הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות (דירינבורג)

הקדמת הרמב"ם למשנה סדר טהרות, בתרגומו של נפתלי יוסף דירינבורג (ברלין, תר"ן).

הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות (דירינבורג)

מחבר	רמב"ם
מתרגם	נפתלי יוסף דירינבורג
קריאת היצירה
ספר סרוק
ספריא

סדר טהרות

בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם (בראשית כא לג)

פתיחת הסדר

ידוע שכבר קדמו לנו, באֵלו החמישה סדרים אשר קדם ביאורם, שורשים רבים מן הטומאות והטהרות, ובפרט במסכת עדיות. וכל מה שבא מהם באיזה מקום שיהיה – אין זה כי אם שהתגלגל בזולת מקומם לאיזה עניָן, ושורשיהן וענפיהן אינם אלא בזה הסדר. ולזה לא אסמוך בְּזֶה הסדר על מה שכבר התבאר בסדר קדום מעניָן טומאה וטהרה; אבל אדבר בַּזֶּה הדבר באופן שיעמוד בפני עצמו, שלא יצטרך לסדר אחר.

ואני אקדים לך בכאן הקדמות שיהיו מפתח למה שיכללהו זה הסדר, אחר שאומר שכל טומאה מהטומאות הנזכרות בתורה – התחלתן וסמיכותן אל מין ממיני הבעלי חיים בהכרח, חוץ מצרעת שהיא תטמא הבגדים והכתלים בלתי שיהיה אדם התחלת זאת הטומאה, כמו שבא בתורה. ושאין בכל מיני הבעלי חיים מי שיְטַמא בעודנו חי, או יִטמא והוא חי, זולת האדם לבדו. אבל שאר מיני בעלי חיים – כולם טהורים בעודם בחיותם, לא יְטַמאו זולתם ולא יִטמאו מן זולתם. והאדם לבדו יְטַמא והוא חי, ויִטמא והוא חי, בטומאות אשר יבוא תארם.

[אחד עשר חלקי הטומאות]

וזה שחלקי הטומאות לפי מה שבא לשון התורה אחד עשר חלקים: טומאת שרץ, וטומאת נבילה, וטומאת מת, וטומאת שכבת זרע, וטומאת מי חטאת, וטומאת החטאות, וטומאת זב, וטומאת זבה, וטומאת נדה, וטומאת יולדת, וטומאת צרעת. ומאלו הטומאות יש טומאה שבה אבות רבות ומהן מה שאין בה אלא אב אחד לבד. וזה פירושן:

טומאת שרץ יש בה אב אחד לבד וזה שהשרץ עצמו הוא אב הטומאה. וזה השם רצוני לומר השרץ נופל על כל מין מהשמונה מינים הנזכרים בתורה והם החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת (ויקרא יא כט). ודם השרץ ובשרו וחלבו שוין בטומאה וארבעה מהן עורן ובשרן גם כן בשוה והן האנקה והכח והלטאה והחמט ועצמות השרץ לבדן ומגורדין לא יטמאו ושאר השקצים והשרצים כצפרדע וטרטוק והאפעה והנחשים ודומיהן כולן טהורין לא יטמאו.

וטומאת נבלה בה אב אחד לבד וזה שהנבלה בעצמה אב הטומאה. וזה השם נופל על המתה מכל מיני הבהמה והחיה בין טהורה בין טמאה. ובין הטהורה והטמאה הפרש וזה שהטהורה אם נשחטה שחיטה כשירה לפי מה שהתבאר בחולין (חולין ע ב) היא טהורה והטמאה אין חלוק בין שתשחט או שתנחר או שתמות במיתה טבעית. ועוד שנבלת בהמה טמאה וחיה בין טמאה ובין טהורה אין חלוק בין בשרה וחלבה לטומאה ובהמה טהורה איננה כן אבל חלבה כאשר מתה לא יטמא בשום פנים. ואני עתיד לבאר טעם זה במקומו מעוקצין (משנה עוקצין ג ג). ודם נבלה לא יטמא טומאת נבלה לא מן הטהורה ולא מן הטמאה וכן העצמות המגורדין מהבשר והקרנים והטלפים והציפרנים אם הובדלו מן הגוף לא יטמאו. אולם המוח שבתוך העצמות הוא יטמא מהנבלה כבשרה וכן הוא מהשרץ כמו בשרה והוא מהמת כמו בשר המת. וכבר התבאר זה בתוספת אהלות (פ"א הל' ה') ושם אמרו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר.

וטומאת מת בה תשעה אבות. וזה שהמת עצמו אב הטומאה ואין רצוני באמרי בכאן המת כל מת אבל הדבר אשר יטמא טומאת מת ככזית מבשרו ונצל ותרוד רקב ועצמות ודם ושאר מה שיבוא מספרו בשני מאהלות (מ"א). ואין חלוק בין שיהיה המת גוי או ישראלי זולת בטומאת אהל לבד שהגוים אינם מטמאין באהל ולשון הגמר (יבמות פא א) ישראל מטמאין באהל ואין הגוים מטמאין באהל ונסמך זה לאמרו (במדבר יא יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל ואומר (יחזקאל לד לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם. והקבר גם כן אב הטומאה. ואדם שנטמא במת הוא גם כן יקרא אב. וכלים הנוגעים בו הם אב הטומאה. וכן כלים הנוגעים במת ואדם הנוגע בהן וכלים שנגעו בזה האדם כל אחד מהשלשה אב הטומאה רצוני לומר הכלים הראשונים והאדם והכלים השניים. וכן כלים שנגעו בכלים שנטמאו במת הן גם כן אב הטומאה. ואני עתיד לבאר ראית כל אחד מהן בשני מאהלות. וזה כלו בתנאי שיהיה האדם ישראלי אבל גוי שנגע במת אינו טמא מת ולא יטמא כמו שיטמא טמא מת. ובתחילת תוספת אהלות (הל' ד') אמרו הגוי והבהמה ובן שמונה וכלי חרס והאוכלין והמשקין הנוגעים במת כלים הנוגעים בהן טהורים וענין אמרם טהורים שלא יהיה דינם כדין כלים הנוגעין בטמא מת ולא בארתי לך זה אלא כדי שלא תחשוב שמשקין הנוגעין במת אשר הן משקין טמאין בלא ספק לא יטמאו הכלים אבל הם יטמאו אותם טומאת משקין אשר אני עתיד לבארם ולא כטומאת האב לכלים. ומאבות הטומאות גם כן האוהל ודין האוהל אשר יטמא במת ודין כלים הנוגעים במת אחד לפי שהוא יטמא זולתו טומאת שבעה כמו כלים שנגעו במת. ולא מנינו אותו לבדו אלא לפי שהעור והבגד והשק אם נהיו אהל על המת יטמאו ושאר חומרי הכלים אינם כן לפי שאם היה האהל מעץ או מחרש או מעצם לא יטמא. האלוהים (ל' שבועה) הלא כלי עץ או כלי עצם המאהיל על המת דינם דין כלי שטף שנגעו במת. ואני עתיד לבאר זה בשבע ועשרים מזאת המסכת. ובתוספת נדה (פ"ו הל' י') אמרו כל המיטמא באוהל מיטמא טומאת שבעה ויש מיטמא טומאת שבעה ואינו מיטמא באהל ירמזו אל כלי שטף כמו שבארנו. וממה שראוי שתדעהו הוא שאף על פי שאלו כולם מן המת אבות אין זה כי אם למנות מהן הראשון והשני לענין טומאת תרומה וטומאת קודש כמו שאני עתיד לזכרו בזאת הפתיחה ולא שיהיה מי שיטמא בדבר מהן חייב כרת אם נכנס למקדש או כשאכל קדשים. ולשון התוספתא (אהלות פ"א הל' ב') במה דברים אמורים בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד. וכבר מנינו בשבעה מנזירות (מ"ב) טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן.

וטומאת שכבת זרע בה אב אחד. וזה שהזרע אב הטומאה ומתנאיו שיצא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה. ולשון ספרא (פרשה ו' הל' ד' (ע"ז ד') איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד תלמוד לומר (ויקרא טו טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. וכבר בארנו פעמים שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה. ואין מתנאיו הקושי וההנאה כמו שהתבאר בגמר נדה (מ"ג א'. ובקצת נוסחאות הערבי גרס יומא במקום נדה) אבל מתנאיו שיטמא הוא שיהיה מראהו לבן כמראה הזרע הידוע. ולשון תוספת זבים (פ"ב ה"ד וכצ"ל) שכבת זרע אדומה טהורה. ורוב מה שיצא הזרע כן הוא שיכוף האדם עצמו לתשמיש הרבה פעמים זה אחר זה בזמן קרוב ואז יצא הדם קודם שישתנה בכלי הזרע.

וטומאת מי חטאת בה אב אחד. וזה שאפר פרה אדומה אם נתערב במי מעין כמו שיתבאר במסכת פרה (פ"ט מ"ח בפי' הר"מ) אלו המים יטמאו לפעמים ופעמים לא יטמאו וכאשר יטמאו הם אב הטומאה ואני עתיד לבאר זה הענין בפרק ראשון מזאת המסכת (מ"א).

וטומאת חטאות בה שלשה אבות אחת מהן פרה אדומה שהעוסק בשרפתה ושאר מעשיה מטמא בגדים כמי שנוגע באב הטומאה כמו שיתבאר במקומו במסכת פרה (משנה פרה ד ד). והשנית פרים ושעירים שנכנס דמן לפנים שהשורפן גם כן מטמא בגדים וכבר זכרנו אלו הפרים והשעירים במקומות ממסכת זבחים (ראה פי"ב במ"ה) ולשון גמר זבחים (זבחים פג א והנוסחא משונה קצת) הא למדת על כל המכפרים שהשורפו מטמא בגדים. והשלישית שעיר המשתלח שהמשלח שעיר לעזאזל מטמא בגדים.

וטומאת זבה כוללת שבעה אבות. וזה שהזבה עצמה אב הטומאה ובועלה אב הטומאה ודם זיבתה אב הטומאה ורוקה ומימי רגליה ומרכבה ומשכבה כל אחד מהן אב.

וידוע מכתובי התורה שטומאת נדה וטומאת יולדת דבר אחד. אמר השם יתברך (ויקרא יב ב) כימי נדת דותה תטמא ואמר (שם ה') וטמאה שבועים כנדתה.

והנדה בה אלו השבע אבות בעצמם.

וכן טומאת זב תכלול שבעה אבות והן הזב וזובו ושכבת זרעו ורוקו ומימי רגליו ומשכבו ומרכבו.

ואחר שכבר נודע שאין חלוק בטומאה בין בועל נדה או זבה או יולדת בתוך שבעה לזכר או ארבעה עשר לנקבה כמו שאמר השם יתברך (ויקרא טו לג) ולאיש אשר ישכב עם טמאה נקרא אותו בועל טמאה והוא אשר נמנה מכלל אבות הטומאות בשם אחד ולא נמנה בועל נדה לבדו ובועל זבה לבדו ובועל יולדת לבדו לפי שהכל אחד. וממה שראוי שתדעהו שכל מה שלא תטהר הטמאה במי מקוה היא מטמאה את בועלה אפילו עמדה שנים אחר שנפסק הדם ולא תטהר בזמן בלא מי מקוה. וכן המרכב והמשכב כל אחד מהן אב ולא נמנה משכב הזב לבדו ומשכב מצורע לבדו ומשכב זבה לבדו ומשכב נדה לבדו לפי שדין הכל אחד אבל נמנה משכב לבד יטמאהו כל מי שיטמאהו. וכמו זה נמנה גם כן דם טמאה ויהיה זה כולל לדם נדה ודם זיבה ודם יולדת. וכך נאמר רוק הטמא ומימי רגליו ויכלול זה זב וזבה נדה ויולדת שדין הרוק ומימי רגלים מכל אחד ואחד מאלו הארבעה שוה בטומאה.

וטומאת צרעת בה ארבעה אבות. מצורע מוחלט והוא יקרא גם כן מצורע בימי גמרו ומצורע בימי ספרו ובגד מנוגע ובית מנוגע. וארצה באמרי כאן בגד כל מה שיקבל טומאת צרעת מן בגד צמר או פשתים או השתי או הערב או כל כלי עור. וכן רצוני באמרי בית מנוגע חומרי הבית בכללם והן אבניו ועציו ועפרו שכל חלק מהם מטמא בכזית כמו שיתבאר בשלשה עשר (מ"ג) מנגעים מזה הסדר.

ויהיה מספר אבות הטומאות שלשים ושתים אבות ואלו הן השרץ והנבלה והמת והאדם שנטמא במת וכלים שנטמאו במת וכלים שנגעו באדם שנטמא במת וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת והאהל והקבר ושכבת זרע ומי חטאת ופרה אדומה ופרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח וזב וזבה ונדה ויולדת ומרכב ומשכב ובועל טמאה ודם טמאה ורוק טמא וממי רגליו וזובו של זב ושכבת זרעו ומצורע בימי ספרו ומצורע בימי חלוטו ובגד מנוגע ובית מנוגע. וכבר התבאר בראשון (מ"ז) ממגלה שאין הפרש בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לענין טומאה.

[הגדרת כלים]

ודע ששם כלים נופל על שמנה מינים והם בגדים ושק וכלי חרס וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית וכלי מתכות וכלי עץ. אולם הקופות והדומה להן מהכלים הנעשים מנצרים והוצין וגמי וחריות דקלים וקנים וכיוצא בהן כולן בכלל כלי עץ כמו שיתבאר בזאת המסכתא (פט"ו מ"ב). והתורה אמרה שאלו המינים כולם מקבלים טומאה חוץ מכלי זכוכית לבד שהן לא יטמאו אלא מדרבנן. ולשון הגמר (שבת יד ב) יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם גזרו טומאה על כלי זכוכית. ובתוספת כלים אמרו (בבא בתרא, ז', ז') כלי זכוכית מדברי סופרים. אבל שאר הכלים יטמאו מדאוריתא אמר השם יתברך (ויקרא יא לב) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ושק הוא הנארג מן השער הדק והעב מאוד כמו מה שנעשה ממנו לשאת בו משא הכל יקרא שק. ובגד הנארג בזולת השער כמו הפשתן והצמר והמשי וצמר הגפן וזולתם. והלבדים נכנסים בכלל הבגדים. ולשון התוספתא (כלים ב"ב פ"ה ה"ג) העושה חלוק מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא וזהו שיעור הבגד לטומאה לפי מה שיתבאר בשבעה ועשרים (מ"א) מזאת המסכתא. ובספרא (שמיני פ"ז הל' ח') או בגד לרבות את הלבדים. ואמר בטומאת כלי חרס (ויקרא יא לג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו יטמא. ואמר בכלי מתכות (במדבר לא כב) אך את הזהב ואת הכסף וגומר. אולם כלי עצם הם נכנסים תחת אמרו (שם כ') וכל מעשה עזים כמו שנבאר בשני (מ"א) מזאת המסכתא. וכלי זכוכית נסמכין על כלי חרס כמו שיתבאר בשני (שם) מזאת המסכתא גם כן. ומיני אלו הכלים כולן חוץ מכלי חרס יש להן טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה כי אם בשברה ולא יטהר במקוה כלל והוא אמרו יתברך (ויקרא יא לג) ואותו תשברו. ואמר (ויקרא טו יב) וכל כלי עץ ישטף במים.

וכמו זה יקראו גם כן כלי ההיתוך כלי מתכות ואין כלי זכוכית מכללם. ויקראו האריגות כולם כלים (וכן הגהתי בערבי במקום בגדים) ואפילו הנעשית מהשער וכלי חרס לא יכניסוהו בכלל הכלים על הרוב לפי שייחדו לו דינים פרטיים כמו שנזכור. ושאר הכלים והם כלי עץ וכלי עצם וכלי עור יקראו אותם כלי שטף לפי שיש להם טהרה במקוה. וכאשר תשמעם אומרים מטמא כלים או מטמא בגדים תדע שהוא מטמא אלו המינים כולן חוץ מכלי חרס שהוא לא יטמא כי אם באב הטומאה כמו שאבאר. ובטומאת מת בפרט אשר שמנו לכלים בה אלו הדינים הבדל. וזה שכלי חרס איך מה שיטמא במת יהיה ראשון לטומאה ולא יהיה אב ואפילו נגע במת עצמו או היה באהל המת. וכבר קדם לנו בזה לשון התוספתא (אהלות ט"ו הל' י') אמר יתברך (במדבר יט טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא אמרו (ירושלמי פסחים א ז), הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא. וכבר התבאר בספרי (פיסקא קכ"ו) שבכלי חרס הכתוב מדבר וזה יתבאר בעשירי (מ"א) מזאת המסכתא. אבל שאר כלים ובגדים כשנגעו באדם שנטמא במת יהיו אב הטומאה. ובין אם נגע דבר מהן במת ואחר כך נגע בו אדם ונגע כלי באדם שלשתן יהיו אבות כמו שזכרנו וכמו שבארו בספרי לפי מה שאפרש בראשון (מ"ב) מאהלות.

ודע שהכלי חרס לבדו לא יהיה אב הטומאה לעולם לא בטומאת מת ולא בזולתה מהטומאות ויתבאר זה במקומות שונות מזה הסדר. ובכלי מתכות בפרט יש דין שאינו בשאר כלים. וזה שאם נטמאו באיזה מהטומאות שתהיה ואחר זה נשברו וכבר נטהרו בשבירתן אם התיכם וחזר ועשה מהם כלי שני ישובו לטומאתן הראשונה אשר היו בה וזה גם כן רק מדרבנן. ואני עתיד לבאר טעם זה באחד עשר מזאת המסכתא (מ"א). אמרו (שבת טז ב) שמעון בן שטח גזר טומאה על כלי מתכות. רצונם לומר שגזר שישובו לטומאתן אחר שנטהרו בשבירתן עד שיטבלו במי מקוה. ולשון התלמוד (שם ועיין כלים פי"א מ"א) טומאה ישנה מדרבנן. ודע זה.

[אבות טומאה מדרבנן]

ואלו האבות כולן אשר קדם מספרם הם מן התורה ויקראו כל אב מהם אב הטומאה מדברי תורה. ויש עוד אבות הטומאות מדרבנן רבים זולת אלו ויקראו כל אב מהם אב הטומאה מדברי סופרים. והטומאות אשר ימצאו בהן אבות הטומאות מדברי סופרים ששה והן טומאת מת וטומאת זיבות וטומאת נדה וטומאת יולדת וטומאת עבודה זרה וטומאת נבלה.

אולם בטומאת מת נמצאו בה אחד עשר אבות הטומאה מדרבנן. וזה שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא כמו שיתבאר בשני (מ"ג) מאהלות. וכן ארץ העמים ובית הפרס יטמאו במגע ובמשא. ומדור העמים כמו שיתבאר בפרק אחרון (מ"ז) מאהלות טמא כמו ארץ העמים עד שיבדק כמו שיתבאר. דם תבוסה מטמא במגע ובמשא ובאהל ובשני (מ"ב ועיין פ"ג מ"ה) מאהלות יתבאר דם תבוסה מהו. וכן יתבאר בית הפרס באחרון מאהלות (מ"א) ואלו כולן מדרבנן. אמרו בשביעי מנזירות (מ"ב) עצם כשעורה הלכה וכבר בארנוהו שם. ובגמר נדה (ס"ב ע"ב) דם תבוסה מדרבנן. ובגמר שבת (י"ד ע"ב) גזרו טומאה על ארץ העמים. ובפסחים (צ"ב ע"א) בית הפרס מדרבנן הרי אלו ארבעה אבות. וכן האהל אשר יטמא בדם תבוסה. והאדם אשר נטמא באחד מאלו הארבעה. וכלים שנגעו בו. וכן כלים שנטמאו בהן. ואדם שנגע בהן. וכלים שנגעו באדם (ההעתקה העברית הוסיפה כאן וכלים שנגעו בכלים שנטמאו באדם) וכמו זה כלים שנגעו בכלים שנטמאו בהן (בדפוס: באדם. ועיין לקמן המנין הכולל כל אבות הטמאות דרבנן) כל אחד מהן אב מדברי סופרים.

וטומאת זיבות ימצאו בה תשעה אבות. וזה שמה שאמרנו במה שקדם שלא יְטמא ולא יִטמא והוא חי זולת האדם מן התורה עד שיהיה ישראלי והגוי לא יטמא ולא יטמא בטומאה מכל חלקי הטומאות. אבל מדרבנן עשו אותן כזבים לכל דבריהם. אמרו (נידה לד א) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הגוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם זולת בדבר אחד לבד והוא שכבת זרע ששכבת זרעו של גוי טהורה לגמרי כמו שהתבאר בגמר נדה (שם). ולא דנו עליה שתהיה כמו שכבת זרעו של זב שהיא אב מטמא במגע ובמשא כמו שהתבאר. ושם נאמר (שם) עבדו בי רבנן הכירא דלא נשרף עלייהו תרומה וקדשים אבל יודע שטומאתן מדרבנן ולזה לא תטמא שכבת זרעו לפי שאילו היה זה אמיתי מן התורה היתה שכבת זרעו מטמאה במגע ובמשא. הנה כבר התבאר שכל איש מהגויים זכרים ונקבות קטנים וגדולים הוא זב לכל דבר זולת לענין שכבת זרעו כמו שבארנו. ואין הפרש בין היותו זב אמיתי או מצורע או בריא מאלו החלאים הרי הוא זב מדרבנן. ורצוני לומר באמרי קטנים שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ולמעלה לא פחות מזה כמו שהתבאר בגמר עבודה זרה (ל"ו ע"ב ול"ז ע"א). ויהיה הגוי וזובו ורוקו ומימי רגליו ומרכבו ומשכבו ודם הגויה ובועל גויה כל אחד מאלו השמנה אב הטומאה מדברי סופרים. ועוד הנה הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע כל אחד מהן מטמא משכב ומושב מדאוריתא כמו שהקדמנו. אולם המת לא יטמא משכב ולשון ספרא (מס' זבים פ"ב הל' י"א) הזב עושה משכב ואין המת עושה משכב. אבל אמרו שאלו הנזכרים אם מתו מטמאים משכב ומושב כמו שהיו בעודן חיים. ואני עתיד לבאר זה בסוף נדה (פ"י מ"ד) מזה הסדר במאמרם הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאים במשא עד שימוק הבשר וזה אינו אלא מדרבנן. ובספרא (מס' זבים פ"ב הל' י"ג) הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים. ובתוספת נדה (פ"ט הל' י"ד) אמרו הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואין מטמאים אלא ברובן ואין מטמאין אלא מדברי סופרים. רצונו לומר טומאת משכבן מדברי סופרים שהם סמכוהו למשכב הזב. וענין אמרם במשא שאם נישא רובו על המשכב יטמא המשכב אפילו היה בין גוף זה הזב המת ובין המשכב אבן המבדלת כמו שיטמאהו בחייו לפי מה שיתבאר בזה הפרק (מ"ג) ואין כל מת כמו זה. ונוסיף בזה הענין פירוש וביאור במקומו.

וטומאת נדה בה גם כן תשעה אבות דרבנן. וזה שיתבאר בנדה (משנה נידה א א) שדנו על הנדה שתהיה טמאה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה על מה שיתבאר שם ואמרו (נידה ז א) מעת לעת דרבנן. ואמרו גם כן שהיא מטמאה משכב ומושב למפרע ואינה מטמאה את בועלה וכן הכתמים הנעלמים (ר"ל מאין בא הכתם) שמו אותן דם נדה מדרבנן לפי מה שהתבאר שם. ולשון הגמר (נידה ו א) הרואה כתם מטמא למפרע משכב ומושב ומטמא את בועלה להבא. וכן החלוק טמא וכבר הגבילו את הזמן הזה אשר תטמא בו למפרע ואמרו (נידה נב ב) עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת כיבוס. וכן המאמר הנבחר בגמר נדה (נידה טז א. כלומר הנקבע להלכה בין התנאים והאמוראים שנחלקו בזה הענין) שוסתות דרבנן ושהאשה אם הגיעה שעת וסתה ולא בדקה עצמה ואחר זה לימים בדקה עצמה ומציאה עצמה טמאה היא בחזקת נדה משעת וסתה עד העת הזאת וזהו טומאה למפרע. ושם נאמר (נדה לט א. וזה לשון הברייתא; אבל בערבי צריך להגיה הנדה במקום הזב) הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאות מעת לעת. וידוע שזהו הזמן אשר תהיה בו טומאה מדרבנן למפרע. אולם כל נדה או רואה כתם או מי שלא בדקה בשעת וסתה המשכב והמושב אשר תטמא בזה הזמן הם אב מדרבנן. וכן בועל רואה כתם להבא וכן רוקה ומימי רגליה בזה הזמן ודם שעל החלוק אשר לא יתאמת שהוא דם נדה הכל אבות מדרבנן.

וטומאת יולדת בה מאבות דרבנן כמו בנדה רצונו לומר שדין היולדת והנדה אחד כמו שקדם. ובגמר נדה (נדה כח א) אמרו הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה וביארו (שם) שזה דרבנן ולאו נמנה לה ימי טהרה עד שנאמר שאם ראתה דם הוא דם טוהר אבל נחייבה לחומרא מכל צד. אמרו (שם) חוששת וימי טהרה לא יהבינן לה. ותהיה טמאה ארבעה עשר יום כמו יולדת נקבה לחומרא מדרבנן. ואם ראתה דם אחר זה הזמן לא נחשבהו דם טוהר כי אין שם לידה אבל יהיה דם נדה או דם זיבה כפי זמן ראייתה כמו שיתבאר בנדה (שם). ונעשה כאן גם כן במספר אבות דרבנן כמו שעשינו במספר אבות דאורייתא וזה שנמנה המשכב טמא באחד ויכלול משכב גוי ומשכב זב שמת ומשכב נדה למפרע ומשכב רואה כתם למפרע ומשכב יולדת יד ומשכב שלא בדקה בשעת וסתה וכן נעשה במרכב ורוק ומימי רגלים על הדרך שעשינו במספר הקדום שמין הטומאה אחד ואלו הם כאישי זה המין והאב הוא רק משכב מדרבנן. וכן בועל טמאה דרבנן יכלול בועל גויה ובועל נדה ובועל רואה כתם ובועל יולדת יד.

וטומאת עבודה זרה בה ארבעה אבות והטומאה בכללה מדרבנן. ובגמר שבת (פ"ג ע"ב) אמרו טומאת עבודה זרה מדרבנן ולה רמז בלשון התורה והוא שאמר יעקב אבינו (בראשית לה ב) הסירו את האלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלתיכם. והראשון מאלו הארבעה אבות עבודה זרה עצמה וזו שעבודה זרה עצמה מטמאה כשרץ רצונו לומר שתטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ולא תטמא במשא. ובתנאי שיהיה בה כזית כמו שביארנו בשלישי מעבודה זרה (בפירוש הר"מ מ"ו) אולם אם היה הדבר הנעבד פחות מכזית לא יטמא. ואם תקח חתיכה מגשם עבודה זרה ואפילו היא גדולה מאוד לא תטמא לפי שעבודה זרה אינה מטמאה לאברים ולא תטמא אלא אם כולה היא מכזית ולמעלה. והאב השני משמשי עבודה זרה יטמא מהם כזית כטומאת שרץ ואפילו נשבר מהם דבר והיה בה כזית יטמא אדם וכלים במגע וזה חומרה במשמשיה. ולשון המשנה בבית עבודה זרה (פ"ג מ"ו) אומר בפירוש אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו (דברים ז כו). ובתוספת זבים (פ"ה הל' ז') המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה טמא. כלי חרס שהכניס לאויר בית עבודה זרה טמא. ספסלין וקתדראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה טמאין רצונו לומר בזה שזה האדם או הכלי יהיה בכניסתו לבית עבודה זרה כמגע שרץ. והאב השלישי תקרובת עבודה זרה וכבר התבאר בראשון מגמר חולין (חולין יג א) שתקרובת עבודה זרה הוא הדבר אשר יקרב לפניה על דרך העבודה מטמא במגע ובמשא כנבלה כמו שבארנו בשלישי (מ"ו) מעבודה זרה. וכבר התבאר בעבודה זרה (עבודה זרה ל א. תוספתא זבים פ"ה הל' ח') שיין נסך טמא כמו תקרובת עבודה זרה והוא האב הרביעי. והביאו ראיה לזה מאמרו יתברך (דברים לב לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. ואמרו (עבודה זרה שם) שלשה יינות הן יין שנתנסך לעבודה זרה מטמא טומאה חמורה בכזית. וענין טומאה חמורה הוא שיטמא אדם וכלים וזה אשר יקראו טומאה חמורה בכל מקום. וכל מה שיטמא האוכלין והמשקין לבד יקראו טומאה קלה. ובאמרי שיין נסך הוא אב הטומאה ארצה בזה היין אשר התאמת לנו שנתנסך לעבודה זרה וזהו אשר יטמא כנבלה אבל סתם יינם יטמא טומאה קלה כמו שבארנו שם שהוא כמו משקין טמאין.

וטומאת נבלה בה שני אבות מדברי סופרים. אחד מהן שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא (משנה חולין א א) אף על פי שאינה תקרובת עבודה זרה ולא תאסר בהנאה כמו תקרובת עבודה זרה לפי שהיא מושגת בה ואינה כמוה כמו שביארו בגמר חולין (י"ג ע"ב). ואמרו גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ולזה שחיטת נכרי מותרת בהנאה. והאב השני נבלת העוף הטהור לבד וזה שנבלת העוף בין טמא ובין טהור אין לו טומאה מן התורה בפירוש ולכך מנינו אותו באלו האבות מדרבנן. ומה שהתאמת אצלי הוא שהיא אב של תורה אף על פי שלא באה בפירוש. וראיית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש וסמכו זה (נדה מב ב. ספרא אחרי מות פ' י"ב הל' ה'. ו') לאמרו יתברך (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה על מה שנבאר במסכת טהרות (פ"א מ"א) והיא תטמא אדם וכלים על האופן שאספר. וזה שהיא לא תטמא במגע כלל ואפילו מדברי סופרים ולא תטמא כזית אלא בבית הבליעה ולפי זה בעת אשר יבלע ממנה כזית והוא בשעת הבליעה יִטמא ויְטמא בגדים כנוגע באב הטומאה. וכן יטמא שאר הכלים בנגיעה בעת בליעתה ולא יטמא אדם ולא כלי חרס אפילו בעת הבליעה כמו כל נוגע באב מאבות הטומאות אשר לא יטמא אדם וכלי חרס בשעת נגיעה כמו שיתבאר באחרון מזבים (מ"ט). ולשון ספרא (פר' אחרי מות פי"ב הל' י"ב) בבולע נבלת העוף הטהור אמרו מטמא שאר כלים כבגדים יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס נמצאת אומר היה אוכל נבלת עוף הטהור וידו אחת על גבי תנור ואחת על גבי חברו שניהם טהורים. זהו דין הבולע. ומזה הצד תמנה אב הטומאה אבל לענין מגע תהיה כמו אוכלין טמאין לבד ובתנאי שיחשוב עליה לאכילה כמו שיתבאר בראשון (מ"א) מטהרות ולא תטמא במגע אלא טומאת אוכלין טמאין אשר אבארם אחר זה. ואם נגע בכביצה מהאוכלין אלו האוכלין יהיו שני לטומאה ולא ראשון. וכבר התבאר בגמר זבחים (ק"ה ע"ב) שרבי מאיר אומר אף על פי שלא יבלעה מעת שלקחה בידו וחשב לבלעה הוא כאילו בלעה לפי שמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ועם זה לא תהיה אצלו אב עד שיהיה האוכל אשר יגע בו ראשון לפי שהיא לא תטמא טומאת אב בנגיעה אלא בבליעה. ושם נאמר נבלת העוף הטהור לרבי מאיר מונין בה ראשון ושני או אין מונין בה והיתה התשובה שלדברי הכל אפילו לרבי מאיר כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בה ראשון ושני וכל היכא דאינו מטמא אדם במגע אין מונין בה לא ראשון ולא שני. ירצה בזה שהדבר אשר יטמא אדם במגע הוא ראשון ואם נגע הראשון בדבר אחר ישוב זה שני ושמור זה העיקר גם כן.

הנה כבר התבאר שכלל אבות הטומאות דרבנן על הפנים אשר מנינו עשרים ותשע אבות והן עצם כשעורה ודם תבוסה וארץ העמים ובית הפרס ואהל שהאהיל על דם תבוסה ואדם שנטמא בהן וכלים שנגעו בו וכלים שנטמאו בהן ואדם שנגע בכלים וכלים שנגעו באדם וכלים שנגעו בכלים שנטמאו בהן והגוי והנדה למפרע ורואה כתם למפרע ומי שלא בדקה בשעת וסתה למפרע ויולדת איבר ומשכבן ומרכבן ורוקן ומימי רגליהן ודם טמאה דרבנן ובועל טמאה וזובו של גוי ועבודה זרה ומשמשי עבודה זרה ותקרובת עבודה זרה ויין שנתנסך לעבודה ז[ר]ה ושחיטת נכרי ונבלת העוף הטהור.

הנה כבר השלמנו אבות הטומאות במספר ובארנו זה השם על כמה מינים מן הטומאות יפול ומה מהם מדברי תורה ומה מהם מדברי סופרים.

[ולדות הטומאה]

ודע כי כל מה שיטמא באחד מאבות הטומאות בין אדם בין כלים בין אוכלים בין משקין יקרא ראשון לטומאה ומה שיגע בראשון יקרא שני ומה שיגע בשני יקרא לו שלישי ומה שיגע בשלישי יאמר לו רביעי וזהו המדרגה האחרונה בטומאה. ובשני (מ"ג) מטהרות אמרו הראשון בחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין השלישי פסול ולא מטמא הראשון והשני והשלישי שבקודש טמאין ומטמאין הרביעי פסול ולא מטמא. הנה כבר מבואר לך שהרביעי הוא תכלית הטומאה ושכל מה שיאמרו עליו פסול ענינו שלא יטמא זולתו לפי שכל מה שהגיעה אליו הטומאה ויִטמא אבל לא יטמא זולתו יקרא פסול. ולזה יאמר לאשר אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין נפסלה גויתו (עיין משנה מקואות י ז) לפי שהוא לא יטמא זולתו. ויקראו גם כן הראשון ולד הטומאה והשני ולד ולד הטומאה והמשנה תקרא כל מה שאינו אב ולד הטומאה בין שהוא ראשון או שני. ומבואר הוא שכמו שתאמר זה אב מדאוריתא וזה אב מדרבנן כן תאמר זה ולד מדאוריתא וזה ולד מדרבנן.

ומהעקרים גם כן אשר ראוי להיותן שמורים אצלך אמרם בתוספת טהרות (פ"ה הל' י') כשם שראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי. ועוד יש דברים רבים שהם גם כן מדרבנן אבל אינם אבות אלא בתחלה תיקון רבנן עשו אותם ולד הטומאה. כאמרם (שבת יד ב) תלמידי שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ועשו אותן שניות לעולם כמו שנבאר במסכת ידים (פ"ג מ"א) וכמו כן גזרו על האדם אשר יאכל אוכל ראשון או אוכל שני או ישתה משקין טמאין ושאר מה שמנו באחרון מזבים (מי"ב) שיהיה שני לטומאה כמו שנבאר שם. ומדרבנן גם כן הטמאות אוכלין לאוכלין לפי שמן התורה אין אוכל מטמא אוכל. אמר יתברך (ויקרא יא לז- לח) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טמא הוא אמרו (פסחים יח ב) הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו. ובטומאת משקין מחלוקת (פסחים טו ב) שיש מן החכמים אומרים שטומאת משקין מדרבנן ויש מי שאמרו טומאתן בעצמן והיותן מקבלין טומאה הוא מן התורה אבל היות משקין טמאין מטמאין אוכלין הוא מדרבנן ויש מי שאמרו שאפילו מה שיטמאו את האוכלין הוא מדאוריתא אבל היות משקין טמאין מטמאין הכלים עד שיהיה הכלי שני הנה זה מדרבנן לדברי הכל. והנני עתיד לבאר טעמי זאת המחלוקת ברביעי מטהרות (מ"י) ובאחרון מזבים (מי"ב). ולשון גמר נדה (ז' ע"ב) מדאוריתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור גזרה משום משקה זב וזבה משקה דעלולין לקבל טומאה גזרו בהן רבנן אוכלין דאין עלולין לקבל טומאה ולא גזרו בהן. וענין עלולין אשר להן סיבות מוכנות לקבל טומאה (מלשון עילה) וזה אמרם (פסחים יח ב) דלא בעו הכשר. הנה כבר התבאר לך שיש דברים רבים שהם ולד הטומאה מדרבנן אף על פי שהאב אשר הוא לו ולד הוא דאוריתא וזהו הענין אשר רצינו להעיר עליו בזה הדיבור. ודמיון זה שאם יגע שרץ בככר הככר הזה ראשון מדאוריתא על מה שבארנו ואם נגע על דרך משל זה הככר בבשר זה הבשר שני מדרבנן לפי שמן התורה אין אוכל מטמא אוכל. וכמו זה אם אכל אדם זה הככר הטמא יהיה שני מדרבנן ועל זה תקיש ותבין שאר מה שזכרנו. והדין אשר יכלול אבות הטומאה שלא יטמא לא אדם ולא כלים ושלא יטמאו אלא אוכלין ומשקין לבד. ולשון הגמר בראשון דקמא (ב' ע"א) דאב מטמא אדם וכלים וולד אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא. ועל אחת כמה וכמה הוא ראוי ונכון שהאב מטמא אוכלין ומשקין. אבל משקין טמאין לבד מטמאין הכלים לא האדם אף על פי שהם ולד הטומאה. ובמסכת פרה (פ"ח מ"ה) מזה הסדר יתבאר זה ושם נאמר כל ולד הטומאה אינו מטמא כלים אלא משקין. ודע שזה משפט מהופך (בההעתקה הנדפסת הוסיפו מלת בשיווי; ראה מלות ההגיון להר"מ ז"ל פרק ה') והוא שכל אב הטומאה מטמא אדם ובגדים וכל מה שמטמא אדם ובגדים הוא אב הטומאה.

ושמור זה שהוא עיקר גדול אשר יצא לנו אחר שחזרנו על כל מיני הטומאות. ואחר שכבר הוא ברור ומבואר שכל ולד הטומאה לא יטמא כלים חוץ מן המשקה שהוא יטמא כלים וזה מדרבנן כמו שבארנו ושכמו זה גם כן מן התורה אין אוכל מטמא אוכל הנה הוא שמוכרח לעולם לא יהיה שלישי אלא מדרבנן. לפי שהאב אם יטמא הכלי או האדם יעשה זה הכלי או האדם ראשון וזה הראשון יטמא אוכלין ומשקין לבד כמו שקדם ויהיה האוכל שני דאוריתא גם כן ולא יטמא זה האוכל זולתו עד שיחזירהו שלישי אלא מדרבנן כמו שהשרשנו. ובתנאי שתהיה תרומה לא חולין לפי שאין בחולין כי אם שני לבד כמו שקדם על מה שבארנו בחמישי (מ"ב) מסוטה. הנה כבר התבאר שראשון ושני פעם יהיו מדאוריתא ופעם יהיו מדרבנן על מה שבארנו אבל שלשי ורביעי הם לעולם מדרבנן אף על פי שהאב שהם מיוחסים אליו דאוריתא כמו שבארנו. ולזה אמרו (שם במשנת א"י ובירושלמי חסרה מלת עיקר ובמשנתנו הגירסא מקרא) עתיד דור אחר לטהר את הככר השלישי שאין לו עיקר מן התורה. ומכלל מה ששמוהו גם כן ולד הטומאה משרש הגזרה הוא בשר תאוה שכבר התבאר בתוספת נדה (פ"ט הל' י"ח) שבשר תאוה שמוהו לעולם שלישי לטומאה אף על פי שלא נטמא כלל. ושם נאמר גזרו עליו שיטמא את הידים וחזרו וגזרו עליו שיטמא במגע וחזרו וגזרו עליו שיהא כנבלה עצמה מטמא במשא עוד אמרו שבאחרונה אמרו עליו שהוא טהור לתרומה רצונם לומר שלא יטמא תרומה ויטמא הקודש וזהו דין שלישי לטומאה כמו שזכרנו.

[טומאת משקים]

ובטומאת משקין עיקר גדול ראוי שאזכרהו בכאן אחר שאקדים שהמשקין אשר יקבלו טומאה ויטמאו בעצמן הן שבעה משקין לבד והן המכשירין אוכל לטומאה. והן המים והטל והשמן והיין ודבש דבורים בפרט והחלב והדם ומה שאינו מאלו הלחים כמו יין הרימונים והאגסים ומי הלימוני והדלעת ודבש הקנים ושמן אגוזים ושומשומין וזולתן מי המימות והדבשים והשמנים לא יקבלו טומאה בשום פנים ואפילו מדברי סופרים כמו שבא לשון המשנה באחד עשר (מ"ב) מתרומות לפי מה שבארנו שם. ואם נטמא אחד מאלו באב הטומאה או בולד הטומאה זה המשקה יהיה ראשון לטומאה ולא שני ואף על פי שהוא נטמא בולד הטומאה. וכן אפילו נגע המשקה הזה במשקה אחר זה המשקה השני יהיה ראשון גם כן. המשל בזה שאם כבר נגע אדם בשרץ הנה הוא ראשון לטומאה בלא ספק ואם נגע זה האדם למשל בשמן יטמאהו ואם נגע השמן בדבש דבורים יטמאהו ואף על פי שזה השמן לא נתערב בו ואם נגע זה הדבש במים יטמאהו ויהיו השמן והדבש והמים כל אחד ראשון לטומאה. וכן אם נתגלגל הדבר עד אלף משקין הכל ראשון כמו שיגע השמן בדבש והדבש בשמן אחר והשמן השני בחלב והחלב בדבש אחר עד אין תכלית הכל ראשון. ובתוספת טבול יום (פ"א הל' ג') אמרו אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה חוץ ממשקה טבול יום שהן פסולים ואינן מטמאין. וכבר קדם לנו שהדבר אשר לא יטמא זולתו יקרא פסול.

ואני עתיד לבאר במסכת טבול יום (פ"ב) שטבול יום הוא האיש אשר נטמא וטבל קודם שיעריב שמשו הוא בזה היום אשר יצפה בו הערב שמשו כמו השני ואם נגע באוכל תרומה יפסול אותה ותהיה שלישי ושלישי בתרומה פסול כמו שקדם. וכן אם נגע טבול יום במשקה תרומה יפסול זה המשקה שיהיה שלישי כמו שהתבאר בראשון מפסחים (מ"ו) באמרם שמן שנפסל בטבול יום. אבל משקה חולין לא יטמאהו טבול יום כלל לפי ששלישי שבחולין טהור לגמרי. והנה יבוא במסכת טבול יום (פ"ב מ"ב) מזה הסדר מאמר זה לשונו קדרה מלאה משקין שנגע בה טבול יום אם היה משקה תרומה המשקין פסולין והקדרה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור. ובתוספת טבול יום (פ"א הל' ח') אמרו טבול יום אינו מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה. ושם (פ"ב הל' י"ד) נאמר גם כן עריבה שהיא טבולת יום לשין בה עיסה וקוצין ממנה חלה מפני שהיא שלישי והשלישי טהור בחולין. וזה הדין אינו אלא בטבול יום לבד והוא העושה משקה תרומה שלישי לפי שאינו שני על האמת מפני שהוא כבר נטהר ולזה יפסול משקה תרומה. ובתוספת טהרות (פ"א הל' ד') אמרו בטבול יום כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה הקודש ואוכלי הקודש. ושם (הל' ג') נאמר אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה ואפילו טבול יום מזב וזבה ושאר טומאות שבתורה הרי הוא כטבול יום מן השרץ. וזה הוא דין טבול יום.

אבל השני באמת אם נגע במשקין יעשה אותן ראשון לטומאה וזה ענין אמרם במסכת פרה (פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום שהוא אף על פי שהוא פוסל את התרומה לא יעשה אותן תחלה כמו שבארנו. ובגמר פסחים (פסחים יד ב) אמרו במשקין שנטמאו מאי איריא באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוו. ואילו היה זה השני שני בחולין והמשקה משקה חולין נהיה תחלה כמו שהתבאר בשני (מ"ו) מטהרות באמרם השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי שבתרומה משקה קודש. וזה לפי שהשלישי לא ימצא כי אם בתרומה כמו שבארנו ואחר שכבר התבאר ששלישי בתרומה פסול ואינו מטמא הנה זה לא יטמא משקה תרומה אבל שלשי בקודש הוא טמא ומטמא ולכן אם נגע זה האוכל שלישי של תרומה במשקה קודש יטמאהו ולא יעשה זה המשקה רביעי שיהיה פסול לבד אבל הוא יהיה תחלה לפי מה שיתבאר שם. היוצא מכל זה בטומאת משקין שאב הטומאה והראשון והשני יעשו המשקין תחלה ואפילו משקה חולין. ושהשלישי של תרומה או של קודש שנגע במשקין של קודש יטמאם ויהיו גם כן תחלה לקודש. וזה האוכל שלישי לא יפסול משקה תרומה וכל שכן שלא יטמא משקה חולין. ואוכל רביעי של קודש לא יפסול משקה קודש וכל שכן מה שזולתו. ושטבול יום לבדו יעשה משקה תרומה שלישי לטומאה וכמו זה יעשה משקה קודש פסולין כרביעי לטומאה. ולא תמצא לעולם משקה במדרגת שלישי או במדרגת רביעי כי אם באלו הפנים לבד. וברור אצלי שמחוסר כפורים גם כן יעשה כן וזה שהוא פוסל את הקודש בנגיעה כמו טבול יום כפי מה שבארנו בשנים עשר (מ"א. עי' פסחים י"ח, ע"ב ושם נסמן) מזבחים.

וכבר התבאר לך שאוכל טמא מטמא אוכל אחר מדרבנן כמו שאמרנו וכן אוכלין טמאין יטמאו משקין ויעשו אותן תחלה לטומאה על מה שבארנו. ואמרם תחלה או ראשון שוה ולא יאמרו תחלה אלא לפי שדינה כדין הראשון ואינה ראשון באמת ומה שיקראו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר כאלו יאמרו שאלו המשקין יטמאו טומאה ראשונה אף על פי שאינה ראשונה במספר מהאב. וכן משקין טמאין יטמאו האוכלין אף על פי שהמשקין כבר נטמאו בשני ואחר זה נגעו באוכל חולין זה האוכל יהיה שני לטומאה לפי שהמשקין הן תחלה. ובתוספת טבול יום (פ"א הל' ה') אמרו אוכלין מטמאין את המשקין לעשותן תחלה והמשקין מטמאין את האוכלין לעשותן שניים. ובתוספת פרה (עי' תוספתא טהרות פ"ב הל' א') שהשני מטמא משקין לעשותן תחלה והמשקין מטמאין את האוכלין לעשותן שניים. וכן המשקין טמאין יטמאו הכלים כולן אבל בתנאי שאלו המשקין נטמאו מחמת השרץ רצוני לומר שיהיו נשענים בטומאתן על אב הטומאה כמו שיטמאם האב או הראשון או השני כמו שקדם לא שנטמאו בידים טמאים לפי שהידים טמאים מטמאין גם כן את המשקין על מה שיתבאר במקומות מזבים (פ"ה מי"ב) וטבול יום (פ"ב מ"ב) וידים (פ"ב). וזהו ענין מאמרם בתלמוד (שבת יד ב ע"ש) בכל מקום שאמרו דאיטמו מחמת שרץ רצונם לומר שאלו המשקין טמאין לא נטמאו בידים טמאין שהן שניות לעולם כמו שיתבאר במקומן. ובגמר חגיגה ירושלמי (פ"ג הל' א') אמרו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס. ולא יטמאו משקין שנטמאו מחמת ידים אלא אוכלין של תרומה לבד ויהיו אלו האוכלין שניים כמו שנבאר באחרון ממסכת זבים (מי"ב). וכבר התבאר בתוספת פרה (פ"ה הל' ב') שהמשקין שנטמאו באוכלין טמאין וכן המשקין שנטמאו בכלים ואפילו אם נטמאו אלו המשקין באחורי הכלים אלו המשקין יהיו תחלה ויטמאו כלים אחרים ודע זה. אבל אוכלין טמאין לא יטמאו כלים בשום פנים וכבר קדם לנו זכרו. ולשון גמר פסחים (פסחים יט ב) אין אוכל מטמא כלי ואין כלי מטמא כלי. ובתוספת טבול יום (פ"א הל' ז') חומר במשקין שהמשקין מטמאין כלי חרס מאוירו מה שאין כן באוכלין. אולם אוכלין טמאין ומשקין טמאין לא יטמאו האדם כאשר נגע בהן אלא אם נגע בידיו לבד שידיו טמאין. אם משמש האוכלין או המשקין בשתי ידיו יחד נטמאו ידיו ואם היה נוגע בידו האחת נטמאה האחת לפי מה שהתבאר בחגיגה (חגיגה כד א-ב) וכמו שנבאר במקומו מפרה (פ"י) ובמסכת ידים (פ"ב מ"ג). אולם אם אכל האדם אוכלין טמאים כחצי פרס או שתה מן המשקין טמאין רביעית אז נפסלה גויתו ויהיה כמו שני לטומאה ואם נגע בתרומה פוסל אותה.

וידוע ממה שקדם לנו שזובו של זה ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו כולן מאבות הטומאות וכולן משקין טמאין ויכללם שם משקין טמאין לפי שהם תולדות המים כמו שיתבאר באחרון ממכשירין (מ"ו) וזה אשר יקראהו התלמוד (נדה נה ב) משקה הזב. והדומה לו מכל טומאה יקרא משקה טמא מת ואם היה ממצורע יקרא משקה מצורע וכן מן טבול יום יקראוהו משקה טבול יום (משנה טבול יום ב א) וכמו זה גם כן דם הנדה ודם המת והן אבות הטומאות והן משקין לפי שהדם מכלל שבעה משקין. אולם הזב והזבה וזולתן מכל אבות הטומאות אם נגעו במשקין אלו המשקין יהיו ראשון לטומאה ולא אב ויקראו תחלה כמו שבא לשון הברייתא (טבול יום פ"א הל' ג') באמרם אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה הרי זה תחלה.

הנה כבר התבאר שיש חילוק בין משקה הזב ובין משקין שהוא נוגע בהן וזהו ענין מאמר המשנה בשני (מ"א) מטבול יום כל הטמאין בין קלין ובין חמורים המשקין היוצאין מהן כמשקין שהוא נוגע בהן אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה. שיעורו חוץ מן הטמא שהמשקה שלו אב הטומאה לי שקצת משקין היוצאין ממנו והן רוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו אינן כמשקין שהוא נוגע בהן מפני שאלו אב ואלו שנוגע בהן הם תחלה. ומאמר המשנה (שם) בין קלין ובין חמורין ירצה בו שאפילו מי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ונטמא טומאה קלה שטומאת אוכלין ומשקין תקרא טומאה קלה כמו שבארנו הנה המשקין היוצאין ממנו והמשקין שהוא נוגע בהן אלו ואלו תחלה.

אולם מאמר התוספתא (טבול יום פ"א הל' ז') חומר במים שאין במשקין שהמים נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים מה שאין כן במשקין אין ענינו שלא ימצא אב הטומאה במשקין כי אם במים לבדם לפי שהדם גם כן אב הטומאה כמו שבארנו אבל ענינו שלא ימצאו משקין שהיו טהורין ואחר זה יתחדש להן ענין לעשותן אב הטומאה אלא המים לבד רוצה לומר אם נעשו מי חטאת ולזה אמר שמים נעשים אב הטומאה אבל אוכלין טמאין לא יהיו אב הטומאה לעולם שאם נגעו באב נעשים ראשון. ובתוספת טבול יום (שם הל' ו' ע"ש) אמרו חומר במשקין מה שאין כן באוכלין שהמשקין נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים ולטמא כלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו מה שאין כן באוכלין.

וכבר קדם לנו שכלי חרס לא יהיה אב הטומאה לעולם שהכלים אשר יהיו אב אינם אלא מה שיטמא מהם במת או במשכב ומושב או במרכב או בצרעת וכלי חרס אינו ראוי למרכב ומשכב כמו שיתבאר בזבים (פ"ה מ"א) ואינו ראוי לדיני טומאת מת כמו שאר הכלים על מה שקדם ביאורו. ומה שיצטרך לזכרו בכאן הוא אמרם בתוספת כלים (פ"ג הל' א') אין כלי חרס מיטמא אלא באב הטומאה ומשקין. ולפי זה הוא ולד הטומאה לעולם. ואמרו גם כן (שם הל' ב') כל המטמא אדם מטמא כלי חרס וכל שאין מטמא אדם אין מטמא כלי חרס חוץ מהמשקין. שהמשקין טמאין מטמאין כלי חרס כמו שקדם זכרונו. אף על פי שלא יטמאו אדם במגע אבל אם שתה מהן יטמא מדרבנן כמו שקדם. ואמרו עוד (שם) אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסיט הזב ואין מטמא אלא אוכלין ומשקין וידים. לפי שהוא ולד הטומאה לעולם והולד כמו שהקדמנו לא יטמא אלא אוכלין ומשקין לא אדם וכלים.

הנה מכל מה שקדם פירושו יתבאר שמשקין טמאין פעם יהיו אב הטומאה ופעם יהיו ראשון לטומאה ושימצא בהן מה שהוא במדרגת השלישי והרביעי והוא משקה שנגע בטבול יום לבדו לפי מה שקדם ביאורו ולא יהיה במשקין שני לעולם. וזה שהאב והראשון והשני יעשו אותן תחלה והשלישי לא יטמא המשקין כלל אם לא שיהיה משקה קודש וזה המשקה יהיה גם כן תחלה לקודש. ולשון תוספת טהרות (פ"א הל' ז') אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא אלא קודש בלבד ואם נטמא משקה הקודש נעשה תחלה לקודש. ולזה אמרה התוספתא (שם הל' ה') משקין מטמאין שנים ופוסלין אחד בקודש. מפני שהם תחלה ואם נגעו באוכל יהיה שני והשני יטמא השלישי והשלישי יפסול הרביעי לפי מה שהושרש שהראשון והשני והשלישי בקודש טמאים ומטמאים והרביעי פסול ואינו מטמא. ולפי זה כל משקה טמא הוא אב הטומאה או ראשון מפני שמשקה טבול יום לא יקרא טמא אלא יקרא פסול. וכן תקרא אותו המשנה בכל מקום שנפסל בטבול יום ולא תאמר שנטמא. הנה כבר ברור ומבואר שאין במשקה שנייות בשום מקום ואם יהיו שנייות במספר מן האב הם תחלה לפי הדין.

ולא הארכתי בזה הענין אלא מפני שבא בגמר פסחים (ט"ו ע"ב) על מאמר המשנה (פ"א מ"ז) מדבריהם למדנו וכו' אמרו הכא בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ. ובקצת נוסחאות שנטמאו במשקין שניות (ע"ש ברש"י) ובקצתן כתוב על מאמר הגמר מחמת שרץ פירוש משקין שניות. וזה כולו טעות כמו שבארנו והאומר זה חשב שמונים במשקין שני ושלישי כדרך שמונין באוכלין ואין הדבר כן אבל המשקין שנטמאו מחמת שרץ תחלה לעולם. ומה שהצריכו לומר שנטמאו מחמת שרץ ולא אמר משקין טמאין הוא שזה יכלול אב הטומאה ומשקין שנטמאו מחמת ידים על מה שקדם ועיון התלמוד הצריך שם שלא יהיו אלו המשקין אב ולא מחמת ידים אבל שיהיו שניות בהכרח לא יביא העיון במקום ההוא אל זה אלא מי שאינו יודע דבר מאלו השרשים הגדולים אשר קדם ביאורם. וכבר התבאר שלא יהיו משקין שניות אבל באוכלין טמאין ימצאו ראשון ושני ושלישי ורביעי ולא ימצא בהן אב כמו שקדם.

אולם כלי חרס יהיה ראשון ושני וזה כשנטמא במשקין טמאין שהם תחלה על מה שקדם. אבל שאר כלים רצונו לומר בגדים וכלי שטף אפשר שיהיו אב הטומאה וראשון לטומאה ושני לטומאה גם כן וזה לבד שיטמאו במשקין טמאין מפני שכל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה כמו שקדם ולא כל משקה יטמא כלים אלא מה שהוא נשען על אב כמו שקדם ולא ימצא כלי מכל הכלים לא שלישי ולא רביעי:

ומה שהראוי שתדעהו שהכלים טמאים ואפילו אם נטמאו במשקים טמאים אלו הכלים יטמאו האוכלין ויהיה האוכל שלישי ויהיה פסול בתרומה לבד כמו שיתבאר באחרון מזבים (מי"ב). אולם האדם יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון ולא יהיה שני לעולם לא מן התורה ולא מדרבנן בטומאת מגע. לפי שכל ולד הטומאה אינו מטמא אדם ואפילו משקין טמאין לא יטמאו אדם שנגע בהן כמו שקדם ביאורו. אבל הוא יהיה שני אם אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין ושאר מה שנמנה באחרון מזבים (שם). וכל זה גזרה מדרבנן על מה שהתבאר בגמר שבת (י"ד ע"א) וכמו שנבאר באחרון מזבים (שם). אבל מה שנחשוב את האדם שני הוא לענין שיפסול את התרומה כמו שיתבאר עד שיטהר במקוה ואם טהר לא יצטרך להערב שמש לפי שטומאתו טומאה קלה מדרבנן. ולשון ספרא (פר' שמיני פ"ז הל' ד') אין האוכל אוכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב. וכן כלים שנטמאו במשקין שהן תחלה אם נטהרו במי מקוה טהרו ולא יצטרך להן הערב שמש. ובספרא (שם פרשה ח' הל' ה') אמרו כלים שנטמאו במשקין עולין מידי טומאתן בו ביום לפי שהם טומאה מדרבנן על מה שהקדמנו.

[נחיצות ההקדמה]

אלו הם השרשים בכללם אשר ראינו להקדימם להדריכך אל מה שארצה לפרשו. ואני אראה להישירך כאן במה שאפשר שתפול בו השגיאות. וזה שאם ישיאך לבך לדעת הטומאות והטהרות ולהבין מה שיכילהו זה הסדר ראוי לך שתשמור בנפשך תחלה כל ההקדמות שהקדמנו בזאת הפתיחה עם הנאמר בפרק הראשון מכלים ומה שכתבנו בפירושו בזכרון טוב מאוד עד שיהיו כולם שגורים על לשונך בלתי שתבקש להעלותם על זכרונך ביגיעה. ולא יספיק לך בזה שתקראם ותעבור עליהם שאפילו אם קראת אותם אלף פעמים ולא תשמרם אין זה מספיק לך עד שיהיו רגילין בפיך כמו קריאת שמע ושתמצא בך כהוגן עם זכרון טוב ובינה ושכל הבנת כל מה שיכילהו זה הסדר לפי שיש בהם ענינים קשים מאוד בעצמם והספקות עצומות והחקירות עמוקות. והלא גדולי חכמי המשנה עליהם השלום נתקשו בהן וכל שכן אנחנו. הלא תראה (חגיגה י"ד ע"א) ר' אלעזר בן עזריה אומר לכמו רבי עקיבה על כולם השלום עקיבה מה לך אצל האגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות והוא לשון בראשית דרבי הושעיה (שמות רבה פרשה י'). וכמו זה מצאנו אצל חכמי התלמוד על כולם השלום שהיו נבוכים בקצת פרקים מהן כמו שנתקשה רבי יוחנן בפרק תינוקת ממסכת נדה (ס"ה ע"ב) והתקשות פרק האשה שהיתה כובשת ירק ממסכת טהרות עליהם השלום (ברכות כ' ע"א) והוא הפרק אשר בו ידבר בראשון ושני ושלישי ורביעי איך הוא סדרן באוכלין ומשקין בחולין ובתרומה ובקודש. וכן ימשילו מסכת עוקצין על מה שהוא קשה הבנה (הוריות י"ג ע"ב) ובגמר שבת (שבת קל"ח ע"ב) אמרו כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשכח מישראל שנאמר (עמוס ח' י"א) הנה ימים באים נאום ה' ושלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' ואומר (שם י"ב) ונעו מים עד ים ומצפון עד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות לידע אם ראשונה היא אם שניה. וביארו שם מקום הספק הנופל עליהם הוא כשימצא שרץ באויר התנור והשרץ אינו נוגע בלחם ולא בגשם התנור גם כן הנה אין ספק שכבר נטמא התנור וכל מה שבו לאמרו יתברך (ויקרא י"א כ"ג) כל אשר בתוכו יטמא ונפל להם הספק אם הפת ראשון לפי שהשרץ טימאהו בהגעתו באויר התנור והתנור כמאן דמלא טומאה הוא או השרץ יטמא התנור לבד והתנור יטמא הפת בנגיעה ויהיה הפת שני ונסתפקו בזה ואמרו נשתכחה תורה מישראל. ואתה יודע שהיום בעונותינו שרבו אם תחזור על ראשי ישיבות ישראל וכל שכן על בתי כנסיות תמצא שיסתפק עליהן מאלו הפנים מה שבאו בו פסוקים רבים בתורה ונשנה במשנה ומה שהוא יותר ברור ומבואר מזה. ולא יפלא בעיניך דמיון המצב הזה בעת הגלות שנעלמו בו אלו הענינים לפי שנתמעטו העוסקים בהם אחר שנמצא בזמן המקדש ובהיות הנביאים נמצאים שנפלו ספיקות בעניני הטומאה והטהרה ובדין השלישי והרביעי אפילו על הכהנים המשמשים במקדש אשר הם יותר צריכים מכל אדם לשמור הלכות טומאה וטהרה כי רוב הדברים הנצרכים להם מאלו הדינים הם רק לענין מקדש וקדשיו. אמר (חגי ב' י"א, י"ב, י"ג) כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש את בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא. וכבר נחלקו חכמי התלמוד (פסחים ט"ז ע"ב, י"ז ע"א) בהבנת אלו השאלות. ואמרו קצתם אשתבוש כהני רביעי בקודש בעא מיניהו ואמרו ליה טהור והם טעו לפי שהוא פסול כמו שהקדמנו. ותשובתם בטמא מת יטמא אמת לפי שטמא מת רביעי ממנו בקודש טמא רצוני לומר שהוא נטמא ולא יטמא זולתו ואמרו בקיאים הם בטומאת מת ואין בקיאין בטומאת שרץ אבל חשבו שרביעי בשרץ טהור בקודש. וקצתן אמרו לא אשתבוש כהני שהשאלה הראשונה ששאל מהם היתה בחמישי בקודש ואמרו לו טהור. והשאלה השניה היתה ברביעי בקדש ואמרו טמא והתשובה אמיתית בשתי השאלות.

ואני אבאר זה המאמר אחר שזכרתיו כאן שהוא בתכלית הקושי גם כן במקומו והוא מאמר עמוק מאוד מאוד וביאורו מועיל בכאן למה שנרצה ועוזר למה שהקדמנו. ואומר שאמרו בכאן בשר קודש הוא לשון נקיה והכונה בשר שרץ וכן באמרו היקדש רצונו לומר היטמא כמו שיקראו העברית הריחוק מדבר וההנזר ממנו קדושה. אמר (ישעיה ס"ה ה') אל תגע בי כי קדשתיך ואמר (דברים כ"ב ט') פן תקדש המלאה הזרע וכו'. ואם אחז השרץ בכנף בגדו היה הבגד ראשון וכאשר נגע כנף זה הבגד בבשר היה הבשר שני ואם נגע הבשר בנזיד נעשה הנזיד שלישי ושאל להן על זה הנזיד שהוא שלישי כאשר נגע ביין ונגע בשמן ונגע במאכל מה דין זה המאכל וזה היין וזה השמן אם כל זה יטמא אם לא. ואין ספק שהיין והשמן והמאכל כל אחד מהן רביעי אבל יין ושמן יעשו תחלה כמו שהתבאר והמאכל פסול ואינו מטמא והכל נטמא. והיתה תשובתם בזה ואמרו לו לא ובזה טעו זהו דעת רב כאשר אמר אשתבוש כהני בזאת השאלה. עוד שאל להן ואמר אם היה טמא נפש מי שנגע הלחם בכנפו ונגע הלחם בנזיד והנזיד נגע ביין ובשמן ובמאכל מה דין זה היין והשמן והמאכל ואמרו יטמא וזה מאמר אמיתי. אבל שמואל אמר לא אשתבוש כהני וזה שהוא יאמר שמה שאמר חגי בשאלה הראשונה ונגע בכנפו לא ירצה בו שכנפו נגע בלחם אלא ירצה בו שנגע אוכל בכנפו ואחר זה נגע זה האוכל בלחם והלחם בנזיד. וזהו אמרם בגמר מי כתיב ונגע כנפו ונגע בכנפו כתיב במי שנגע בכנפו ירצה לומר שאמרו ונגע בכנפו אינו על האיש אשר נשא שרץ בכנפו אלא על הדבר אשר נגע בזה הכנף והיה חגי שואל להן על חמישי בקודש והוא טהור וזה שהכנף ראשון והאוכל אשר נגע בו שני והלחם אשר נגע בזה האוכל שלישי והנזיד רביעי והוא פסול ואינו מטמא כמו שקדם ואם נגע הנזיד ביין בשמן ובמאכל הכל טהור ולא יטמא המשקה שהוא יין ושמן ולא המאכל לפי שכל אחד מהן חמישי וחמישי בקודש טהור וכן השיבוהו ואמרו לו שזה החמישי לא יטמא. ועוד שאל להן אם היה טמא נפש מי שנגע בכנפו על זה הסדר מה יהיה דין היין והשמן והמאכל ואמרו לא יטמא וזה גם כן אמת לפי שאז יהיו רביעי ונעשו היין והשמן תחלה שזהו משקה קודש שנגע בשלישי והמאכל יהיה פסול בהיותו רביעי כמו שקדם. וביאור זה שכנף טמא מת אינו ראשון אבל כנפו הוא אב הטומאה כמו שכבר בארנו שאדם הנטמא במת אם נגע בבגדים או בכלי שטף יעשה אותם אב הטומאה ויהיה כנף בגד טמא מת אב והדבר הנוגע בו ראשון כמו שאמר שמואל והלחם שני והנזיד שלישי ויהיה השלישי הוא אשר נגע במשקה קדש ובאוכלין של קודש ויהיה הכל טמא. וזהו לשון התלמוד שם לשמואל לא הכא אשתבוש ולא הכא אשתבוש כהני לא הכא אשתבוש כהני רביעי בקדש בעא מיניהו ואמרו ליה טמא ולא הכא אשתבוש כהני חמישי בעא מיניהו ואמרו ליה טהור.

ובא רבינא בסברה שלישית ואמר שהם טעו בשתי התשובות. אולם בתשובה הראשונה כמו שאמר רב וזה שהכנף הוא אשר נגע בלחם ובתשובתן השנית אמר בטומאת מת נמי לא בקיאי הכא רביעי והכא שלישי. וביאור זה שרבינא אמר שאמרם יטמא ושיהיה היין והשמן והמאכל טמא כמו שזכרו שהיו טועים במדרגת הטומאה לפי שהן חשבו שזה אשר נגע בנזיד רביעי בין לטמא מת בין לשרץ אבל רביעי של שרץ טהור לקודש ורביעי של טמא מת טמא הנה הם טעו בשתי התשובות לפי שרביעי של שרץ פסול בקודש כמו רביעי של טמא מת וכן הרביעי מאיזה אב שיזדמן וזה אשר חשבו רביעי לטמא מת הוא שלישי לפי שהכנף הוא אב הטומאה כמו שהתבאר והלחם ראשון והנזיד שני והיין והשמן והמאכל כל אחד מהן נגע בשני ויהיה הכל טמא כמו שזכרו אבל המאכל טמא והוא שלישי לא רביעי כמו שחשבו בכנף טמא מת שהוא ולד הטומאה כמו כנף שרץ.

וזה מה שנפלה בו המחלוקת בין חכמי התלמוד באלו התשובות רב יאמר שטעו בתשובה הראשונה וצדקו בשניה ושמואל יאמר שצדקו בשתי התשובות ורבינא יאמר שתשובתן מוטעת בשתי השאלות. הנה כבר התבאר לך שהענין קשה בעצמו ואפילו בזמנים הקודמים והבן אמרם עתידה תורה שתשכח מישראל שזה שכחת דיני טומאה וטהרה. וכן מה שצוה השם יתברך את הנביא בשאלה שזה אמר לו שאל נא את הכהנים תורה הנה התורה בסתם הוא הלימוד בטומאה וטהרה וידיעת דינם. וכמו זה אמרו עוד בטומאות וטהרות (חגיגה פ"א, מ"ח) הן הן גופי הלכות. ואיך לא יהיה כן והם הסולם המביא רוח הקדש כמו שאמרו (עבודה זרה כ' ע"ב) וטהרה מביאה לידי קדושה וכו'.

ולא אמרתי לך כל זה המאמר אלא כדי שלא תחשוב שהדיבור באלו הענינים הוא כמו הדיבור בסוכה או בלולב או בשבועת השומרים או בשבועת הדיינין עד שתעיין בו בתחלת מחשבתך ותאמר בלבך שכבר מצאת דעת איזה דבר. וכמו זה שלא תבוז מה שיגיע לך מהתועלת אחר ידיעתן ותתנהג בהן כמו במה שקדם ביאורנו לסדרים הקודמים. כי אלו השרשים גדולי הערך אשר הקדמתי לך בזאת הפתיחה אין בהם שורש שלא יגעתי בו ביגיעה גדולה להעמידו על בוריו ולבררו. ולקטתי השרשים אחד מעיר ושנים ממשפחה מכל פינות התלמוד וממסתרי הברייתות והתוספות עד שקבצתי מהן זאת הפתיחה למען תהיה מפתח לכל מה שארצה לבארו בזה הסדר ובלי ספק גם לרוב ההלכות הקשות שבתלמוד לפי שכל הלכה שידובר בטומאה וטהרה וראשון ושני וכיוצא בהן תקשה אפילו לגדולי הרבנים וכל שכן לתלמידים. וכל מאמר אשר תמצא בזה לאחד מהם תמצאהו רב הכמות ומעט האיכות ולא יגיע לך ממנו חפצך בשלמות לפי שאינם מתעסקים כלל בשרשי אלו הענינים. אבל מה שהקדמנוהו אנחנו בזאת הפתיחה הוא מספיק מאוד מאוד וצריך לשמרו כמו שזכרנו. ולא ידע שיעור התועלת בו על האמת אלא מי שיגע ביום התעורר בלילה על הלכה מאלו ההלכות הנמצאות בתחלת שבת ופסחים או חגיגה וזבחים וחולין וכיוצא להן ולא התברר לו השורש אשר ישען עליו ואחר זה קרא זאת הפתיחה ומה שאחריה ימצא כל אלו ההלכות בנויות על שרשיה ואז יכיר ערך מה שעשינו. ואין זה דומה אלא למי שיגע לקבץ חרובים וטרח לילך בדרכים עד שאסף בהן הון רב אשר בו יגיע אל כל חפצו. אם האיש אשר קנה זה הממון סיגף את עצמו ימים רבים ולא מצא את מזונו ידע את ערכו. וכמו זה אם הגיע זה הממון ליד איש נבון אף על פי שלא טרח בו ימלא בו חפצו ובראותו עניני שאר בני אדם ידע שיעור היגיעה אשר היה צריך לה אם לא מצאהו. ובכל מה שהגדלנו ערך זה הענין כוונתינו להעיר ולהזהיר שתשמור זאת הפתיחה בזכרונך תמיד כדי שלא אצטרך לזכור אלו העיקרים. בכל עת שאצטרך להם אבל ארמוז עליהם לבד לפי שהסדר בעצמו יש בו להאריך ולא נכפול עניניו במה שיש בו די.

ועתה אתחיל בפירושו אם ירצה השם יתברך.

קישורים חיצוניים

• הקדמת המשנה להרמב"ם ז"ל (מהדורת המבורגר, מקור ותרגום אלחריזי מוגה ע"פ המקור)