התורה והמצוה ויקרא כו כה-לג

סימן לב

ויקרא כו כה:

וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

[א] "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית"-- נקם בברית ונקם שאינו בברית; איזו נקם שאינו בברית (ס"א איזו נקם שהוא בברית)? כגון סימוי עינים שסימו את עיני צדקיהו מלך יהודה.

נקמת נקם ברית: הנקם שנוקם בעבור הפרת הברית הוא קשה יותר כמו שהיה בצדקיהו שנקם נבוכדנצר ממנו על שהפר בריתו ועור את עיניו. והיה נכון להגיה איזו נקם שהוא בברית?, אך גם במדרש ויקרא רבה (פר' ו) גרס כן. וצריך לפרש "איזו נקם שאינו בברית", רצונו לומר, הנוקם על שאינו בברית, היינו על שעבר את הברית. (וכאן ר"ל נקם על שעברתם ברית התורה כמו שתרגם אונקלוס ויונתן).

סימן לג

ויקרא כו כה:

וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

"ונאספתם אל עריכם"-- מפני המצור. "ושלחתי דבר בתוככם"-- שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפים אתכם מבחוץ.

"ונתתם ביד אויב"-- הלכה אין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים אותו לקברו קוברי מתיהם ניתנים ביד אויב.

ונאספתם: חז"ל פירשו התוכחה כפי שנתקיימה בעונות בעת החורבן, זה אחרי זה; שבא עליהם מלך בבל וכן מלכי רומי בחורבן בית שני, ותבא העיר במצור והיה הדבר בפנים, וקוברי המת שיצאו חוץ לעיר נמסרו אחד אחד ביד האויב, ואחר כך שבר מטה לחם, ואחר כך בא הסדר שאחרי זה -- שאכלו בשר בניהם, ואחר כך כבש האויב את העיר ושרף בית המקדש. ולכן לא פירשו מה שכתוב "ונתתם ביד אויב" על הכיבוש ממש, שאין מקומו כאן לפי הסדר. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ותתמסרון כד מיתין ביד סנאכון.

סימן לד

ויקרא כו כו:

בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

[ב] "בשברי לכם מטה לחם"-- לרבות כל מסעדי לחם. "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"-- מבלי עצים. "והשיבו לחמכם במשקל"-- שתהא פת נפולת והן יושבות ומשקלות אותה בתנור.

ר' יוסי בן דורמסקית אומר "משקל" מה תלמוד לומר? משל: ביד אדם איסר ופרוטה והוא יושב ומשקלו ואומר "אקח בו פת?... אוכל אני ולא שבע; אקח בו תמרים! שמא אוכל אני ושבע!". -- אף על פי כן אוכל ולא שבע שנאמר "ואכלתם ולא תשבעו". דבר אחר: "ואכלתם ולא תשבעו"-- זה רעב של מהומה.

בשברי לכם מטה לחם: מפרש שישבור המטה שהלחם נשען עליו, והם כל מיני לפתן וקטניות שהם סעד ללחם. וגם יחסר עצים בענין שנשים רבות יצטרכו לאפות בתנור אחד וגם ישיבוהו ליד בעליו במשקל כי יפול ויתפרר ויצטרכו לחלקו על ידי משקל.

ור' יוסי מפרש שיאכלו לפי המשקל-- מאכל השוקל יותר יקנו להשביר רעבונם, אף מאכל רע, כל שהוא רב בכמות; ובכל זאת לא ישבעו. ובזה הסדר קבץ חרב ודבר והתחלת הרעב. וגם חשב ז' פורעניות כי מה שכתב "ואכלתם ולא תשבעו" הוא תולדת הקודם ונמשך ממנו, ולא נחשב בפני עצמו.

סימן לה

ויקרא כו כט:

וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

[ג] "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"-- אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו. והיתה מודדתו בטפחים בכל שנה, ונותנות משקלו זהב לשמים. ומשהקיפו מצודת ירושלים -- טבחתו בידה ואכלתו, ועליה מקונן ירמיהו ואומר (איכה ב, כ) "רבוני! אם תאכלנה נשים פרים, עוללי טיפוחים!". משיבה רוח הקודש ואומרת (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא!"-- זה זכריה בן יהודע הכהן.

דבר אחר: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"-- אין לי אלא אבות אוכלים בשר בנים ובנות; בנים אוכלים בשר אבות מנין? שנאמר (יחזקאל ה, י) "לכן אבות יאכלו בנים בקרבך ובנים יאכלו אבותם".

ואכלתם בשר בניכם: בסדר החמישי חושב כ"א קללות. והם סך הכל שבע פעמים שבע, להשלים מ"ט קללות. ומתחיל מרעב היותר מופלג עד שיאכלו בשר בניהם כמו שהיו בעונות בעת החורבן כמעשה דדואג בן יוסף. ומה שכפל "ובשר בנותיכם תאכלו", שאין בזה רבותא, רומז על שגם בנים יאכלו בשר אבות. ועל ידי כן ילחמו הבנים ואבותם ויקדימו לשחט את הבנים האורבים עליהם ואחרי זה יאכלו בשר הבנות. והרי יש בזה שני קללות. ובילקוט גרס תלמוד לומר "תאכלו", וכן הוא אומר "אבות יאכלו בנים...".

