "אם בחקתי תלכו" מפני שהרצון מלפניו שילכו בחוקיו ושיקבלו שכר. ומאמר זה מובא בעכו"ם (דף ה) ושם אומר אין "אם" אלא לשון תחנונים... כי ממה שכתב "אם בחקתי תלכו..ואם בחקתי תמאסו" משמע שהברירה בידם, וזה אינו; רק שהצד הראשון בא על צד החפץ שיהיה כן, שישמעו ושיקבלו הברכות. והנה חז"ל הזהירו שלא לעבוד על מנת לקבל פרס כי העבודה היא לתועלת השלמות הנפשי ואיך יתנו שכר בעד דבר שהאדם עושה לטובת עצמו? וכי ישלם הרופא להחולה בעד ששומע לו לקחת רפואות תעלה ולהשמר מצינים ופחים?! אבל ממה שכתב פה שיתן להם שכר בעולם הזה מבואר שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה שבאופן שיש בזה נחת רוח לפניו. ובעד זה יצדק שכר באשר השלים חפץ השם יתברך. וכן הוא אומר "לו עמי שומע לי..." אמר בלשון הלואי, על שחפצו שיהיה כך. ובעבור זה בעצמו הבטיח שכר, וכן בכולם. ואחר שתכלית חפצו שישמרו התורה הוא כדי שיוכל להטיב ולהשפיע שכר, בזה ממלאים חפץ השם יתברך כענין שפרשתי באה"ש (דרוש ט) מה שאמרו שכר מצוה מצוה. וז"ש "מי יתן והיה לבבם...למען יטב להם...", עיי"ש באורך.

סימן ב

ויקרא כו ג:

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה א:

[ב] "אם בחקתי תלכו"-- יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה.

וכן הוא אומר (ויקרא כו, יד) "אם לא תשמעו לי"-- יכול אלו המצות? וכשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מצות אמורות. אם כן למה נאמר "אם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
[ג] וכן הוא אומר "זכור את יום השבת לקדשו"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "שמור", הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר (דברים ט, ז) "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "אל תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר (דברים כד, ט) "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק"-- יכול בלבך? כשהוא אומר (דברים כה, יט) "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
[ד] וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "ונתתי את עריכם חרבה"-- יכול מאדם? כשהוא אומר (ויקרא כו, לב) "והשימותי אני את הארץ", הרי אדם אמור. הא מה אני מקיים "ונתתי את עריכם חרבה"? מעובר ושב.
וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "והשימותי את מקדשיכם"-- יכול מן הקרבנות? כשהוא אומר "ולא אריח בריח ניחוחכם", הרי קרבנות אמורים. הא מה אני מקיים "והשימותי את מקדשיכם"? מן הגדודיות.

[ה] "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם"-- הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות; שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.

אם בחקתי תלכו וכולי: כבר בארנו (באילת השחר כלל תקיג) שהחוקים יבואו פעמים על המצות שאין בהם טעם -- ואז באו מגבילים כנגד משפטים שהם המצות הנימוסיות שטעמם גלוי ומושכל. אולם חז"ל פירשו פעמים רבות שם "חוקים" על לימוד התורה ומציין בזה המדרשות, שהם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים וחוקי הלשון ועל ידי המדות שהתורה נדרשת בהם שהם חוקים קבועים כחוקת שמים וארץ אשר חקק ה' בעולמו. ואחר שפה אמר "ואת מצותי תשמרו" אי אפשר לפרש "חוקים" על מצות שאין להם טעם כי בשם "מצות" נכללו החוקים גם כן, שכולם "מצות ה' ", והיה לו לומר "..בחקתי ואת משפטי". ומוכרח שמה שכתב "אם בחקתי תלכו" רצונו לומר חוקי וכללי התורה, רוצה לומר שתהיה יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת; ולהוציא על ידי הכללים החוקים האלה הלכות התורה ותורה שבעל פה, שזה לא יושג רק בעמל גדול וביגיעה. וכן במה שכתב אחר כך "אם לא תשמעו..ולא תעשו.." מוכרח לפרש השמיעה על הבנת התורה, שאי לאו כן הענין כפול.

ועל זה מביא כמה דוגמאות. למשל, פעל "זכר" יש לפרשו על הזכירה בפה ועל הזכירה בלב. וכשכפל ואמר 'זכר..ושמר', 'זכר אל תשכח' -- בהכרח נפרש "זכור" על זכירה בפה שלא יהיו הדברים מיותרים. ומזה מוציא החיוב לזכר שבת ומעשה עגל ומרים ועמלק בפה. עיין מה שכתבנו בזה בחבורי ארצות החיים סימן אלף.

עוד דוגמא ממה שכתב "ונתתי את עריכם חרבה" -- החורבה יפול בין על החרב קצת ונרדף עם "שממון", בין על החרב בהחלט. וכשאמר "חרבה...והשימותי" נוציא שפירושו חרב לגמרי. וכן פעל "שממון" יהיה לפעמים ביחוס כמו במקדש כששמם מהקרבנות. אבל כשאמר "ולא אריח בריח נחוחכם" מבואר שמה שכתב "והשימותי את מקדשכם" הוא השממון מעולי רגל.

(משנה ה): ומבואר ממה שכתב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" שהסדר הוא להקדים התלמוד למעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה. ובכל זאת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והלימוד הוא רק הכנה אל המעשה. והלמד שלא לעשות לא השלים התכלית, וכמ"ש בברכות (דף יז).