מ"ג בראשית א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות בראשית


מ"ג בראשית א · א · >>

מקרא

כתיב: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ

מנוקד: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

עם טעמים: בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​​

אונקלוס:
בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
מִן אַוְולָא בְּרָא יְיָ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא:
ירושלמי (קטעים):
בְּחוּכְמָא בְּרָא יְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו".

ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: "בראשית בריאת שמים וארץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר". ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו: (ירמיהו כו א) "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים", (בראשית י י) "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ", (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אף כאן אתה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כמו "בְּרֵאשִׁית ברוא". ודומה לו (הושע א ב) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע, "ויאמר ה' אל הושע" וגו'.

ואם תאמר: להורות בא שאלו תחילה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו: (איוב ג י) "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי", ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיהו ח ד) "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק", ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים", ולא פירש "אם יחרוש אדם בבקרים", וכמו (ישעיהו מו י) "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית", ולא פירש "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דבר אַחֲרִית דבר". אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", ועדיין לא גילה המקרא בריית המים מתי היתה. הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו. על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום.

"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת (דף ס"ג ע"א): הוינא בר תמני סרי שנין, ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מייתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", ודרשו חכמים: "באברהם", מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב "בְּהִבָּרְאָם".

עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם.
יש מפרשים: בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן, שהרי המים קדמו, כדכתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (פסוק ב). ועוד, שאין כתוב כאן "בראשונה", אלא "בְּרֵאשִׁית"; דבוק הוא, כמו "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י י).
והמפרש כמו "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), כלומר: בתחלת ברוא אלהים את השמים, כלומר: בטרם ברא שמים וארץ – הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, נמצא שהמים נבראו תחלה, גם זה הבל, שכן לא היה לו לכתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", שמאחר שעדיין לא נבראת – לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו.
אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: "שֵׁם וְחָם וָיָפֶת" (בראשית ט יח), וכתיב: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (שם). אלא מפני שכתוב לפניו "אָרוּר כְּנָעַן", ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח.
"וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). למה נכתב כאן "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ד), לפיכך הקדים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות.

גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, ז-י). וזהו שכתוב: "וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (פסוק לא), אותו שישי שהוא גמר שישה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה.

לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" [וכו'] (פסוק ב).

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בְּרֵאשִׁית" — חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת "בָּרִאשֹׁנָה" (בראשית יג ד), כי נמצא "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ" (במדבר ב ט). ואילו היה טעמו כן, היה הבי"ת נקמץ בקמץ גדול.

ויש אומרים כי "בְּרֵאשִׁית" לעולם סמוך. והטעם, בראשית הערב, או הלילה, או החושך. והנה שכחו "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא).

ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם. וטעמם, שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ, על כן אמר "בראשית".

ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (ירמיהו כו א). ואל תתמה: איך נסמך על פועל עבר? והנה כן "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ" (הושע א ב); "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א). והטעם יתבאר לך בפסוק השני.

"בָּרָא" — רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (במדבר טז ל). והנה שכחו "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א כא), ושלושה בפסוק אחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א כז), "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מה ז), שהוא היפוך האור, שהוא יש.

וזה דקדוק המילה "בָּרָא" לשני טעמים: זה האחד. והשני, "לֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם" (שמואל ב יב יז). וזה השני – אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל ב ג לה), כי הוא מהבניין הכבד הנוסף. ואם היה באל"ף, היה כמו "לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ב כט).

ומצאנו מהבניין הכבד, "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז טו). ואיננו כמו "בְּרוּ לָכֶם אִישׁ" (שמואל א יז ח), רק כמו "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג מז). וטעמו לגזור, ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין.

"אֱלֹהִים" — אחר שמצאנו "אלוה", ידענו כי "אֱלֹהִים" לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז, שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל, דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים. ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים, שאמרו: "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד), "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י). וכן מילת "עליו", "אליו", "עדיו". על כן יאמר הכתוב "בָּרָא", ולא "בראו".

ומדרך התושיה ידענו כי הדיבורים יקראו "שפה", בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תיקרא "לב", והלב גוף, והיא איננה גוף, בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ובעבור היות כל מעשה ה' ביד המלאכים עושי רצונו, נקרא כן. ובפסוק "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג כא) אבאר קצת סוד השם.

ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?

וטעם "אלהי הצבאות", כטעם "אלהי האלהים". וטעם "אלהים" כמו מלך, ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תואר, ואיננו עצם, ולא ימצא ממנו עבר או עתיד.

ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח, בעבור שנמצא "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד), כי אין ככה דרך פשוטו. רק דיבר דוד בתחילה על מעשה בראשית. והחל מהאור, ואמר "עֹטֶה אוֹר" (שם פסוק ב), ואחר כך "נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם), והוא הרקיע, והמים עליו, והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו, וכן האש ממשרתיו. ואמר: "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ" (שם פסוק ה), וזאת היא היבשה. וכן כתוב: "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח ח).

וטעם "אֵת" — כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו "אֵת הַשָּׁמַיִם". ופעם יחסרוהו, כמו "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם" (דברים ד לב). ונמצא עם הפועֵל, כמו "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב" (שמואל א יז לד), והם מתי מספר. ויהיה תחת "עם", ותחת "מן".

"הַשָּׁמַיִם" — בה"א הידיעה, להורות כי על אלה הנראים ידבר. ולעולם לשון רבים; ויתכן להיות "מִשְׁטָרוֹ" (איוב לח לג) – משטר כל אחד ואחד. וטעם "שָׁמָיִם" – גובה ומעֲלה, וכן בלשון ישמעאל, שרובה על מתכונת לשון הקדש. ויש "שמי הַשָּׁמַיִם". ולא יתפרדו, כרחיים וצהריים. ואנשי המידות יבינו אלה הסודות.

ויאמר הגאון, כי הארץ כנקודה, והשמים כחוט הסובב. ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ, והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי, כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד: בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות, ובחמישי ובשישי נפשות החיות. והמזמור הנזכר לעֵד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה, או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת; והעֵד, "קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח יג). וזאת העדות איננה ברורה, בעבור שפירוש הפסוק איננו כן; כי איך ייאמר "אליהם" לאשר אינם? ואיך ייקרא "תהו"? רק פירושו: אני בראתים, ובעת שאקראם – יעמדו יחד לפניי שניהם כעבדים לעשות רצוני, כטעם "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט פט); ואחר כן הזכיר הארץ, ואמר אחר כך כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצוום.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? שאם יאמרו אומות העולם: "ליסטים אתם, שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו; וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". וזו אגדה בלשון שכתבה רבינו שלמה בפירושיו.

ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.

והתשובה, מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה.

ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן – שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה – נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם. ואנשי דור המבול, בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט, הוא ובניו. וזרעם, חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם.

וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כעניין שכתוב (תהלים קה מד): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ". כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שיידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו – תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.

ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבה (פרשה א) שאמרוה שם בלשון הזה: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח, "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" (תהלים קיא ו). מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני? מפני ז' אומות, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם: הלא אומה של בזיזות אתם. וישראל משיבין להם: ואתם הלא בזוזה היא בידכם, הלא "כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (דברים ב כג). העולם ומלואו של הקב"ה הוא, כשרצה – נתנו לכם; כשרצה – נטלו מכם ונתנו לנו. הדא הוא דכתיב (תהלים קיא ו), "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" – "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ": בשביל לתת להם נחלת גוים, הגיד להם את בְּרֵאשִׁית.

וכבר בא להם ממקום אחר עוד העניין שהזכרתי. בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז"ל: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ", להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – כתב רש"י: אין המקרא הזה אומר אלא "דרשני", כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיהו ב ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתו". והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכולם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ברשית רבה פרשה א): בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות ביכורים. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – אין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". ואין רֵאשִׁית אלא מעשרות, שנאמר (דברים יח ד): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ". ועוד אמרו (שם): בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא): "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ".

וכוונתם זו, שמילת בְּרֵאשִׁית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם. ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל, כעניין שנאמר (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ", היא התרומה. והיא קודש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה. וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר, רמז לעשר ספירות, יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה. וְהַחַלָה – מצווה יחידה בעיסה – תרמוז לזה. וישראל שנקראו "ראשית", היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב "בת" ו"אחות" ו"אם", וכבר בא להם זה במדרש (שיר השירים רבה פרשה ג): "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" (שיר השירים ג יא), ובמקומות רבים. וכן "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" דמשה, יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, ולכן זכה לתורה. הכל כוונה אחת להם.

ואי אפשר להאריך בפירוש זה העניין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.

בְּרֵאשִׁית – כתב רש"י: ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו: בְּרֵאשִׁית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך, ויאמר הקב"ה יהי אור. אם כן, הכל נמשך לבריאת האור.

ורבי אברהם פירש כעניין זה בעצמו, אבל תיקן כי הו"ו במילת "והארץ" אינה משמשת, ורבות כן במקראות. והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב, אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור. ולפי דעתו, לא נברא ביום ראשון, רק האור.

והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה, כי אמר, שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו – היה לו לכתוב "בראשונה", שאין "רֵאשִׁית" במקרא שאינו סמוך. והנה "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" (ישעיהו מו י). ואם יסמוך אותו ל"דבר", גם זה תסמוך אותו. ועוד, "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא). וטען בזה עוד טענות.

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.

ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.
והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא.
וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו לד יא): "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".
ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תהו היתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא".

ואמר "אֱלֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.

אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

ומלת "אֵת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵת הָאָרֶץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף.

ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חֹשֶׁךְ", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תְהוֹם", ולכן יקראו מי הים "תְּהֹמוֹת", כדכתיב (שמות טו ה): "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"; "קָפְאוּ תְהֹמֹת" (שם ח); "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב ו). ויקרא קרקע הים "תְּהוֹם": "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר" (תהלים קו ט); "מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר" (ישעיהו סג יג). והאוויר יקרא "רוּחַ".

וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.

ויראה לי שהנקודה הזאת, בלובשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם.

והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.

וסמך "הרוח" ל"אלהים", בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקב"ה.

ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם. אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בְּרֵאשִׁית, ולמה לא הקדים לומר "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית", תדע כי על דרך האמת – הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ומילת בְּרֵאשִׁית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי "בחכמתא", והמילה מוכתרת בכתר בי"ת.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) בראשית: על דרך הפשט מלת "בראשית" כאלו אמר בראשונה, ומה שלא אמר "בראשונה" מפני שמלת "בראשית" כוללת טעמים גדולים ועצומים רבים ונכבדים מה שלא תכלול מלת "בראשונה". ועל דעת רש״י מלת בראשית סמוכה, וכן כל בראשית שבמקרא, ולא נברא ביום הראשון רק האור בלבד. ושיעור הכתוב בראשית בריאת השמים והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור, והכל נמשך אחר האור. ואמר כי הוא כמו (הושע א׳) "תחלת דבר ה׳ בהושע ויאמר ה׳ אל הושע". ודעתו ז״ל שאם היתה כוונת הכתוב שנבראו השמים והארץ ביום הראשון, היה לו לכתוב "בראשונה".

אבל העיקר הוא שהיא מלה בפני עצמה, איננה סמוכה והיא כאלו אמר "בראשונה", והעד על זה עעם המלה. וענין הפרשה, כי השמים והארץ עם תולדותיהם נבראו ביום הראשון מאין גמור ומאפיסה מוחלטת, וכן מעיד לשון "ברא" שהוא לשון הוצאת יש מאין. וזהו דעת ר׳ נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם, שכן אמרו במדרש --רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתיכ במעשה של כל יום ויום "ויהי כן". רבי נחמיה אומר ביום א' נברא כל העולם שכן כתוב "תוצא הארץ", דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית. משל למה הדבר דומה: לאדם שזרע שש שעורים בבת אחת. זה יצא ביום ראשון, וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם.   וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל, נברא ביום ראשון. ואחר כן נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר, כל אחד ואחד ביומו. וזהו שכתוב (תהליס ל״ג) "כי הוא אמר ויהי", באר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת, ואחר כן צוה דבר יום ביומו והעמיד הדברים והוציאם לפועל:

אלהים: על דרך הפשט לשון אלהות, ופירושו בעל הכחות כלם, ומזה הטעם לא אמר "אל" ולא "אלוה" כי אם אלהים בלשון רבים וכן (יהושע כ"ד) "אלהים קדושים הוא" כי הוא כולל הקדושות כלם, וכן דרך הלשון "אדונים קשים" בלשון רבים. וזה לגודל מעלות האדון ולרבוי מיני הממשלה שיש לו, וזה בבשר ודם אף כי בהשם ית׳ אשר מיני הממשלה שלו אין להם מספר וכל המושליםאין ממשלתם רק ממנו, והוא אחד וכחותיורבים. וכן מנהג הלשון בשאר המלות (שמותי"ב מ"ב) "ליל שמורים הוא", "יום כפורים הוא".

ועוד יש לפרש כי נקרא "אלהים" בבריאת העולם לפי שברא עולמו בחכמה ובתבונה, הוא שכתוב (משלי ג׳ י"ט) "ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה".

וע״ד המדרש השם הזה ענינו שופט וזהו שכתוב (שמות כ"ב כ"ז) "אלהים לא תקלל" ותרגם אונקלוס דיינא. ופסוק מלא הוא (תהלים ע"ה ח׳) "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" ונקרא בכאן בשם הזה על שם שברא העולם במדת הדין.

וע״ד הקבלה השם הזה שתי מלות הם-- "אל" "הם", והנה הנה פירוש היו"ד (קהלת יי׳ב א׳) "וזכר את בוראיך", מלא ביו״ד, והמשכיל יבין :


את השמים ואת הארץ: מלת "את" בכל מקום לרבות. ועל דרך הפשט באו שני אתין הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב״ה-- אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ. וז״ש "והארץ היתה תהו ובהו" -- באר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו. ופירוש "תהו ובהו" חומר וצורה, כלומר שהלביש לאותו חומר צורה. וזהו(ישעיה ס"ו ב) "ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה", ואמר "ואת כל אלה" כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה, ואחר כן "ויהיו כל אלה"-- בצורתם עתה. ולפי זה החומר נברא תחלה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות. ובבריאה זו שהיא בנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

וע״ד המדרש "את השמים ואה הארץ"-- "אה השמים" לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "ואת הארץ" לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. והדברים האלה כלל כל הנבראים בעלי גוף:

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

בְּרֵאשִׁית – בתחילת הזמן, והוא רגע ראשון בלתי מתחלק, שלא היה זמן קודם לו.

בָּרָא – עשה אינו ישנו. ובזה לא יפול זמן כלל.

אֱלֹהִים – הנה מילת "אלוה" תורֶה על נצחי. ולזה, על השדים – שהם מתים כבני אדם, כמו שהעידו רז"ל – אמר: "לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דברים לב יז). ואמר על האל יתברך "אֱלוֹהַ", כי הוא הנצחי בהחלט, כאמרו: "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ" (שם פסוק טו).

ויאמר עליו "אֱלֹהִים", לשון רבים, להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות וזולתם, כאמרו: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג), כי אין לזולתו מציאות, זולת הנאצל ממציאותו, ולא יימצא שום נמצא זולת מציאותו, כאמרו: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט ו).
ועל צד התדמות, ייקרא כל נבדל מחומר "אֱלֹהִים". וייקראו השופטים המומחים "אֱלֹהִים", כאשר ישפטו בצלם אלהים.
ולהורות על מעלת נצחיותו, אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים, נאמר שהוא "אלהי האלהים".

אֵת הַשָּׁמַיִם – הנה מלת "שָׁם" תורה על מקום רחוק. וכל סימן הרבים עם קדימת פתח מלעיל יורה על שניים שוים. ובכן מלת "שָׁמַיִם" תורה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שווים מכל צד. וזה לא יקרה, זולתי בגלגל סובב בתכלית העיגול. אמר אם כן שברא אותו העצם, אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שווים, והוא הגלגל. ולכן לא אמר "בָּרָא שָׁמַיִם", כי לא יאמר כן מצד עצמו, אלא ביחסו אל מקומנו.

ואמר וְאֵת הָאָרֶץ – המרכז הראוי לגלגל.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א-ב)    אם בראשונה ברא שמים וארץ שהוא כולל הכל מה ברא אח"כ. למה אמר בראשית ולא בראשונה או בתחלה. מדוע בכל מ"ב כתיב ויאמר אלהים ולא פה. שהיל"ל ויאמר אלהים יהי שמים וארץ. למה לא אמר אלהים ברא בראשית שבתחלת הענין ראה להקדים השם שהוא העיקר שאלהים הוא הבורא ולא נברא מעצמו. ולמה לא נזכר בריאת המלאכים ועולמות שלמעלה. ולמה תפס פה מלת ברא ובכ"מ אמר ויעש או ויצר. ולמה בכל פרשת מעשה בראשית תפס שם אלהים ולא שם הויה. ולמה אמר את השמים בה"א הידיעה היל"ל בראשית ברא אלהים שמים וארץ. ומה הם התהו והבהו ומי הוא החושך שעל פני תהום והרוח המרחף שנבוכו כל המפרשים בפירושם:

(א) "בראשית ברא אלהים". לדעת רש"י מלת בראשית סמוכה. וכן כל ראשית שבמקרא. ופי' בראשית בריאת שמים וארץ אמר אלהים יהי אור. וכן דעת הראב"ע והרלב"ג, ודעת הרמב"ם והרמב"ן ועמהם שלמים וכן רבים שמלת בראשית אינה סמוכה. כמו וירא ראשית לו. כי אם יש אחרית. ולפי דעתם יודיע כי בראשית הבריאה ברא את השמים ואת הארץ שהם כל הנמצאים העליונים והתחתונים: וכבר נחלקו בזה חז"ל (בב"ר פ"ג) ר' יהודה אומר האורה נברא תחלה ורנ"א העולם נברא תחלה. מבואר שר"י מפרש כדעת רש"י שמלת בראשית סמוכה שבראשית הכל אמר יהי אור. ור' נחמיה ס"ל שהוא שם מכרת. ותראה שר"י ור"נ הולכים בזה לשיטתם. שבב"ר (פ' י"ב) אמר ר' יהודה ויכולו השמים והארץ בזמנם וכל צבאם בזמנם. א"ל ר' נחמיה והכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם מלמד שבו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות א"ל והכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד יום שני שלישי רביעי וכו' א"ל ר"נ כמלקטי תאנים הן כ"א הופיע בזמנו. מבואר שדעת ר"נ שבפסוק הראשון יאמר שהשם ברא בראשית הכל, את השמים ואת הארץ. שהם כל הנמצאים העליונים והתחתונים ולשטתו כבר נברא הכל בכח רק כ"א יצא לפועל ביומו. ולשטתו לא היה בריאה יש מאין רק ביום הראשון לבד. וכל שנברא בששת הימים היה יש מיש שכבר היה פקוד בכח בבריאה הראשונה שיצא ביום הראשון. ולדעת ר' יהודה נבראו בכל יום דברים חדשים יש מאין שלא היו בכח הבריאה הראשונה. כי בבריאה הראשונה היה האור שהוא חלק מחלקי הבריאה. וכן נברא כל חלק ביומו יש מאין. אולם דעה זו מוקשה מאד. שמלבד מה ששאלו הספרים שא"כ לא נזכר בריאת שמים וארץ רק דרך אגב. ואין זה דרך ספור הבריאה והוא נגד הלשון. שעל קדימת דבר לפני דבר לא ישמש במלת ראשית בשום מקום. שע"ז ישמש במלת טרם. כמו וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. טרם ישכבו. או במלת עד לא עד לא עשה ארץ וחוצות. או במלת לפני. לפני שחת אלהים את סדום. לפני מלך מלך לב"י. או במלת קדם. קדם מפעליו מאז. ובשם ראשית לא ישמש רק אם שני הדברים כבר ישנם במציאות יאמר שהאחד ראשון להשני. וע"כ העיקר כפי' הרמב"ן שבראשית שם מכרת. ור"ל שבעתה הראשונה שהיא התחלה לזמן שנברא אז ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

אמנם ע"ז יקשה א"כ מה ברא אח"כ אחר שהכל נברא ביום הראשון. ויאמר הרמב"ן שברא הקב"ה ביום הראשון מהאין המוחלט שני חמרים מבלי צורה. כחניים בטבעם לקבל כל הצורות כענין ההיולי הראשון שזכרו הפילוסופים. ושמהאחד מהם עשה אח"כ כל הדברים העליונים ומהשני עשה כל הדברים התחתונים. וכבר הרבה הרי"א להשיב על שטה זו בכמה פליאות. וביחוד ממ"ש את השמים ואת הארץ בה"א הידיעה שלא יצדק על דבר כחני הנעלם והחסר שלא עמד בכחניותו רגע. וע"כ דעתו שהשמים נאמר על הגלגל הגדול המקיף כל הנמצאים העליונים. שכולם יצאו בפועל ביום הראשון לא חומר היולי לבד. ומ"ש ביום הרביעי יהי מאורות מפני שהמאורות לא נבראו ביום הראשון רק בריאתם היה ביום הרביעי. ודעתי אינה נוחה גם מזה. שזה יצדק לדעת הקדמונים שהיו אומרים שיש גלגלים במציאות שבהם קבועים או חוזרים כל כוכבי השמים, וא"כ י"ל שמ"ש את השמים הם הגלגלים שהם נבראו בראשון, והשמש והירח והכוכבים נבראו ברביעי ונתלו בגלגליהם שנקרא רקיע השמים. אבל כבר בררו האחרונים שאין שום גלגל במציאות כלל, רק כל צבא השמים סובבים על מעגליהם באויר ספירי הנקרא איתר הממלא כל עולם העשיה, וא"כ אם לא ברא את הכוכבים לא ברא מאומה, כי אין שם דבר נברא זולתם. ועוד שכבר התברר בדברי התוכנים האחרונים שגם כוכבי השמים וכסיליהם אינם מגשם חמישי כדעת הקדמונים. רק הבלתי מאירים כמו הירח והדומה לו הם מורכבים מד' יסודות כמו הארץ שלנו. וא"כ למה הארץ הזאת נבראת ביום הראשון והיתה תהו ובהו וחשך, ושאר הכוכבים רעותיה לא נבראו עד יום הרביעי. ועוד שכבר אמרנו שלשטה זו שהיא כדעת ר' נחמיה לא נברא יש מאין רק ביום הראשון. וע"כ אמר בראשית ברא אלהים ולא אמר ויאמר אלהים יהי שמים וארץ כמ"ש בכל הימים. מפני שאמירה לא תצדק רק בבריאת יש מיש שאמר אל היש הנמצא שיוציא נמצא אחר. לא בבריאת יש מאין שא"ל אל מי לצוות ולאמר. ומבואר אצלנו בס' התורה והמצוה ויקרא סי' ג' בשם הרד"ק שאמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר. שלא ימצא אמירה רק אל הזולת. (ולא נמצא לשון אמירה אל עצמו כמו שנמצא לשון דבור אל עצמו) ואיך יצדק מ"ש ביום הרביעי. ויאמר אלהים יהי מאורות, אל מי אמר אחר שלא היה אז בכל מרחבי השמים רק האויר האיתר שאין בו ממשות ואין בכחו להוציא ממנו הכדורים הגדולים והנוראים האלה. מזה מוכרח שבמ"ש שברא אלהים את השמים ר"ל שהוציא תיכף כדורי השמש והירח וכל הכוכבים כמו שהוציא כדור הארץ. ומן הסברא שתיכף התחילו ללכת במעגלותיהם ולרוץ במרוצתם כמו שילכו כל ימי עולם. רק שכדור השמש לא נמצא בו עדיין החומר המאיר. שזה לא נתן בו עד יום הרביעי כמו שיתבאר [א]:

והנה בשם שמים הנמצא פה יש ג' דעות. שלדעת הראב"ע כוון על יסוד האויר. ולדעת הרמב"ם במורה כוון על הגרמים השמימיים המתנענעים בסבוב. ולדעת הרמב"ן והמקובלים מדבר בגבוה מעל גבוה השמים אשר על המרכבה. כמ"ש ודמות על ראשי החיה רקיע. ובאמת שם שמים וארץ הם שמות נאמרו בכלל וביחוד שאחר שאמר יהי רקיע בתוך המים שלפי מה שנבאר הוא מקום עלית העננים והתילדות הגשם. וקרא לרקיע הזה שמים. בא הרבה פעמים שם שמים על מקום העננים המתילדים באויר כמ"ש לקול תתו המון מים בשמים, והמים אשר מעל השמים. וכדעת הראב"ע. ובכ"ז לא יתכנו דבריו פה שעדן לא נברא הרקיע הזה שהוא מקום העננים ולא נקרא בשם שמים. ואיך יאמר עליו בראשית ברא אלהים את השמים. שאז עדן היו הד' יסודות שנקראו פה בשם ארץ מתפשטים עד קערורית גלגל הירח. שעד שם נכלל במ"ש ואת הארץ. וע"כ העיקר שבמ"ש שברא את השמים היינו כל מה שמגלגל הירח ולמעלה שכולל בין המון רבי רבבות כוכבים ושמשות אשר בעולם הגלגלים. בין העולמות העליונים עליהם עולם המלאכים ועולם הכסא וגבוה מעל גבוה. שכולם נבראו יש מאין ברגע הראשונה. וכן הארץ נאמר ג"כ בכלל וביחוד. שאחר שקרא ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בא לפעמים שם ארץ רק על חלק היבשה. ובמע"ב שעדיין לא קוו המים אל מקום אחד נקרא בשם ארץ כל הד' יסודות שהיה מקומם אז מן התהום עד קערורית הירח כמו שנבאר. לפ"ז נכלל בזה כל הבריאה מראש ועד סוף [ב]:

והנה מ"ש בראשית ולא אמר בראשונה. מפני שראשון הוא מלת המספר וסופר שני אחריו וזה לא יצדק פה אחר שהבריאה הראשונה כוללת כל מה שיבא אחריו אין הפרט נכנס עם הכלל בגדר המספר, לכן אמר ראשית שהוא ראשית החלטי, ויש הבדל בין ראשית ובין תחלה, שתחלה לא נמצא רק על הזמן, וראשית נמצא בין על הזמן כמו בראשית ממלכת יהויקים בין על כל דבר כמו ראשית דגנך, ראשית כל פרי האדמה, וגם מן תחלה נמצא הפעל הוא החל להיות גבור בארץ, אתה החלות להראות את עבדך, ולא כן מן ראשית, ויש הבדל ביניהם כמ"ש הרש"פ שתחלה שולל הזמן הקודם וראשית ישקיף על זמן המתאחר, כי שם ראשית נכנס עם מה שאחריו בהשקפה שזמן הקודם הוא ראשון לזמן המתאחר, לא כן במלת תחלה לא ישקיף על זמן המתאחר רק על זמן העבר, הוא החל להיות גבור בארץ שלא היה גבור קודם לו, ואם היה אומר הוא הראשון שהיה גבור בארץ יכוין שהיו גבורים אחריו והוא הראשון, ולפ"ז נאמר שראשית עיקר הנחתו על המקום או על הדברים שבמציאות שהאחד הוא ראשית למה שאחריו והוא תופס קצת מן הדבר אע"פ שלא יוקדם לו בזמן, וכשבא על הזמן יצייר את הזמן כדבר נמצא במציאות וראשית הזמן הוא חלק מן הזמן הבא אחריו, אבל תחלה אינו חלק מן הזמן שאחריו רק ימעט שלא היה כן בזמן שלפניו, ובזה תבין דברי הרמב"ם במו"נ (פ' למ"ד מח"ב) שראשית (שהיינו מה שנקרא התחלה בלשון ערבי) הוא נמצאת במה שהוא לו ראשית או עמו אע"פ שלא יקדם לו בזמן כמו שיאמר שהלב הוא ראשית החי, והיסוד ראשית מה שהוא לו יסוד (ר"ל הקדימה בחשיבות או בסבה) אבל תחלה (שהוא ראשון בלשון ערבי) יאמר על הקודם בזמן לבד, והעולם לא נברא בהתחלה זמנית כי הזמן מכלל הנבראות, ולז"א בראשית וכונתו מבוארת שלא יכול לאמר בתחלה ברא אלהים שמורה שלילת זמן הקודם אחר שקודם לכן לא היה זמן כלל, לז"א בראשית שר"ל עם הראשית שנברא אז שהוא הזמן וכן עם היסוד ברא הכל, והרד"ק והרי"א התפלאו עליו שנמצא שם ראשית גם על הזמן כמו מגיד מראשית אחרית וכדומה ולא הבינו מחשבותיו, וכבר הבינו גם חז"ל לפרש ב' שבבראשית כמו עם שזה אחד משמושיו, ופרשוהו על החכמה כמ"ש ת"י בחכמתא, ובמד"ר התורה אמרה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, או פרשוהו ביתר שמושי הב' שמורה לפעמים על התכלית ודרשו בשביל ישראל שנקראו ראשית, שכל אלה השמושים רצופים בכונת המלה לפי הדרוש, ויש הבדל בין ברא יצר עשה, שפעל ברא מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין, ופעל יצר מורה על הוצאת המקרים המתדבקים, ופעל עשה מורה על גמר הדבר והוצאת המקרים הבלתי מתדבקים, כמו שביארתי בפי' התנ"ך בכ"מ, ופה דבר על הוצאת עצם השמים והארץ יש מאין, ויתבאר לקמן שבשמים היה בריאה לבד ולא יצר ועשה ולא תקן בהם אח"כ שום דבר רק בארץ היה גם יצירה ועשיה כמו שיתבאר במעשה ששת הימים:

ובכל מעשה בראשית נזכר שם אלהים לבד, וכ' בעקרים ששם אלהים שבא בלשון רבים, מציין הכחות הרבות המתפשטים בכל הבריאה, שכבר התפלאו איך יצאו כחות רבות משונות מהאל המיוחד בתכלית הפשיטות, וע"כ תעו עובדי ע"ז ליחס לכל כח מכחות הבריאה אל ממונה עליו, והם אלהים אחרים הנזכרים תמיד, ולמדנו ה' בכל מעשה בראשית כי כל הכחות האלה יצאו מהאל המיוחד, וכמ"ש בב"ר (פ' ח') שאלו המינים את ר' שמלאי כמה אלהות בראו את העולם אמר להם וכו' אני ואתם נשאל לימים ראשונים אשר ברא אלהים אשר בראו אין כתיב אלא אשר ברא, שכמו שנפש האדם תראה פעולות רבות וכחות משונות עם היותה אחת בעצמה, כ"ש בחק הבורא הבלתי ב"ת ובו נמצאים שרשי כל הכחות בתכלית האחדות, וכל המציאות אשר המציא מראש ועד סוף מצויר כגוף אחד הכולל אברים רבים שונים והאלהות המאיר בכל העולמות והמחיה אותם כנפש המחיה את הגויה תדמה כנפש אחת שיתראה בה כחות רבות משונות ובכ"ז היא אחת בעצמה, ונקרא מצד זה אלהים בלשון רבים ע"ש הכחות הרבות, ואמר תמיד בלשון יחיד בראשית ברא אלהים שהוא אחד ומיוחד בלא שום רבוי כלל, ויש הבדל בין שם הויה לבין שם אלהים, ששם הויה ב"ה יקרא לפעמים מצד עצמותו, וכשיקרא בו מצד הבריאה יציין מה שמהוה כל ההויות, אבל בהשקף מצד שגבל כל כחות הבריאה ונתן למו מדה וקצב וגבול נקרא בשם אלהים שמציין כחות הרבות המוגבלות במדה ובקצב, ומצד זה שם הויה מורה רחמים ושם אלהים מורה דין, כי מצד שברא והמציא את הכל השפיע בשפע רב במדת טובו וחסדו אבל מצד שחקק ונתן גבול לכל דבר בחכמתו וצמצם אורו לפי מה שיוכל הכלי לסבול ימצא הדין לפי המקבלים (וכמו שציינתי בפי' התורה והמצוה (אחרי סי' ק"ל) מדברי חז"ל במקומות הרבה) וע"כ בכל פרשה זו נזכר שם אלהים לבד, כי אז מדד ונתן גבול לכל בריה וצמצם אורו ושפעו לפי מה שיסבול החומר שיתהוה ממנו, וחומרי העולם הגופים שהם מורכבים מד"י ואין הויה חדשה כי אם ע"י העדר צורה הקודמת, וההיולי שלהם אינו עומד רגע על מצב אחד כי תמיד פושט צורה ולובש צורה, ורק בזה יש אפשריית לההויה המתמדת, אם היה בורא אותו בשם הויה שאור שפעו וחסדו הוא בלי גבול ומדה, היה ממציא ההויה באופן נשגב ובכח נצחי בלתי משתנה ובלתי נעדר כי היה משמיד את ההעדר מכל וכל, ואז לא היה אפשר להמציא עולם ההויה וההפסד ואז לא היה האדם או יתר הנמצאים החומריים, אדם או נמצאים חומריים רק נמצאים קיימים באיש בלתי משתנים וכן גם העולמות העליונים שגם הם י"ל גבול וקצב, למשל המלאכים לא הושפע להם אור גדול כמו להשרפים אשר בעולם הכסא, והם אורם מעט נגד עולם הגבוה מהם, וכ"ד לא יצויר אם הי' הבריאה הראשונה שחסדו ושפעו אין לו גבול והמעטה וצמצום, לכן לא נזכר בכל מ"ב רק שם אלהים, שהכחות הרבות השונות אשר התנוצצו בכל חלקי המציאות, באו במדה ובצמצום כ"א לפי מה שהוכן הכלי שלו או חומרו לסבול, ובעולם ההויה וההפסד עת המציא ההויה מן ההפסד לא סלק את ההעדר מכל וכל כי נשאר מעצמו בכח החומר מזה הצד שבעת תכלה כח ההויה אשר היא מגבלת ישוב ההעדר היסודי ויתגלה כבתחלה, למשל בכלות הכח הטבעי המיוסד בכל גוף לקיומו יבא מר המות וההעדר הכרוך בו, ומזה הצד נוכל לאמר ששם אלהים יוליד גם מות ורע וחשך, לא מצד שהוא המציא ההעדרים האלה כי הם נמצאים בעצמם, או אמור כי הם בלתי נמצאים כי הם רק העדר המציאות, רק מזה הצד שהכחות אשר השפיע אל המציאות מדדם במדה ובגבול, ועי"ז הניח מקום לההפסד לבוא ולחול אחרי כלות הגבול ההוא, וכבר דברתי מזה באורך (ישעי' סי' מ"ה פסוק ה') ששם הוכיח הנביא נגד דעות המשנים, והראה שהרע לא יצא מאת ה' מצד שרצה לעשות רע, רק שנמצא מעצמו בכח החומר, ולא היה אפשר להמציא נבראים חומריים רק בזה האופן, וז"ש בב"ר (פ"א) ר' יצחק פתח ראש דברך אמת, אמר ר' יצחק מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת, בראשית ברא אלהים וה' אלהים אמת ולעולם כל משפט צדקך שכל גזרה שאתה גוזר על בריותיך הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלים אותו באמונה ואין כל בריה יכולה לאמר שתי רשויות בראו העולם בראשית בראו אלהים אין כתיב כאן, אלא ברא אלהים, כוון למ"ש ששם אלהים המוזכר בכל מע"ב שהוא שנתן מדה וקצב להברואים שזה מה"ד, ועי"ז נמצא גם רע והפסד והעדר הוא עצמו ע"י פעולת הטוב שא"א שתצא המציאות שרובו טוב וחסד אם לא ע"י קו המדה ההוא שהוא דין ומשפט צדק, אבל מפרשת אלה תולדות השמים והלאה באו שני השמות הויה ואלהים, כי אחר הבריאה ישפיע מדת טובו לפנים משורת הדין על ידי מדת הרחמים, כי אין ההנהגה מתקיימת במדת הדין, ומן פרשת והאדם ידע ששם מדבר מן ההשגחה האישיית בשכר ועונש לפי המעשים לא בא רק שם הויה לבדו, כי השגחה זו אין לה קשר עם חוקי הטבע שהם מדת הדין הכללי שהעולם נוסס עליהם עפ"י גבולי הטבע, כי הוא הנהגה אחרת יוצאת משם הויה ב"ה בהשגחתו הפרטיית, והיא נקראת בכתבי הקודש בשם חסד נגד הנהגת הטבע שנקראת בשם אמת שהוא לפי הדין כמ"ש בכללי הלשון בפי' תהלים סי' פ"ט ובכ"מ:

ובמ"ש ר' יצחק מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת וכו' כוון עוד כוונה אחרת, כי החוקרים אשר מעולם פלספו בדרושים האלה אם העולם קדמון או מחודש, ואם מחודש אם נתחדש יש מאין או מחומר קדום, ואם יש מאין אם נתחדש ע"י עלות ועלולים והשתלשלות או מה' לבדו בבלי אמצעי, וכן אם גם הארץ נתחדשה מה' או נעשית אח"כ מפסולת העולמות ועפושיהם וכדומה דרושים הרבה אשר חברו ע"ז אלפים ספרים, וגם אלה שעלה אצלם דעה אמתית בא' מדרושים אלה, קדמו לו תחלה כמה דעות שקריות עד שישיגו דעה אמתית אחר עמל רב, והתורה הניחה בכל דרוש מדרושים אלה דעה אמתית ולא ע"י חקירה בין האמת והשקר, רק ראש דברה אמת, בשאלה אם העולם קדמון אמרה בראשית, זה מבאר שיש להעולם ראשית ושגם הזמן מחודש, שלכן לא אמר בתחלה. בשאלה אם נברא מחומר קדום אמר ברא שמורה יש מאין. בשאלה אם נברא ע"י עלות ועלולים אמר ברא אלהים, שהוא לבדו השופע הכחות בכל הבריאה. בשאלה אם היה חומר היולי, אמר את השמים בה"א הידיעה שמים גמורים לא היוליים, בשאלה אם גם הארץ נתחדשה מה' אמר ואת הארץ, וז"ש מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת וכו':

ומ"ש בראשית ברא אלהים ולא אמר אלהים ברא בראשית, פי' חז"ל מפני שאין ה' נכר מצד עצמו רק מצד מעשיו, וכמ"ש בב"ר (פ"א) מלך ב"ו מזכיר שמו ואח"כ שבחו אבל הקב"ה משברא צרכי עולמו אח"כ מזכיר שמו שנאמר בראשית ברא ואח"כ אלהים, ובאמת מדרך לשון העברי להקדים תמיד את הפעל אל השם, רק במקום שצריך לדייק את השם יקדים את השם אל הפעל, כמ"ש באילת השחר פי"ב ופה היל"ל אלהים ברא כדי להודיע שהעולם לא עמד במקרה רק שי"ל בורא, ומזה מבואר שזה א"צ להשמיע כלל, כי כל מי שרואה את הבריאה איך כולה נבראה בחכמה רבה, וכל אברי הבריאה קשורים יחד לתכלית כולל שהיא העמדת הבריאה בכלל, א"א כלל שימצא סכל שיחשוב שהעולם עמד במקרה כמ"ש מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת, וז"ש במדרש למה נברא העולם בב' ולא באל"ף, מה ב' זה י"ל שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה, אחריו אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בראנו, ומה שמו והוא מראה בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו, שהשאלה הוא למה נברא בב' היינו בראשית ברא אלהים ולא בא' אלהים ברא בראשית, ומשיב שני תרוצים א) אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ר"ל כשנראה הבריאה כבר נדע שי"ל בורא, שמן הבריאה בעצמה נשיג התשובה כי זה שלמעלה בראנו, וא"צ להקדים השם אל הפעל לדייק שלא עמד העולם במקרה, שמן מה שברא נדע שיש אלהים, והתירוץ השני שא"א להשיג את הבורא מצד עצמו רק מצד מעשיו, וע"ז אמר ומה שמו והוא מראה בעוקצו של אחריו, שא"א להשיג שם אלהים רק ע"י הבריאה שהוא אחריו כמ"ש וראית את אחורי, לכן הקדים בראשית ברא ואח"כ אלהים, אמנם בימי תלמי שבין פלוסופי יון היה גם אפקורס שכחש מציאת ה' ותלה הוית העולם במקרה, ונמשכו אחריו רבים כנודע, הוצרכו לשנות ולכתוב אלהים ברא בראשית, כי אז הוצרך להקדים השם אל הפעל לדייק שאלהים ברא ולא היה ע"צ הקרי וההזדמן:

הערות

[א] ובב"ר (פ"א) ר' ישמעאל שאל את ר"ע הדין את דכתיב הכא מהו. א"ל אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ הייתי אומר שמים וארץ אלהות הן. א"ל כי לא דבר רק הוא מכם וגו' ואם ריק הוא מכם הוא ריק שאין אתם יודעים לדרוש וכו' אלא השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וג"ע ע"כ. ופי' שכלל הוא בלשון שכ"מ ששם הפעול בא בידיעה בא בו מלת את, וכ"מ ששם הפעול בא בלא ה"א הידיעה בא בלא מלת את (אם לא ע"ד זרות לדרוש שע"ז דרשו אתין בכ"מ שיוצא מכלל זה) ור' ישמעאל ידע שדעת ר"ע שמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים היינו שברא שני חומריים כחניים היוליים כדעת הרמב"ן והיה השאלה שיכתב בראשית ברא אלהים שמים וארץ בלא ה"א הידיעה ובלא מלת את אחר שהם בלתי נודעים, והשיב ר"ע לשטתו שלכן כתוב מלת את לבל נטעה ששמים וארץ הם אלהות שהם סייעו בבריאה, והחומרים האלה היו קדמונים וכמו שהיה כן דעת פילוסופי יון שהם לא נבראו רק הם אלהות בעצמם, ואלהים והחומרים ההיוליים המה בראו ועשו כל, לכן כתוב מלת את שהוא סמן הפעול שנדע שהם נבראים ומחודשים לא בוראים וקדמונים, ור' ישמעאל אמר שהוא דבר ריק ובטל, וממ"ש את השמים מבואר שהם השמים והארץ הידועים עכשיו, שבעת ברא השמים ברא חמה ולבנה וכוכבים, ובעת ברא הארץ כבר היה בכחה להוציא ביום הג' אילנות ודשאים וג"ע, לכן אמר בה"א הידיעה ובמלת את:

[ב] וגם מ"ש הרמב"ן והמקובלים שנכלל בשם שמים וארץ גם עולם האצילות יש לו מקום אבל לא לפי הפשט הפשוט, כי כפי הפשוט שבו נקראת התורה בשם אמון פדגוג, לא הודיע לנו מנסתרות הבריאה שום דבר, ולא דבר רק מן העולמות הידועים לכל וכמו שנבאר עוד, שהתורה לא באה ללמד אותנו עניני התכונה וחכמת הטבע, כמה כוכבים ושמשות ברא ועניני מהלכם ותקופותיהם וקשורם זב"ז, וכן לא מעניני צבאות המלאכים והשרפים ויתר גנזיו וצפונותיו שנמסרו להנביאים בעל פה ונשארו בסוד ה' ליראיו שקבלו איש מפי איש, אבל לפי דרך הנסתר דבר בשני פנים, ויש תפוחי זהב במשכיות כסף אשר בם נבוא בסוד ה' לבאר כל תעלומה. וידוע שיש שמים וארץ בכל עולם, למשל בעולם המלאכים, השמים שלהם הוא עולם הכסא והארץ שלהם הוא עולם האופנים והוא מקרא מלא במרכבת יחזקאל שהחיות שראה הם בעולם המלאכים כמ"ש בפירושי שם, ואמר (שם א ט"ו) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ, ושם (כא) ובהנשאם מעל הארץ, שהארץ הוא עולם הגלגלים, ושם (כב) ודמות על ראשי החיה רקיע הוא עולם הכסא כמ"ש וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, וע"כ כשאנו מדברים בדרך הפשט בעולם התחתון הארץ הוא ארץ שלנו והשמים יתחילו (אחרי בריאת הרקיע) מן מקום העננים ולמעלה, וכשאנו מדברים בעולם האצילות ומתחילים מלמעלה למטה, הארץ שם הוא מדת מלכות והשמים הם למעלה, וכמ"ש בס' הבהיר ומנ"ל דשמים הם הקב"ה שנאמר ואתה תשמע השמים, וכשגלתה התורה לנו מעשה בראשית בשמים וארץ שלנו ידענו שכן היו בשמים וארץ של כל עולם ועולם, וכן מ"ש שהארץ היתה תהו ובהו כן היה בכל עולם וגם בעולם האצילות כנודע מסוד שבירת הכלים, ולא זו בלבד אלא שבמ"ש בראשית ברא אלהים הודיעו לנו גם סוד הצמצום שהוא הראשית האמיתי בבריאת עולם (וגלהו ה' למשה במ"ש הנה מקום אתי ונצבת על הצור כמ"ש בפירושי שם) והוא כמ"ש בזהר (דף טו) בריש הרמנותא דמלכא גליף גליפי בטהירו עלאה בוצינא דקרדנותא נפיק גו סתים דסתימי מרזא דאין סוף קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא, ופי' הרח"ו בע"ח בתחלתו, שתחלת הכל היה מציאת אור פשוט ונקרא אור אין סוף ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי, וכשעלה ברצונו להאציל ולברוא וכו' צמצם א"ע באמצע האור שלו בנקודת המרכז ונעשה חלל עגול שהוא המקום לכל העולמות אשר עשה, ופי' כי להבין איך יצאו העולמות שיש להם גבול ותכלית מאת האין הסוף והבב"ת, בע"כ שלברוא העולמות שער א"ע בדרך מוגבל ושער כל העולמות שיהיו מוגבלים ושיתקוממו במקום, וזה היה ראשית הגבול והמקום של כל העולמות שנמצא בחכמתו ית' הבב"ת באותו צד שפנה אל העולם שהוא בע"ת, והחלל הזה נקרא בלשון התורה נקרת הצור, נקר הוא חלל העגול שבו נמצא כל היצור והוא צור עולמים, ובזה תראה שפעל ברא שהסכימו כולם שהונח בעצם על הבריאה הראשונה שהי' יש מאין, עיקר הנחתו מענין ובראת לך שם (יהושע טז) וברא אתהן בחרבותיו שהוא שעושה מקום פנוי, שלהוציא הבריאה יש מאין עשה מקום פנוי שהוא נקרת הצור שבו יעמדו כל העולמות, שזה ע"י שסלק אורו מן המקום ההוא כדי שלא יחזור להיות א"ס כבתחלה, והמליצה שסלק ממחשבתו ענין עצמותו שהוא אין סוף לברוא עולמות שיש להם סוף ונגבלים בגבול ונתפסים במקום, ובזה נעשה הראשית שהוא המקום והגבול של העולמות, ושם בע"ח כתוב שמתחלה היה הכל אור א"ס ולא היה לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, וענין הצמצום הזה הוא לגלות שורש הדינים לתת מדה"ד אח"כ בעולמות, וכח ההוא נקרא בוצינא דקרדנותא, ר"ל כי מצד החסד דרכו להשפיע ולהאיר אורו ואז היה הכל אור אין סוף ולא היה אפשרות לעולמות שהם בעלי גבול, והוכרח לצמצם האור ולתת לו מדה וגבול ולהמעיטו לפי מה שיוכל כל עולם לסבול, והגבלה זו נעשה בשם אלהים שהוא מה"ד, שע"ז אמר בראשית ברא אלהים, שבמקום הראשית והוא המקום אשר גבל ומדד וקצב שבו עמדו העולמות שהוא הנקרא ראשית כי הא"ס אין לו ראש וסוף שם ע"י גלוי מה"ד ושם אלהים המודד ונותן גבול וצמצום, ברא היינו שהניח מקום פנוי שבו יעמדו שמים וארץ של כל עולם, ולפ"ז מה שאנו אומרים שברא יש מאין הוא לפי השגתנו, אבל לפי האמת ברא אין מיש, כי הוא היש האמתי הנמצא מחויב המציאות, ופנה מקום לעולמות שהם אפשרי המציאות שהם אין בערכו, וכ"ז עשה להראות טובו והשגחתו על ברואיו שהם שפלים וכאין בערכו, וזה פי' מ"ש במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו שסלוק אורו יכונה בשם גאוה כדרך המתגאה שמסתיר פניו מן השפל ממנו, אבל זה היה כדי שימצאו עולמות שפלים בערכו והוא מראה ענותנותו שמשגיח ושוכן ביניהם:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". מה שהתחיל התורה בבי"ת לפי שבכל ספר קהלת מדמה שלמה המלך התורה לשמש שאין מהלכה כי אם בשלש רוחות כצורת הבי"ת הפתוחה לצפון, ונתינתם ע"י משה שפניו כחמה. ואולי הטעם שלפי שהיצה"ר המתנגד אל התורה בא מצפון והוא פורץ גדר התורה כמ"ש (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם, וכן הזהב אשר מצפון יאתה מתנגד אל התורה. ועל הרוב הם בורחים זה מזה כמ"ש (תהלים קיט, עא) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקך. ואין כאן מקומו לדבר מזה יותר. ויתכן לפרש עוד על דרך שנאמר (משלי ט, א) חכמות בנתה ביתה על כן התחיל חכמת התורה בבי"ת כי היא גברת הבית הכללי.

בראשית ברא אלהים. מן הראוי היה להתחיל התורה בשם אלהים עד שהוצרכו רז"ל (מגילה ט, א) לשנות לתלמי המלך ולכתוב אלהים ברא בראשית, וע"ז נתנו המפרשים טעם לשבח לפי שמציאת השי"ת אי אפשר להשיג כי אם מצד דרכיו ופעולותיו ומעשה ידיו אשר ברא המה יעידון יגידון יתנו עדות נאמנה על מציאותו ית', לכך נקט תחילה בראשית ברא ואח"כ נודע אלהים. וקשה על זה דהו"ל למכתב ברא אלהים בראשית כי כל מה שיכול להקדים השם הדין נותן להקדימו שהרי אין מציאות השם תלוי בידיעת הדברים המוקדמים ביצירה אשר על זה מורה מלת בראשית לדעת רוב המפרשים.

ועוד שבעל העקידה סמך פירוש זה, על המדרש (בר"ר א, יב) האומר וענותך תרבני. (תהלים יח, לו) מלך ב"ו מזכיר שמו תחילה ואח"כ מעשיו אבל הקב"ה משהזכיר מעשיו הוא מזכיר שמו, ויש להתבונן מהו ענותנותו בזה ומהו זה שאמר תרבני במה הרבה והגדיל אותנו. והקרוב אלי לומר כי רש"י רצה לתקן כל זה במה שאמר אין המקרא אומר אלא דורשני בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית כו' ר"ל לפי שאי אפשר להכיר מציאת הש"י כי אם ע"י התורה וישראל. ע"כ נקראו ראשית כי שניהם הקדמה לבא על ידם לידי הכרת מציאת הש"י כי התורה מפרסמת אמונת החידוש ואלהותו ית'. וישראל גם הוא ידע לפרסם מציאות הש"י מצד הקבלה שקבלו איש מפי איש עד אדם הראשון שראה את העולם חרב ובנוי והוא עד נאמן בחידוש העולם אשר הוא מופת על מחדשו ונתפשטה קבלה זו בזרע אברהם יצחק וישראל.

ויש עוד דרך שלישי, אבל אין כל אדם יכול לעמוד עליו והוא להכיר מציאת השם ית' מתוך החקירה וידיעת כל הנמצאים שבכל שלשה עולמות וזה סדרם. מתחילה צריך החוקר להתבונן במהות הנמצאים שבעולם התחתון כי היא החקירה הקלה שבעולם. ואחר ידיעת מהותם יתבונן גם במהות הנבראים שבעולם האמצעי. ומשם יעלה דרך סולם השתלשלות המדרגות לידיעת מהות העולם העליון. ומשם יעלה לידע ולהשיג כי יש אלוה נמצא רוכב על כולם אשר סדרם על זה האופן כמראה אשר ראם יעקב בארבע שליבות הסולם שהיה מוצב ארצה היינו השגת העולם התחתון. וראשו מגיע השמימה זהו העולם התיכון. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו זהו העולם העליון. והנה ה' נצב עליו כי אז השיג על השלימות מציאת הש"י.

אמנם דרך חקירה זו, לא רבים יחכמו לבא בסוד אלוה מתוך היות האדם עובר בעמק עכור העולם החומרי הלזה על כן די לאדם כשישיג מציאותו ית' מצד הקבלה כאמור ומצד התורה כאמור. ועל זה אמרו רז"ל (חולין צא, א) שהתחתונים מזכירין שמו ית' אחר שתי תיבות שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה'. אבל העליונים אינן מזכירין השם כי אם לאחר שלשה תיבות שנאמר (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה'. לפי שהעליונים כח שכלם זך ונקי ונקל להם לעמוד על מהות חקירת שלשה עולמות אלו על כן אינן רשאי להזכיר השם כי אם אחר ג' קדושות דהיינו שישכילו תחלה במהות כל נמצאי מטה ויבינו מקום מוצאם וע"י זה יקדישוהו ית' למטה. ומשם יעלו להבין במהות הנמצאים שבעולם התיכון ויקדישוהו ית' להמליכו גם עליהם. ומשם יעלו להבין גם במהות עצמותם ומשם יעלו להשגת שמו ית' על כן אין מזכירין השם עד אשר יקדישוהו תחילה בכל שלשה עולמות. אבל התחתונים שאין שכלם זך כל כך ואין כל אדם יכול לעמוד על חקירה זו כי רבה היא על כן די להם לבוא לידי הכרת מציאת הש"י אחר שתי תיבות שמע ישראל. כי שמע היינו לשמוע דברי התורה הזאת המפרסמת אלהותוית'. ישראל היינו הקבלה שנתפשטה בישראל מן אדה"ר עד אברהם שהיה מכריז ומפרסם אלהותו ית' כמו שפי' רש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי (בראשית כד, ז) וממנו נתפרסם אלהותו ית' בכל זרע ישראל ויהודה כמ"ש (תהלים עו, ב) נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו. לכך נאמר בראשית ברא ואח"כ אלהים רמז שלשתן כי בראשית היינו ישראל והתורה שנקראו ראשית וע"י הבריאה נודע אלהים וזהו דרך ענוה שהקדים ברמז שם של ישראל לשמו ית' והוא באמת תפארת יקר וגדולה לישראל ע"כ נאמר וענותך תרבני. וי"א שענוה זו היא מה שנתעסק בתחילה בצרכי עולמו ואח"כ פרסם שמו יתברך.

אמר ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה וכו'. אלא כדי שלא יאמרו האומות לסטים אתם כו'. וקשה ומה בכך אם יאמרו לסטים אתם וכי בעבור זה ישנה סדר התורה. תשובה לזה לפי שדבר זה גורם כפירה בעיקר כי יאמרו לית דין ולית דיין וכל דאלים גבר כי אילו היה לעולם מנהיג המסדר ענינו מוצאו ומובאו למה לא מיחה בכם כשלקחתם בזרוע דרך לסטיות ארצות ז' אומות. כי מטעם זה לא נחתם גזר דינן של דור המבול כי אם בעבור הגזל כמו שאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, כי מה שחטא זה גדול מזולתו אינו בעבור עצם החטא כי אם בעבור הרעה הנמשכת ממנו שהחוטא בגזל לא ישים אשם בנפשו ויאמר אין פשע כי אין אלהים שופטים בארץ ועל כן הוא חבר לאיש משחית, ר"ל לדור המבול שנאמר בהם (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו, כי גם המה כפרו בעיקר ואמרו (איוב כא, טו) מה שדי כי נעבדנו וגו'. וזה החילם לעשות חמס וגזל בארץ. ולפי שמניעת הגזל יסוד לכל האמונה על כן הקדימו הקב"ה והזהיר עליו במצוה ראשונה החדש הזה לכם. (שמות יב, ב) כי שם נאמר משכו וקחו לכם צאן. (שמות יב, כא) משלכם להוציא הגזול כן פירש בעל הטורים. וכן יצחק כשצוה להביא לו שני גדיי עזים אחד לעשות ממנו קרבן פסח אמר וצודה לי ציד (בראשית כז, ג) פירש רש"י מן ההפקר ולא מן הגזל. ולפי שעשו לבבו לא כן ידמה כי אם לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל ע"כ סבב הקב"ה שלא הביא כי אם יעקב שהיה נזהר בגזל. וכן שור שהקריב אדם הראשון ארז"ל (ע"ז ח, א) שהיה לו קרן אחד במצחו. להורות שלפי שהיה אדם הראשון קרן אחד רצה לומר שהיה יחידי בעולם ולא היה גוזל משום בריה ע"כ נתקבל קרבנו. וכל זה כדי להרחיק הגזל והלסטיות המביא לידי כפירה ואפיקורסות.

ומה שאמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל כו' אין הפי' שלא יכתוב בתורה כלל כל הסיפור שמבראשית עד החדש הזה לכם שהרי יש בו צורך גדול בסיפור חידוש העולם כי הוא מפרסם מציאות השם ית' וסיפור דור המבול מפרסם השגחתו ית' לשכר העונש. מלבד מה שנכתבו בו כמה מצות אבר מן החי לנח ומילה לאברהם וגיד הנשה על ידי יעקב. אלא שרצה לומר מאחר שעיקר התורה למצותיה נתנה אם כן היה לו להתחיל התורה במצוה ראשונה וסיפור זה מבראשית עד החדש הזה לכם די בזה כשיקבענו בסוף התורה. על זה בא כמתרץ ואמר אילו היה כותב כן היה מעיקרא דדינא פרכא והיה בזה נתינת יד לפושעים לפקור על התורה ובקראו החדש הזה לכם כ"ש דפקר טפי ויאמרו ודאי משה בדא מלבו מצוה זו כי איך יצוה ה' בו על הגזל באמרו משכו וקחו לכם משלכם דווקא והרי אתם לסטים כי לקחתם ארצות ז' אומות ולא מיחה בכם ה' כי אולי לא יקרא התורה מראש ועד סוף. על כן הוצרך להקדים סיפור חידוש העולם להורות שלא על ידי לסטיות לקחו כי אם בצדק ובמשפט זש"ה (תהלים קיא, ו-ז) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים מעשה ידיו אמת ומשפט נאמנים כל פקודיו, כי עיקר הגדה זו שהגיד כח מעשיו לעמו הכל היה כדי להורות שמעשה ידיו אמת ומשפט שהתורה והלוחות מעשה אלהים והצדיקים שנבראו בשתי ידים (שוח"ט תהלים קלט.ה עיי"ש) הכל באמת ומשפט שהוא מונע הלסטיות ונאמנים כל פקודיו הפקודים אשר פקד ה' על ארצות ז' אומות כי ברצונו ית' נתנה להם וברצונו ית' נטלה מהם ויפקד המלך ה' פקידים אחרים עליה.

ולפי פשוטו, הוצרך להתחיל התורה מבראשית לפרסם אמונת החידוש כי זה יסוד לכל התורה כי לו הונח שהעולם קדמון אין מקום לקבלת התורה הבנויה על יסוד הבחירה על כן הוצרך להניח היסוד תחילה.

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

(בראשית א א): "בְּרֵאשִׁית" -

  • (סוכה מט א): "תנא דבי רבי ישמעאל: 'בְּרֵאשִׁית', אל תקרי 'בְּרֵאשִׁית' אלא 'ברא - שית'"
  • (ראש השנה לב א): "אין פוחתין מעשרה מלכויות...הני עשרה מלכויות כנגד מי?...ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות בהן נברא העולם. הי נינהו? 'וַיֹּאמֶר' דבראשית. ט' הוו! 'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' (תהלים לג ו)"
  • (מגילה כא ב): "אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מי' פסוקין בבית הכנסת, 'וידבר' עולה מן המניין, כנגד מי? ... רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו? ויאמר דבראשית. תשעה הוו! 'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' (תהלים לג ו)"
  • (בבא קמא נה א): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו ... הואיל ופתח בו הכתוב בתחילה, שמ'בְּרֵאשִׁית' עד 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר' (בראשית א ד) לא כתיב טי"ת"
-

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

רמז א בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד היה יכול להבראות! אלא ליפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:

שנו רבותינו: הני עשרה מלכיות כנגד מי? אמר ר' יוחנן: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ומאי נינהו? אי נימא ויאמר, ויאמר דבראשית – הני תשעה הוו! בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב: בדבר ה' שמים נעשו:

אמר ר' עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כלה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שבקש לבראות את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה. זה אומר לפניו: בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו: בי תברא את העולם. בתחילה נכנס תי"ו לפניו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! רצונך שתברא בי את העולם? שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר: תורה צוה לנו משה. השיב הקב"ה ואמר: לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר: והתוית תי"ו. מיד יצא מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולן נכנס בי"ת, ואמר לפניו: רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם? שבי אומרים בכל יום: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". השיב הקב"ה: הן, ברוך הבא בשם ה'. מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם בבי"ת, שנאמר: בראשית ברא. ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו: אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לו: רבונו של עולם! מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבים במנין מרובה, ואני במנין מועט. בי"ת בשתים גימ"ל בשלשה וכן כולם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו: אל"ף, אל תתירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד, והתורה אחת שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך":

רמז ב ומנין שאל"ף נקרא אחד? שנאמר: "איכה ירדוף אחד אלף". ומנין שהקב"ה נקרא אחד? שנאמר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ומנין שהתורה נקראת אחת? שנאמר: "תורה אחת יהיה לכם". אנכי ראש כל הדברות, ואל"ף ראש כל האותיות:

אמר ר' יהודה בר שלום: 'מקדם ומתחלה ברא אלקים' אין כתיב כאן, אלא "בראשית", בזכות ישראל שנקראו "ראשית", שנאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שלא היה לו בן, ואומר: טלו מלנין וקלמרין לבני; והיו הכל אומרים: בן אין לו, והוא אומר: טלו מלנין וקלמרין לבני? חזרו ואמרו: המלך אסטרולוגוס וכו'. דרש רבי יהודה בן פזי: למה בבי"ת? להודיעך שהן שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

דבר אחר: למה בבי"ת? שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל"ף? שהוא לשון ארירה.

דבר אחר: למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורוס לומר: היאך העולם יכול לעמוד, והוא נברא בלשון ארירה? אלא אמר הקב"ה: הריני בורא אותו בלשון ברכה, הלואי יעמוד.

דבר אחר: למה בבי"ת? לפי שיש לה שני עוקצין, אחת למעלה ואחת מלמטה מאחוריו. אומר לבי"ת: מי בראך בעולם? והוא מראה להם בעוקצו של מעלה ואומר להם: זה של מעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה להם עוקצו של אחריו ואומר להם: ה' אחד ושמו אחד. ר' אלעזר בר אבינא אומר: כ"ו דורות היה אל"ף קורא תגר לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם! אני ראשון של אותיות, ולא בראת עולמך בי? אמר לו הקב"ה: העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ". למחר אני עתיד ליתנה בסיני, ואיני פותח אלא בך, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך". בר חוניא אמר: למה נקרא שמו אל"ף? שהקב"ה מסכים ליתן תורה לאלף דור, שנאמר: "דבר צוה לאלף דור".

ר' הושעיא רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון", אומן. התורה אמרה: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטרין, ואינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו, אלא דפטראות ופינקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית", בי ראשית, "ברא אלקים", שנאמר: "בראשית ברא אלקים". ואין ראשית אלא תורה, כמה דאת אמר: "ה' קנני ראשית דרכו".

רבי ברכיה אומר: בזכות משה נברא העולם, שנאמר: "בראשית", וכתיב: "וירא ראשית לו". רבי הונא בשם רבי מתנה, בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשר, ובזכות בכורים, שנאמר: "בראשית ברא אלקים". ואין ראשית אלא חלה, כמה דאת אמר: "ראשית עריסותיכם חלה". ואין ראשית אלא מעשר, כמה דאת אמר: "ראשית דגנך". ואין ראשית אלא בכורים, כמה דאת אמר: "ראשית בכורי אדמתך":

תנא דבי רבי ישמעאל: אל תקרא בראשית, אלא "ברא שית". שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים", אלו שיתין החלולים ויורדים עד התהום. "מעשה ידי אמן", מעשה אומנותו של הקב"ה:

שמעון בן עזאי אומר: וענותך תרבני. בשר ודם, מזכיר שמו ואחר כך שבחו: פלן אגוסטא, פלן פרטאטא. אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי עולמו ואחר כך הזכיר את שמו, שנאמר: "בראשית ברא", אחר כך "אלקים":

רמז ג תני רבי שמעון בר יוחאי: מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים", אלא יאמר "עולה לה'", "מנחה לה'", "שלמים לה'"? תלמוד לומר: "קרבן לה'". והלא דברים קל וחומר: ומה מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה: לא יחול שם שמים אלא להקריבו קרבן, מי שאינו עתיד להקדיש, כגון המחרפין והמגדפין ועובדי אלילים, על אחת כמה וכמה שימחו מן השמים ומן העולם:

מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להן על מה הכניסן. נכנס אצל כל אחד ואחד ואמר לו: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו "אלהים ברא בראשית". "אעשה אדם בצלם ובדמות". "ויכל בששי וישבות ביום השביעי". "זכר ונקבה בראו". "הבה ארדה ואבלה שם שפתם". "ותצחק שרה בקרוביה". "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס". "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם". "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות ושלשים שנה". "וישלח את זאטוטי בני ישראל". "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו". "לא חמד אחד מהם נשאתי". "אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים". "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעבדם". וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו "את הארנבת", מפני שאשתו ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה:

רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא, אמר לו: בשביל ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנים, אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין, הדין "את" דכתיב הכא מהו? אמר ליה: אילו נאמר "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", הייתי אומר: אף שמים וארץ אלהות הן. אמר ליה: "כי לא דבר רק הוא", ואם רק הוא, מכם הוא רק, לפי שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאי אתם יגעים בו. אלא "את השמים", לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות; "ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. אמר רבי יצחק: מתחילת ברייתו של עולם, ראש דברך אמת, דכתיב: "בראשית ברא אלהים", ואין אלהים אלא אמת, שנאמר: "וה' אלהים אמת". ולעולם כל משפט צדקך, שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך – הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלין אותם באהבה, ואין כל בריה חלוקה לומר: שתי רשויות נתנו את התורה, שתי רשויות בראו את העולם. "ויאמרו אלהים" אין כתיב כאן, אלא "ויאמר אלהים"; "בראו" אין כתיב כאן, אלא "ברא". אותיות של אמת בשתי רגלים, ושל שקר ברגל אחד; כל שעושה אמת – מקוים, ושקר אינו מקוים. אותיות של אמת מרוחקין זה מזה, ושל שקר מקורבין; אמת קשה לעשות, ושקר עומד אחרי אזן, כדתני דבי רבי ישמעאל: בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו:

רבי יהודה בן סימון אומר: מתחילת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. "בראשית ברא אלהים את השמים", ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים". "ואת הארץ" ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא ארץ". ויאמר אלהים יהי אור, ולא פירש; והיכן פירש? להלן, שנאמר: "עוטה אור כשלמה". רבנן אמרין: בשר ודם בונה בנין, בשעה שהבנין עולה בידו, הוא מרחיב ועולה, ואם לאו, הוא מרחיב מלמטה ומצר מלמעלה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא "את השמים" – השמים שעלה במחשבה, "ואת הארץ" – הארץ שעלתה במחשבה. רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו אותן שכתוב בהן "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה", כבר הם ברואים מששת ימי בראשית; הדא הוא דכתיב: "כי כאשר השמים החדשים", "כי כאשר שמים חדשים" אין כתיב כאן, אלא "החדשים".

שמים – אש ומים; נטלן הקב"ה ופתכן זה בזה, ומהן נעשו שמים.

דבר אחר, שהן שָׁמִים מעשיהן של בריות: אם זכו – "ויגידו שמים צדקו", ואם לאו – "יגלו שמים עונו".

דבר אחר, שהבריות משתוממין של מה הם, של מים או של אש? ממה דכתיב: "המקרה במים עליותיו", הרי של מים הן.

דבר אחר, המים: מה המים הללו, מהן אדומין מהן ירוקין, מהן לבנים מהן שחורים, כך הם שמים: פעמים אדומים פעמים ירוקין, פעמים לבנים פעמים שחורים.

דבר אחר: שא מים, טעון מים. משל לחלב הנתון בקערה: עד שלא תרד בקערה טפה של מסו, הוא מרפרף; כיון שירד לתוכה טפה של מסו, מיד קופא ועומד. כך "עמודי שמים ירופפו", כההיא דאמר רב: לחין היו שמים ביום א', ובשני קרשו:

רמז ד בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה, ואחר כך ארץ. משל למלך שעשה לו כסא, ומשעשאו – עשה אפיפורין שלו, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך שמים. משל למלך שבנה לעצמו פלטין; משבנה את התחתונים, אחר כך בונה את העליונים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". רבי יוחנן אומר משום חכמים: לבריאה שמים קדמו, שנאמר: "בראשית ברא" וגו'; לשכלול – הארץ קדמה, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" וגו'. אמר רשב"י: תמיהני, היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". אמר ר' אלעזר בר' שמעון: אם כדעת אבא, למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים, ופעמים שמים לארץ? אלא מלמד ששניהם שקולים זה כזה:

בכל מקום מקדים אברהם ליצחק ויצחק ליעקב, ובמקום אחד הוא אומר: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', מלמד ששלשתם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים משה לאהרן, ובמקום אחד הוא אומר: "הוא אהרן ומשה"; מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים יהושע לכלב, ובמקום אחד הוא אומר: "כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון", מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים כבוד אב לאם, ובמקום אחד הוא אומר: "איש אמו ואביו תיראו"; מגיד ששניהם שקולים זה כזה:

רבי שמעון אומר: כבשים קודמים את העזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין? תלמוד לומר: "ואם עז קרבנו", מלמד ששניהם שקולים. תורים קודמין את בני יונה בכל מקום; יכול מפני שמובחרין? תלמוד לומר: "ובן יונה או תר לחטאת"; מלמד ששניהם שקולים:

תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עליה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך כסא? שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה כאחד נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו". ואידך? האי "יחדו" – דלא משתלפי מהדדי.

אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון: שמים. וארץ. תהו. ובהו. רוח. מים. אור. חושך. מדת יום. ומדת לילה. שמים וארץ, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. תהו ובהו, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו" וגו'. אור, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". תהו – זהו קו ירוק המקיף את כל העולם שממנו יוצא חשך. בהו – אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהם יוצאים מים. ואור ביום ראשון איברי? ביום רביעי איברי, שנאמר: "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", וכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי"! אמר ר' אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכיון שנסתכל ברשעים, שמעשיהן מקולקלים, עמד וגנזו, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם"; ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין "טוב" אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" וגו', וכתיב: "אור זרוע לצדיק", "ואור צדיקים ישמח":

תניא אידך: שמונה דברים נבראו ביום ראשון: שמים וארץ, אור, חשך, תהו ובהו, רוח, מים. שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת על" וגו'. ויש אומרים, אף יום ולילה, שנאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד":

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. אמר להם: מן השמים לארץ רחוק, או ממזרח למערב? אמרו לו: ממזרח למערב רחוק. תדע, שהרי חמה במזרח, הכל מסתכלין בה; חמה במערב, הכל מסתכלין בה; חמה באמצע רקיע, אין הכל מסתכלין בה. וחכמים אומרים: זה וזה שוין, שנאמר: "כי כגבוה שמים על הארץ", וכתיב: "כרחוק מזרח ממערב", ואי חד נפיש, ליכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש. אלא מאי טעמא חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה? משום דקאי להדיא ולא אכסי לה מידי. אמר להן: שמים נבראו תחילה או ארץ? אמרו לו: שמים נבראו תחילה, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. אמר להן: אור נברא תחלה או חשך? אמרו ליה: הא מלתא לית לה פתר. ולימרו ליה חשך נברא תחלה, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", והדר "ויאמר אלקים יהי אור"? סברי, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. אי הכי שמים נמי לא לימרו ליה? מעיקרא סברי אקראי בעלמא הוא דקא משייל; כיון דחזו דהדר משייל, סברי: לא נימא ליה, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה. אמר להו: אידין מתקרי חכם? אמרו ליה: הרואה את הנולד. אמר להו: אידין מתקרי גבור? הכובש וכו'. אמר להו: אידין מתקרי עשיר? השמח בחלקו. מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו. מה יעשה אדם וימות? יחיה את עצמו. מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות? ישנא מלכו ושולטן. אמר להן: דידי עדיפא מדידכו; ירחם מלכו ושולטן ויעבד טיבו עם בני אנשא. אמר להן: בימא יאי למידר או ביבשתא? אמרו ליה: ביבשתא, דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתייהו עד דסלקין ליבשתא. אידין מנייכו חכים טפי? אמרו לו: כולנא כחדא שוין, דהא כחדא פתרנא לך. מה דין אתריסתון לקבלי? אמרו ליה: שטנא נצח. אמר להן: אנא קטילנא לכון בגזרת מלכין. אמרו ליה: שולטן ביד מלכו ולא יאי למלכא כזב. מיד אלבשינון ארגוון ושוי מניכא דדהבא על צואריהון: