חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק י
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק י
[עריכה](א) אמר אחד וכו': אחר שאמרו הבעלים בעשרים כסף הבעלים נותנים בע"כ כו' דלהאי לא יהבינן הואיל ואמרו הבעלים בעשרים ועם החומש עולה החשבון לכ"ה, ואי יהבינן להאיך דשל כ"א נמצא ההקדש מפסיד. לפיכך נותנים אותו לבעלים והם נותנים כ"ו אותו סלע שהוסיף זה עליהם בקרן, וכ"ה דידהו. אבל על סלע שהוסיף זה לא יתן חומש. וזה למדנו מהאי קרא דכתיב "כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום", ועל זה אמר הכתוב "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וכו'", ולא כאשר יעריך אותו האחר על עצמו.
הבעלים נותנים שלשים וכו': מוקי לה בערכין (ערכין כז, ב) כגון שאומרים בעלים בעשרים ופרוטה וצריך ליתן כ"ה סלעים ופרוטה וחומשא דפרוטא, הלכך כי אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמשה -- כופין הבעלים לפדות מפני שהם אמרו תחלה יותר ממה שאמר זה, ופרוטה וחומשא דפרוטה לא קתני במתניתין משום דלא חשיבא, אבל אם לא אמר תחלה אלא עשרים סלעים -- ה"נ דאינו חייב ליתן אלא כ"ה סלעים, הקרן והחומש. ואף שבא אחר ואמר הרי היא שלי בעשרים וחמשה - אין כופין הבעלים לפדות משום דמצי למימר יבוא זה במקומי ויפדה.
אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת דינר: מפרש שם בגמרא אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן לחשבון המגיע לשלשים ואחד ודינם כגון דאמרי הבעלים עשרים ואחד סלעים, פי' כי עשרים ואחד יעלו עם החומש שלהם ששה ועשרים סלעים ודינר (שהוא חומש על סלע הנוסף על עשרים), וחמש סלעים שזה מוסיף עליו -- הרי ל"א ודינר. אם כך אמרו מתחלה הבעלים קודמין בעל כרחן שהוא יותר מן האחר.
ואם לאו אומרים לו הגעתיך: פי' ואם לא אמרו הבעלים מתחלה כדי שיעלו לזה החשבון שאמרנו אלא לשלשים בלבד, כגון שלא אמרו אלא עשרים סלעים ופרוטה שיעלו עם החומש לכ"ה סלעים ומעט יותר וכנ"ל, אומרים לזה האחר הגעתיך על כרחך אתה תפדה אותה כי אתה אמרת סלע אחד יותר מן הבעלים ואין מניחין אותו לחזור מן עילויו של הקדש, אבל הבעלים אין כופין אותן דאמר להו אתא גברא אחר במקומי ויותר ממני.
(ב) ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה וכו': אשתו של מקדיש או יורש שלו, שאם באו לפדות מוסיפין גם הם חומש.
ואם המקדיש יגאל: מ"אם" קדריש (ר"ש). ובילקוט ראיתי שכתב "ואם המקדיש יגאל את - לרבות את האשה", ואפשר שזהו כונת הגר"א בהגהתו שכתב "ואם הראשון מיותר".
אם נתן את הכסף הרי היא שלו: פי' שאין קונין מן הקדש אלא בכסף.
(ג) מאביו: דהירושה באה על האדם ע"פ רוב מאביו.
ת"ל יקדיש איש: דמלת "איש" יתר, לרבות יורש מאמו שאפילו הקדיש אותו שבידו עכשיו והוא איש ועד הנה לא היה ביד איש אפילו הכי יש לה דין שדה אחוזה.
ולא לפי גידוליו: שאין פודין בנ' שקלים אלא קרקע גדולה שנופל בזריעתה חומר שעורים, ולא קרקע קטנה שגדל בה ויצא ממנה כור שעורים.
אחד המקדיש בחולת המחוז: סביבות העיר, ו"מחול" לשון סביב כמו "מחול הכרם". וזו אינה חשיבה כ"כ מפני שהוא למדרס הרגלים.
בפרדיסות סווסטי: שם מקום שהכרמים שם מעולים מאוד.
