התורה והמצוה ויקרא כז יד-כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בקחתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן פו[עריכה]

ויקרא כז יד:
וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[א] "והעריכו הכהן בין טוב ובין רע"-- אין פודין את ההקדשות אכסרה.

"כאשר יעריך אֹתו הכהן כן יקום":

  • הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים-- הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חמישית.
  • אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ואחד"-- הבעלים נותנים עשרים ושש.
  • "עשרים ושנים"-- הבעלים נותנים עשרים ושבע.
  • "עשרים ושלש"-- הבעלים נותנים עשרים ושמונה.
  • "עשרים וארבע"-- הבעלים נותנים עשרים ותשע.
  • "עשרים וחמש"-- הבעלים נותנים שלשים, שאין מוסיפים חמישית על עלויו של זה.
  • אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ושש"-- אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים; ואם לאו, אומרים לו "הגעתיך".


מה שכתב "בין טוב ובין רע" היינו שלא יפדה באומד כנ"ל. ומה שכתב "כאשר יעריך הכהן כן יקום", שכבר אמר למעלה "כן יהיה", פירשוהו חז"ל שזה לענין הבעלים, שאם הוסיף אחד על עשרים ואי אפשר ליתן אותו לזה דיפסיד ההקדש, דהא הבעלים יתנו כ"ה, כופין את הבעלים להוסיף דינר זה. אבל על דינר זה אין צורך להוסיף חומש ולכן אמר "כן יקום". וכל זה מובא בערכין (דף כז) ובבבא מציעא (דף ??).

ובמה שכתב דאם אמר עשרים וחמש הבעלים נותנים שלשים פריך בגמ' והא העמידו אחר במקומם! -- שנתן כ"ה כמו שאמרו הבעלים. ומשני רבא דמיירי שהבעלים אמרו תחלה "עשרים ופרוטה", ואם כן הוא עם החומש -- כ"ה ופרוטה וחומש, והאחר לא נתן רק כ"ה.

ועל מה שאמר אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר מפרש בגמ' דמיירי כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו ב"אחד ועשרים סלעים" דהוה בין קרן וחומש כ"ו סלעים ודינר, ולכן הבעלים קודמים; דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש הדינר.   ומה שאמר ואם לאו... היינו שלא פתחו הבעלים תחלה אלא בעשרים, לא מהדרינן אבעלים משום שהעמידו אחר במקומם.

סימן פז[עריכה]

ויקרא כז טו:
וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[ב] "ואם המקדיש יגאל"-- לרבות את האשה.  "ואם המקדיש יגאל"-- לרבות את היורש.


ואם המקדיש יגאל: נראה שמה שאמר כאן לרבות את האשה והיורש אינו נלמד מפה, רק ממה שכתוב גבי בהמה וגבי שדה אחוזה וגבי מעשר "ואם גאל יגאל" כמו שהובא בספרא (פרשה ד משנה ז, פרק י משנה יא, פרק יב משנה י). וילפינן משם דהוא הדין במקדיש נכסיו. וממה שכתב לרבות.. -- שטפא דלישנא נקיט.

סימן פח[עריכה]

ויקרא כז טו:
וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

"ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"-- אם נתן את הכסף, הרי הוא שלו; ואם לאו, אינו שלו.


ויסף..והיה לו: רוצה לומר שלא יפדנו רק בכסף, לא בקרקע ועבדים ושטרות; כמו שאמרו (בבכורות נא, ערכין כז, ב"מ דף נד, וכן לקמן משנה יא) על 'ונתן הכסף וקם לו'.

סימן פט[עריכה]

ויקרא כז יד-טז:
וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם.

וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ.

וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[ג] 'שדה אחוזתו' (ויקרא כז, טז)-- אין לי אלא שדה אחוזתו מאביו; שדה אחוזתו מאמו מנין? תלמוד לומר "יקדיש איש".


