התורה והמצוה ויקרא כו ו-ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בקחתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם

סימן ח[עריכה]

ויקרא כו ו:
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ב:

[א] "ושכבתם ואין מחריד"-- לא יראים מכל בריה.

"והשבתי חיה רעה מן הארץ"-- ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם.  ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו. אמר ר' שמעון, אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקין או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת"-- למשבית מזיקין מן העולם; משביתן שלא יזיקו.  [ב] וכן הוא אומר (ישעיהו יא, ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"-- מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו.   וכן הוא אומר "גמול ידו הדה"-- זו חיה ההורגת את הבריות.


ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה: הוא פירוש על "ושכתבם ואין מחריד" על ידי שישבית חיה רעה ישכבו ביערים ובמדבר ולא יראו ממזיק, כמו שכתוב (יחזקאל לד, כה) "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים".

ומ"ש "וחרב לא תעבר בארצכם" הוא עונה על מה שכתב "ונתתי שלום בארץ" וכבר כתבתי (ויקרא סימן קמה) שיש הבדל בין פעל "שבת" ובין פעל "חדל" "מנע" "חשך" הנרדפים עמו -- במה שפעל "שבת" מציין הפסק העסק או דבר המתמיד במציאות. ואיך אמר פה לשון "והשבתי"? וכי חיה רעה מתמדת בארץ עד שיאמר שישבית ויפסיק אותה? והיה לו לומר "ומנעתי" או "והחדלתי".   ועל כן אמר ר' יהודה שיעבירם מן העולם שבזה הלא חיה רעה מתמדת להיות בעולם ואז תושבת ותובטל ויצדק "השבתה".  ור' שמעון לא נראה לו שישבית המינים מן המציאות, ששבחו של מקום הוא בשישנם במציאות ואינם מזיקים. ומפרש שיפול לשון "השבתה" על ביטול ההיזק והארס שהתמיד עד עתה שהוא הפסק טבעם הרע. ודרש מה שכתוב "מזמור שיר ליום השבת" שקאי על לעתיד לבא ליום שכולו שבת (כמ"ש בראש השנה דף לא, סנהדרין צז, ובסוף תמיד), שקראו כן בעבור השבתת הרע והנזק. ומביא ראיה ממה שכתוב "וגר זאב עם כבש..." הרי יהיו מזיקין ולא יזוקו.

ומ"ש "גמול ידו הדה" פי' שם "הדה" על מין חיה מזקת. ובילקוט ישעיה "וגמולי חלב" עתיד ליתן ידו לתוך חברבר וכולי הדה זו חיה המזקת וכולי. ועיין ברמב"ן האריך בזה.

סימן ט[עריכה]

ויקרא כו ו-ז:
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ב:

[ג] "וחרב לא תעבר בארצכם"-- אין צריך לומר שלא יהיו באים עליכם למלחמה, אלא שלא יהיו העוברים והשבים עוברים ממדינה לחברתה כדרך שעברו בימי יאשיהו.

"ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב"-- שיהיו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו.


וחרב לא תעבר: לשון "העברה" בא על העובר ממקום למקום; והוסיף שגם לא תעבור דרך ארצכם למקום אחר. וזה אפילו חרב של שלום.

אמנם את אויביכם תרדפו חוץ מארצכם ולא תצטרכו להלחם כי יפלו לפניכם איש בחרב רעהו. ולשון 'נפילת חרב' בא תמיד בב' -- 'יפול בחרב', ולא בא לשון "לחרב" רק אם משמש בפעל נתינה ומינוי והסגרה לחרב. ופה לבד אמר "לחרב", בלמ"ד, לרמז שיפלו מעצמם אל החרב של עצמם, איש לחרב ריעהו.

סימן י[עריכה]

ויקרא כו ח:
וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ב:

[ד] "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו": "מכם"-- מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם.  "ומאה מכם רבבה ירדפו"-- וכי כך הוא החשבון?! [ס"א והלא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"?!] אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה.

"ונפלו אֹיביכם לפניכם לחרב"-- שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.


ורדפו מכם חמשה אלף: רצונו לומר, לא תהיו צריכים להתקבץ ברוב חיל; רק אם יבואו מאה יהיה די בחמשה, ואם יבואו רבבה יהיה די במאה (ולפי החשבון חמשה-למאה, היה צריך חמש מאות לרבבה, רק זכות הרבים שקול יותר). ומה שכפל מלת "מכם", רצונו לומר, מן המון העם, אף שאינם מבני הצבא והחיל.

ומה שאמר שנית "ונפלו אויביכם" נשנה להורות על חוזק נפילתם שיהיה חוץ מדרך הטבע.

סימן יא[עריכה]

ויקרא כו ט:
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ב:

[ה] "ופניתי אליכם"-- משלו משל למה הדבר דומה: למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד ועשה עמו מלאכה ימים הרבה. נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם. אמר לו המלך לאותו הפועל "בני, אפנה לך! הרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט; אבל אתה -- חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך!".    כך היו ישראל בעולם הזה מבקשים שכרם מלפני המקום ואומות העולם מבקשים שכרם מלפני המקום, והמקום אומר להם לישראל "בני, אפנה לכם! אומות העולם הללו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט; אבל אתם -- חשבון רב אני עתיד לחשב עמכם!". לכך נאמר-- "ופניתי אליכם".


ופניתי אליכם: פעל "פנה" מציין שעיית הפנים אל צד אחד ומורה שפונה מצד אל צד אחר ושם אליו מגמת פניו. וגם יציין במלת "פונה אל" בדבר שמשגיח שם בהשגחה יתירה ויכוין אליו מאד. על פי זה בארו במשל כאילו גם העכו"ם באים לתבוע שכרם והשם הקדים לתת להם שכרם המעט בתחלה באשר אין צורך אליו חשבון גדול ואחרי זה יפנה מעמהם אל הפועל הנאמן שעשה עמו מלאכה ימים רבים אשר צריך לפנות אליו בפניה יתירה, כי יש לו עמו חשבונות רבים וגדולים ושכר הרבה. וכן הקדים שכר המצות להעכו"ם בעולם הזה אשר השכר הוא בעל תכלית וגשמי, קטן ושפל מאד, לפי קוטן עבודתם ולפי ענינו שהיה גשמי. ואחרי זה יפנה אל עם קרובו באחרית הימים לתת להם שכר רוחני בלתי בעל תכלית, שכר נצחי וגדול מאד כפי גודל עבודתם ואהבתם בקדש.

סימן יב[עריכה]

ויקרא כו ט:
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ב:

"ופניתי אליכם"-- בטובה.   "והפריתי אתכם"-- בפריה ורביה.   "והרביתי אתכם"-- בקומה זקופה.

"והקימותי את בריתי אתכם"-- לא כברית הראשונה שהפרתם אותה שנאמר (ירמיהו לא, לא): "אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'".   לכן-- (ירמיהו לא, ל): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה".


"ופניתי אליכם" היא הפניה לטובה, כי הפניה לרעה יציין במלת "ונתתי פני בכם" (כנ"ל אחרי סימן קח).   ומ"ש "והפריתי" הוא לפרות בבנים ובנות.  והריבוי הוא בגודל וקומה זקופה.  והקמת הברית הוא ברית קיים שלא ישתנה כמו שנשתנה הברית הראשון, וכמ"ש בירמיה (פרק לא), עיי"ש.