נותן בזרע חומר שעורים: ר"ל מקום הראוי לזרוע בו זרע חומר שעורים שהוא שלשים סאה, והוא המקום שיש ברבוע מאתים וע"ד אמה על מאתיים וע"ד אמה בקרוב (קרבן אהרן, עיי"ש).
(ד) מנין וכו': האי "מנין" ע"כ אסוף ברייתא קאי - "מנין שאם הקדישה תהא מקודשת מדכתיב ואם משנת היובל יקדיש". (והאי "משנת" ע"כ אשנת היובל גופא קאי מדכתיב אח"כ "ואם אחר היובל יקדיש איש שדהו"). הרי דאם הקדיש בשנת היובל גם כן קדושה וזהו שיטת רב בגמרא. ושמואל ס"ל דאינה מקודשת, והאי דכתיב "משנת היובל" היינו משנת היובל ואילך, דאי לאו הכי הו"ל למכתב "ואם בשנת היובל". ועיין בהראב"ד שמפרש הטעם דלפיכך אין להקדיש לכתחלה בשנת היובל לכו"ע דצריך האדם לחוס על נכסיו ובזה אם יפדה יצטרך לשלם כל החמישים שקל עם החומש שלהם. ועיין בהגהת הגר"א.
נקעים: בקעים, והוא שיהיו מלאים מים דמוכח שאינם לזריעה ועכ"ז צריך שיהיו עמוקים עשרה טפחים דפחות מזה נגאני דארעא מיקרו, פי' ספלים של קרקע שהמים מתנכסים שם ועל שם הקרקע הם נקראין ואינם חשובים בפ"ע ונמדדין עמו (גמרא).
אין נמדדין עמה: ונפדין בשוויין והשאר לפי חשבון חמשים שקלים לבית כור.
ת"ל שדהו: ואין זה מקרי שדה כיון שאינם עומדים לזריעה.
(ה) כערכך יקום נותן וכו': בא הברייתא לבאר השיעור.
וארבעים ותשא פונדיונות: שהסלע מ"ח פונדיונין, הוא שהסלע ד' דינרין, וכל דינר שש מעין -- נמצא שהסלע כ"ד מעין. וכל מעה שני פונדיונין -- נמצא שהסלע מ"ח פונדיונין. ואמר שיתן מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין ומסיים הברייתא מה טיבו של פונדיון זה היתר על נ' סלעים? ומשני זה קולבון לפרוטרוט, פי' האי פונדיון הוא משום דכשיתן פונדיונין לשולחני ליקח בהם סלע נותן לו מ"ט פונדיונין (רמב"ם בפירוש המשנה). וקולבון הוראתו הוא תוספות בחליפין, ופרוטרוט נגזר משם פרוטה, ור"ל הפרוטה הקטנה שמוסיף (שם), והיינו דכשנותן לכל שנה סלע ופונדיון והיה צריך להחליף הפודניונות אצל שולחני ליקח בהם סלע היה צריך ליתן לו מ"ט פונדיון לסלע, שיעור זה צריך ליתן גם להקדש כדי שיוכלו ליקח בהם סלע. ועיין בראב"ד שכתב דכונת הברייתא הוא אפילו כששוקל חמישים שקלים כאחד נמי צריך ליתן נ' סלעים ופונדיון וקא דריש ליה מהאי קרא "כערכך יקום" - כערך שנה בשנה כן יקום אפילו משנת היובל, עכ"ל. ועיין בבכורות (דף נ:) בתוספות שמסתפקין בזה.
(ו) סמוך ליובל: היינו בשנה ראשונה.
מופלג מן היובל: היינו שנה שניה ושלישית וכל השנים.
ת"ל ואם: וי"ו יתירא ד"ואם" קדריש דמרבה זמן אחר מבלי הנזכר בקרא.
הכי גרסינן: נמוכין פחות מיו"ד טפחים או סלעים גבוהים פחות מיו"ד טפחים הרי אלו נמדדין עמה ת"ל שדהו: (כן איתא בילקוט וכן מוכח מראב"ד ור"ש דגירסתם היה כך וכן גרס הגר"א).
ת"ל שדהו: דכיון שהם פחותים מיו"ד טפחים נקראים כולם על שם שדהו.
(ז) מנין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים: פי' דהמקדיש באמצע היובל כגון י' שנים או עשרים אחר היובל מחשבים השנים הנותרות עד היובל הבא ונותן סלע ופונדיון לכל שנה כדכתיב "ואם אחר היובל יקדיש את שדהו וחישב לו וגו' ונגרע מערכך", והיינו גירוע שאינו נותן חמישים שלמים. והמקדיש שתי שנים לפני היובל פודה אותה בשתי סלעים ושתי פונדיונות כדכתיב "על פי השנים הנותרות". אבל המקדיש שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן גירוע ואם בא לגאלה נותן חמישים שקלים שלמים דגבי גירוע כתיב "על פי השנים הנותרות ונגרע", ומיעוט "שנים" שנים, ולהכי קמ"ל מתניתין בעצה טובה שיהא אדם חס על נכסיו ולא יקדיש שדהו פחות משתי שנים לפני היובל שלא יפסיד מ"ח סלעים (אבל ודאי בדיעבד אם הקדיש אפילו יום אחד לפני היובל מקודשת). וזהו שמסיים הברייתא "ת"ל וחישב לו וכו' ע"פ השנים הנותרות", ר"ל ומיעוט שנים שתים, ואם כן יפסיד מ"ח סלעים.
ולא גואלים לאחר היובל: לאו לאחר היובל סמוך ליובל קאמר אלא האי אחר אפילו אחר כ' או ל' שנה קאי, והכי קאמר הבא לגאול באמצע היובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים והיה עומד בניסן שהוא אמצע השנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו אלא נותן סלע ופונדיון שלם והיינו דקאמר אין גואלין פחות משנה דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מגרעא לה כלל ויהיב גאולת שנה שלימה.
ת"ל וחשב לו וכו השנים הנותרות: החלוקה הראשונה יליף לה מריבוי שנים שהם שתים והשנייה מאומרו שנים דמשמע שנה שלמה ולא חציו.
(ח) מנין שאין מחשבין חדשים להקדש: הגר"א כתב דברייתא זו מיותרת היא, דכבר שנאה מקודם עם הטעם מקרא. וע"פ הדחק אפשר ליישב קצת דברייתא זו מפרש לברייתא הקודמת מ"ט אין גואלין לאחר היובל פחות משנה לפי שאין מחשבין חדשים להקדש והיינו שאם בא לגאול באמצע איזה שנה אין מחשבין להקדש החדשים שעברו ולנכות אותם אלא משלם בעד החדשים שבאים לפניו כבעד שנה שלמה. ומ"מ תיבת "מנין" לא אתיא שפיר.
אבל הקדש מחשבים חדשים: פי' ואם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה כגון שבא לגאלה מן ההקדש בפלגא דארבעים ותמניא דאי חשבת לההיא יציאה להקדש הו"ל פחות משתי שנים וגובה ההקדש חמשים סלעים שלמים דלא מיפרקא בגירוע ואם לא נחשיב אותן חדשים שיצאו הו"ל שתי שנים לפני היובל ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונין -- הכא ודאי מחשבין אותן ביציאה גמורה.
ת"ל וחשב לו הכהן מ"מ: הכי גרסינן בגמרא והיינו דתיבת "וחשב" משמע דצריך לחשוב הדבר כמו שהוא, ומה דמסיים הברייתא את הכסף על פי השנים הנותרות, דרצה לכלול בזה גם טעם לרישא דברייתא דהיכא שאין בזה ריוח להקדש כגון שהוא איזה שנים לפני יובל כגון ב' וחצי אז צריך הגואל לשלם בעד חצי השנה כבעד שנה שלמה.
(ט) הריני נותן דבר שנה בשנה: פי' כל שנה אתן בעד המגיע ממני להקדש כפי חשבון נ' שקלים לזרע חומר שעורים.
ת"ל וחשב וכו' את הכסף על פי השנים הנותרות: דמשמע שצריך ליתן כל הכסף לפי חשבון השנים הנותרות.
