כד הקמח/גזלה ב

גזלה ב

ואכלול בזה עון חמס.

ה' מי יגור באהלך ומי ישכן בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו (שם טו). אמרו ז"ל לעולם יתחיל אדם בדבר טוב ויסיים בדבר טוב ואין טוב אלא הקב"ה שנא' (שם קלו) הודו לה' כי טוב הזהירו החכמים בכאן שיהא תחלת דבורו של אדם דבר טוב ודבר טוב זה הקב"ה, ולפיכך חכמי ישראל כשהיו דורשים ברבים היו פותחים בפסוק לעשות ממנו יסוד ולבנות עליו בנין. וכן מצינו במדרש פתח ר' אבא ודרש, פתח ר' זירא ודרש, פתח ר' יהודה בר' סימון ודרש, כל אחד ואחד מן החכמים היה מתחיל בפסוק לפי שכל פסוק ופסוק שבתורה יש בו קדושה עיקרית והוא נקרא דבר טוב והוא שמו של הקב"ה, ועל כן ראוי שנפרש פסוק זה שהתחלנו בו שהוא דבר טוב כמו שהזהירונו רז"ל והוא שדוד ע"ה סדר במזמור י"א מצות ומכללם האמונה, וידוע כי כל המצות כולן תלויות באמונה שאם אין האדם מתנהג באמונה עם חביריו בכל דבריו או במשאו או במתנו או בשותפות שיש לו עמו הנה חסר האמונה בהקב"ה ועז"א דוד ע"ה כי הזוכה לגור באהלו של הקב"ה ולהיות במחיצתו ולשכון הר קדשו הוא המקיים מצות הללו, וזהו שאמר ה' מי יגור באהלך זה בהמ"ק שלמטה שנקרא אהל כשהוא בנוי שבזמן שהוא חרב אינו נקרא אלא שדה שנא' (מיכה ג', י"ב) ציון שדה תחרש. ומי ישכון בהר הקדש זה בהמ"ק של מעלה שהוא נקרא הר ומקבל מן הקדש. והזכיר לשון גירות באהל לפי שהאדם הוא גר בעוה"ז וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט, י"ט) גר אנכי בארץ והזכיר בבהמ"ק של מעלה לשון שיכון שהוא שכינה וזהו שאמר ומי ישכון בהר קדשך. ומצינו שתי לשונות הללו יגור וישכון שהם ביצחק אבינו נאמרים שהיה נעקד על גבי המזבח הוא שאמר לו השי"ת (בראשית כ"ו, ב') שכון בארץ אשר אומר אליך הוא ארץ חיים. והזכיר לשון גרות בבהמ"ק של מטה היא ארץ ישראל זהו שאמר (שם) גור בארץ הזאת. ואמר דוד כי הזוכה לשני מעלות הללו ואלו הן, הולך תמים זה מי שתוכו כברו, וכל הנביאים כולם נשתבחו במדה זו כתיב בנח (שם יז) איש צדיק תמים היה, וכתיב באברהם (שם כה) התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ביעקב (שם) איש תם. וכתיב בדוד (תהלים ק"א, ב') אשכילה בדרך תמים. ופועל צדק מי שמצדיק פעולותיו וזה יכלול בין עשיר בין עני, אם הוא עשיר ישתדל לעשות צדקה ולפזר מממונו במעלות ובמדות מפוארות, ואם איש עני הוא יצדיק פעולותיו במצוה של גמילות חסדים שאינה צריכה לממון ואין בה חסרון כיס, ועם זה יהיה פועל צדק ודובר אמת בלבבו שלא יעבור על פיו על מה שהוא מסכים במחשבתו וכן אמר דוד ע"ה (שם יז) זמותי בל יעבור פי, לא רגל על לשונו שאינו בוחר ברגילות ולשון הרע, לא עשה לרעהו רעה לא יעשה לו רעה אפי' קבל ממנו רעה, (שם טו) וחרפה לא נשא על קרובו שאם חטא אחד מקרוביו הוא קודם לבא כנגדו ואינו מחפה עליו, (שם) נבזה בעיניו נמאס נבזה הוא בעיניו אפילו עשה כמה מצות מועטות הן בעיניו והוא בעיניו נמאס אפי' על עברה אחת שעשה כי גדולה היא בעיניו ומואס את עצמו עליה. וידוע כי מי שיש לו מדה זו הוא בוחר להיותו נרדף יותר ממה שיהיה רודף, כי הנרדפים הם הנגשים אל ה' והתורה לא הכשירה אל המזבח אלא הנרדפים כי החיות שהן רודפות פסולות על המזבח אבל הבהמות שהן נרדפות הוכשרו לגבי המזבח, וזהו שאמרו ז"ל (גיטין פ"ד דף ל"ו ב) הוי מן העלובים ולא מן