סימן לו

ויקרא כו ל:

וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

[ד] "והשמדתי את במותיכם"-- כמשמעו. "והכרתי את חמניכם"-- אלו הנחשים והקסמים שבישראל.

"ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם"-- וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים? אלא שהיה אליהו זכור לטוב מחזר על כל תפוחי הרעב; מצא אחד תפוח ומוטל ברעב. אמר לו "בני, מאיזה משפחה אתה?". אמר לו "ממשפחה פלונית". אמר לו "וכמה הייתם?". אמר לו "שלשת אלפים". "וכמה נשתייר מכם?". אמר לו "אני". אמר לו "רצונך לומר דבר אחד ולחיות?". אמר לו "הן!". אמר לו "אמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". צעק מיד ואמר (עמוס ו, י): "הס! כי לא להזכיר בשם ה'" לא למדני אבא כך!". מה היה עושה? נוטל יראתו ונותנה על לבו ומגפפה ומנשקה עד שכריסו נבקעת ונופל, הוא ויראתו, לארץ. לכך נאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם".

"וגעלה נפשי אתכם"-- זה הגולה. ויש אומרים זה סילוק שכינה.

והשמדתי את במותיכם: שהקטירו שם לעכו"ם; והחמנים, פרש"י שמעמידים אותם בחמה, וכן כתוב ספרא קדושים. ומה שאמרו כאן אלו הנחשים צריך לומר שהיו מנחשים בצורת האלה לפי מהלך החמה והמזלות.

ומ"ש "ונתתי את פגריכם" רוצה לומר שישמיד העובדים עם הנעבדים כי אין מועיל להם תשובה כי נצמדו לעכו"ם מבלי להזכיר עוד בשם ה', וכמעשה שהביא. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף סג) על מעשה זו שהוא בתר דאביקי ביה.

ומ"ש "וגעלה נפשי" יש אומרים על שישליך אותם מן הארץ לגולה, ויש אומרים על סילוק השכינה מהם. וזה תלוי בפלוגתא אם נסתלקה השכינה ובטלה הקדושה בימי החורבן, אם לאו.

סימן לז

ויקרא כו לא-לג:

וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

"ונתתי את עריכם חרבה"-- 'עיר' "עריכם" [נראה דצ"ל "עריכם" "עריכם":מלבי"ם] -- לרבות הכרכין והמחוזות.
"והשימותי את מקדשיכם"-- 'מקדש' 'מקדשי' "מקדשיכם" -- לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

"ולא אריח בריח נחוחכם"-- כמשמעו.

ונתתי את עריכם חרבה: פירשו חז"ל שפה מדבר מן הכרכים והמחוזות שיוקדם חורבתם לשממת הארץ. לכן סדר חורבת הערים ואחר כך "והשימותי את הארץ". ואחרי זה אמר "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", מדבר מן הערים הקטנים שנשארו תחלה עם דלת העם שהשאיר האויב לכורמים וליוגבים. ואחר כך התפשט השממון בארץ יותר ונחרבו גם הערים הקטנים מאין אדם.

ונראה שצריך לומר "עריכם" "עריכם", היינו כפל "עריכם".

ומ"ש "והשימותי את מקדשיכם" דרש שכולל גם בתי כנסיות כי על בית המקדש היה לו לומר "מקדשי" או "מקדש" סתם, לא "מקדשיכם" בכינוי לישראל.

סימן לח

ויקרא כו לב:

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

[ה] "והשימותי אני את הארץ"-- זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו מארצינו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח"; לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה"-- זו האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת רוח.

והשימותי: כשתגלו ממנה לא תשאר בכחה ובברכתה, רק תהיה שממה עד שהאומות שיתישבו בה לא ימצאו בה נחת רוח כמו שכתוב "גפרית ומלח שריפה כל ארצה". ואמר (ישעיהו כד, ו) "על כן אלה אכלה ארץ". ואמרו חז"ל שזו טובה לישראל שהארץ לא תוסיף תת כחה לזרים וגם האויבים לא ימצאו בה חפץ.

סימן לט

ויקרא כו לג:

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ו:

[ו] "ואתכם אזרה הגוים"-- זו מדה קשה לישראל, שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד, הם רואים זה את זה ומתנחמים -- ואתם, אין אתם כן! אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה לחברתה, שנאמר (ירמיהו טו, ז): "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ".

[ז] "והריקותי אחריכם חרב"-- חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה היא חוזרת, וכמים הנשפכים ששוב אין חוזרים לכלים.

ואתכם אזרה: היא הפיזור שנתפזרו אחר החורבן בכל כנפות הארץ, וזו מדה קשה. ומצאנו גם כן בדברי חז"ל שהיה לטובה כמו שאמרו על צדקת פזרונו בישראל. ועל זה אמר "והריקותי אחריכם חרב" שלכן יצטרכו לפיזור, שאם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וכולי, כמו שאמרו במדרש רבה שם. ולשון "והריקותי" שתהיה החרב שלופה מתערה תמיד והיא תלך אחריכם.