(י) שנים הנותרות וכו' ומנין אם רצה הקדש וכו': היינו היכא שיש ריוח בזה להקדש וכנ"ל. והיא באמת משנה יתירה דכבר שנה הכל למעלה. אכן יש מפרשים דברייתא זו אשמועינן הלכה חדשה דתלה הכתוב בגזבר דהיינו היכא שיש שנה ואיזה חדשים לפני היובל יש רשות ביד הגזבר לחשוב לאלו החדשים כמו שנה ונמצא שיש שתי שנים לפני היובל ודיו בשני סלעים ושני פונדיונין. וזהו שסיים "ת"ל וחשב". אבל אם אין הגזבר רוצה בכך אין רשות ביד המקדיש לומר דבר זה ונמצא שאין בידו רק שנה וחדשים ומשלם נ' שקלים כנ"ל (רמב"ם בפירוש המשנה ובהלכותיו, וענין הברייתא הוא כעין אמר מר הנאמר בגמרא).
עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום: פי' שאינו חושב שנת היובל להחמישים שקל כסף שנותן לזרע חומר שעורים.
אף מן ההקדש שאם אכלה וכו': פי' דה"א שאינו גורע אלא אותן השנים שהקדיש אחר היובל אבל מה שהיה ביד הקדש אינו גורע. לכן אתי לאשמועינן דגורע. ו"מערכך" דייק, דהיינו אפילו מה שהיה בשעת ההקדש יגרע אם לא גאל תיכף.
לפני היובל: לאו דוקא אלא ר"ל באותן השנים שבין יובל ליובל.
שהיתה לפניו: דהיינו שהובירה ולא זרעה אפילו הכי מנכה לפי הזמן.
(יא) לרבות את האשה: אשתו של מקדיש אם גאלה השדה וכן היורש מוסיפין חומש. חד דרש מכפל הגאולות, וחד מן וי"ו הנוספת.
שדה מה תלמוד לומר: ד"אותו" היה לו לומר.
המקדיש בית כור: מקום ראוי לזרוע בית כור.
בענין הזה: פי' הוא אשר חייב בענין הזה שאמר קרא.
לתך: חצי כור.
ת"ל השדה: דמשמע כל שיש שם שדה עליו נפדה לפי החשבון נ' סלעים עבור בית כור.
(יב) לאחר ולא לבנו: דבנו לא מקרי אחר לגבי אביו, והו"ל כאילו גאלה אביו אם גאלה בנו, ואינו יוצאה לכהנים ביובל אלא יוצאה לאביו.
או לאחר ולא לאחיו: דאם מכרה לאחיו אינו יוצאה ביובל לכהנים.
כשהוא אומר לאיש: דהוא יתר, דהול"ל "ואם מכר את השדה לאחר".
ומה ראית לרבות את הבן וכו': דהוא כאביו לענין זה ולהוציא את האח דהוא נחשב כאחר.
ליעוד: שאם קנה אביו אמה עבריה ורוצה ליעדה לו מיעדה וא"צ לכסף אחר לקדשה בו אלא באותו הכסף שנתן בה אביו כאשר קנאה היא מקודשת לבנו כדאיתא בפרק קמא דקידושין.
ולעבד עברי: שאם מת אדוניו בתוך שש שנים שקנאו עובד להבן, אבל אם מת בלא בנים ואחיו יורשו אינו עובד את האח כדאמרינן בפרק קמא דקידושין. לפיכך ה"נ מוקמינן לבן במקום אביו לשדה אחוזה.
(יג) לא יגאל עוד יכול וכו': בפרק ו' דערכין דף כ"ו מוקי האי ברייתא בשדה שיצאה לכהנים, כלומר שהקדיש אדם שדה אחוזה וגאלה אחר ויצאת מידו ביובל לכהנים והקדישה כהן ביובל שני ואתו בעלים למפרקה מיד גיזבר. סד"א לא תפרוק כלל הואיל ולא גאלה בהקדש ראשון כשקידשה הוא. ת"ל "עוד" שיוכל לגאלה אבל לא לענין שתהיה לפניו כשדה אחוזה אלא גואלה שתהיה לפניו כשדה מקנה וכשיגיע יובל תצא מידו ותתחלק לכהנים.