ואם משדה אחוזתו יקדיש איש: כפי תהלוכות הלשון ראוי שיאמר "ואיש כי יקדיש משדה אחוזתו" כמו שכתב "ואיש כי יקדיש את ביתו". ולפי זה מבואר שהיא חלוקה ממאמר הקודם; שנגד ביתו אמר אבל אם משדה אחוזתו יקדיש, דינו משונה מדין מקדיש ביתו. ומזה הוציאו חז"ל שאחוזתו בין מאביו בין מאמו, כי שם "אחוזתו" לא בא בדיוקו המכוין על אחוזת אבותיו דוקא כי עיקר היא שם "שדה" שמגביל נגד שם "בית". וגם לפי הטעם שההבדל בין שדה אחוזה לשדה מקנה היא מטעם ששדה מקנה אינו יכול להקדיש רק עד היובל אבל שדה אחוזה יכול להקדיש לעולם -- ואין חילוק בין אחוזת אביו לאחוזת אמו.


סימן צ[עריכה]

ויקרא כז טז:
וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

"והיה ערכך לפי זרעו"-- ולא לפי גידוליו.

" זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף"-- הרי זו גזרת מלך.   אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי-- נותן בזרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.


והיה ערכך לפי זרעו: לא חשבינן כמה גדל שם רק לפי זרע. ואין הבדל בין שדה רעה בחולת המחוז, רצונו לומר, בסביבות מחוז העיר שנדרס שם מן ההולכים ושבים; ובין שדה טובה בפרדיסיא של מקום סבסתי -- גזירת הכתוב שיתן בעד מקום שיוכל לזרוע עליו חומר, שהם עשרה איפות (כמ"ש ביחזקאל מה יד), חמשים שקלי כסף. וכגזרת שלשים של עבד וחמשים של מוציא שם רע. ולשון זה מועתק ממשנה דערכין (פרק ג).

סימן צא[עריכה]

ויקרא כז יז:
אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[ד] מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשנת היובל ואם הקדישה תהא מקודשת? תלמוד לומר "ואם משנת היובל יקדיש שדהו".


אם משנת היובל יקדיש: ברייתא דספרא דבי רב אתיא כרב דאמר בערכין (דף כה) דהמקדיש שדהו בשנת היובל עצמה-- קדושה ונותן חמשים. ומפרש דסבירא ליה "משנת היובל" ושנת היובל בכלל, דסבירא ליה כרבי שדעתו דכל מקום שאמר "מן..עד" שני הגבולים בכלל, כמו שבארנו בסדר תזריע (סימן פא). ואם כן כשאמר "משנת היובל" שנת היובל בכלל. וכבר הוכחתי (שם) שדעת ר' יהודה סתמא דספרא גם כן כרבי.

ושם מקשה בשלמא לרב היינו דכתיב "ואם משנת היובל...ואם אחר היובל" אלא לשמואל מאי "אחר היובל"? אחר אחר.  ולקמן במשנה ו' אמר "אחר היובל"-- סמוך ליובל, כרב. וכן פירש ראב"ע "ואם משנת היובל", בעצם השנה.

ובכל זאת, ממה שלא אמר "בשנת היובל", בב', הוכיחו דאסור להקדיש שדהו בשנת היובל, ולכן תפס "משנת" ללמד שאין לעשות כן לכתחלה.

סימן צב[עריכה]

ויקרא כז יז:
אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

( "שדהו" (ויקרא כז, יז) מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדים עמה? תלמוד לומר "שדהו" )
[ עיין במלבי"ם סימן צב שרוצה למחוק הפסקא הנ"ל ובמקום זאת לגרוס: "שדה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", אין לי אלא שהקדיש בענין הזה; מנין לרבות לתך וחצי לתך ותרקב וכולי ת"ל 'שדה', מכל מקום. ]


יקדיש שדהו: למה חזר שם "שדה"? היה לו לומר בכינוי "יקדישנה". והנה גם במה שכתב "ואם אחר היובל יקדיש שדהו" שם "שדה" מיותר; ונמצא בספרא דרוש שבכאן גם שם במשנה ו'. והיא פלא למה דרש ב' פעמים דבר אחד? ובלי ספק שיש טעות סופר וכאן צריך לומר כמו שכתוב בערכין (דף כה) "שדה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", אין לי אלא שהקדיש בענין הזה; מנין לרבות לתך וחצי לתך ותרקב וכולי ת"ל "שדה" מכל מקום  ורוצה לומר שלכן אמר "יקדיש שדהו"-- כל שדה שהיא. ואמר שנית "יקדיש שדהו" שבכל זאת צריך שיהיה בכלל שדה בת זריעה, לא נקעים (שמיירי שמלאים מים שאינם בני זריעה כמ"ש בגמ' שם).

