חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ה[עריכה]
(א) ואם עד אלה: דהו"ל לכתוב "ואם באלה", וע"כ ר' אליעזר דריש ליה מלשון 'עד' שהוא מעיד בהם. ור' יהושע דריש מלשון 'עוד'.
אתם עברתם לפני ז' עבירות: האמורות למעלה -- אינו לומד, ואינו עושה, ומואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את אחרים, כופר במצות, כופר בעיקר.
(ב) ר"ע אומר ושברתי וכו' אלו הגבורים שבישראל וכו': דלשון 'שבירה' שייך יותר באנשים מן ביהמ"ק.
(ג) שיהו השמים מזיעים: מלחות הטל.
והיא משמרת פירותיה: שלא ירקבו כיון שאין בה לחות, שהלחות מרקיב ומאבד הפירות, ואעפ"כ קללה היא שהארץ לא תוציא פירות והשמים לא יתנו מטר. אבל היא קללה שבבחינת מה יש עמה ברכה -- שאם השמים לא יתנו מטר - יתנו טל, ואם הארץ לא תתן פירות, תשמור מה שיש באוצרם.
רבי אומר זה הכרם: שצריך לכח וטורח הרבה מפני שיצטרך לעבודות רבות וזה יתום לריק.
זה הפשתן: שהוא גם כן יצטרך לעבודות רבות.
זה הכח: שיהיו יגעים בכל כחם עד שיתום כחם ויהיה ללא הועיל, שלא יוציאו ממנו תועלת כלל.
קובר בתו ומאבד ממונו: שבעלה יורשה והוא לריק שתם הממון ולא נהנית הבת ממנו.
(ד) הרי שיניו שלו קהות: שנשאר בלא כח שהוציא כל כחותיו ולא הועיל כלום.
מה שאתה מוביל לה: שאפילו הזרע שהבאת לה לא תתן. ודרשו "יבולה" כמו שכתוב "יובילו שי למורא", שהוא לשון 'הבאה', דאי אפשר לומר שכונת הכתוב שלא תצליח -- הרי כתיב מקודם "ונתתי את שמיכם וגו'".
ועץ הארץ לא יתן פריו: בזה האחרון דרשינן שתי קללות: שלא יהא חונט העץ פירותיו בשעה החנטה, וזהו שכתוב "ועץ הארץ" - שאפילו בצאתו מן הארץ יהא לקוי. ואם היה מפרה יהא נושר פירותיו.
מקליח: משיר.
את פירותיו: ויש באלו שתי פסוקים (פסוק י"ח וי"ט)[1] (ויקרא כ"ו, י"ח-כ') ז' קללות ומקויים בזה מה שאמר "שבע על חטאותיכם".
(ה) עריי בעולם: כדבר שהוא במקרה שאינו אלא לפרקים כן תלכו עראי במצותי.
אעשה אתכם עריי בעולם: דבר שאין לה קביעות חשובה.
(ו) אלא חיה משכלת: שדרכה להיות משכלת כדכתיב "ושיכלה אתכם".
(ז) דרך דרכיכם: פי' "דרך" היה לו לומר, וכתב "דרכיכם" לשון רבים.
לרבות שבילים גדולים וקטנים: הרי ז' קללות.
- שן בהמה
- ושן חיה
- חמת זוחלי עפר
- ושכלה
- והכריתה
- והמעיטה
- ונשמו.
הרי שבע מיני פורעניות.
- ^ לכאורה יש כאן טעות והוא מתכוון לפסוקים י"ט ו-כ' - ויקיעורך