העולבים מן הנרדפים ולא מן הרודפים ועליו הכתוב אומר (שופטים ה', ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. שכך השמש עלוב והוא הגדול שבאורה. ועז"א שלמה ע"ה (קהלת ג', ט"ו) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף כלומר יבקש אותו לגמול לו שכר לפי שהוא נרדף. ויש לדקדק לשון יבקש ומדוע לא אמר והאלהים יעזור את נרדף או יציל נרדף, אבל הזכיר לשון יבקש לפי שהיא מלה כוללת לשון פנים יבקש לגמלו גם להענישו כי אם הוא נרדף יבקש להענישו על שהיה רודף ולכך הזכיר לשון יבקש, והזכיר בו האלהים שהוא לשון מדת הדין שתענישנו אם היה רודף כבר וכמו שדרשו ז"ל (אבות פ"ה) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. (תהלים ט"ו, ד') ואת יראי ה' יכבד מי שחולק כבוד ליראי השם הוא סימן שיש בו יראת ה'. (שם) נשבע להרע ולא ימיר, להרע לעצמו. (שם) כספו לא נתן בנשך אמרו ז"ל אפילו רבית דנכרי שלקיחת רבית מן הנכרי אינה מצוה, ומה שמנה הרמב"ם ז"ל במנין המצות שהוא מצות עשה להלוות הנכרי ברבית שנא' (דברים כ"ג, כ"א) לנכרי תשיך אינו עיקר שלא בא הכתוב אלא ליתן לא תעשה בישראל חבירו לנכרי תשיך ולא לישראל, והרמב"ן הוכיח כן בראיות ברורות. (תהלים כ"ג) ושחד על נקי לא לקח שכל מי שמקבל שחד הוא מעוור את עיניו מלראות האמת (שם) עושה אלה לא ימוט לעולם:

ובמדרש הולך תמים זה אברהם שנא' (בראשית ט"ז) התהלך לפני והיה תמים. ופועל צדק זה יצחק שעשה דבר שהקב"ה חשבה לו לצדקה שנא' (שם כב) וילכו שניהם בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ודובר אמת בלבבו זה יעקב שנא' (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב. לא רגל על לשונו זה בנימין שידע במכירת יוסף ולא רצה לגלות לאביו ונשמר שלא מעל בחרם שהחרימו אחיו וניתן לו שכר על זה שהוא חי בגן עדן. לא עשה לרעהו רעה זה יוסף הצדיק שלא גמל לאחיו רעה כמו שגמלוהו שנאמר (בראשית ל', ב') ויאמר יוסף להם אל תיראו אנכי אכלכל אתכם וגו'. וחרפה לא נשא על קרובו זה פנחס שלא חמל על קרובו זמרי בן סלוא שהיה משבט שמעון שכל מי שמעלים עיניו מעל אחיו ומעל קרוביו העושים עבירה ואינו מוחה הוא נענש כאלו עשאה שנאמר (ויקרא כ', ה') ואם העלם יעלימו וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו אין לך משפחה שאין בה מוכס אחד שאין כלן מוכסין למה שכלן מחפין עליו. וכן דרשו ז"ל (ישעיהו ו') ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו אם זקנים למה שרים ואם שרים למה זקנים אלא עם זקנים שלא מיחו בשרים, וכן אמר הנביא ע"ה (יחזקאל ט', ו') וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי מאותן שהם צדיקים ומקודשים שקיימו כל התורה מאל"ף ועד תי"ו למה מפני שהיה בידם למחות ולא מיחו. נבזה בעיניו נמאס זה משה שנא' (במדבר י"ב, ג') ותדבר מרים וגו' שמע עלבונו ושתק וכתיב (שם) והאיש משה ענו מאד. ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לך מארי. נשבע להרע ולא ימיר זה בועז שנשבע אל יצה"ר כשבאה לו רות המואביה ותשכב מרגלותיך נשבע ואמר לה (רות ג׳:י״ג) חי ה' שכבי עד הבקר. כספו לא נתן בנשך זה עובדיה שהיה מכלכל הנביאים בזמן בצורת שנא' (מלכים א י"ח, י"ג) ואכלכלם לחם ומים וכל הממון ההוא לוה ברבית מיהורם בן אחאב וז"ש (מלכים ב ד', א') ואשה אחת מנשי בני הנביאים אשת עובדיה היתה (שם) והנושה בא לקחת זה יורם בן אחאב זה עשה מצוה להציל נפשות וזה פשט ידו ליטול רבית מה כתיב שם (שם ט) ויך את יהורם בין זרועותיו ויצא החצי מלבו. ושחד על נקי לא לקח זה שמואל הנביא שנא' (שמואל א י"ב, ג') הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו. הנה אלה אחת עשרה מצות שהזכיר דוד במזמור הזה שכל מצות התורה נכללות בהם, ועל זה אמרו ז"ל תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שנא' (דברים ל"ו) תורה צוה לנו משה מורשה וגו' מנין תור"ה ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה. בא ישעיה והעמידן על שש שנא' (ישעיהו ל"ג, ט"ו) הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע, כל המקיים אותם הוא מרומים ישכון כלומר שיזכה לחיי העוה"ב. (שם) מצדות סלעים משגבו בעוה"ז. בא מיכה ו׳:ח":ח׳העמידן על שלש שנא' (מיכה ו') הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. חזר ישעיה והעמידן על שתים שנא' (ישעיהו נ"ה) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב', ד') וצדיק באמונתו יחיה, ולמדנו מכל זה שכל המצות כלן נכללות באמונה ואמונה עיקר כל המצות ועם האמונה יחיה לחיי עולם ולכך אמר וצדיק באמונתו יחיה:

כל עיר שמתנהגין שם באמונה עונותיה נמחלין שכן אמר הנביא (ירמיהו ה', א') שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחוביתיה אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. וכיון שהודיענו חבקוק שהאמונה כוללת התורה ועמה יזכה האדם לחיי העוה"ב יש להבין מזה שעם הפך האמונה יבטל אדם כל התורה ויפסיד חיי העוה"ב. ומה הוא הפך האמונה זהו עון הגזל המקטרגת האדם והמחריב את נפשו להשאות אותה לעוה"ב משרשיה שהם שרשי החיים הקיימים, ואין צריך לומר מי שאינו נזהר להביא חוקו בענין המס עם יתר חביריו אנשי מקומו שהוא גוזל את הרבים ומראה בעצמו שאין לו אמונה ושאינו מאמין בעונש ושכר, והוא סבור שאין שם השגחה פרטית ומגלה בדעתו שהוא גונב דעת העליונה כענין קין הרשע שהיה אומר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן רק עניני העולם כלו נמסרים למקרים כן יחשוב מי שיש בידו גזל המס. ונקרא לשון מס מלשון (תהלים כ"ב, ט"ו) לבי נמס כדונג, זכה הלא הוא מיסוס עונותיו לא זכה יהי מיסוס ממונו כפר הנהגתו במס, מיסוס עונותיו לפי שהמס הוא פדיון נפשו כפר עונות והוא נחשב לנו לצדקה שנא' (ישעיהו ס', י"ז) ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה, שהרי כשאנו משועבדים בעול המס תחת יד מלך ושרים ואנו מקיימין קצת מצותיה של תורה מתוך השעבוד והגלות הנה שכרנו אתנו וזכותנו יותר ממה שהיינו בזמן מלך המשיח. ודרשו ז"ל (הושע ו') ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים הם אומרים כי זה לרעתם ואין כוונתי אלא לכפרה. מיסוס ממונו שיכלה כל ממונו ויאבד עשרו בענין רע וכענין שכתוב (זכריה ה', ד') וכלתו את עציו ואת אבניו. כמה לו עונות וחטאות מי שנכשל בעון הזה הלא הורס יסודות התורה ועיקר שרש האמונה שכל מצות התורה תלוין בה. כמה בתים של עשירי שלוה נאבדו על זאת. כמה ממונות כמה אוצרות נאבדו וירדו לטמיון בעבור זה. עבירה זו היא חמורה מכל שאר העבירות. גפן הוא שענביו ענבי רוש ויינו חמת תנינים. עבירה זו היא אשר