סימן צג[עריכה]

ויקרא כז יז:
אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[ה] "כערכך יקום"-- נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות. מה טיבו של פונדיון זה? קולבון לפרוטרוט.


כערכך יקום: רוצה לומר יתן הערך האמור שהם חמשים שקל. והרי למ"ט שנים-- מ"ט סלעים ומ"ט פנדיונות, שהסלע החמישים עושה ממנו פונדיונות. ומפרש בבכורות (דף נ) שהגם שאין בסלע רק מ"ח פונדיונות, נותן מ"ט משום קולבון.

סימן צד[עריכה]

ויקרא כז יח:
וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[ו] "...אחר היובל"-- סמוך ליובל.   מופלג מן היובל מנין? תלמוד לומר "ואם אחר היובל יקדיש שדהו..."

"שדהו" (ויקרא כז, יח) מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר היו שם נקעים נמוכים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים הרי אינם נמדדים עמה? תלמוד לומר "שדהו".


ואם אחר היובל: כבר התבאר בפר' מצורע (סימן ?) שיש הבדל בין "אחר" ובין "אחרי"; שמלת "אחר" מורה על התכיפות, וז"ש סמוך ליובל. ובכל זאת אין לומר דוקא סמוך, דהא כתיב "יקדיש שדהו..." ורצונו לומר וסוף הפסוק 'וחשב לו את השנים הנותרות'.

ומ"ש מנין אתה אומר... התבאר (בסימן צב).

סימן צה[עריכה]

ויקרא כז יח:
וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

  • [ז] מנין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה? תלמוד לומר "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת ".


על פי השנים הנותרות: מבואר שמה שחושב ומגרע מן הכסף הוא רק על פי השנים הנותרות, וסתם שָנים שְנַים. ואם כן צריך שיהיו שני שנים עד היובל. (ומפרש בערכין (דף ?) שאם הקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל אינו גואל בגרוע, רק צריך ליתן כל החמשים שקל).

וכן צריך שיהיו שנים נותרות, לא אם גואל בשנת היובל שעדן כל השנים קיימים.

סימן צו[עריכה]

ויקרא כז יח:
וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

  • [ח] מנין שאין מחשבים את החדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים? תלמוד לומר "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת".
  • [ט] ומנין שאם אמר "הריני נותן דבר שנה בשנה", אין שומעין לו אלא נותן את כולם כאחד? תלמוד לומר "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת".

[י] "שנים הנותרֹת"-- שנים הוא מחשב ואין מחשב חדשים.  ומנין אם רצה הקדש לעשות חדשים שנה יעשה? תלמוד לומר "וחשב".

"עד שנת היובל"-- שלא יכנס בה כלום.

"ונגרע מערכך"-- אף מן ההקדש; שאם אכלה ההקדש שנה או שתים לפני היובל או לא אכלה אלא שהיתה לפניו -- מנכה סלע ופונדיון בכל שנה ושנה.


וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות: מבואר שלא יחשב חדשים, רק שנים. שאם עדיין יש ב' שנים ומחצה עד היובל יתן ג' סלעים וג' פונדיונים ולא ינכה החדשים של החצי שנה.  אולם ממה שכתוב "וחשב לו הכהן" מבואר שהחשבון תלוי ברצון הכהן ואם ירצה יחשב החדשים. כגון אם רוצה לפדות שנה ומחצה לפני היובל, יחשב שכבר עברו ששה חדשים משנה האחת ואין כאן שני שנים לפני היובל ואינו נגאל בגרעון כסף. [וכיוצא בזה למד בספרא בהר (פרק ה) מן "וחשב את שני ממכרו"]. וכל זה מובא בערכין (דף כד וכה).

וממה שכתב "וחשב את הכסף" מבואר שצריך שיתן הכסף בפעם אחד, לא אחד אחד.

וממ"ש "עד שנת היובל" פירוש עד ולא עד בכלל.

ומ"ש "ונגרע מערכך", גרעון זה אינו מתחיל מעת ההקדש רק מעת שבא לפדות ושנים שהיתה ביד ההקדש מן ההקדש עד הפדיון מגרע מן החשבון אף שלא אכל ההקדש מן השדה והובירה כל הזמן.

סימן צז[עריכה]

ויקרא כז יט-כ:
וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[יא] "ואם גאל יגאל"-- לרבות את האשה.  "ואם גאל יגאל"-- לרבות את היורש.

'שדה' (ויקרא כז, יט) מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי אלא המקדיש בית כור בענין הזה; הקדיש בית לתך, בית סאה, בית קב מנין? תלמוד לומר "השדה".

"ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם"-- אם נתן את הכסף הרי שלו ואם לאו אינה שלו.


ואם גאל יגאל לרבות אשה ויורש -- התבאר (בסימן פז).

ומה שאמר "שדה" מה ת"ל? עיין מה שכתבנו (בסימן צב), ויש לומר דכאן דרש שנית שגם לענין שיוסיפו חומש אין צורך שיהיה שדה בת בית כור.  והנה חסרון הדרושים על ב' פעמים "השדה" שבפסוק שאחרי זה...

ומ"ש "ויסף.." אם נתן את הכסף -- התבאר (בסימן פח).

סימן צח[עריכה]

ויקרא כז כ:
וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[יב] "ואם לא יגאל את השדה"-- הבעלים. "ואם מכר את השדה"-- הגזבר.

"לאחר"-- ולא לבנו.   או "לאחר"-- ולא לאחיו?..   כשהוא אומר "לאיש"-- לרבות (ס"א להוציא) את האח.

ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח? אחר שריבה הכתוב, מיעט!   מרבה אני את הבן שהוא קם תחת אביו לייעוד ולעבד עברי, ומוציא אני את האח שאינו קם תחת אחיו ליעידה ולעבד עברי.


ואם לא יגאל: פירושו, אם הבעלים לא יגאלוהו או שהגזבר מכרו לאחר -- לא ישוב השדה לבעלים, רק לרשות ההקדש. וכבר בארנו (צו סימן יד) גדר מלת "אחר" שמורה שמשונה מן הקודם. ועל כן אמרו דבן לא מקרי "אחר" כי קם תחת אביו ליעודה ולעבד עברי שעובד את הבן.

וכבר בארנו (באילת השחר כלל סג) שבכל התיאורים שאין מוכרח שיבא בהם שם "איש" (כמו "צדיק" "עני" "עור" וכדומה), שם "איש" בא לדרשה. וכן היה לו לומר "ואם מכר..לאחר", ולמה אמר "איש אחר"? פירשו חז"ל מפני ששם "אחר" יבא לפעמים על הדיוק שהוא אחר לגמרי בלתי שייך עמו, ובצד זה גם האח אינו אחר כי קרוב לו ויורשו כשאין בן. ועל זה אמר "איש אחר"-- כל שהוא אחר מצד האנושיות, אף שאינו אחר מצד הקורבה, וגם האח הוא "איש אחר". רק הבן כאביו בעצמו. ומובא בערכין (דף כד:)

סימן צט[עריכה]

ויקרא כז כ:
וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק י:

[יג] "לא יגאל עוד"-- יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה? תלמוד לומר "לא יגאל עוד"-- לכמות שהוא אינה נגאלת אבל לוקחה הוא מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה.


לא יגאל עוד: הגאולה נופלת על הבעלים כשמחזירים את הדבר לרשותם, וגם אם קונים אותו מיד ההקדש יצדק לשון "גאולה". ולפי זה היה משמע שלא יוכלו אף לקנותו מן ההקדש, לכן הוסיף מלת "עוד", שכבר התבאר (תזריע סימן קעו) גדר מלה זו בשהדבר חוזר כמו שהיה בתחלה, ודייק שלא יגאל עוד לענין שיהיה בתחלה שדה אחוזה אבל תהיה אצלו כשדה מקנה שיוצאת ביובל.

ומפרש בערכין (דף כו) דלר"י ור"ש דסברי (פרק יא משנה ב) שיוצאה ביובל הראשון לכהנים, משכחת לה שהקדישה כהן, וקמ"ל שיכול בעל השדה לפדותה שתהיה לפניו כשדה מקנה; דאין לומר כמו שאמרו התוס' שם דמשכחת ביובל ראשון כשגאל האחר מיד הגזבר, דהא מ"ש "לא יגאל עוד" חוזר גם על מה שכתוב "ואם לא יגאל את השדה..", ודוק.