תחת כנפיה נכללות עבירות חמורות רבות מאד כענין שכתוב (ירמיהו ב', ל"ד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. עבירה זו (אם) אש שורפת עונש מכלה מחריב ומאבד הגוף והנפש בעוה"ז ובעוה"ב מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים. בעבירה זו נכללים רבים מכאובים. גזל של רבים שהוא עון פלילי ויש בכלל הרבים עניים יתומים ואלמנות, והוא עון מכאיב הגוף והנפש שיש בזה קללות של רבים ושל עניים יתומים ואלמנות (משלי כ"ד, כ"ד) כי יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים. עוד נגע אחד יש בזה חילול השם. עוד יש בזה עבריינות של שבועה, כי מי שנשבע להביא את המס בנאמנות ואינו עושה כן הרי זה עבריין ומבזה את המלך, ויש בהם גזל, והוא שידוע כי הגזל מן המצות המורגלות וכמה אומות שאין להם תורה נזהרין מן הגזל. כי מצד השכל והחקירה ימצא האדם בשכלו שיש לעולם בורא והוא אחד אמת כי מתוך פרטי העולם וחלקיו שהם רבים לאין קץ יתחייב להיותם נאצלים ונמשכים מאחד, לפי שהרבוי נמשך מכח היסוד, וא"כ מי שהמציאם הוא אחד והוא אמת כי ענין אמת הוא שלימות. וכיון שהוא ית' קדם להם הוא הראשון הממציאם זהו השלמות, ועל כן נקרא תמים שפירושו שלם הוא שכתוב (תהלים י"ח, ל"א) האל תמים דרכו. וכיון שנתבאר מצד השכל והחקירה שהבורא אחד אמתי יתחייב הנברא שיתדמה לבוראו ויכוין כל פעולותיו אל האמת כדי שיתקרב אליו ויעלה למדרגה עליונה מעלה, ואם הוא עושה הפך האמת הנה הוא מתרחק ממנו ויורד מטה מטה. יש בזה קללות של רבים והם עניים ויתומים ואלמנות ומדרך השכל יצטרך האדם ליזהר מקללתן, ואין צריך לומר קללות של רבים אלא אפילו קללה של יחיד, שכן דרשו ז"ל (ב"ק פ"ח דף צ"ג) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך אמר לאברהם (בראשית כ', ט"ז) הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעו שנא' (שם כז) ותכהין עיניו מראות. ואם קללת יחיד והדיוט צוו לנו רז"ל בו להזהר כל שכן מקללה של רבים שא"א שלא יהיה בהם אחד ירא שמים ומי שלבו נשבר ונדכה וזעקתו ישמע ולא יבזה ענותו וקללתו בכלל השאר תעשה רושם כל שכן של עניים מרודים ושל יתומים ואלמנות, וכמה בני אדם חלושי כח הממון אין להם פרנסה רגע ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלבם ודמם ויקראו המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, ויבא העשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים וירצה למלאת חדרי ביתו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד עול האביונים ויתומים ואלמנות הנה זה מחלל השם בפרהסיא אוי להם לעשירים בצעקת עניים כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והחוטא בזה הלא הוא מעיד על עצמו שאינו מכיר את הבורא ומי שהעיד על עצמו כן הבורא יתעלה מענישו ועושה שיכירנו, כו כן מצינו בפרעה הרשע שהעיד על עצמו שלא היה מכיר הבורא ית' שנא' (שמות ה') לא ידעתי את ה' אמר לו הבורא אינך מכירני אני עושה שתכירני שנא' (שם ז) בזאת תדע אתה אמרת לא ידעתי את ה' בזאת תדע כי אני ה':

אין לתמוה החוטא בגזל המס איך לא נפקד עליו לשעה ואיך לא יענש מיד כי תגלה רעתו בקהל ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו כמו שאירע לקרח ועדתו, לפי שהקב"ה הוא ארך אפים וממתין לו הוא שאמר שלמה (קהלת ה', ז') אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. למדנו מכאן שאף רשעת החוטא והפושע הקב"ה מעביר לפי שעה ואינו מאבדו מן העולם מיד שכן מצינו באדם הראשון כשחטא והביא מיתה לו ולכל העולם כלו שהיה חסדו של הקב"ה עמו שנא' (בראשית ג', כ"א) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וכן דור המדבר בעשותם העגל ולא היה המן שובת אפי' יום אחד גם בקריעת ים סוף העבירו עמם ע"ז זהו פסל מיכה שנא' (זכריה י', י"א) ועבר בים צרה ועם זה לא נמנע הקב"ה מלקרוע להם הים למדנו כי אע"פ שאין העון נפקד לשעה הלא הוא ארך אפים מאריך אפיה וגבי דיליה:

ואם אולי יחשוב לחטוא ויסמוך על חסדי ה' יתעלה שימחול לו, הנה בזו אין הקב"ה מוחל לו, שהרי שנינו (יומא פ"ח דף פ"ה ב) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ובזה אין ראוי לבטוח בו שימחול לו כיון שהוא חוטא על סמך. וזהו שדרשו ז"ל (מיכה ו') אל תבטחו בריע אל תבטחו באלוף אין ריע אלא הקב"ה שנא' (משלי כ"ז, י') ריעך וריע אביך, ואין אלוף אלא הקב"ה שנא' (ירמיהו ג', ד') אלוף נעורי אתה, כי אע"פ שאין העונש בא מיד אין מדתו של הקב"ה למהר נקמתו שאין ראוי זה אלא לב"ו שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו ולא יראה ברעתו וכן אמר הנביא (שם ג) אראה נקמתך מהם. וכל היום היה דוד מתפלל להקב"ה על נקמת אויביו שנא' (תהלים י"ח, ל"ח) ארדוף אויבי ואשיגם. ותבט עיני בשורי, יאמר שיראה הנקמה או ישמע אותה אבל הקב"ה אין ראוי לו שימהר נקמתו שאין אפשר לו לאדם שיברח מפניו ואי אפשר לו להסתר מענשו ואפי' יסתר בקרקע הים שם יזמין לו הקב"ה ההצלה או הפורענות כענין שכתוב (עמוס ט', ג'-ד') ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצוה את הנחש ונשכם. ואם ה' יהיה בעזרו ואפי' ג"כ יהיה בקרקע הים יצילנו מרעתו כענין יונה בן אמתי שניצל מתהומות הים וכן כתיב (ירמיהו כ"ג, כ"ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. ולפי דיני העוה"ב הנמצאים בתלמוד אלו נעשתה בו נקמה לעיני השמש שתפתח הארץ את פיה ותבלענו כקרח ועדתו היתה נפשו זוכה לעוה"ב כעדת קרח שהם בני העוה"ב, וכן אמרו זכרונם לברכה (במדבר י"ז, י"ב) ויאבדו מתוך הקהל אבידה העתידה להתבקש כיון שקבלו דינם בעוה"ז. אבל מי שלא קבל דינו בעוה"ז ואין המקרים והיסורים משוטטים בעדו ומעשיו מצליחים ויחילו דרכיו בכל עת וחייו חיי שלוה ומיתתו בנחת וכענין שאמר דוד ע"ה על הרשעים (תהלים ע"ג, ד') כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה כענין שכתוב (מלאכי ג', י"ט) ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שרש וענף והוא נענש לעוה"ב בעונש קשה ממיתת הגוף כסקילה שריפה הרג וחנק, שהמיתות הללו ברגע אחד ומיד הן עוברות אבל מיתת הנפש היא מיתה נצחית בצער ויסורים שאין להם סוף ותכלית ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיותו נדון באש לא נפח, ומצינו מדת הדין שהיא דנה את האדם פעמים דרך העברה פעמים דרך עמידה פעמים בישיבה, דרך העברה הוא הדין הקל, דרך עמידה הוא חמור ממנו, דרך ישיבה הוא חמור מן הכל, המצריים נדונו דרך העברה הוא הדין הקל שנא' (שמות י"ב, י"ב) ועבר ה' לנגוף את מצרים וכתיב (שם) ועברתי בארץ מצרים ולפי שהיה דין הקל לא הכה אותה הלילה אלא הבכורות, ליום הדין של תחיית המתים דן אותם בעמידה שהוא דין חמור ממנו שנא' (צפניה ג', ח') לכן חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד. דור המבול שהיה בידם גזל דן אותם בישיבה שהיה חמור מכלן שנא' (תהלים כ"ט, י') ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם שהראה בהם מלכותו וגבורתו כך דרשו ז"ל:

יש בזה חלול השם וידוע כי חלול השם עון פלילי שאין כח בתשובה ויום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק שכך אמרו ז"ל (יומא פ"ח דף פ"ו) עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלים לו שנא' (ירמיהו ג', י"ד) שובו בנים שובבים עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר, עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקים שנא' (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כלן תולין ומיתה מכפרת, ומי שבידו גזל המס ה"ז חלול השם שהרי שם שמים מתחלל על ידו. כמה גדול עון חלול השם שהרי מצינו שהקב"ה ויתר על ע"ז ולא ויתר על חילול השם שנא' (יחזקאל כ', ל"ט) ואתם בית ישראל איש גלוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו עוד. אין ראוי שתהיה כוונת מי שעבר על השבועה כשגזל את חבירו ונשבע לשקר שיהא נפטר בכך כיון שעבר יומו אלא כל יום ויום שעומד במרדו הוא עובר על השבועה, וכל שאינו משלם לחבירו הוא עובר על עשה שנאמר (ויקרא ח') והשיב את הגזלה כיון שאינו מחזירה. כ"ש בזה שיש בעון זה גזל של רבים וקללות של רבים וחלול השם כל זמן שלא נשבע שבועת התורה להביא המס בנאמנות אלא שהענין נמסר אל אמונתו הלא הוא מסתכן בעצמו בכל החטאים האלו. כ"ש מי שנשבע וספר תורה בזרועו שיעשה הוראתו ביושר ובאמונה ויהיה מתרשל בזה ח"ו הנה יש בזה מכאוב רביעי והוא עבריינות של שבועה כי הוא מכחיש האמת מעיקרו (ירמיהו ז', כ"ח) ואבדה האמונה ונכרתה מפיהם ואם אינו נאמן לעצמו איך יהיה נאמן לאחרים, וכמו שאמרו ז"ל (תענית פ"ג דף כד) גברא דעל בריה וברתיה לא חייס, והנה זה אינו מרחם על נפשו ועל נפשות ביתו כי כלם נתפסים בעונו ודמם מידו יבוקש, והוא מאותו כת הנאמר עליהם (ישעיהו נ"ג) על פרי בטן לא ירחמו שהרי עיניהם תלויות בו וכמו שאמרו ז"ל עיניהם תלויות בך ואתה תלוי במי שאמר והיה העולם. העובר על השבועה כאלו עובר על החרם כי השבועה הוא החרם והחרם הוא השבועה וזהו שכתוב (מלאכי ג', ט') במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כול ו. וענין השבועה וחומרי שביליה אבאר באות שי"ן שבועה בגזרת הצור. ומצינו בעכן שנידון בשני דינין לפי שמעל בחרם ולכך נסקל ונשרף שכן כתוב (יהושע ו') וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותו באש ויסקלו אותו באבנים. נסקל על חילול השם כי בשבת גנב, ונשרף על שמעל בחרם כן דרשו בתנחומא סדר אלה מסעי, ומכאן שהחרם אש שורפת וכל המועל בו נתחייב שריפה. נמצאת למד שיצטרך אדם ליזהר מן הגזל ביותר ואין צריך לומר מגזל המס שהוא מגזל הרבים, והוכחו זה מפסוקי הכתוב ומדברי רבותינו ז"ל, והקב"ה ברחמיו וחסדיו ינקה אותנו מכל העונות ומעון הגזל והשבועה והחרם, וילמדנו לעשות רצונו בלבב שלם כענין שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמ"ג, י') למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי רוחך טובה תנחני באורח מישור: